ארכיון תג: יום כיפור

יום כיפור ה'תשע"ח Yom Kippur 5778

התזמורת האנדלוסית הישראלית – סליחות בנמל תל אביב

The Israeli Andalusian Orchestra – Slichot at Tel Aviv Port

בית הכנסת הרפורמי השכונתי היה מלא מפה לפה, בקושי אפשר היה להכניס סיכה. העדפתי להשאר בחוץ, לשמוע את קולה הערב של החזנית ולצלם.

The neighbourhood reform synagogue was jam-packed, you could hardly put in a pin. I preferred staying outside, to hear the cantor's lovely voice and take photos.

התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד מארחת את הפייטנית אורית עטר

The Israeli Andalusian Orchestra with Orit Attar

לוא יהי May it Be

שרית חדדלוא יהי

Sarit Hadad – Lu Yehi (May it be)


השיר של המלחמה ההיא, כמו המנון, חוזר אלי בכל שנה בזמן הזה, ערב יום כיפור, ומעלה שוב את שאי אפשר לשכוח.

The song of that war, like a hymn, comes back each year at this time, the evening of Yom Kippur, and again brings up what can't be forgotten.


המיניונים מאחלים גמר חתימה טובה

The Minions wish Gmar Hatima Tova



גמר חתימה טובה Gmar Hatima Tova

May you be inscribed in the book of life!

Elton John – Sorry Seems To Be the Hardest Word


הגם אתן אוהבות את הצביעות הזו של לברך איש את רעהו בברכות לקראת ראש השנה ויום כיפור בלי באמת להתכוון לכך, ויום לאחר מכן לחזור ולנהוג בזולת בצורה הרגילה, המזלזלת והכי רעה שאפשר?

You too love this hypocrisy of blessing each other towards Rosh Hashanah and Yom Kippur without really meaning, and the day after continue treating other people in the usual way, in a dismissive manner and the worst possible?


יהודית רביץ – סליחות

Yehudit Ravitz – Slichot (Venial)


בהתעטף עלינו נפשותינו

Soul Searching


תקע יבשופר גדול ומלאינו בשפע של כל טוב

בילדותי, השעות האלה, של אחר הצהרים בטרם הכנסו של היום הקדוש, היו מוקדשות להכנות האחרונות לקראת הסעודה המפסקת. ברחוב השקט בשכונה בה גרנו, לא היתה תנועה רבה של תחבורה בימי חול, אך בימי חג ומועד, היא פחתה כמעט לגמרי. כבר מתחילת היום אפשר היה לחוש את הקדושה המתקרבת. בבוקר עוד היתה המולה של התרוצצויות, בעיקר העסק הזה של הנפת התרנגולים המבוהלים ושליחתם לכפרות. אצלנו, נהגה אמי לנופף מעל לראשנו במטפחת בה טמנה מטבעות עוברות לסוחר שיועדו לצדקה, משום שהעדיפה לא להתעלל בבעלי חיים מסכנים.

In my childhood, these hours in the afternoon, before the holy day is entering, were dedicated to last minute preparations towards the final meal before the fast). On the quiet street we lived, there was not much traffic on week days, but on Shabbat and the holidays it was nearly nothing. From the beginning of the day one could sense the holiness approaching towards us. In the morning there was still the tumult and running around to complete last minute errands, mainly this business of lifting scared to death cocks and sending them to Kappurs. My mother used to wave a handkerchief with coins wrapped in it above our head, since she preferred not to abuse the poor fowls. The money, which was supposed to contain our sins, was given to charity.

אט-אט החל השקט להשתרר ברחוב, הגיע אל הכביש הראשי ומשם לעבר כל העיר. הכל שבתו מנסיעה והרוב נהר לבית הכנסת. זמן של קדושה, של יחד, של יהדות.

Slowly, silence took over and mastered our street, then made its way to the main road, and from there towards the whole city. Everybody stopped using their cars and most of us flew to the synagogue. Time of sacredness, of togetherness, of Judaism.

בקצרה, כי עוד מעט מדליקין הנרות:

גמר חתימה טובה לכולנו. מי יתן ונכתב בספר הבריאות, העושר, האושר והחיים הטובים!

In short, since candles are being light shortly

May we all be written in the book of health, wealth, happiness and good life!

צום יום כיפור Yom Kippur fast

גמר חתימה טובה

גמר חתימה טובה!

"למה אני צריכה לצום?" היא תוהה בקול רם, משתפת אותי במתרחש במוחה. "לא פשעתי, לא חטאתי, לא עשיתי כל רע."

אכן, צודקת, אני חושבת לעצמי, היא אינה צריכה, הצדיקה. אז למה היא צמה בכל זאת?

"אבל", מבטה מחמיר, "יש דבר כזה שנקרא 'מסורת' וזו הסיבה שאני צמה, כיהודיה, גם אם אינני מאמינה."

"בסדר, אבל", אני תורמת חלק משלי לשיחה, "יש גם דבר כזה שנקרא דת ומצפון, וזו הסיבה שאיני צמה."

"דת ומצפון?" היא חוקרת אותי, תהייה עמוקה בעיניה הכהות.

אני מניחה שאינה מבינה ומסבירה: "דתי החילונית ומצפוני כאשה המנסה לחיות לפי אמונתה זו."

"צדיקה באמונתה תחיה", היא עונה וחותמת את הסכמתנו להניח אשה לבחירת לבה לחיות את אמונותיה כפי שאנו מוצאות לנכון. ישנם דברים שאין טעם להתווכח עליהם. אנחנו סוברות שהאהבה מנצחת כל חילוק דעות שהוא.

"Why do I need to fast?" She is publicly wondering, sharing with me what's on her mind. "I did not commit any crime, nor did I sin, I haven't done anything wrong."

Indeed, she's right, I'm thinking to myself, she doesn't have to, the saintly person. Then, why does she fast?

"But", her gaze becomes severe, "there is this thing called 'tradition' and this is the reason why I fast, as a Jew, even if I'm not a believer."

"OK, but", I contribute my part to the conversation", "there's also such a thing called religion and conscience, and this is the reason why I'm not fasting."

"Religion and conscience?" She enquires me, deep wonder in her dark eyes.

I guess that she doesn't understand, so I explain: "My secular religion and my conscience as a woman trying to live according her belief."

"The righteous person will live by his faithfulness" (Habakkuk 2:4), she answers and seals our agreement to let each of us live according her believes as she sees fit. There are things which it's pointless to argue about. We believe that love concerns any dispute what so ever.

Cliff Richard – Some People

גם השתא נאותה אהובתי להתכנס עמי ועם הטף בישראל. בפאריז, נוהגת אמהּ לכנס את המשפחה לצום יחדו. זו המסורת המשפחתית שלהם. אנחנו מתבדחות בינינו שבשהותה עימנו בארץ, היא מקיימת באדיקות את הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", משום שקשה יותר לצום כשהכל מסביבך מסבים לסעודות כסדרן. הרבה יותר קל כשאין גרויים. השתדלתי לבשל מאכלים שריחם אינו הולך לפניהם יותר מדי, אך לא נראה לי שקל לצום כשקרקוש הצלחות והסכו"ם נישא ברמה. בכל זאת, אנחנו מונים יותר משני מניינים, אם לקחת גם את הנשים בחשבון, ואי אפשר לשמור על דממת כלי האוכל.

My beloved woman agreed this year too, to get together with me and the children in Israel. In Paris, her mother has a custom to gather the family in order to fast together. It's their family tradition. We are joking between us that being with us in Israel during the fast, makes her practice devotionally the verse "and you shall torture your souls" (Leviticus 23:32), as it's harder to fast when all the people around you are sitting at the table without skipping any meal. It's much easier when there are no temptations. I tried to cook foods that do not have too much aroma, but I don't think that it's easy to fast when the rattle sound of the cutlery and cookware is so loud. After all, we are more than two Minyans (if we take the women into consideration), and there's no way to keep silent while eating.

Cliff Richard and Another Level – Some People

האשה עמדה בצום בגבורה. מזג האויר הנעים הקל עליה. לא היה יותר מדי חם ובבית הכנסת, השוכן כמטחווי קשת מביתנו, ישנם מזגנים. אלה עבדו במלוא תפוקתם כדי להקל על העומדים בתפילה.

The woman braved the fast. The nice weather made it easy on her. It wasn't too hot, and the synagogue, which is near to our home, is air-conditioned. These worked in full capacity to ease upon the worshippers.

סליחות על החוף בנתניה

גמר חתימה טובה!

לעת ערב, עת התלויתי אליה לנעילה ולשמיעת תקיעת השופר, היה קריר מדי לטעמי ונצרכתי לצעיף מחמם מצמר כדי לגבור על הצינה. ביאטריס הרימה גבה מלגלגת על אף שהיא כבר רגילה לעובדה שגם בקיץ אני מתעטפת בשמיכת הפוך. מה לעשות, הלילות בקציר די קרים.

In the evening, when I accompanied her to Ne'ila prayer to hear the blowing of the Shofar, it was too chilly for me and I needed a warming wool scarf to overcome the cold. Béatrice raised a ridicule eyebrow, even if she is already used to the fact that I'm wrapping myself with the down duvet. What can I do, the nights in Katzir are unfairly chilly.

עטופה היטב בצעיף ובתגבורת של סוודר מעליו, ישבתי לצפות איך מנצחת אהובתי על טפינו המקיימים את מצוות תקיעת יתד ראשונה לסוכה. הלב מתרונן למראה הנכדים הבוגרים המשתתפים גם הם במלאכת הקודש. גשם אמנם לא ירד, אך העננים שכיסו פיסות של כוכבים רמזו שאולי זה יבוא בקרוב. כולנו תקוה שזה לא יקלקל את הקישוטים שהחבר'ה יתחילו לשקוד עליהם מחר.

Well wrapped with the scarf and with the enforcement of a sweater above it, I set down to watch my love one supervising our children practicing the Mitzvah of sticking in the first peg for the Sukkah. The heart rejoices to the sight of the older grandchildren participate in this ritual. No rain was there to ruin the work, but the clouds covering a significant number of stars hinted that in may come soon. We all hope that it won't damage the decorations which the gang is going to labour on them tomorrow.



גמר חתימה טובה לכולנו.

In essence:

May all of us be signed and sealed in the book of life.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו

גמר חתימה טובה!

סליחות וכפרות Slichot and Kapparot

 Forgiveness and Absolution

סליחות וכפרות
סליחות וכפרות, נתניה © שרון הר פז

שעת בוקר, ערב יום כיפור. ביאטריס מעלעלת ברשימת אנשי הקשר שלה בנייד. היא הולכת לבלות בשעה-שעתיים הקרובות בניהול כמה שיחות נפש עם רעותיה ורעיה כדי לברר אם חטאה להם ולבקש את מחילתם.

אני מעלעלת באינטרנט בנסיון למצוא את התפילות בשפה האנגלית לטובת ידידה שלנו באוסטרליה שאינה שולטת בשפת הקודש. במסגרת ידידותינו, אנחנו חוגגות איתה את כניסת היום הקדוש כמה שעות לפני שנכנס את הטף על טפם לסעודה המפסקת אצלנו.

It's morning, the evening of Yom Kippur. Béatrice is leafing through her contacts on the mobile. She is going to spend the next hour or two conducting a few deep soul chats with her friends in order to find if she have sinned to them and ask their forgiveness.

I'm leafing through the internet trying to find the prayers in English in favour of our friend in Australia who doesn't master the holy language. In the frame of our friendship we are celebrating with her the entering of the Holy Day a few hours before we gather in our home the children with their offspring for the final meal before the fast.

יהודית רביץ  סליחות

אצלה זו מסורת המוטמעת עמוק בנפשה מלידה, כך חונכה. היא מקפידה על אמירת הסליחות בחודש אלול ובעיקר על טקס הכפרות בערב יום הכיפורים. ברוח הצמחונות, היא מבכרת להחליף את התרנגול המבוהל והמסכן בכסף שהיא מחלקת אחרי הכפרה לעניי עירה.

With her, it's a tradition assimilated deep in her soul since birth, this is how she was brought up. She strictly keeps the tradition of the Slichot prayers (special prayers recited during the month of Elul), and especially practices the Kapparot ritual on the evening of Yom Kippur. In the spirit of vegetarianism she prefers to exchange the poor frightened cock with money. After the ceremony, she allocates the money to the poor.

רן ונמה – תרנגול בן גבר

אצלי, אחרי שהשתחררתי מכמה דברים שהוטמעו בי בילדותי, אני מנסה להיות הוגנת וישרה ולא לפגוע באף אחד/ת שאינה מבקשת את רעתי. מי שחורשת רעה נגדי ונגד שלי, עדיף שתישמר לנפשה. כאלה, אני משחררת ממני באנרגיות טובות. להלן דוגמא: מישהו מעצבן אותך על לא עוול בכפך. מישהו זר, שאינו מכיר אותך, אבל מתאווה להכנס לך לתחתונים, חושב שיש לו זכות להעיר לך על אורח חייך ומנסה להתערב כדי להניא אותך מלחיות לפי מה שאת. אחת ההערות המפגרות שזה משחרר לעברך בחוצפתו: "את פשוט לא פגשת עדיין את הגבר הנכון", בבחינת הוא ושמוקו הוא. אינני מוצאת לנכון לשתף אותו בעובדה המשמחת שדוקא פגשתי את האשה הנכונה, היא ביאטריס הנפלאה שלי.

With me, after I was freed of some things that were assimilated in me since childhood, I'm trying to be fair and honest and not to hurt anybody who doesn't seek to do me wrong. Those who do try to do me and mine wrong, it might be better to them to beware. These I release from me with good energies. Here is an example: somebody pisses you off without ant provocation from you. A total stranger, who doesn't know you, but desires to enter into your pants. He thinks that he has the right to comment about your lifestyle and tries to interfere in order to prevent you of living according who you are. One of the stupidest comments that shmuck releases towards you is: "You just didn't met the right man yet". Nu, a total shmuck. I don't find it right to share with him the delightful fact that I did meet the right woman, who happen to be my wonderful Béatrice.

הזעם העולה בי על החוצפה לקבוע מה נכון לי, עולה וגואה, אך החוכמה היא לשחרר את זה ולהחליף את האנרגיות הלא רצויות באנרגיות טובות. לא שחס וחלילה אשגר לעבר הנלוז אנרגיות של אהבה, כי זה הרי אינו ראוי להן וגם לא אוכל לעשות שקר בנפשי. מה שאני יכולה לעשות, זה לחשוב על הטיה של האנרגיות שאינני רוצה בחיי. פשוט לשלח את האפס מעל פני לכיוון אחר משלי, רצוי מנוגד לגמרי, בתקוה ששם זה ימצא לעצמו את שזה צריך ויניח לי לנפשי. ברגע שזה ישוחרר – גם אני משוחררת ונשארת עם האנרגיות הטובות שלי ושל ביאטריס אהובתי.

The fury that arises in me due to the Chutzpah (cheekiness) to determine what is right for me, goes up and increases, but the wisdom is to let it go and exchange the unwanted energies with good ones. Mind you, I wouldn't send energies of love to this imbecilic zero, as he doesn't deserve them, not to mention that I couldn't possibly lie to myself. What I can do, is to push away those energies that I don't want to have in my life. Simply to send away the zero off of me to a different direction to mine, better if it's totally the opposite, with the hope that he will find there what he needs and leave me be. Once this is released – I am relieved too and stay with my good energies, as well as with Béatrice's mon amour.

אמנם, זה די קשה, אך שוה ביותר. אצלי זה עובד ואני מקוה שגם אצלכן.

Indeed, it's pretty hard, but it's worthwhile. It works with me, and I hope it's the same with you.

PassengerLet Her Go



לשנה טובה תכתֵבו ותחתֵמו.

In a sentence:

Le shannah tova ticatevu ve techatemu (may you be written and sealed for a good year).

סליחות וכפרות


סליחות וכפרות, נתניה על הים © שרון הר פז


נעילה ה'תשע"ד

Ne'ila 2014


בית לולה, המשמש כבית כנסת לעת מצוא בחגי תשרי, גדוש ומלא מפה לפה. המוני בני קציר ממלאים את הרחבה שלפניו וחוסמים את הכביש, אך זה בסדר. גם ככה אין רכבים מהינים לנוע פה, גם אם רוב תושבי הישוב חילונים המה.

Beit Lola (Lola's place), which becomes a synagogue when needed at the High Holy Days, is completely full. Crows of the People of Katzir are filling the square in front of it, blocking the road, but it's OK. No car dares to move, here, despite that most of the Katzirians are not religious.  

ביאטריס ואני פוסעות בנחת אל עבר המתגודדות, מלוות במשפחה. יש עוד זמן. החמה עדיין בראש האילנות וטרם שבה לנרתיקה, כך שבטוח שנספיק לשמוע את קול תקיעת השופר. אנחנו משתדלות לשמור על המסורת לפי הבנתנו ולפי איך שמתאים לנו. ערכנו סעודה מפסקת עם הילדים והנכדים שהגיעו להסתופף בצל קורתנו. משימה מאתגרת, היות ואפשר לבוא אלינו בכיף, אך לא לצאת מאיתנו בטרם ירדה החשכה ושלושה כוכבים נצפים בברור ברקיע.

Béatrice and I are pleasantly strolling towards the congregation, accompanied by our family. There is time. The sun is still high in the sky, waiting to dip itself in the sea before going to bed, so we will manage to be on time for hearing the blowing of the Shofar. We are trying to keep tradition according to our understanding and to what suits us. We had the Se'uda Mafseket (the final meal before the fast) with the children and grandchildren who came to pass Yom Kippur under our roof with us. It is a bit challenging, as you are mostly welcome, but you can't leave before dark and three stars are clearly observed in the sky.

על בטן שבעה ומלאה, הלכנו כולנו לשמוע את תפילת "כל נדרי". הטף הביט בפליאה ברוכבים הבודדים (השנה מעט מספרם וטוב שכך) הנעים על הכביש הריק והפנה אלינו עיניים שואלות. הסברנו שיש כל מיני סוגים של ילדים ואנשים ועלינו לכבד את כולם כל עוד אין אלו מציקים לנו, גם אם אין אנו מסכימים עם דרכם. הטף הראשי, הבוגר, שעלה השנה לכיתה א', הרהר עמוקות בסוגיה, הפך בה והפך בה ולאחר שהגיע למסקנה, אמר בקול צלול: "נכון!" אחותו, הטפה הראשית, החובשת השתא את הספסל בגן החובה, הסתפקה בהנהון חינני לאות הסכמה, שערותיה נעות במרץ. אי אפשר היה להתאפק מלקחת את שניהם אל בין זרועותינו ולחבק באהבה. כמה חמוד הטף, דבש!

With our belly full and satisfied we all went to hear the "Kol Nidrey" prayer. Our grandchildren gazed with amazement at the few cyclers (this year their number lessened, and it's very good) who were moving on the empty road, and turned wondering eyes toward us. We explain that there are varies kind of children and other people, and we must respect them all, as long as they are not pestering us, even if we do not agree with their way. The main grandson, the adult who went this year to the first grade, pondered deeply on the matter, turned it upside down, and after coming to a conclusion, he said in a clear voice: "Indeed!" His sister, the main granddaughter who started Kindergarten this year, settled with a graceful nodding in agreement, her hair moving vigorously. We couldn't restrain ourselves of lovingly embracing them both strongly (but still gently!). They are soooooooo sweet!

מעניין איך שילדים לומדים להסתגל לכל מצב, אם רק מכינים אותם לזה. אחרי התפילה, חזרנו הביתה לנשנש סביב שולחן עגול. מסתבר, שאם מקדישים להם את הזמן ואין מתעלמים מהם, אלא משתפים, אפשר לשבת איתם ולשוחח בכיף. הם מתקדמים לא רע בצרפתית שלהם עם ביאטריס.

It is interesting how children learn to adopt every situation if we take the time to prepare them in advance. After the prayer we went back home to nosh some refreshment around the round table. In seems that if you dedicate the time, and they are not being ignored but shared with your activities, then you can pleasurably sit with them and enjoy their conversation. They are doing quite well advancing with their French chatting with Béatrice.

הבוקר, אחרי הזכרת הנשמות, יצאנו לטייל בסביבה. כיף שלא צריך להשגיח שמא תבוא מכונית. לא שיש תנועה מי-יודעת-מה מסיבית בקציר, אבל אחרי שהתרחבנו בעוד 200 משפחות (והיד עוד נטויה) – ישנן שעות שהמכוניות נעות זו אחרי זו והתנועה די ערה ברחוב הראשי וצריך להזהר. לפחות ביום כיפור חפים הכבישים ממכוניות מחללות.

This morning, after the prayer of remembering the souls, we went for a walk nearby. It is great that we don't have to watch out in case a car comes. Not that in regular days we have any traffic jams in Katzir, but after we have expanded more with 200 families (and there is plans for more) – there are hours where the cars move frequently and the traffic is quite active, so one needs to be aware. At least on Yom Kippur the roads here are free of desecrating cars.

לאחר ארוחת צהרים הצטנף הטף תשוש בתוך המיטות ונם את הסיאסטה בלי הפרעה. אנחנו, המבוגרות, ישבנו עם הילדים והעלינו זכרונות מימים ימימה, בעיקר מיום כיפור ההוא, שאי אפשר להשתחרר ממנו עד עצם היום הזה.

After lunch, the exhausted grandchildren curled up in the beds and slept the siesta without interference. We, the adults, sat with the children and reminisced upon ancient memories, especially from that Yom Kippur we can't be freed of until this very day.

יום כיפור חילוני, שננעל בהתכנסות מחודשת בבית לולה ובתפילה זכה לטוב.

An irreligious Yom Kippur that was adjourned by gathering again at Beit Lola to wholeheartedly say the closing prayer with hope for the best.

כדאי לעיין בראיון עם הרבא הרפורמית פרופסור דליה מרקס. כמים חיים!



יום קשה. לא קל לצום, אבל מוכרחים, זו מצוה. כל עוד אני יכולה – אני מקיימת. החום הזה אינו עוזר הרבה. בבוקר הלכנו לבית הכנסת להזכרת הנשמות. מזל שבשביל זה לא צריך לשלם. המקומות בבית הכנסת יקרים בלי כל סיבה מוצדקת. לא נשארנו אחרי זה. גם ככה קשה לי ללכת הרבה ובית הכנסת לא ממש קרוב. כאן זה לא חוצלארץ ואי אפשר לנסוע במכונית. גם לא הייתי מעיזה לנסוע. מה אני צריכה שיזרקו לי אבנים על המכונית?

הבכור ניהל לנו את הנעילה פה, בבית, כך שלא הייתי צריכה להטריח את עצמי לבית הכנסת בשביל זה. יש לנו הרבה יותר ממנין במשפחה. יש לנו מסורת במשפחה שמה שאפשר – עושים יחד. אפילו בעל תקיעה יש לנו, אחרי שהבת הגדולה התחתנה עם מישהו שהתמחה בזה.

לשנה טובה נחתמו כולנו!


A difficult day. It's not easy to fast, but it's a must, it's a Mitzvah. As long as I can – I fast. The heat doesn't help much. We went in the morning for Yzckor, to remember the souls we knew. Luckily, we don't have to pay for that. The sits in the synagogue are unjustified expensive. Very expensive. We didn't stay after the Yzckor. I find it difficult to walk a long distance and the synagogue is not near. Here is not the diaspora where you can go by car even on Yom Kippur. I wouldn’t dare to take the car. I don't need to be stoned, do I?

My eldest conducted the Ne'ila here, at home, so I didn't have to bother and shlep myself to the synagogue for this. We have many members in the family, much more we needed for the Minyan. We have a family tradition that what we can – we do together. We even have a Shofar blower, after the eldest daughter married somebody who mastered it.

May we all be sealed for having a good year!




איזו הרגשה נפלאה לסיים את תפילות יום הכיפור אחרי שתקיעת השופר רוממה את נפשנו שהיתה עטופה כל היום בקדושה ובכוונה גדולה והצלילים שחררו את הכל. כל מה שהיה בפנים בקע ועלה ונסק מעלה-מעלה, גבוה-גבוה עד שנכנס בשערי הרקיע. הרגשנו איך תפילותינו מתקבלות. היה זה רגע מיוחד של טהרה וקדושה, רגע של אמת.

לשמש כרבא זו שליחות נעלה מאין כמוה. אני רואה איך זוגתי ממלאה את הייעוד שלה כשכל עצמותיה אומרות שירה ואני שמחה על כך. אין דבר יותר מספק מעיסוק במה שאת אוהבת ושאת טובה בו. והיא לא רק טובה – היא מעולה ממש.

מי יתן והשתא הבא עלינו לטובה תביא לנו בכנפיה את כל הטוב אשר נשאף אליו ועוד יותר טוב.


What a wonderful feeling it is to end the Yom Kippur prayers after listening to the blowing of the Shofar which lifted our spirit that was wrapped with Kdusha (sanctity) as well as with full concentration the whole day long. The Shofar sounds were releasing. Everything that was inside broke through and took off high to the sky, up-up and away, until it got into heaven. We felt how our prayers were accepted. It was a special moment of purity and holiness, a moment of truth.

To be a Rabba is a very exalting mission. I watch my spouse filling her calling with all her heart. It makes me happy. There is not any fulfilment like doing what one loves and is good at doing it. My love is not just good – she is by all means excellent.

May this coming new year bring us all the best we are aspiring of and more good.

 Clifford T. Ward – Home thoughts from abroad



אין לי כוח יותר. זה יום הכיפורים הכי גרוע שהיה לי. יום של חרדה ואימה מפני הבאות, מפני הנפילה. הגיעו מים עד נפש ואינני יודעת את נפשי. אנה אפנה?

היו לי עליות ומורדות במהלך החיים, אך תמיד היה איזה נס שצץ ומשך אותי מעלה, להציל מן הטביעה, אך הפעם אני יודעת שאין כבר תקוה, אין מוצא. הכל מתמוטט לי.

לפני שנתיים נסגר המפעל בו עבדתי ומאז אין לי עבודה. עד אז, צפתי איכשהו. המשכורת היתה סבירה ויכולתי להתנהל בצורה פחות או יותר נורמלית, עם דגש על הפחות. עד עכשו לא מצאתי עבודה. אף אחד לא רוצה להעסיק אשה בגילי, על סף הפנסיה. אני עדיין חותמת אבטלה כשאני נאלצת להגיע ללשכה אחת לשבוע, אבל עבודה אין.

במשך חצי השנה הראשונה קיבלתי דמי אבטלה זעומים מהביטוח הלאומי, סכום עוד יותר קטן ממה שהשתכרתי כשעבדתי (וזה הרי לא היה הרבה), שלא הספיק לכלום והייתי צריכה להשתמש בפיצויים הדלים שקיבלתי ואחר-כך התחלתי לאכול את מעט החסכונות שהצלחתי לחסוך כשעבדתי. כשאלו נגמרו – התחלתי ללוות כספים מחברות. לאוכל. אלה נתנו כמה שיכלו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא היתה בטוחה שאוכל אי-פעם להחזיר.

ועכשו נגמר הכסף. בחודש האחרון ביקשתי מכל הנושים שלי לחכות,  אך לשוא. מיסי עיריה, חשמל, מים, כרטיסי האשראי – הכל התמוטט. הכל התראות. הכל לפני ניתוק. כאילו מסך שחור ירד על החיים שלי.


I can't cope anymore. This is the worst Yom Kippur I ever has. It was a day of anxiety and fear of what is to come, from falling. I had ups and downs in my life, but there was always a miracle which popped to pull me up and save from drowning; but this time I know there's no hope, no way out. Everything collapses on me.

Two years ago, the factory I was working in closed and I have no work since. Until then I was flouting somehow. My salary was reasonable and I could manage normally more or less, with the emphasis upon the less. I haven't manage to find work until this day. Nobody wants to employ a woman of my age, at the edge of retirement. I still sign up for unemployment, and have to get to the bureau once a week, but no work.

I got a very small amount of unemployment allowance from the national insurance during the first six months after being laid off. It was a smaller amount to the one I got as a salary (and that wasn't much at all), which wasn't enough. I had to use the meagre compensation money and then I started to eat up the little savings I managed to save when I was working. When these ended – I started to borrow money from my friends. It was for food. They gave as much as they could, even if none of us was sure that I would be ever able to repay.

And now the money is gone, I ran out. The last month I asked all my creditors to wait, but in vain. City rates, electricity bills, water, my credit cards – everything has collapsed. All I have is warning notices. Everything is facing cutoff. As if a black screen went down on my life.



היום עבר בסדר. לא צמתי.


The day went OK. I didn't fast.


כדאי לקחת את הזמן ולהאזין לזה: סדר נשים, ארוע שנערך בספריה הלאומית. חומר למחשבה.

ועיניתם את נפשותיכם


אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.

העוינו והרשענו. זדנו. חמסנו.

טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.

מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.

פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.

שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו.

ישנם אנשים הזקוקים לדת מיסרת, מקטינה, משפילה – אחרת חייהם אינם חיים והם חשים ריקנות. קוראים לזה מזוכיזם. קבין שונים של ערכים ירדו לעולם והתפזרו בין בני האדם כדי שהללו יבחרו בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין הבנה להטפה, בין התמקדות בצלחת של עצמך לבין תחיבת החוטם הזב בענייני זולתך. קבין רבים. במה לבחור?

There are people who need a tormenting, demeaning, humiliating religion – otherwise their life is not satisfying and they feel emptiness. It is called masochism. Vary values came into the world and were scattered amongst humans so they will chose between good and evil, light and darkness, understanding and preaching, between focusing in your own dish and shtiping (sticking) your nose into other people's business. Many vary values. What should one chose?

אי אפשר שלא לתהות מדוע, למה וכיצד זה מתעללים בני האדם בזולתם, בסביבתם ובעולם כולו – כולל היקום (מקוה שכיסיתי את הכל) – במקום להתחשב, לחיות בטוב ולסייע זה לזה. איך זה, שאנו מתחנכים משחר ילדותנו למעשים טובים, אך גומרים רע? אם, במין התניה תמוהה, אתן חושבות על "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' 21) – אז כדאי שתמהרנה ליטול קורה מבין עיניכן ואת קורי העכביש האופפים אתכן, כי אין דבר כזה. נהפוך הוא! יצר האדם טוב מנעוריו, כי אנחנו מתוכנתות מלידתנו להתחבר זו לזו, להיטיב זו עם זו, אך דא עקא שהחיים סותרים זאת באמצעות הסטירות שאנו מקבלות מבני אדם רשעים ומרושעים הנקלעים בדרכנו, כולל כאלה המגלגלים עיניהם לשמיים ביום הכיפורים, מקשקשים את הוידוי כלפי חוץ, אך ללא כוונה כלל וּבִּפְנִים הם מצפים בקוצר רוח לתום הצום, כדי שיוכלו להמשיך במעשיהם הנוראים. דוגמא אחת מני רבות היא בני משפחות פשע, שחלק ניכר מהם מאמין ואף חובש כיפה.

It is impossible not to wonder why do humans abuse others, as wrong as their surrounding and the whole world – including the universe (I hope that I covered everything) – instead of being considered, to live in a good way and assist each other. How is it, that we from the dawn of our lives we are being raised to do good, but end up as bad people? If, with a strange conditioning, you might think about "the human heart is evil from childhood" (Genesis 8, 21) – then hurry and wake up to reality and wipe away the cobwebs you are wrapped in, because there isn't such a thing. On the contrary! The human heart is good from childhood, because since birth we are programmed to connect to each other, to treat nicely each other; but the problem is that life contradict this by experiencing insults from evil people who come across our path, including such who, on Yom Kippur, roll their eyes up to the sky, babbling a confession outwardly, but without any intention, while inside their hearts they impatiently expecting for the fast to end so they will be able to continue with their horrible acts. One example of many is members of the mafia, who many of them are religious and attend church regularly.

תלי-תלים של פלפולים והתחכמויות מטומטמות אין בהם כדי לשכנע אותי שזו הדרך הנכונה, שכל השנה נתעלל זה בזה בלי חשבון ויום אחד בשנה נכה על חטא בכאילו ולמחרת נשוב לסורנו. כל השנה יש לנהוג בכבוד בזולתנו ולא לָעָווֹל כלל, להיות בנות חוה ובני אדם ישרים והגונים.

Heaps of splitting hairs and dumb wisecracks do not convince me that this is the right way, that all throughout the year we will abuse each other without being counted for, and only on one day in the year we will face remorse, and the day after we will return to our evil ways. We have to treat others with respect the whole year through and not to cause any harm at all, to be honest and decent humans. Well, wumans are kind, nice and good.

אריק איינשטיין ודוד ד'אור – אהבנו כאן



אני צמה עוד מהבית. זו מסורת אצלי. ישנם מנהגים שאני מקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי. זה בדם. אינני הולכת לבית הכנסת, כי אין לי מה לעשות שם, בעזרת הנשים, עם הפטפוטים והשטויות שלהן, שלא לדבר על הסכומים העצומים שגובים מהמתפללים על המקומות. אני מעדיפה להתפלל עם המשפחה שמגיעה אלי לצום בצותא. הבית גדול ומרווח ויש מספיק מקום פה לכולם. יש המכנים אותו טירה. טוב, זו אינה טירה אנגלית, אבל יש פה חדרים לא מעטים, טרקלין גדול לארוח, חדר אוכל שיכול להכיל 50 איש; טוב, המשפחה גדולה וכשהיא מתכנסת בשבתות ובחגים, צריך שיהיה לכולם נוח. אני מאמינה באלוקים ומודה לו על מה שנתן לי, בלי עין רעה, ומתפללת שימשיך לתת. שפר גורלי. אני שמחה בחלקי.

כמה מהעובדים שלי ארגנו משלחת כדי לבקש ממני מענק לחג, בנימוק שהמצב לא טוב. איך לא טוב? אני הרי משלמת להם את המשכורות בזמן, נותנת להם הכל בהתאם לחוק, מה הם עוד רוצים ממני? מה הם חושבים, שאני עזרה סוציאלית? לא מספיק להם השי לחג שהענקתי להם? אני לא מבינה את הפרזיטים הללו. הם לא עובדים הכי-הכי, אבל אני משלמת להם את המשכורת ובזמן. כל הזמן הדרישות הללו, רק כדי למצוץ לי את הדם!



I am used to fast since my childhood. It's tradition. I practice some traditions ever since I remember myself. It's in my blood. I don’t go to the synagogue because I have nothing to do there, at the women's section, with all their chatter and blather. Moreover, the money they charge for the seats is outrages, huge amounts. I prefer to pray with my family who comes to me to fast together. The house is big and spaces, and there is enough room for everybody. Some call it a castle. Well, it's not an English castle, but there are many rooms, a large parlour for entertaining, a dining room which can have 50 people dining. Well, we are a big family, and when we get together on Shabbats and holidays, they all should be comfortable. I believe in G-d and thank Him for what He gave me, and pray to receive more from Him, may we be protected from the evil eye. Everything is well with me. I'm content.

Some of my workers arranged a delegation to ask a holiday bonus, with the lousy excuse that the situation is not good. How is it not good? I pay their salaries on time, give pay all their benefits according the law, what do they what more from me? What do they think, that I am their social assistance? Don't they have enough with the present I gave them for the holiday? I don't understand these parasites. They are not the best workers, but I pay their salary and on time. All the time these demands, only to suck my blood!




לקראת הימים הנוראים אנו עסוקים מאוד בעשייה רבה ומבורכת למען הקהילה ועכשו אנו מכינות עצמנו לגולת הכותרת של התקופה הזו – תפילות יום כיפור הבא עלינו לחתימה טובה. הלב מתרחב לראות איך בכל שנה הקהילה מתרחבת בעטיה של הרבא, המנגישה את הדת לכל דכפין. אין אנו גובות תשלום על הכניסה ולא על מקומות הישיבה. מי שרוצה – תורמת מנדבת לבה וכיסהּ. יש מספיק תורמות ותורמים ואנחנו מרוצות ממה שיש. העיקר שהדברים באים מהלב ובכוונה גדולה ומבורכת.

הרבא מאחלת לכולנו צום קל וגמר חתימה טובה. אמן, כן יהי רצון!


We are very busy these days. The High Holidays bring a lot of blessed doing for the community, and currently we are preparing ourselves for the climax of this time – the prayers of Yom Kippur that comes with Hatima Tovah, Amen! The heart expands with joy at the sight of how the community expands each year due to the Rabba who makes the religion accessible to all. We don't charge for our services, as well as not for the seats. Those who want – donate according their ability. We have enough donators and we are happy with what we got. The main thing is that people are acting from their heart and with a blessed meaningful intention.

The Rabba wishes us all an easy fasting and Gmar Hatima Tova. Amen, may it be so!

גמר חתימה טובה



לא יודעת למה, אבל בשבילי זה יום מיוחד, יום של חשבון נפש, של הרהורים, של קריאה. בילדות, זה היה יום נורא, אבל לא מהטעם שלשמו זה נועד, אלא נורא מרוב שעמום. לא היה מה לעשות. שלא כמו היום, יש אינטרנט, יש מחשב (ומזל שיש חשמל והדתיים אינם מפסיקים לנו אותו) ואמצעים נוספים, כדי למלא את השעמום בתוכן. אין לי צורך להתפלל או להכות על חטא שלא עשיתי, אבל אם היה לי בית כנסת בשכונה, כמו בימי ילדותי, הייתי שמחה ללכת לשמוע את "כל נדרי" ואת קול תקיעת השופר. ישנם דברים שמהדהדים בנפש ואי אפשר למחוק. אני למען המסורת, אך ללא הכפיה שבאה איתה מידי אלה שחושבים שהם המציאו את האמת היחידה ביקום.

השכנה מהפנטהאוז הזמינה אותי לחגיגה על האש הערב. כבר כמה זמן שאני חושדת בה שהיא מבית מדרשנו, אבל הוכחה אין לי. לא יצא לנו לדבר הרבה, רק שלום-שלום ומבטים חטופים. לתומי, חשבתי שהיא מתכוונת לארוחה המפסקת (לא שאני צמה, כמובן), אבל התברר לי שהיא התכוונה לסעודה שהיא עורכת עם חברות נוספות לתוך הלילה. בערב שבת רגיל הייתי שמחה להצטרף, אך לא כשזה נעשה להכעיס. איזו מין אשה זו, שעושה דוקא? זה כמו לנסוע. לא מבינה טיפוסים כאלה. מה שמאן דהיא עושה בתוך ביתה – עניינה היא, אך בפומבי? לדעתי, זה מגעיל. לא שהיה לי כבוד אליה, הרי לא הכרתיה ממש, אבל מעכשו אין סיכוי שאי-פעם נתרועע. אני מעדיפה להיות בגפי, מאשר לגרום עוול למישהו שצם ועובר ברחוב כשריח הבשר הנצלה עולה באפו. אמנם הם אמורים לענות את נפשותיהם, אך ביוזמתם הם ולא שידי תהיה במעל, חס ושלום.

סליחה ומחילה



בתור ילדה, תמיד צמתי ביום כיפור. ההורים הראו דוגמא ואנחנו, הילדים, עשינו כמותם. לא שאני אכלנית גדולה, אבל עם השנים, הקשר שלי עם הצום הלך והתנתק. לא מצאתי לנכון לענות את נפשי בשל דברים שלא עשיתי. אני מעדיפה להקדיש את היום הזה להרהורים ולחשבון נפש. אני רואה עצמי שומרת מסורת, אך לא מקפידה על קלה כחמורה וכיוצ"ב. אני משתדלת להיות בסדר כל השנה ואינני צריכה את הצום כדי לכפר על עוונותי. אני מאמינה באלוקים, אבל לא במה שמטיפים לנו בשמו. בשבילי, זהו אל טוב, רחום וחנון, שכאשר הוא רואה אותנו בחולשותינו, הוא בא לעזרתנו ומחזק אותנו לבחור בדרך הנכונה לנו, לאו דוקא לזולתנו.

יש גיל בו איננו צריכות כבר להצטדק על מעשינו בפני אף אחד, כך שרשמתי בלב קל את שמי בין אלה שאינם צמים. מן הסתם, הרשימה לא היתה קצרה. אמנם זה בית אבות שומר מסורת, אך אין כופין אותה על אף אחד, כך שבנוסף לארוחה המפסקת, הובטחו לנו הארוחות כסדרן.

איך אני מתכוונת להעביר את השקט של היום הזה? יש אינטרנט ויש אוזניות, כך שאני מסודרת.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו


במלה: אם אתם, החרדים לדת, אמורים לענות את נפשותיכם כדי לחזור בתשובה לדרך הישר אחרי שעוולתם במהלך כל השנה, למה אתם מאחלים זה לזה צום קל?

הזכרת נשמות Memorial Prayer

כל הבוקר חלמתי עלייך בהקיץ. יושבת בבית הכנסת בעזרת הנשים, בלית ברירה, כי אינם ליברלים פה בקציר, מיחלת שבעתיד תבוא הקידמה גם לכאן. שתי גבעות מיושבות יש לקציר ועוד היד נטויה – גבעה שלישית עומדת בפני אכלוס. ארבעה בתי כנסת יש לנו, שניים בגבעה המרכזית ושניים במערבית: אחד מרכזי, רשמי; השני נבנה לזכר חלל שנרצח בפיגוע; השלישי הוקם על גגו של בית, כדי שגם בגבעה שלנו, המערבית, יהיה בית כנסת והרביעי מתמלא בחגי תשרי מתוך יוזמה אישית של אחד התושבים המשמש כחזן. כל הארבעה שייכים לזרם הספרדי. באף אחד מהם אינני מוצאת את מקומי. כאשר מדירים את הנשים לשבת מאחור ואיננו מורשות להשתתף בפועל בטקסים – מבחינתי זה מוקצה.

Arthur Honegger – Symphony No. 3 "Liturgique": I. Dies irae

אבל יום כיפור, אין לי מנין בביתי אחרי שהכל פרחו להם מהקן ואני חשה צורך להזכיר את הנשמות היקרות לי, כך שאני שמה עלי בגדים לבנים, נעליים בצבע זהה ושמה פעמי לבית הכנסת הקרוב לביתי (הכל הרי יחסי). שלא כמו בנכר, כאן אין צורך לחלל החג בנסיעה אל בית הכנסת הליברלי המרוחק.

חוה אלברשטיין – לוא יהי

מצבת הילדים על האופניים דלילה למדי. אולי משום שעת הבוקר המוקדמת להם. הרי הזיזו את השעון וכל העם טרוט-עיניים מחוסר שינה, קל וחומר הטף. יום כיפור הינו הזדמנות להשלים שעות שינה. האויר מלטף אותי ברכות, נושמת מלוא ריאותי, מברכת על הצחות, למרות המחצבה שלמרגלות ההר שלנו. אולי שמו איזה מטהר אויר בדרך אלינו ועכשו יש פחות גרגרי אבק להאבק בהם כשנושמות. אולי בשל הרוח הקלה המזיזה את הניצב בדרכה.

היא עומדת בחוץ, מהססת. אינני מכירה אותה. בכל זאת, 800 משפחות, הרי אי אפשר להכיר את כולן.

"זה הבית כנסת פה?" המבטא שלה מוכר לי, כמו אצל היהודים בנכר הלומדים אצלי עברית. אין זה משנה כמה שאטרח על תרגול ועוד תרגול ועוד ועוד – אי אפשר לעקור מן השורש את מה שהם גדלו עליו כל חייהם.

"אינגליש?" אני שואלת, חסה על שיניה לבל תשָׁברנה.

"?American, from the States. Is this the Synagogue"

אכן הסינאגוג, אני מאשרת, למרות שחזיתו אינה מגלה את שזה צופן. "אִיטְס אוֹן דֶה רוּף."

גבותיה מתרוממות בתהיה: "?How do you get there"

"קָם וִויד מִי, אַיְים גוֹאִיְנג דֶר טוּ", אני מחוה בידי, מורה לה לבוא אחרי.

גברים עטופי טליתות מתאווררים בחצר, ממלמלים פסוקים, חוזרים אחר הקולות העולים מתוך הבית.

"אני באתי בשביל האזכרת נשמות", היא מסבירה, "זה עכשו, כן?"

"עוד כמה דקות", אני עונה, מתורגלת. באתי קצת מוקדם כדי להיות על הצד הבטוח. אף פעם אינך יכולה לדעת מה הקצב של התפילה שלהם. לפעמים זה יכול להיות אטי, לפעמים מהיר וחבל לפספס, אם כבר טרחתי לצאת מהבית.

אנחנו מתמקמות בעזרת הנשים, מאחור. מיזוג האויר מקפיא לי את העצמות ואני מקוה שזה לא יארך זמן רב. סיביר בקציר אינו מתאים לי. במנותק מהארוע שלשמו התכנסנו, מתנהלת בין "הבנות" שיחה ערה על השינויים האחרונים שחלו אצלנו. עברנו משלטונו העקר של הדתי שניהל את המועצה שלנו, למועצת מנשה, בה בעצם התחלנו, כשקציר נוסדה. רוח חדשה מנשבת אצלנו, גם השירותים החלו לפעול והרחובות פתאום נקיים.

"שששש!!!" מהסים אותנו מקדימה, "הזכרת נשמות!"

אנו עוברות מיד לדום, דממה מוטלת בבית הכנסת. היא פותחת את הסידור שלה בעמוד אותו סימנה מבעוד מועד ועוקבת אחרי התפילה באותיות האנגליות המדברות עברית. סביבנו עולה רחש, כל אחת לוחשת את השמות היקרים לה, דמעות זולגות להן חופשי, מטפחות מקנחות, מנגבות, אך אינן מנחמות. הגעגועים לאלה שאינם איתנו גואים ועולים.

עושות את דרכנו החוצה, עשינו את שלנו. אני נושמת לרווחה. חמימות נעימה עוטפת אותי אחרי הקור המקפיא ששמחתי להשאיר מאחור.

"Was freezing there", היא מעירה.

"יֶס", אני מסכימה, "הוֹרִיבְּל!"

לנעילה אנחנו מביאות איתנו מראש רדיד. הייתי מביאה מעיל, אבל הסתפקתי במשהו צנוע יותר.

לשנה טובה תכתבנה ותחתמנה!

שעת נעילה – שירים ליום כיפור


"אוף, לא מיצינו כבר את היום הזה?" ציטוט מהפייסבוק של מאן דהוא בדיווחו הישיר בצהרים מבית הכנסת באמצעות Wi-Fi. מזל שיש סמרטפון זמין…


  1. ארתור הונגר ויקיפדיה
  2. סימפוניה מס' 3 בשלמותה יוטיוב
  3. הונגר סימפוניה מס' 3 תאור באנגלית ויקיפדיה
  4. הזכרת נשמות ויקיפדיה

היום הקדוש ליהודים / חג האופניים

היו לי כמה רשימות בראש לכבוד היום הזה: על הסליחה, על הכפרה, על המלחמה של הדור שלי… בסופו של חשבון נפש, בחרתי להתמקד הפעם במהות, ברוחניות. אני מניחה שהרשימות הנוספות תכתבנה במהלך השנים הבאות עלינו לטובה ובבוא זמנן אפרסם גם אותן, לא לדאוג 🙂

זה יום טעון. זה יום קשה. ויחד עם זאת – יום של התעלות הנפש, של תחושה שיש משהו נעלה, מעבר לקיום היומיומי שלנו בפרט ומעבר לנו, בני התמותה, בכלל. זה לאו דוקא א-לוקים.

בילדותי, זה היה יום מיוחד, של יראה מפני משהו טמיר, נעלם, לא ממש מובן. ילדים ברחוב גנסין, שכונת רמב"ם בגבעתיים. החיים זרמו לנו, לא תכננו מה נעשה ביום הזה, הדברים היו מובנים, פשוטים. יום כיפור – יום של חשבון נפש, הורים שותקים בכאב על בני משפחותיהם שנרצחו בשואה, נרות הנשמה המבליחים באפלה ללא מקור אור אחר, הרדיו כבוי (לא היתה עדיין טלויזיה), שיחות חרישיות, הרהורים על מעשינו בשנה שחלפה ומה נעשה בזו הקרובה, איך נהיה טובים יותר.

הבית לא היה דתי, אך בהחלט שומר מסורת, כך שבערב יום הכיפורים, לבושים בלבן אנו נוכחים בתפילת כל נדרי בבית הכנסת שברחוב המקביל, טייבר. למחרת, התיצבות ל"מזכיר נשומעס" ואחה"צ – לנעילה, לשמוע את קול השופר המבקיע לנו דרך לשמיים שישמעו את תפילותינו. ובין לבין, תקתוקים של דמקה, חמש אבנים, צהלות חרישיות מאוד של המנצחים ונזיפות מצד המבוגרים על הרעש. גם למי שהיו לו אופניים, אין סיכוי שהיה מעיז לרכוב עליהם ביום הזה. השכונה לא היתה מרשה זאת.

מי שלא צם – נהג לאכול במסתרי מטבחו מאכלים שבושלו מבעוד יום, שלא חוממו, משום שהאיסור על הדלקת אש נשמר וכדי שהריח לא ינשא באויר ויגרום לעינוי לזולת. נכון שכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", אך הכוונה היא שהפרט יתענה בעצמו, לא יענה זולתו. אף אחד לא חלם על "לעשות על האש" על גג הבית בטבורה של עיר כדי להתריס, להכעיס, להודיע על קיומו העלוב.

יש משהו ביום הזה, שמי שמתחבר אליו, לאו דוקא מהצד הדתי, אלא ברוחניות שבו, זוכה להתעלות הנפש. יש במלות כמה מהתפילות השפעה מדהימה לטובה על הנפש. אם נתעלם מהנושא של אל עליון, שצריך הרי אמונה בלב כדי להאמין בקיומו ונתרכז במסורת, בקסם שמאחד אותנו כעם, הרי שזה עושה טוב לנפש. החיבור הזה בינינו, לדעת שהתפילה בה אני נוכחת בבית הכנסת השמרני בקציר (הליברלים טרם הגיעו אלינו), היא פחות או יותר אותו ריטואל שזוגתי בנכר תקיים שעתיים לאחר מכן בבית הכנסת הליברלי (השוכן בק"ק קינגסטון אפון טיימס שבשולי לונדון), אליו היא תיקח את המחשב הנייד ותתחבר לסקייפ כדי שאוכל גם אני להיות נוכחת.

תנוח דעתכם בכיף, התפילה בקינגסטון ליבראל סינאגוג הרבה יותר מקרבת לבבות, משרה קדושה כל כך, בלי השוואה כלל לשממה המשעממת אצלנו, כשתפילות נלעסות בשממון וללא נשמה יתרה. אולי כי אנו רגילים להיות יהודים ואילו בנכר נאבקים על כל קיום של פולחן יהודי? או שמא מפאת ההבדל בין יציאת ידי חובה משום שכך צריך לעשות פן תטיל עליך קהילתך חרם ובין הבחירה החופשית לקיים זאת מתוך צו הלב והרצון הפנימי? מעולם לא חויתי כזו התעלות רוח כמו כשהרבא הצעירה צ'רלי מנצחת על הטקס וכשהמקהלה, התזמורת והקהל שרים "כל נדרי" ו"הללויה" ושאר התפילות שאפשר לזמר. מוזיקה גורמת להתעלות.

אי אפשר להעלות על הדעת שיהיה אינטרנט בבית הכנסת בקציר, שלא לדבר על להחזיק ולהדליק מחשב בפומבי… אין קִדמה, אין מחשבה על קֵרוב לבבות, קֵרוב יהודים אל המסורת שלהם, רק קרבות תרנגולים בין הרבנים למי יש יותר כוח, כי מוח אין. אין, אני אומרת לכם, אין!

הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת בארץ, היתה בילדותי וזה היה מִזמן, מִמִזמן מאוד או כמו שאומרים ילדי (ותכף מן הסתם גם הנכד יחרה-יחזיק אחריהם): בימי התנ"ך. עשרות שנים של חילוניות גמורה חלפו עלי, היות והדתיים, בהתנהלותם המבישה, השניאו את הדת על הדור שלי. לא היה לי כל רצון אפילו לחשוב על להתקרב למסורת. ואז נולדו הילדים וכידוע, לאלה יש נטיה לשנות אותך ואת השקפת עולמך, שלא לדבר על האחריות שלך לחנך אותם. מה ללמד אותם בלי להחרידם, תרתי משמע?

במהלך נדודי בנכר, נקלעתי לבית הכנסת המקומי. לא יודעת למה, אך היה לי חשוב לפקוד את המקום לשחרית (לא היו תפילות אחרות במהלך היום) ובששי-שבת, מה שבארץ לא הייתי חולמת כלל לעשות. יש שוני בין צברית ישראלית שומרת מסורת לבין יהודים החיים בנכר. דבר ראשון – המבטא. אוזני צללו בכל פעם שהן שמעו עיוות של המלים העבריות העתיקות המוכרות להן, המוטמעות בהן. שנית, מה שמובן מאליו בארץ – לא ממש ברור בנכר. אני מניחה שגם ההפך נכון הוא. אזכיר את ההגעה לבית הכנסת ברכב בשבתות וגם ביום כיפור.

יחד עם זאת, יש בינינו גם חיבור, כמובן, והוא עמוק ומגשר על הפערים ואי ההבנות. מעצם היותנו בני אותו לאום ואותן חוויות לאומיות עברו ועוברות עלינו, אנו חולקים בזכרון לאומי משותף, המועבר מדור לדור, כמסורת העם היהודי.

איזו מסורת אנו מעבירים לדור הבא ב"חג האופניים", מלבד ריקנות רוחנית?

גמר חתימה טובה!

הגרסא המקוצרת

יום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם היהודי וגם אם מאן דהוא חילוני גמור ואדוק הוא, לא יגרע מכבודו חס ושלום אם יתחבר אל המסורת של עמו. לא יגרע, באמת! כל אחד שיבחר לו כיצד להעביר את היום הזה, אך במחילה, למה לצער את הזולת בזלזול פומבי בקודש הקודשים של עמך, ישראל?