ארכיון תג: יום הזכרון לחללי צה"ל

יום הזכרון לחללי צהל ה'תשע"ח Memorial Day for IDF Soldiers


במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

במה ליום הזכרון ה'תשע"ח בחדרה A platform for Memorial Day in Hadera

בפאריס, החיים כרגיל, שגרה. אני מדמיינת לעצמי איך בארץ אנשים עוברים לדום בדיוק בשעה 11 בבוקר כשהצפירה מפלחת את חייהם לדקותיים.

In Paris, life as usual, routine. I imagine how in Israel people go to attention at exactly 11 am when the siren breaks into their lives for two minites.

מוזר להיות פה בלי שירי האבל שמן הסתם משודרים ברדיו, בלי להאזין לסיפוריהם של הנופלים, בני המשפחות השכולות, החברות/ים, בני/בנות הזוג, אחיהם לנשק וכו'. מוזר להעביר את היום הזה בלי כל אלה.

It is strange to be here without the mourning songs that are probably broadcast on the radio, without listening to the stories of the fallen, their bereaved families, friends, spouses, brothers in arms etc. It is strange to pass this day without all this.

בבית הכנסת, עורכים בצנעה תפילה מיוחדת לזכר הנופלים. שומרים עלינו מכל עבר, אך התחושה שלי מוזרה מאוד. אין לי ממש תחושת בטחון. אלה אינם חיילינו, לא החיילים של העם שלי. אני משתדלת לבלום כל הבזק של חרדה שצץ לי ולהתרכז בטקס, למרות שהדמיון שלי משתולל ואינו מרפה. אני מקוה ששום דבר לא יקרה לאף אחת מאיתנו, שאף מוסלמי ארור לא יחליט להשבית לנו את ההתכנסות.

In the synagogue, a special prayer is held in memory of the fallen. We are protected from all sides, but I feel very strange. I don't really feel safe. These are not our soldiers, not the soldiers of my people. I try to block every flash of anxiety that comes to me and concentrate on the ceremony, even though my imagination is rampant and does not let go. I hope that nothing will happen to any of us, that no bloody Muslim will decide to sabotage our gathering.

הערה לסדר:

עם השנים, הופך יום הזכרון ליום שנוי במחלוקת עבור חלקים שונים של האוכלוסיה. פעם, זה היה יום מלכד, כך היה האתוס בזמני. היום, כנראה כבר גר זאב עם כבש ויש המציינים את היום הקשה והרגיש הזה עם אויבינו. אנחנו אמנם מדינה דמוקרטית וכל אחד רשאי להתאבל כראות עיניו, אך יש חוסר רגישות משווע, שלא לומר התרסה גסה, כלפי אלו שכואבים את נפילת יקיריהם בידי מבקשי נפשנו, בני אותו עם עימם הם משתפים את אבלם.

Note to order:

Over the years, Memorial Day is becoming a controversial day for different parts of the population. Once, it was a cohesive day, so was the ethos of my time. Today, it seems that the wolf already lives with the lamb, and there are those who mark this difficult and sensitive day with our enemies. We are indeed a democratic country and everyone is entitled to grieve as they sees fit, but there is a terrible lack of sensitivity, not to say crude defiance, to those who are hurt by the fall of their loved ones by those who seek our lives, the same people with whom they share their mourning.

לזכרם In Their Memory

דדל ישראל

פאריז, שש בערב. אני עסוקה בכתיבה. הראש שלי מכוון לשבע וחצי, אז אגלוש עם ביאטריס לאתר של רשות השידור כדי לצפות בחדשות ובטקס הזכרון מהר הרצל. הרדיו ברשת פתוח ברקע והצפצופים של החדשות מודיעים לי בשפה שלי שהשעה שבע. קשה להתרגל להבדלי השעות ולסנכרן את הראש עם שעון ארצי-מכורתי. אני קופצת ממקומי וממהרת לחפש את ביאטריס כדי להודיע לה שהטקס או-טו-טו עומד להתחיל וכדאי שנתכונן.

Paris, six o'clock. I'm busy writing. My head is set at seven-thirty, when I'll go with Béatrice to the IBA website to watch the news and the memorial service from Mount Herzl. The radio on the internet is open in the background and the beeping of the news informs me in my own language that it is seven o'clock. It's hard to get used to the differences in hours and to synchronize my head with the clock of my country. I jump up and hurry to look for Béatrice to tell her that the ritual is about to start and we should get ready.

היא מרימה את מבטה מעם מסך המחשב ושולחת אלי עיניים מצועפות. היא לא פה ואני מקוה שלא קטעתי לה את חוט המחשבה. דיברנו על כך אחר הצהרים ותכננו לצפות בטקס. עכשו אני כבר לא בטוחה שזה יקרה. נראה לי שהיא נמצאת הרחק מכאן. היא מחייכת אלי ואומרת שרק תסיים את הפסקא והיא תבוא.

She looks up from the computer screen and sends me her veiled eyes. She's not here and I hope I did not interrupt her thread of thought. We talked about it that afternoon and planned to watch the ceremony. Now I'm not sure it will happen. I think she's far away from here. She smiles at me and says she'll just finish the paragraph and she'll come.

אני מניחה לה ונצמדת למסך. כמדי שנה, אני שוב מתעצבנת על שמוק הנשיא שמדליק את אבוקת הזכרון בלפיד שהוגש לו בידי האלמנה/השכולה התורנית, במקום שזה יהיה להפך – שהוא יצטנע ויכבד ויגיש לה את הלפיד להבעיר את נר הזכרון. אין כבר משמעות למלים השגרתיות והמשמימות שהוא מקשקש ברמה. שוב אין כבוד ראוי לאלה ששכלו את יקיריהם. מגעיל לראות את השמוקים נדחפים כדי שיראו אותם. הטקס כולו על טהרת השמוקים וכבר נמאס מזה. כרגיל, שוב מדיחים אותנו מן העשיה ומן הנראות. מתי כבר יגיע הזמן כשלנשים יהיה חלק שוה בו? שוב אני יכולה רק להתפלל שזה יהיה במהרה ועוד בימי, לפני שהדור שלי יאסף אל אמותיו כמו הדור שקדם לנו, זה של השואה, ולפחות אנו נזכה לחיות שוויון.

I leave her and glue to the screen. Like every year, I get angry again at the prick of the President who lights the torch of memory with the torch handed to him by the selected widow/bereaved, instead of the opposite – that he will humble himself and honour her and by presenting her the torch to light the memory candle. There is no longer any meaning to the routine and dull words that he rattles. There is no longer any respect for those who have lost their loved ones. It's disgusting to see how the shmucks are pushing themselves to be seen. The whole ceremony is just shmucks and we are already tired of it. As usual, we are again exiled from doing and being visible. When will come the time for women to be equal? Again, I can only pray that it will be soon, and in my days, before my generation will gather to its foremothers like the generation before us, that of the Holocaust, and at least we will be lucky to live in equality.

שעתיים לאחר מכן, מצטרפת אלי ביאטריס לצפות בתוכנית האמנותית. אין מה לעשות, לא כל יהודי התפוצות מסוגלים להתחבר לזה. עם כל האמפתיה שלהם כלפינו, לבם שאיתנו והגורל המשותף, יש הבדל בין מי שנולדה בארץ וכל חייה עברו עליה בין ימי הזכרון, לבין זו שחותה אחרת, שהצפירה אצלנו בערב, זו שהגיעה מירושלים והרעידה את קירות דירתה – אינה מרטיטה אותה כלל.

Two hours later, Béatrice joins me to watch the artistic program. There is nothing to be done, not all Diaspora Jews are able to connect to this. With all their empathy for us, their hearts with us and our common destiny, there is a difference between someone born in Israel and her whole life passed between these remembrance days, and the other one who experienced differently, that the siren in Israel this evening, the one that came from Jerusalem and shook the walls of her apartment – does not cause her tremble at all.

סמל צהל

דקת דומיה Moment of Silence

נפש יהודיה הומיה  Jewish soul thrilled

"אני מצטער", הוא אומר לי בפנים רציניות, "אבל עם כל הכבוד, אני לא מצליח להתחבר לאבל הזה. אני לא איבדתי אף אחד."

"לא עמדת דום?" אני שואלת בקול הבוקע מנפש סוערת.

"עמדתי. כולם עמדו, אז לא יכולתי שלא, אבל לא הרגשתי כלום." מבטו אפילו לא חומק ממני.

"I'm sorry," he says to me with a serious expression, "but with all due respect, I can't connect to this grief. I haven't lost anyone."

"Did you not stand at attention?" I ask with a voice coming out of a turbulent soul.

"I stood. Everyone stood, so I couldn't be different, but I felt nothing." His gaze didn't even elude from mine

אני משתדלת ליצב את פני כמיטב יכולתי כדי לא להציג בגלוי את הזלזול והבוז הנאבקים להתבטא בהן. "עליך לשמוח בחלקך על שלא חוית איבוד נפש קרובה ויקרה לך במלחמה, בטרור, במילוי תפקידה ובשאר רָעוֹת ונוראות לא עלינו", אני משיבה לו. "יחד עם זאת, יש דבר הנקרא 'שייכות לאומה', שייכות לאותו גורל, מה שמלכד אותנו בַּמיוחדות שלנו ומבדיל אותנו מעמים אחרים. גם הדור שלי וגם שלך שילם במיטב בניו ובנותיו, כך שגם אם לא הכרת אותם אישית, עליך לחלוק כבוד לנופלים", אני מטיפה לו ציונות, "לכל אותם שלחמו למען הארץ שלנו." אני מונעת ממנו הרצאה שלמה, המוכנה עימי תמיד, בנוגע לתמיכה שהתושבים והמדינה צריכים לתת גם לפצועים ולא לשכוח אותם. את הנופלים עוד מנציחים, אך מה עם הפצועים?

I try to stabilize my face as best I can so as not to openly display the scorn and contempt that are fighting to be expressed on it. "You must be contented with your lot for not experiencing a loss of a close and dear soul in war, in terror, in its line of duty, and in other evils and horrors that shouldn't come upon us," I reply. "At the same time, there is something called 'affiliation to the nation', sharing the same destiny, which unites us with our own specialness and sets us apart from other nations. Both my generation and yours paid with the best of its sons and daughters, so even if you did not know them personally, you must pay respect to the fallen," I preach him Zionism, "to all those who fought for our country." I prevent him from a complete lecture that is always ready with me, about the support the residents and the state should give the wounded as well and not forget them. The fallen they still commemorate, but what about the wounded?

"סליחה, אבל כבוד לנופלים יש לי!" הוא מוחה. הפנים שלי הרי אינם עשויים ברזל ומן הסתם הוא קלט את ההבעה שחמקה ולא החמיאה לו. "אבל אני לא חושב שאני צריך לעמוד דום בצפירה. בשום ארץ אין את זה! אף אחד לא מוכרח לעמוד דום באמצע הרחוב!"

"Excuse me, but I have respect for the fallen!" He protests. After all, my face is not made of iron, and he must have caught the expression that eluded and didn't flatter him. "But I don't think I have to stand at attention in the siren. No country has that! No one has to stand at attention in the middle of the street!"

"להגיד לך שאני מזועזעת? אז הנה, אני אומרת. אין כאן ענין של הכרח, אלא של מתן כבוד למי שמסרו נפשם כדי שנוכל לחיות פה. אני פשוט לא יודעת מה לחשוב! אתה נולדת בארץ, חונכת פה, אני מכירה את הוריך – אנשים טובים ופטריוטים. איפה טעה הדור שלי בחינוך הדור שלך? אתם חסרי כל ערכים!"

"Should I tell you that I'm shocked? So here, I say. It's not a matter of necessity, but of honouring those who gave their lives so we can live here. I just don't know what to think! You're born in Israel, you were educated here, I know your parents – they are good and patriots. Where has my generation been wrong in educating your generation? You are devoid of any values!"

"לסרב לציית לקולקטיב, זה לא חסרי כל ערכים!" הוא מתריס נגדי בפנים מאדימות. "יש לנו ערכים! אולי אין הם מתאימים למה שחינכתם אותנו, אבל אנחנו לא עדר ויש לנו זכות לחשוב ולהתנהג אחרת!"

"להיות פטריוט ולהרגיש שייך לָעם, זה לא עדר, אלא מתן כבוד למי שלחמו נגד הקמים עלינו להשמידנו. אני לא צריכה להזכיר לך שלוא היתה לנו מדינה בזמן הנאצים – לא היתה מתרחשת השואה, לפחות לא במימדים האלה. אני ממש לא מבינה איך זה שאין לך את התחושה הזו של האחדות עִם העַם שלך."

"Refusing to obey the collective, it's not devoid of any values!" He defies me with his face reddening. "We do have values! They may not fit what you brought us up to, but we are not a herd and we have the right to think and behave differently!"

"To be a patriot and have a sense of belonging to the people is not a herd, but it's honouring those who fought against those who wish to destroy us. I really don't understand how you don't have it that sense of unity with your people."


כמה שעות לפני כן, אני מוצאת את עצמי בכפר קרע. כל החישובים שעשיתי עת קבעתי תור דחוף לרופא הא.א.ג., התמוססו נוכח המציאות. רכבי התקלקל, הטרמפ שהיה לי מקציר מיהר מאוד להגיע לְאזכרה והותיר אותי בכניסה לכפר. אני מטפסת על הגבעה בכיוון המרפאה, מנסה לקצר דרך הסמטאות. ואז… קול הסירנה מחריש האוזניים תופס אותי ליד אחד הבתים. בלי לחשוב הרבה, מתוך אינסטינקט הטבוע בי מילדותי כבת העם הזה, אני נעצרת מיד במקום ועומדת דום בסמטא הריקה, מתיחדת עם זכר הנופלים. אין אף נפש חיה מסביבי. שתי דקות שלמות זועקת הסירנה ברמה.

A few hours before, I find myself in Kfar Kara. All the calculations I did while making an urgent appointment to the EAG doctor dissolved in the face of reality. My car broke down, the ride I had from Katzir was in a hurry to get to a memorial service and left me at the entrance to the village. I climb the hill in the direction of the clinic, trying to cut through the alleys. And then… The deafening siren sound catches me by one of the houses. Without thinking much, from the instinct inherent in my childhood as a daughter of my people, I immediately stop on the spot and stand at attention in the empty alley, honouring the memory of the fallen. There is no living soul around me. For two whole minutes the siren screams out loud.

אני ממשיכה בדרכי. מרימה את ראשי ומבחינה באשה העומדת על מרפסת ביתה, כוס קפה לפותה בידה, פניה מכורכמות. האם מצער? מזעם? משנאה? אולי בהשתתפות?

I continue on my way. Lifting my head, I notice a woman standing on the balcony of her house, a cup of coffee is gripped in her hand, her face gloomy. Is it of sadness? Of fury? Of hate? Maybe participating?

הגרסא המקוצרת:

עדיין אני מתעקשת שבטקס יום הזכרון צריך הנשיא להגיש את הזר לאלמנה התורנית ולא להפך. כמו כן, אני מעדיפה לא לשמוע ביום הזה את דבריהם התפלים של הפוליטיקאים, אלא את בני המשפחות – הם אלה שצריכים לדבר על יקיריהם שנפלו.

The short version:

I still insist that at the Memorial Day ceremony, the President should submit the bouquet to the widow and not vice versa. Also, I'd rather not hear the politicians' insipid words on this day, but the family members – they're the ones who need to talk about their fallen loved ones.





בני, גיבור התהילה, סליחה

תחנת האוטובוס ביציאה מחדרה, י"ט בטבת התשס"ט 15.1.09

קהל הממתינים היה משועמם. חצי שעה עברה ואוטובוס לקציר אין. אני מעבירה מבט סביב. חדרה. עיר של פיגועים. שרק לא יבוא לי פיגוע עכשו. לא בא לי למות. עדיין לא. גם לא להפצע. אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עכשו, אני פצועה מספיק מהחיים. אוירה של מתח באויר. הידיעות מעזה זורמות מתוך טרנזיסטור רחוק. בית הקפה הסמוך משדר תמונות מלחמה. שרק לא יפלו לנו חיילים. הלואי ויחזרו הביתה בשלום. אתן אומרות אמן, נכון?

כבר יותר מחצי שעה. כמעט שעה עברה ההמתנה היא חיינו. פקח עובר ונעצר ליד מכונית מסחרית כחולה, בוחן אותה בעיניים רעבות, מכשירו נכון להקלדה. הוא מעיף מבט סביב, אולי יבחין בדמות כלשהי השועטת בבהילות לבטל את הרוע בטרם תהפוך זו לגזֵרה כואבת בכיס. אף אחד אינו נראה באופק. הפקח מצמיד את הנייר שהפיק אל מגב המכונית.

שולפת את מצלמתי. העצים נראים יפה היום, מסורקים, מסודרים, נכונים להנצחה. בחור צעיר חולף לידי, קביו נושאים אותו לאט על רגלו האחת. הוא עוצר ליד המכונית הכחולה, מביט באי אמון על החלון הקדמי. בספסל שלידי, אשה מצקצקת בלשונה, מוחה דמעה מעינה. אני מהנהנת אליה בהשתתפות. גם עיני אינה יבשה. הבחור שולח מבט לצדדים, אחר כך מסתובב אלינו, פניו מכורכמות. הוא אוסף את הדו"ח ומדדה אל צד הנהג. המכנס המיותם, המקופל בקפידה תחת ירכו, מחמיר אלינו מבט בתוכחה רועמת.

בחלוף מכוניתו לידינו, אני מנסה לפגוש את מבטו, אך הוא כבר הרחק מאיתנו. הוא מסתכל קדימה, ארשת פניו אומרת השלמה.

הגרסא המשלימה:

ואמש… כמדי שנה, נאספו המכובדים לטקס פתיחת ארועי יום הזכרון. וכמדי שנה, על אף גילו המופלג, טרם השכיל נשיאנו הבלתי נלאה ללמוד ענוה, צניעות ומתן כבוד מה הם. כמדי שנה, במקום שיגיש הלה את הלפיד לאלמנה, מגישה התורנית את הלפיד לנשיא. והבוקר, אני משערת שזה יחזור על עצמו: הנבחרת מסכימה להגיש את הזר לנשיא כדי שהלה יניחו על הקבר.

הגרסא המקוצרת:

תהא נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים ובבנין הארץ ננוחם.

קציר, יום הזכרון לחללי צה"ל

ה' באייר התש"ע 19.4.10

עוד מחוויותי ביום זכרון אחר