ארכיון תג: יום השואה

זה עתה שמענו צפירת דומיה

מגן דוד 4

C80. אמנם שמש, אך קררררררר. אינני רגילה לעמוד דום בקור. בארץ שוררים תנאי חמימות (לא שזה מקל על קשיי היום הזה) וכרגיל אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה, בתנאי אקלים שאינם מתאימים לי.

8 בבוקר. בארץ כבר 9. אני פותחת את הרשת ומנסה למצוא שידור חי מטקס קריאת שמות הנספים בכנסת האמור להתחיל וגם טקס הנחת הזרים ביד ושם. כרגיל, הערוץ הראשון שלנו מתמיד בטמטומו ואין שידור חי, כנראה גם לא ישדרו לתפוצות את מצעד החיים מפולין. אז לא. נמאס לי להתלונן. מעבירה לרדיו. זה, לפחות, עובד ברשת ואפשר להאזין לתכנים המשודרים. אני נתקלת בתוכנית המרתקת של קרן נויבך. בדרך כלל, לא יוצא לי להאזין לה בארץ, אבל בחו"ל לפעמים כן. תמיד תענוג לשמוע אותה, על התכנים הרלבנטיים שהיא מעלה והצורה המתורבתת שהיא מטפלת בהם. נעים להאזין לקולה השקט (אם כי התקיף), המנומס, התרבותי ובעיקר הסבלני לשמוע את התשובות בלי לקטוע את הדוברים ובלי להזהיר אותם ש"זמננו תם" או לבקש מהם בקוצר-רוח להשיב "תשובה קצרה ואם אפשר במשפט אחד" (מי אמר עודד שחר המקשקש במהירות הסילון גם ביום הזה ועומד להקיא, וכדי שזה לא יקרה פשוט אינו מקשיב לתוכניתו? לפחות האוזן שלי אינה מסוגלת להבין את דבריו הבהולים והצעקנים). מדהים איך שהיא נותנת מרחב דיבור לנשאליה ואינה מציקה להם. הלואי וקולגותיה תלמדנה ממנה.

הצפירה נשמעת ברמה מבעד לאלפי הקילומטרים ממנה היא באה. ביאטריס נצמדת אלי בדום שתיקה ושתינו מרכינות ראש בדממה דומעת. שתי דקות של סרטים העוברים מול העיניים, זכרונות מהורי שעברו את התופת ושרדו, מהשכנים ומהמכרים שגורלם היה דומה. כל מי שאני זוכרת מילדותי ונעורי, כבר נפטר. אף אחד אינו עימנו עוד. אני אומרת את שמותיהם בלבי, נוצרת את זכרם, יחד עם זה של אלה מבני משפחתי שמעולם לא זכיתי לקרוא בשמם, לא סבתא, לא סבא, לא דודה, לא דוד… בני משפחת רוקיטה וזיגפריד.

ברגן בלזן

ביאטריס אמנם גדלה בתנאים אחרים והרקע שלה שונה, אך אמהּ עדיין זוכרת את האימים שחוותה בילדותה. רק לאחרונה היא התחילה להעלות את זכרונותיה בקול, בעיקר משום שאני נוהגת להציק לה בשאלותי ולחקור כדי ללמוד פן שונה ממה שחויתי דרך משפחתי.

אחד הסיפורים שצמררו אותי, עת סיפרה לי אותו, ילוה אותי כנראה עד עולם. יש דברים שאת יודעת שלא תשכחי. רובנו שמע על תינוקות שמצאו את מותם על ידי ניפוץ ראשיהם בקירות בידי הנאצים הארורים. לא שזה שונה בהרבה כשאת שומעת את הדברים ממקור ראשון – זוועה היא זוועה. דומיניק מספרת על הזוועה האישית שלה, על התינוקת ששמטה בבהלה מזרועותיה למשמע קולות נפץ הפצצות שנפלו לא רחוק מביתה.

אנחנו מסבות אצלה לארוחת צהרים. על שולחן צדדי מרצדים אורות נרות הנשמה שדומיניק הדליקה לזכר משפחתה שנספתה. האוכל הטעים שבישלה לנו, קצת נתקע בגרון עם הדמעות המלוחות. באיזשהו שלב אנחנו מפסיקות לבכות וחוזרות לאכול. צריך לקיים את הנפש, גם אם זו מתיסרת ביום הזה.

מגן דוד 1

♀♀

חומר למחשבה ולהגות:

היה אפשר לצפות מעם, שחוה את הזוועות הנוראות, ינהג אחרת. מי, אם לא אנו, צריכים לשמש דוגמא ומופת?

מוקדש לאמי Dedicated to my Mother

ולשאר ניצולי השואה, שחוו, שזכרו, שציוו עלינו לזכור ולא לשכוח לעולם

And to the rest holocaust survivors that experienced, remembered, and ordered us to remember and never forget

זה התחיל בקול דממה דקה. אחר-כך היה מין רחשוש עמום שהלך והתגבר, מעין זמזום של זבוב מתקרב. זה לא היה זבוב. גם לא יתוש.

It started with a tinny silence. Then, there was a kind of a dim rustle that grew stronger, a sort of a fly's buzz approaching. It wasn't a fly. Not even a mosquito.

קריאות העיטים הפרושים על הרגבים, תרים אחר מזון להרגיע את הבטן המקרקרת, מהדהדים בשמיים, מעל לראשי. הצפרדעים מקפצות סביב, מקרקרות בחדוה, מברכות זו את זו על הבוקר הנעים. מבעד לעננים האפורים, מבצבצות קרניים חלשות, נוגעות בהיסוס באדמה, מנסות להאיר. קר, אך לא ממש נורא. אני רגילה לִכפור קפוא, כשממש מקפיא והדרך היחידה להתחמם היא להשאר צמודה לאח הבוערת. כמאפיה היחידה בעיירה, דולקת האש אצלנו בבית תמיד, יומם וליל. יתרון. לא כמו בבתים אחרים, בהם ידם של דייריהם אינה משגת ועליהם לנהוג בחסכנות גם במחיר של מחלות.

The cries of the hawks that were spread out on the clods, looking for food to satisfy their grumbling bellies, are echoing in the sky, over my head. The frogs are jumping around, gaily croaking, blessing each other for the pleasant morning. Through the grey clouds, soft rays sprout, hesitantly touching the ground, trying to shine. It cold, but not too bad. I am used to the frozen frost, when it's really freezing and the only way to get warm is to stay close to the burning fireplace. As the solely bakery in the town, the fire is constantly burning at our home, day and night. It is an advantage. Unlike other homes, where their residents can't afford and they must make ends meet even with the price of diseases.

ידי סמוקות. אני משפשפת בחוזקה את הבד העיקש, הקשה. המים בנהר שוצפים, שוטפים את הסבון. הקצף מבעבע הלאה, אל מקום שמעולם לא הייתי בו וכפי שזה נראה – גם לא אהיה. כשנחה עליה הרוח, מספרת לי אמא סיפורים על מקומות מעניינים במעלה הנחל, מקומות אותם לא תשזופנה עיני לעולם. מקומות דמיוניים. לאמא יש דמיון פורה.

My hands are red. I rub the tough stubborn material firmly. The water in the river is streaming, washing away the soap. The foam bubbles on, to a place where I never visited, and as it seems – I'll never be there. When inspired, my mother tells me stories about interesting places upstream, places I will never lay my eyes on. Imaginary places. Mother has a fertile imagination.

עוד מעט ימלאו לי שמונה-עשרה. מעולם לא יצאתי את גבולות העיירה, מעבר לנהר הזה. מעולם לא נוצר אצלנו הצורך לחצות את המים או לשוט במורד. אין לי אפילו מושג לאן זה מוביל. פעם, בנו אחי סירה קטנה מהעצים שהצליחו לקושש, אלה שנותרו לפליטה מן המנסרה, אך לא הרחיקו שוט מעבר לכמה משטים במעגלים, קרוב לחוף. אותי לא לקחו איתם. מעניין איך זה לצוף על המים בתוך סירה…

I'll be eighteen shortly. I never got out of this town, pass this river. There wasn't ever a need to cross the water or to sail downstream. I have no clue where it leads. Once, my brothers built a little boat from wood they managed to gather, remains from the local sawmill, but they didn't manage to sail far, not more than a few meters in circles, near the riverbank. They didn't take me with them. I wander how it is to float on the water within a boat…

ה-זזזזזזז מתקרב… לאן נעלמו הצפרדעים? כאילו בלעה אותן האדמה. הציפורים, שקודם דאו בנחת והנעימו את אוזנַי בציוציהן הערבים, מתרוצצות עכשו כה וכה, מבקשות מנוח לכפות רגליהן ומסתור לעצמן. אני עוקבת אחריהן במבטי. באופק, מכיוון ההרים, עשן מסתלסל, מגיע עד העיירה שלנו. מוזר. זה לא בוקר של אח בוערת. הגברים יצאו לפרנס והנשים אף הן אינן רובצות על מרבצן, אלא נעות ברחבי ביתן וגינתן, פעילות כנמלים. האש תוצת רק בצהרים לטובת בישול ארוחת הערב לגברים השבים מעיסוקיהם.

The zzzzzzz is getting near… Where did the frog disappear? As if the earth swallowed them. The birds that previously glided leisurely and pleased my ears with their nice twitting, are running around now, seeking for a place to rest their feet and a refuge for themselves. I follow them with my eyes. In the horizon, from the mountains direction, a smoke curls up, reaches our town. Weird. It's not a morning for a burning fireplace. The men went out to make a living and the women also don't sit down wasting time, but move around their house and garden, busy like ants. The fire will only be set at noon, in favour of cooking dinner for the men that come home from their occupations.

עכשו זה הפך להיות טרררררר. הטרטור הולך וגובר. מעולם לא הגיע אל אוזני כקול הזה. סקרנית, אני עולה אל השביל. ענן אבק מקדם את פני, מכסה אותי כולי, נדבק אל בגדי ואל ידי הלחות. ואז, מבעד לאובך, נגלה לעיני מראה מוזר: גלגל מתקרב לעברי, לצדו מין עגלה מוזרה, שונה מאלה שיש אצלנו, אותן גורר הסוס. פה אין סוס, למרות שאדם נראה רכוב על הדבר הזה, שתי רגליו משתלשלות משני צדי אוכף. וזה זז, נוסע. ומרעיש. אני זזה הצדה, עיני דומעות מגרגרי החול החודרים, בקושי נושמת.

Now it became to be trrrrrrr. The rattle increases. I never heard such a sound before. Curious, I go up the path. A cloud of dust greets me, covers me entirely, stuck to my cloths and to my wet hands. An then, behind the haze, I saw a weird scene: a wheel approaches towards me, an odd cart at its side, different to what we have with a horse pulls. Here there isn't any horse, despite that a man seems to ride on this thing, his legs are hanging from both sides of a saddle. And it moves, rides. And makes a big noise. I move aside, my eyes filled with tears due to the penetrating grands of sand, hardly breathing.

מבעד לענן, אני סופרת עשר עגלות מוזרות כאלה. בכולן רוכב אדם ולצדו, ישוב בעגלה, אדם נוסף, שניהם בבגדים אחידים מבד אפור-שחור, חובשים מין כובע עגול שבחיים לא ראיתי. אחריהם, כמו אחרי ארון המת אצלנו, צועדות שורות ישרות של חיילים בהליכה מוזרה, צפרדעית, אך נמרצת, רגליהם מונפות בדיוק מופתי אל על ומורדות חזרה אל האדמה בכוח, רומסות כל שבדרכן.

Through the cloud, I count ten of these weird carts. In each of them a man rides and at his side, seated in the cart, another man, both wearing unified cloths made from a grey-black material, wearing a kind of a round hat which I never saw before in my life. After them, like we are going after a dead's coffin, straight lines of soldiers march in a strange way, like frogs, but energetic, lifting their legs up and lowering them back firmly to the ground in a perfect punctuality, crushing everything in their way.

עוד לא סיימתי לכבס, חולפת בראשי הדווי המחשבה. עוד לא…

I didn't finish washing my laundry yet, the thought crosses my painful mind. Not yet…

[מתוך "לפעמים צריך בכח", רומן שלי בכתובים]

[From "Sometimes You Need to use Force", my novel, a working progress]

הגרסא המשלימה:

לזכור ולעולם לא לשכוח את אשר עשה עמלק הארור לעמנו.

The completing version:

Remember and never forget what the cursed Amalek did to our people.

קישורים מומלצים:

  1. וישקוב, העיירה בה נולדה אמי וחייתה עד לפלישת הנאצים
  2. תמונות מוישקוב
  3. עוד על וישקוב

 

Recommended links:

1. Wyszków, the town where my mother was born and lived until the Nazis invasion.

2. Photos of Wyszków

3. More about Wyszków

בטרם צפירה

הקדמה

בינואר, לקראת יום השואה הבינלאומי, התיחסו אביב ומנואל בתוכניתם "קול ברלין" לתהליך העובר על בני הדור השלישי, הן בגרמניה והן בישראל ואיך בא החיבור ביניהם לידי ביטוי.

הדברים שנאמרו בתוכנית, היו חשובים ביותר וכמובן שעוררו אצלי דברים משלי, כך שהתישבתי לכתוב בתגובה את ההרהורים שעלו בי. העליתי אותם בסוף דבריהם.

מתוך הדו-שיח שנוצר, עלתה גם הרשימה שנת שרות באושוויץ, שעם כל המטען שיש לי נגד אותם נאצים ארורים, עדיין אני חושבת שאפשר ללמוד גם דברים טובים מצאצאיהם.

למנואל היו הערות/מחשבות על תגובתי:

כגרמני, הקורא ושומע דברים אלה לראשונה, היה מנואל מופתע מהבדלי הגישה בין הדור השני – שזו אני והדור השלישי – הוא ואביב, כמו גם מהשנאה המושרשת בישראל כלפי גרמניה והשפה הגרמנית.

אביב הסביר לו שאין זה בשליטתנו, היות וכך גדלנו וחונכנו.

מנואל מצא את העובדה שאני מוחלת לבני הדור השלישי, כמעוררת מחשבה.

לקראת ציון יום השואה בישראל, החליטו אביב ומנואל לדון בנושא כדי לבחון את נקודות המבט השונות של הדורות וביקשו להעלות את הרהורַי, כשורדת בת הדור השני לשואה.

תשובתי/הסברי:

זה אך טבעי שקרבנות השואה ישנאו את אלה שפשעו בהם ואפילו את בני-בני-בני-בני-בניהם. צוּוֵינו לזכור את עמלק (שפשע בישראל עת עברו במדבר), והנאצים הרי הושוו אצלנו לעמלק. אמר מי שאמר, שמי שאינו זוכר את עברו – אין לו עתיד. נו, באמת. עתיד תמיד יש, השאלה איזה. מבחינתי, לשמר את העבר ללא סינון מה שאבד עליו הכלח ואינו רלבנטי יותר – זה לא מוביל אותנו לעתיד טוב יותר. יש לזכור את העבר, אבל צריך שזה יהיה גם במידתיות, לטעמי. תעשיית האבל והטיסות לפולין, מיותרים מבחינתי ואינם תורמים לנו. עלינו לשאול את עצמנו מה התקדם ובמה גישרנו בין העמים. האם הפולנים לא שונאים אותנו יותר?

את השנאה לתליינים הנאצים הנחילו קרבנות השואה לצאצאיהם. זו הסיבה שגדלתי בצל השנאה הזו, כולל האימה הממש פיזית לדרוך על האדמה הארורה שהכחידה שליש מֵעַמי. אני מקוה שמנואל מבין, שכאשר פקודות הרצח, הפשע וכו' ניתנו בשפה הארורה ההיא, הרי שכל צליל שלה מעביר את מאורעות העבר בקרבנות השואה וזה חלחל גם אלינו, בני הדור השני. לשמוע "האלט!" או "אכטונג!" (ותמיד זה בקול צעקה פקודתית מחרידת אברים), בשבילנו זה ישר מריץ בנו את הסרט של חקירות, עינויים קשים וכמובן אנו רואים את סופנו – אם בכדור מרצחים, אם בגז, אם בכל מיני המיתות המשונות שהמציאו המרצחים הנתעבים. אי אפשר לשכוח את העדויות הנוראיות, המצמררות, על ניפוץ ראשיהם של ילדים על קירות לנגד עיני הוריהם חסרי הישע. איך מתמודדים עם הכאב הנורא?

יחד עם כל משקע העבר הזה, אני בהחלט מבדילה בין אלה שעשו את המעשים בפועל – הסבים של הדור של מנואל – לבין נכדיהם. בנוגע לילדי המרצחים – דור ההורים של מנואל – הנושא עדיין אינו סגור אצלי. אני מניחה שכמוני, גם הם גדלו לחושך השנאה של הוריהם לכל הזרים, בעיקר ליהודים. גם להם יש משקעים משלהם, מהם אין הם מסוגלים להתנתק. לא שאני מסכימה עם זה, כמובן, אך אני מסוגלת להבין אותם, אם כי לא נראה לי שזה יוביל אותי להתחבר אליהם.

מכר ישראלי בן גילי, המתגורר בארץ ההיא מזה כשלושה עשורים, סיפר לי שעל אף השנים הרבות שלו שם, הרי שהוא חש את הזרות ואת העוינות כלפיו מאותם גרמנים, בניהם של הנאצים. אני ממליצה לא להכנס עכשו לנושא ש"לא כל הגרמנים היו נאצים באותה תקופה". מי שהיה חסיד אומות עולם והציל יהודים – כל הכבוד לו על ששמר על צלם האנוש שבו. להעיר שזה לא צריך להיות משהו יוצא דופן, אלא טבוע בנו? הנה, הערתי. אני מתיחסת לאלה שראו, ידעו, אך בחרו לשתוק ולהעלים עין. אני רואה בהם שותפים לפשע.

אם מדברים על אשמה – אני יכולה להאשים רק את אלה שעשו את המעשים, את הדור הארור ההוא, כולל אלה שראו ושתקו. אינני רוצה וגם לא מוכנה להאשים אחרים על מעשים שלא עשו וכל פשעם הוא שנולדו לאותם מרצחים.

לכן, אין זה מדויק לומר שאני מוחלת לבני הדור השלישי. אין כאן שאלה של מחילה בכלל, כי מה פשע הדור השלישי שסביו היו מה שהיו? אני יכולה לומר שאני בהחלט מסוגלת לתקשר עם בני הדור השלישי ללא מטען השנאה והאימה שאני חשה כלפי המרצחים – סביהם. יחד עם זאת, כפי שאמרתי קודם – לגבי בני המרצחים – אינני בטוחה שאני מסוגלת להתמודד איתם. עדיין לא, כנראה. אף שכמובן, אין הם אשמים במעשי הוריהם, הם בכל זאת נתפשים אצלי כאויבים, כאויבַי, כי אני מניחה שגם הם חונכו על ידי הוריהם הארורים לחושך השנאה שחשו אלה כלפי היהודים, בני עמי. קשה כשאול השנאה.

אני יודעת שבזמן השידור ברדיו, קראתי את דברַי בחימה שפוכה, זו המבעבעת בתוכי כלפי המרצחים בעַמי. אפשר לשמוע בבירור איך שפכתי חמתי על הגויים אשר ידעתי מתוך מה שהורי הנחילו לי. זה היה מתוך אותם מקומות אפלים הטבועים בצאצא של קרבן. מקומות שאינם מניחים לסלוח או לשכוח. יחד עם זאת, השתדלתי לא להעביר את תחושותי לבנַי, כדי שאלה לא יגדלו בצל השנאה והאימה, כמוני. בביקורם בארץ ההיא, לפני מספר חודשים, הם חוו אותה אחרת ממני. מטֶבע הדברים. אולי במנין הדורות הם נחשבים כ"דור שלישי לשואה", אך נראה לי שאין הם סובלים מטראומות, כמו בני דורי. לשאלתי, ענה אביב בשידור כי אינו חושש לגור שם, אין לו את הפחדים שלי.

תמצית הדברים שודרו בקול ברלין וניתן להאזין להם בפודקאסט של התוכנית מתאריך 9.4.10.