ארכיון תג: כאב

בין זכרון לזכרון From Memory to Memory

להקת חיל האויר – היה לי חבר היה לי אח

בין זכרון הנספים בשואה על מזבח לאומיותם, לזכרון חיילנו שחרפו נפשם על מזבח המולדת, אנו עוברים ימים לא קלים. מתום חגיגות המימונה ועד התחלת החגיגות לעצמאותנו, אנו נעים בזהירות בין גלי העצב, היגון והכאב.

From the commemorating day for the Jews that were murdered in the holocaust due to their nationality, to the commemorating day for our soldiers who lost their lives for our homeland, we go through difficult days. From the end of the Mimouna celebrations to the beginning of celebrating our independence day, we move cautiously between the waves of sadness, grief and pain.

israel-flag

הערב, בדיוק בשעה 20, נתכנס כולנו לשתי דקות דומיה כדי לכבד את זכרם הקדוש של חיילינו שנפלו על הגנתנו. שתי דקות של קונצנזוס ואחדוּת, בהן אין מחלוקות פוליטיות והכל עומדים דום ודומם. אין פלוגתא באשר לכבוד המגיע להם.

This evening, exactly at eight pm, all of us will get together in two minutes of silence in order to commemorate the holy memory of our soldiers who died while defending us. Two minutes of consensus and unity, where there isn't political disputes, and everybody stands in attention and in silence. There's no quarrel about the honour they deserve.

העמידה דום למשמע הצפירה כה טבועה בנו מגיל כה צעיר, עד כי אנחנו עושים זאת לא רק בפומבי, אלא גם בין כותלי בתינו, גם בהיותנו בגפנו, עת אף אחד אינו רואה אותנו. אנחנו מכבדים את זכרם. ימי הזכרון – הן זה של השואה והן של חללי צה"ל ופעולות האיבה – מאחדים אותנו כעם, כי במותם הם אפשרו לנו להקים את מדינתנו ולחיות לבטח, כי הם אלה המגֵנים עלינו.

The standing in attention to the siren is so engraved in us since childhood, until we do it not only in public, but also in our homes, between our private walls also when we are alone, where nobody can see us. We respect their memory. These two commemorating days – both the holocaust and the IDF fallen soldiers (and those who were murdered by hostile actions) – unite us as a nation, since by their death they allowed us to establish our homeland and live safely, as they are the ones who defend us.

חוה אלברשטיין – החיטה צומחת שוב


הערה כואבת:

יש אנשים עם לב של אבן. חבל שחברי כנסת מסוימים ובזויים לא השכילו לשים מחסום לפיהם כשצריך היה ובחרו לבזות את עצמם בצורה כל כך מבישה. וראש הממשלה, האפס החלול הזה, שמזכיר ומתהדר בכל הזדמנות, ובעיקר כשלא צריך, שהוא אח שכול, דוקא שם מחסום לפיו, הוא לא פצה פה ולא צפצף כדי להעיף את הבזויים משם ומחיינו בכלל. אלה אינם מיצגים את החברה הישראלית, בשום פנים ואופן לא!

 A Painful Comment:

There are people with a heart made of stone. It's a shame that certain Knesset members dreks, worthy of contempt, didn't shut their sewage mouth and chose to shame themselves in such a despicable way. And the prime minister, that hollow zero, who constantly reminds that he is a bereaved brother, especially when it's not called for, didn't emit a sound in order to throw these dreks away from there and out of our lives completely. They don't represent the Israeli society, no way!

קישורים כואבים:

מופע אימים של חברי כנסת שהתעמתו עם הורים שכולים

לאה גולדין לרה"מ: "הפכת אותנו לאויב העם", 19.4.17

האפס, העומד בראש הממשלה, אינו מגן על ההורים השכולים

האזנת סתר Listening in

בית אנגלי טיפוסי

בית אנגלי טיפוסי A typical English house

 

הקול שלה בטלפון רועד, "?Is Maureen there"

אני מביעה את צערי על שזוגתי שתחיה יצאה לעיסוקיה ותשוב רק בערב. "אַר יוּ אוֹל רייט?"

"?I'm not sure. Can you please come over"

דמעותיה מרטיבות את לחיי דרך האפרכסת ואני עוברת מיד לדום. "אוֹף קוֹרְס, גַ'סְט פּוּטִינְג מַיי שׁוּז אוֹן" (ובעברית: "אין בעיה, רק שמה נעליים ומגיעה").

Her voice on the phone is trembling, "Is Maureen there?"

I express my sorrow for my spouse went out to her duties and will be back only in the evening. "Are you all right?"

"I'm not sure. Can you please come over?"

Her tears are wetting my cheeks through the earpiece and I'm standing to attention immediately. "Of course, just putting my shoes on" (and in Hebrew: no problem, just wearing my shoes and I'm coming).

ג'ואן ארמטריידינג – החולשה שבי

Joan ArmatradingThe Weakness in Me

חמש דקות מביתנו לביתה. השמש מציצה מבעד לעננים, מבשרת שאולי פחות יטפטף היום. השכן ממול מנסר את שיחיו ברמה, מיישרם כיאה לגינה אנגלית מטופחת. הוא מהנהן בראשו לאות שהבחין בנפנוף השלום שלי. לקח לי כמה שנים פה והרבה חיוכים רחבים אל אותם הפרצופים הדוממים, אך הצלחתי להבקיע במקצת את הטירות הבצורות ואני פחות שקופה, כבר טוב.

Five minutes from our house to hers. The sun is peeking behind the clouds, suggesting that perhaps it will rain lesser today. The neighbour across the street is cutting his bushes with a loudly hand saw, straightening them in keeping with a typical well-kept English garden. He nods to sign he noticed my waving hello. It took me a few years here and a lot of wide smiles towards those silent faces, but I managed to break through a little the strengthened castles and I'm a little less transparent to some of the neighbours. That's good.

שכונה אנגלית טיפוסית

שכונה אנגלית טיפוסית Typical English neighborhood

שער הכניסה חורק על צירו ואני מציינת לעצמי לבדוק אם יש לה שמן כדי להשתיק את הרעש. האוזן שלי מעדיפה צלילים רכים. מיצי, החתולה השלגית שלה מייללת לעברי מיאו רך, מתפנק, מותחת את צווארה לליטוף. אף שאינני מתה על בעלי חיים, אני גוחנת אליה ומעבירה יד לאט. הפּוּסִיקֶט מגרגרת בשביעות רצון. אני מתישרת. החיוך הרחב שנמתח על פני מאוזן לאוזן, קופא למראה פניה הנפולות של ג'יין.

The hinge gate is squeaking and I make a note to check if she has oil to silent the noise. My ear prefers soft tones. Mitchy, her snowy-white cat coddling meowing softly towards me, stretching her neck for me to pet. Although I'm not a pet person, I bend over and slowly pass my hand on her. The pussycat is gargling with pleasure. I'm straightening up. The broad smile which was stretched on my face from ear to ear is freezing to the sight of Jane's drooping face.

"או דיר", אני אומרת. "או דיר." היא שותקת בכאב. "ווט'ס רונג?" אני שואלת בתקוה שהשמיים לא נפלו.

"I found out that Chris is cheating on me", היא אומרת בקול נפול, מחוה בידה שאכנס.

אני המומה. קודם כל, על הישירות. בדרך כלל לוקח להן חצי שעה של קפה ושיחת נימוסין ארוכה ומיגעת עד שהן מבטאות את שעל לבן וגם אז זה יוצא טיפין-טיפין בזהירות ובריחוק ניכר. שנית, כריס? צ'יטינג עליה? לא יכול להיות! הן הרי זוג יונים אוהבות, חיות כבר כמעט חמש שנים יחד. אולי לא הבנתי אותה, זו הרי אינה השפה שלי. אך איזה פֵּרוש יכול להיות לצ'יטינג מלבד זה שהבנתי? "אַר יוּ שוּר?"

היא מהנהנת. ".Come, see for yourself"

"Oh dear", I say, "Oh dear." She is quiet, in pain. "What's wrong" I ask with hope that the sky didn't fall on us. "I found out that Chris is cheating on me", she says in a low voice, gesturing with her hand for me to come in.

I'm in shock. Deeply amazed. First of all, for her straightforwardness. Usually, it takes them a half an hour of coffee and a long exhausting small talk until they express what's on their heart and even then it comes out carefully dribs and drabs and with a significant distancing. Secondly, Chris? Cheating on her? Can't be! They are such a loving pair of doves, living together for almost five years. Perhaps I didn't understand her? It's not my language. But… What other meaning can be to 'cheating' except of the one I understood? "Are you sure?"

She nods. "Come, see for yourself."

המחשב שלה פתוח על הפייס של כריס. העיניים שלי חולפות לאט על פני התכתובת הענפה והמתגרה מלפני יומיים. כריס מספרת למאן דהיא בשם ג'ואנה, שהיא הולכת ביום ששי (דהיינו היום) לפיקניק עם מישהי חדשה. אני שואלת את ג'יין מי הג'ואנה הלזו. הלה מנידה ראשה לצדדים לאות שאין לה מושג. "She must be a new friend", היא אומרת, "Chris didn't have her before".

Her computer is open on Chris's Facebook. My eyes are moving slowly through the extensive provocative correspondent from two days ago. Chris is telling somebody name Joana that she is going on Friday (that is today) to a picnic with somebody new. I'm asking Jane who is this Joana. Jane shakes her head to gesture she doesn't have a clue. "She must be a new friend", she says, "Chris didn't have her before."

שכונה אנגלית ירוקה

שכונה אנגלית ירוקה Green English neighborhood

"או", אני אומרת, בלי לדעת כיצד להגיב. למדתי בארץ המאופקת ההיא, שמה שנראה לי סביר ונורמלי – אצלם זה עלול להתפרש בצורה עקומה כחסר נימוס. אולי זה ישר לפי הנהוג אצלם, אך עקום לפי מה שחונכתי על פיו. אני בכל זאת ישראלית חקרנית ובנוסף גם פולניה חטטנית, אז לא ממש אכפת לי מה היא תחשוב על השאלות שלי. מצדי, היא יכולה לבחור לא לענות, לא ככה? בשביל מה קראה לי אליה אם לא כדי לספר לי מה קורה? אמנם, במקור היא חברה של מורין, אבל כשזו עסוקה או נעדרת (כמו היום) – אני משתדלת למלא את מקומה הכי טוב שאני יכולה. "דִיד שִׁי סֵיי ווֶר שִׁי אִיז גוֹאִינְג?"

"Oh", I say, not knowing how to respond. I learned in this restrained country, that what seems to me reasonable and normal – they might interpret (in a twisted way) as lack of manners. It may be right according to their custom, but twisted according to the way I was brought up. Nevertheless, I'm an inquisitive Israeli and a very nosy one too; therefore, I don't care much about what she might think of my questions. As far as I'm concerned, she can choose not to answer, can't she? What did she ask me to come here for, if not to tell me what's going on? Indeed, originally she is Maureen's friend, but when the latter is busy or absent (like today) – I'm doing my best to fill in for her. "Did she say where she is going?"

".She said she is going to sit by the water"

"ווֹט בַּיי זֶה ווֹטֶר? בַּיי הֶרסֶלְף?" ובעברית: שׁוּ לבדה? אין הן אמורות לצאת יחד? לא בשביל זה יש בת זוג?

".You know what? If I think of it, she did it before"

"בִּיפוֹר?" אני חושבת שבתור הד אני מתפקדת לא רע. כנראה הייתי תוכיה בגלגולי הקודם.

"Yeah, a few times", היא אומרת בנמיכות רוח.

"She said she is going to sit by the water."

"What by the water? By herself?" And in Hebrew: How come by herself? Aren't they supposed to go out together? Isn't this why one has a spouse?

"You know what? If I think of it, she did it before."

"Before?" I think that I'm functioning not too bad as an echo. I must have been a parrot in my previous reincarnation.

"Yeah, a few times", she says with misery. I can see the agony reflecting in her face.

שכונה אנגלית

שכונה אנגלית English neighborhood

אנחנו מדפדפות אחורה ומוצאות עוד הוכחות מרשיעות. הטיימליין החדש אינו מיטיב עם מי שלא טרחה למחוק את עקבותיה. א-לוקימה תעזור! זוגתה בוגדנית! איך היא מפלרטטת עם כולן שם!

דמעותיה מטפטפות על הקלידים. ".I'm sorry, wasn't expecting this"

גם אני לא. לא בבוקר חג המולד לפני שנתיים, עת מצאנו שחברה מברייטון שלחה יד בנפשה משום שגילתה שזוגתה בגדה בה עם חברה משותפת שלהן. גם לא לקרוא על הקיר של מורין שאך שבוע אחרי שרקדנו בחתונת חברה שלה – גילתה זו שאישתה בוגדת בה עם מי שהיתה השושבינה ועכשו היא תוהה מה עליה לעשות עם כל המתנות. חשבתי שהיא צריכה לתהות איך להעיף מחייה את השרמוטה ולא לדאוג למתנות. אבל היא בריטית, זו תרבות אחרת משלי.

Her tears are dropping on the keys. "I'm sorry, wasn't expecting this."

Neither was I. Not on Christmas morning two years ago, when we found out that a friend in Brighton committed suicide after she discovered her spouse is cheating on her with a mutual friend. Also, reading on Maureen's wall that only a week after we danced at the wedding of her friend – the latter found out her wife is betraying her with the bridesmaid and now she is wondering what to do with all the gifts. I thought that she needs to ponder how to kick the slut out of her life and not worry about the gifts. But she is British, this is a different culture to mine.

אולי אני צריכה להתחיל לכתוב טלנובלות לסביות, אני מהרהרת לעצמי, משה הרי מתעקש לנדנד לי שיש בזה הרבה ממון, בעיקר אם אלה תוסרטנה לסדרות. אני מוותרת. לא נראה לי שאני מסוגלת.

Perhaps I should start writing lesbian soap operas, I'm thinking to myself, Moshe is insisting to nag me about it, saying there is a lot of money in this, especially when they will become television series. I pass. I don't think that I'm capable of doing this.

זהירות, סכנה! נא לנהוג באחריות לתוך המים

זהירות, סכנה! נא לנהוג באחריות לתוך המיםCaution, danger! Please drive responsibly into the water

"ווֹט ווִיל יוּ דוּ?"

היא מושכת בכתפיה. "?I have no idea. What can I do"

אני ממש לא יכולה להסביר לה שבתור ישראלית, אם זה היה קורה לי, הייתי מתעמתת עם השרלילה, משום שעדיף לדעת מאשר לחיות באשליות; ואם הייתי מוצאת שזה נכון – שהנפקנית המשתרללת בוגדת בי – זה לא היה עובר בלי שכפכפי העץ שלי היו מתקבקבים בה, ועדיף על ראשה.

".I don't know if I can do it, but maybe I'll have to face the music"

מיוזיק תמיד טוב, אני חושבת לעצמי, גם אם את תוצאותיה מי תשורנה.

"What will you do?"

She moves her shoulders up and down, shrugging. "I have no idea. What can I do?"

I really can't explain to her that as an Israeli, if that would happen to me, I would confront the whore, because it's better to know, than live in delusion; and if I would find this is true – that the loose woman is cheating on me, it wouldn't go by without my sandals sandalling in her – and better off – on her head.

"I don't know if I can do it, but maybe I'll have to face the music."

Music is always good, I think to myself, even if one can't anticipate its consequences.

שער הברזל סגור

שער הברזל סגור The iron gate is closed

בתמצית:

השַׁת מאחורי הדלת אוזנו – אל יתפלא אם יגלה/ישמע את קלונו.

In short:

That who puts their ear behind the door – shouldn't be surprised when they find out and/or hear their disgrace.

הדרה לוין ארדי  – Before You Go

Hadara Levin Aredi – Before You Go

 

למה אנו, הנשים?

מיס עולם לינור אברג'יל

דומה שאחד הדברים הקשים והפחות נעימים בחיים זה להתעורר. היקיצה. ההתעוררות. לא משנה ממה: מחלום, מהזיה, מעלפון, מאיבוד חושים, מעולם אחר. את פוקחת את עינייך ולפני שאת מספיקה להתעשת כדי ללקט את פירורי הכרתך לתודעה אחת, לנסות לקלוט היכן את, להתמצא… חודרת אלייך המציאות. ואם את ניצולת חויה קשה, את מקיצה לתוך הכאב. אינך מספיקה להפיק ולוא רק בדל קטן של מחשבה, אינך מצליחה לאתר היכן נמצא הגוף שלך (הנפש הרי מפוזרת), להתמצא איכשהו בחלל הריק הניצב לפנייך, כשלפתע את חשה את הסבל מפלח את כל-כולך. וזה כואב. כואב! אינך יכולה לשאת זאת יותר ואת שוקעת שוב אל תוך אותו בור ללא תחתית. כך, לסירוגין, במשך תקופה ארוכה. ממושכת. הכי ממושכת שאפשר. את מנסה לשכוח את מה שהכרתך איבדה ומאיימת למצוא שוב. אינך רוצה לזכור דבר מעברך. את יודעת שמשהו נורא קרה לך. לא למישהי אחרת, לך! לכן את סוגרת את עצמך, אוטמת בכל יכולתך לבל יחדור אלייך פירור מידע כלשהו. כל דבר, כל תנועה, כל… כל מה שמאיים להזכיר לך את מה שאת שואפת לא לזכור. לא! את לא תתני! בשום אופן אינך רוצה שמשהו יגע בך ולוא שמץ של דבר. לא! במקום להשתדל להבריא, את עוסקת בבניית חומות מגן. אינך רוצה להזכר. את פוחדת פחד מוות מפני הרגע שזה יחזור אלייך, משום שאין לך את הכוחות להתמודד עם הפצע שבנפשך…
אורלי שכבה בבית-החולים עטופה בתחבושות וסובלת, בין השאר, גם מדלקת ריאות קשה. הכרתה, למרות הסירוב הנחוש, החלה אט-אט לחזור אליה. היתה מסוגלת לשמוע את שהתרחש מסביבה, אולם לא יכולה היתה לתקשר. כאילו היה נתק בין מה שקלטה מן הסביבה לבין התגובות שהיתה אמורה להגיב. האחיות שטיפלו בה במסירות כה רבה ניסו לדובבה, אך ללא הצלחה. כך שכבה שעות על גבה, לא נעה ולא זעה, בוהה בתקרה בדממה, בלי לגלות ענין במתחולל סביבה. לולא הקפידו האחיות להגיע אל מיטתה בזמנים קצובים כדי לטפל בה בנאמנות, לשנות את תנוחתה ולהביא לה את הסיר לעשיית צרכיה, היתה ממשיכה לשכב שם כמו מומיה, בלי לזוז, עד קץ כל הזמנים.
שנים מאוחר יותר, עת מדי פעם היו צפים ועולים בה זכרונות מימי שהותה בבית-החולים, לא היתה מסוגלת לתפוס איך שכבה שם ימים רבים כל כך, אדישה לעצמה ולעולם. מוחה כאילו נשטף מתאיו האפורים. קופסא ריקה. זכרה ששום מחשבה לא חלפה בו. ריק מוחלט. פשוט לא כלום. חלל אינסופי של שום דבר.
ענת קיבלה לידיה את הטיפול בתיק של אורלי. בעודה מתבוננת בתמונות המזעזעות שצולמו במקום הארוע, בו נמצאה חסרת הכרה ופצועה, חשבה לעצמה שאין קץ לסבל האנושי. אין גבול לרוע שאנוש אחד מסוגל לגרום לרעהו. הגוף העירום היה מכוסה כולו בחתכים שנגרמו על ידי מכשיר חד, כנראה סכין, שלא פסח גם על הפנים של הקרבן. מישהו מטורף שיחק עם הלהב וחרת על הגוף כולו כאילו היה חומר גלם דומם. לא גוף של אדם חי. לא גוף של אשה. היא הפכה את הדפים. מקרה אונס עם נסיון לרצח, היה כתוב שם בשפה יבשה. הקרבן, כבת עשרים ושמונה, רווקה, נאנסה בברוטליות.
גם נחתכה לא בעדינות יתרה, עלי להעיר, הסבירה ענת לחלל משרדה. הם התכוונו לכתוב 'הקרבנית', אני בטוחה בזאת, אמרה ענת לקירות החדר, תינוק-תינוקת, קרבן-קרבנית. שום עדות של הנאנסת לא היתה בתיק. מאחר שהקרבן נמצאה ללא הכרה וכך גם הובאה לבית החולים (כך לשון התיק), אי אפשר היה לגבות ממנה עדות על שהתרחש. המכשיר החד שגרם את החתכים לא נמצא. רק חלקי בגדים פזורים, קרועים לגזרים ומוכתמים בבוץ ובדמה של הקרבן התגלו בזירת הפשע. 'זירת הפשע', חזרה ענת על מה שקראה. זירת הפשע. הגשם הכבד שירד באותו יום, מחה את כל העקבות שעשויים היו להיות בזירת הפשע. החוקרים לא מצאו שום ממצא או רמז שעשוי היה לעזור בפענוח הפשע הנורא והנתעב הזה.
הביטה נכחה, מוחה מנסה לעכל את הכתוב. וכי יש פשע שהוא לא נורא ולא נתעב? איזו מין לשון פיוטית נקטו שם בדו"ח? מה זה, לחוקר יש נפש של משורר או שסתם נחה עליו המוזה? נורא… נתעב… היא הנידה בראשה במורת רוח. איזו זוועה! מי יודעת מה עבר עליה שם? ענת נרעדה. לא כתוב כאן אם נחתכה לפני, במהלך או אחרי האונס. מתי איבדה את הכרתה? מה שכן כתוב זה שהתוקף/ תוקפים מעולם לא נתפס/ו. איך נשארה בחיים אחרי עינויים כאלה? אלוהים אדירים, זה לא אנושי מה שעשו לה!
קרובי משפחה: אם זקנה וחולה מאוד, המתגוררת בבית הורים. אינה יודעת על המקרה. לא היה טעם לספר לה משום שהידיעה עלולה היתה להחמיר את מצבה הבריאותי. אח מבוגר, נשוי עם ילדים. הוא אותר על פי פנקס הטלפונים הקרוע שנמצא בין חפציה של הקרבן. הקרבנית, חזרה ענת גם עבור התקרה. בין האח והאחות היה קשר די רופף, לפי עדותו של האח. הוא לא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ידע רק שאחותו התגוררה עם מישהו. החוקרים חיפשו את האלמוני בכתובת של הקרבן, אך הלה לא נמצא שם. לאחר חקירה מאומצת, נמצא החבר. התברר כי הוא והקרבן נפרדו בלילה שלפני המקרה. הוא העיד שחברתו אהבה את הים ונהגה לבלות בו שעות ארוכות בכל עונות השנה, הן בלהט קיץ והן בקור המקפיא של החורף, כך שנוכחותה בחוף לא היתה חריגה.
ענת הטילה באנחה את התיק על השולחן. נוכחותה לא היתה חריגה. נו, באמת, אולי נוכחותה, אבל מה שעשו לה זה בהחלט חריג. הלשון הלקונית, היבשה, חוסר הרגישות הזה לסבל האנושי… אולי זה נובע מן הצורך להצליח להתמודד עם המראות הנוראיים של הסבל. במסגרת עבודתה, הספיקה כבר לראות מקרים קשים למכביר: פצועי תאונות קשות, גופים מעוכים, גפיים קטועות ומה לא. אבל זה עלה על כולם. טרם נתקלה במקרה אונס. ועוד אונס ברוטלי שכזה. הקרבן איבדה דם רב ובנס נשארה בחיים. מי יודע מה קרה שם? מי יודע מה ראתה ומה עברה? אלו צלקות גופניות ונפשיות ישארו לה? מאיפה בכלל מתחילים לעזור לה? האם אפשר יהיה לעזור לה? האם היא תצא מזה אי פעם?
מוחה עבד במרץ, מנסה לאתר תוכנית פעולה. תאריך הדיווח האחרון הינו של אתמול: פצעי החתכים שהחלו להגליד הותירו צלקות רבות ומכוערות. מומלץ לערוך מספר ניתוחים פלסטיים כדי לשוות לחולה צורה אנושית. ישנה אפשרות סבירה לטשטש את הצלקות הנוראיות. סיכויי ההצלחה של ניתוחים מסוג זה גבוהים למדי. הבעיה היא מצבה הנפשי של החולה. היא פשוט אפתית. למרות שמבחינה פיזית היא מסוגלת לקום ממיטתה ולבצע את הפעולות המוטוריות הנדרשות, אפילו ללכת בכוחות עצמה, אין היא משתפת פעולה. החתכים, עד כמה שהיו עמוקים, לא גרמו נזק לשרירים למרבה המזל. הבדיקות מראות שמבחינה מוטורית הכל תקין. לפי הערכתנו, מסוגלת החולה להתנועע בכוחות עצמה ולבצע בצורה עצמאית את הפעולות השגרתיות של ישיבה, הליכה ואכילה. התנהגותה האפתית נובעת מבעיות נפשיות. לכן מומלץ טיפול נפשי לפני תחילת הטיפול הפלסטי. כאן אני נכנסת לתמונה. מומלץ טיפול נפשי. מחר יביאו אותה אלינו למחלקה. מחר אגש אליה ואראה מה אוכל לעשות למענה.

חודשיים לפני, קמה אורלי בבוקר בכאב ראש איום. מאורעות ליל-אמש העיקו עליה כל כך, עד כי שנתה היתה טרופה. הדביל העלוב הזה! אפס מגעיל! שנה הוא גר איתי ועכשו הוא נזכר פתאום שהוא אינו בנוי לקשר. אז למה הוא כן בנוי? לטמטום שלו? את גרה שנה שלמה בחלל משותף עם בן-אדם, חולקת איתו בנפש שלך, במהות שלך, ברגשות הכי אינטימיים שלך, נותנת לו מעצמך וכל הזמן את חושבת שאת והוא מאוחדים גם נפשית, באותו הראש. מה זה חושבת? את בטוחה שאתם מרגישים את אותה אהבה. את חושבת שהוא חש כלפייך מה שאת חשה כלפיו. שום סימן לא ניתן לך, שום רמז שיצביע על שמשהו לא בסדר. אפילו לא דיברת איתו על חתונה! לא הלחצת אותו בשום דבר! הרי זה בכלל לא היה בראש שלך. סתם ערב שגרתי, כמו שהיו רבים לפניו בשנה שגרתם ביחד. סתם הלכת להכין לך קפה ושאלת אותו אם גם הוא רוצה. ובמקום לענות לך תשובה פשוטה של "כן" או "לא", הוא פתע פתאום מחמיק את עיניו לבל יתקלו בעינייך ומפיו יוצא משפט שאינו קשור בכלל לשאלה ששאלת. ואת אינך מבינה מאיפה זה צץ ככה, בלי התראה. הכיצד טחו עיניך מלראות את הדברים? הכיצד היית מסוגלת להיות כה עיוורת? "אני לא בנוי לקשר". חשבתי שאני לא שומעת טוב. מה לא בנוי? מה הקשר? איך הוא נזכר בזה אחרי שנה שלמה של חיים ביחד, זה בתוך זו? ואז הוא קם פתאום, בלי לחכות לתגובה ממך, צורר בגדים וחפצים בתוך כמה שקיות ניילון ואומר לך שאת השאר יבוא לקחת כבר במשך השבוע. ויוצא. ונעלם לו. וזהו. כאילו אני לא קיימת ולא מגיע לי הסבר. הוא טאטא אותי מחייו כאילו לא אהבנו בכלל. ואולי באמת לא אהבנו? האם אהבנו? אני יודעת שאני אהבתי אותו בכל לבי. נתתי לו את נפשי. אותי. והוא פשוט טאטא אותי. כאילו אני לא קיימת יותר בשבילו. אני לא יכולה להבין את זה!
ואז לילה מטורף עובר עלייך, ללא שינה, ללא מנוחה. והמחשבות טוחנות לך כל הזמן את המוח במעגלים, מסתובבות סביבך וסביב עצמן, אינן מרפות. מה עשיתי לו? למה הוא עשה לי את זה? מה בכלל היה בינינו כל השנה שהיינו יחד? מה קרה? האם הייתי עיוורת כל הזמן הזה? האם הוא לא אהב אותי כל הזמן הזה ורק השליתי את עצמי? או שהוא הוליך אותי שולל? החלל הזה שהוא הותיר אחריו… הריח שלו על הכרית… על השמיכה המשותפת… הרי אפשר להשתגע מזה! הוא פשוט קם והלך. אני לא מבינה את זה. לא מגיע לי הסבר כלשהו? האם עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות? איך מתמודדים עם הדבר הזה? האם אני סמרטוט שאפשר להשליך סתם כך? אני פשוט לא מבינה את זה. מה הוא חושב לו? להשאיר אותי ככה, תלויה על בלימה, בלי להסביר. אני מוכרחה לדעת איפה טעיתי. זה בלתי אפשרי כל הסיפור הזה. בלתי אפשרי. יש כבר התחלה של אור בחוץ. אף פעם בחיים שלי לא היה לי לילה כזה. אני צריכה אותו פה, לידי. חסרות לי השיחות איתו. הרי היו לנו יחסים נהדרים. דיברנו. תקשרנו, כמו שקוראים לזה היום. אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו. מה נכנס בו פתאום? מה עשיתי שגרם לו להתנהג ככה?
בקושי רב גררה את עצמה לחדר האמבטיה. הביטה בעצמה בראי ותהתה מי המפלצת פרועת השיער ואדומת העיניים הבוהה בה במבט מפוזר. לפתע אחז בה דחף בלתי ניתן לכיבוש לצאת מכאן. לים! לים! שמעה בראשה את זעקת הקירות. לבשה בגד-ים, דחסה מגבת ומסרק לתוך תיקה ונמלטה על נפשה.
בחוץ, עטתה סביב עצמה מין מסך-מגן דמיוני, שריון חוסם, לבל יגע בה העולם החיצוני. רצתה לחוש מוגנת בתוך בועתה האטומה ולדמיין שהיא יחידה בעולם שבנתה בשביל עצמה. לא להיות בעולם ההוא, הרע, המכאיב. עמדה בתחנה, אחרונה בתור, מרוחקת, מניחה לממתינים האחרים לעבור אותה. עלתה לאוטובוס בתחושה של זומבי. הושיטה לנהג את מחיר הכרטיס במדויק, כדי שלא תיאלץ לקבל ממנו עודף והתיישבה על הספסל האחרון.
כשירדה יחידה בתחנה של הים, חשה כמלכה המגיעה אל ממלכתה ואל נתיניה הנאמנים. נפש חיה לא נראתה לכל מלוא העין. השמים הקודרים הבריחו את הכל. פשטה מעליה את בגדיה וכשרק בגד הים לגופה, התנפלה על השחור הגועש. הכפור שבליבה תאם את קור המים והיא חשה את העונג שבהתמזגות גופה עם המרחב חסר הגבולות. בעודה צפה על גבה, הרהרה כמה שלוה יכולה הנפש לשאוב מן הטבע.
הרגשה של טוהר אפפה אותה עת פסעה לעבר ערימת בגדיה. הרגישה איך נפשה מתחילה להתאזן. החוף היה שומם והיא התעטפה במגבת, נושאת מבט מזוגג לעבר האופק השחור. דקות מלאות שלוה חלפו. היא חשה בעצמותיה איך הזמן, דקה אחרי דקה, מרחף מעליה באויר, נוסך בה מרגוע. כמו טפטוף איטי של שמן מרפא על הגוף. טיפה ועוד טיפה, דקה ועוד דקה. פכפוך הגלים גלש אל תוך אוזניה במנגינה עריבה עד אין הכיל ואורלי חשה שהשלוה שכה ייחלה אליה, מתחילה אט-אט להספג בתוכה ולעטוף את נשמתה בשכבת מגן של נחמה קטנה. מאורעות ליל אמש החלו להדחק מתודעתה. זיקי אור קלושים הבהבו מולה באופק ונהמה חרישית החלה להתגלגל מרחוק. נשמה אל קרבה את האויר החד והחריף, ממלאת את ריאותיה בכל קיבולן, צמרמורות עונג מרעידות את נפשה. הורידה את בגד-הים והתכופפה ללבוש את בגדיה.
חבטה עזה מאחוריה הפילה אותה ארצה. עיניה ואפה נסתמו בגרגרי החול הבוגדניים והיא נאבקה לשאוף אויר. החלה לחוש שהיא נחנקת ורק ברגע האחרון הצליחה להתהפך על גבה, פוערת את פיה ללגום מן האויר אליו שיוועו ריאותיה. הם היו שניים ואוזניהם האטומות לא שעו לתחינותיה. ידיהם הבוטות נברו בגופה המצטמרר כאילו היה קִניינם, מפסקים בכוח את רגליה ואת פיה. אבריהם פלשו אל תוך גופה הדווה, עושים בו כבתוך שלהם. היא היתה בשבילם כלי ותו לא. פשוט כלי. בזעם אין-אונים התפתלה תחתיהם, מנסה בכל מאודה ל
השתחרר מהם, להחלץ מאחיזתם, להימלט מהמגע הדוחה של גופיהם המטנפים אותה. לפתע הבליח הלהב מול עיניה הנדהמות. אחוזת אימה אטמה את תודעתה מן המתרחש ושקעה לתהום הנשיה…
כשהתעוררה מעלפונה, היו כאביה קשים מנשוא. תודעה מנסה להאחז בתוך תערובת של בשר שסוע ובוץ. הגשם היכה בכל כוחו על האדמה ועל גופה החבול, המעורטל, נספג בתוך קרעי הבד שהיו לפני כן בגדיה. העולם כולו היה ברקים ורעמים. כלב עלוב חלף על ידה, מחפש לעצמו מסתור מן המטר הזועף. באיטיות רבה, כמו היתה רובוט יצוק עופרת, גררה את גופה על פני החול הבוצי. עיניה העצומות והנפוחות לא היו מסוגלות לראות דבר. גם לא את גופה המרוטש, אשר להב הסכין חתך בו בחדוות יצירה של יצור בלתי שפוי. כולה היתה גוש בשר כואב. רצתה להגיע לכביש כדי למצוא מונית שתסיע אותה לביתה. מחשבה אחת חזרה והלמה במוחה: להתרחק, להתרחץ! למחוק את מה שהיה! לשכוח! המלים הוסיפו וחזרו על עצמן בלי הרף, אינן מרפות ממנה, כאילו מעניקות לה תנופה להמשיך לנוע בתוך העיוורון. יכולה היתה לחוש את תנועותיהם הקצובות, הפוצעות, הרוחשות עדיין בפיה ובאבר מינה כמין הד חוזר ומתרחק, מתרחק וחוזר. אינו מרפה. הד קשה, חודרני, מפלח, רומס את כבודה, מוחק את מהותה, את צלם האנוש שבה.
גייסה את שארית כוחותיה ובמאמצים רבים הצליחה לעלות ולהגיע לראש המדרגות. הגשם ניתך עדיין בעוז, מכה ללא רחם על פצעיה, דוקר, מייסר, אך היא כבר הפסיקה לחוש. גופה הפך רדום, חסר תחושה. בלאות, בכבדות, בחוסר אונים מוחלט, אחזה בקרעיה, מצטנפת, מנסה להסתיר את מערומיה. נשאה את עיניה הסומות, תרה סביב בנסיון למצוא כלי תחבורה כלשהו, אינה מודעת לקוצר ראייתה, משתדלת למקד את עצמה, אך ללא הואיל. במין מאמץ עליון, בלתי מודע, התרוממה על ברכיה, מנסה ליצב את עצמה, אך כוחה לא עמד לה יותר. כאילו היא משקיפה על גופה מבחוץ, חשה את קריסתו, כמו לא היתה זו היא עצמה ובשרה. ראשה נחבט על שפת המדרכה ואז חזרו הכאבים והתחושות. פצעיה הפתוחים הזרימו את הדם בשצף מגופה, צובעים את המדרגות בשלולית אדומה, נמהלים בבוץ. ובעוד הגשם יורד ויורד ומוסיף להכות בה, החלה הכרתה מתערפלת, מושכת אותה אל תהום הנשיה, משחררת…

מוחי הריק ממחשבות. מוחי המרוקן לחלוטין. היכן אני? איפה? איפפפפפ….. ענת עמדה ליד מיטתה של אורלי המומה לגמרי, מוחה אינו מסוגל לתפוס את מה שעיניה העבירו אליו. כאילו מה שראתה לפניה נשאר תקוע בתוך העיניים הבוהות, ללא יכולת לעבור הלאה, אל המוח, להתגבש למשהו מובן, מוכר. התאור המילולי והתמונות שבתיק היו מזעזעים כשלעצמם, אך כאן ראתה את 'המקרה', בעליל, מוטל לפניה. בשר ודם. ותחבושות. כמו תכריכים. המומיה היתה מוטלת במיטה ללא תנועה. עכשו ישנה, אך האחות הסבירה כי גם כשהיא ערה ועיניה פקוחות, אין היא זזה, אלא שוכבת ללא זיע, בוהה בתקרה. מדי פעם יוצאים מפיה מלמולים בלתי מובנים, נהמות חסרות פשר ותו לא. חלקים גדולים מגופה היו מכוסים בתחבושות. בחלקים הגלויים בלטו הצלקות מן הפצעים שהיו בשלבי הגלדה שונים. הראש היה עטוף בתחבושת שכיסתה את המצח ואת הרקות, עד מתחת לאוזניים. הסנטר והלחיים היו גלויים וניתן היה לראות איך הם מחורצים כמו אדמה יבשה ומבוקעת. הצילומים, אף שהיו טריים מ'זירת הפשע' ומעוררי פלצות, היו רכים לעומת מה שהיה מוטל לפני ענת.
זה ענין של נסיון, אמרה ענת לעצמה. הנה, האחות הזאת, עומדת פה ומסתכלת עליה במבט לא אישי. איך היא עושה את העבודה והפנים שלה חתומות. נראה כאילו היא אדישה. בטח היא מאה שנה במקצוע וכנראה כבר אינה מתרגשת ממראות כאלה. לפחות אינה מראה את זה. אולי התחסנה. אולי היא מתאפקת מלבטא כלפי חוץ מה שהיא חשה בפנים כשהיא נתקלת בדבר כזה. משהו נורא הדבר הזה! איך יצור אנושי מסוגל לעשות כך ליצור אנושי אחר? רק מטורף היה מסוגל לעשות את זה. רק חולה נפש מסוכן. אני מקוה שהמשטרה תעלה עליו ותמצא אותו. ואם ימצאו אותו, אז מה יקרה? הוא ישב כמה שנים בבית הסוהר או שימצאו שהוא אכן מטורף ויכניסו אותו לבית-חולים לחולי נפש. אז מה? גם אם ירחיקו ויסגרו אותו לתקופה ארוכה או אפילו לתמיד, מה זה יעזור לו או לאורלי פה? האם הוא ירפא מטירופו? רק תוקפנות שמקורה בשנאה עזה כלפי המין האנושי בכלל והמין הנשי בפרט היתה מסוגלת להביא איזשהו מטורף להתנהגות כזאת. כמה זמן זה יקח לרפא את המטורף מן התסביכים שלו, אם בכלל ניתן לרפא דבר כזה? ומה עם אורלי? כמה זמן, אם בכלל, יקח לה להתגבר על הטראומה הנוראה שעברה?
ביד אחת הרימה בעדינות את עפעף עין ימין והעבירה אלומת אור על פני האישון כדי לבדוק את תגובתו. אין תגובה. היא באמת בהלם. זו אינה הצגה. הבחורה לא פה. המוח מנסה לגונן על הנפש. או הנפש מתחבאת מפני המוח? מפני המציאות? הרבה אינני יכולה לעזור עכשו. רק לשבת איתה ולנסות להבקיע אליה מבעד לחומה. זה יקח זמן. המון זמן, אבל זה מה שאפשר לעשות. רק זמן יכול לרפא. אולי. לא תמיד יוצאים מזה. תלוי עד כמה רוצים לצאת. אם יש בשביל מה. אנסה ללמוד מאחיה איזו מוזיקה היא אוהבת. או אולי היא אוהבת שירה? אנסה לברר ואשמיע לה בתקוה שהמוח יגיב בסופו של דבר.

בשוכבי, בקומי, בזמן האוכל, בלכתי בדרך, בזמן… כן, מתי לא, דמותה הדוויה, המיוסרת, רודפת אותי. אין לי מנוחה. כל הזמן אני חושבת ומנסה לתכנן תוכניות ריפוי. איך אפשר לעזור לה? מה אני יכולה לעשות בשבילה? מה יעורר אותה? מה יגרום לה לרצות לצאת מתוך הקליפה הקשה והעבה הזו שהיא הקיפה בה את עצמה? מן החומה הבצורה והמוצקה? כשאני נמצאת בעבודה עם
הפציינטים האחרים אני עוד מסוגלת להתרכז, אבל בשאר הזמן היא יושבת אצלי בראש ואינה זזה משם. תקועה עמוק. בחורה מסכנה. למה זה קרה לה? למה בכלל קורים דברים כאלה? איך זה שכל הזמן בעיקר נשים נקלעות להיות הקרבנות? עוד לא שמעתי על נשים תוקפות, אונסות. האם לנשים אין יצרים כמו לגברים? ודאי שיש, אבל נשים לא אונסות. לא תוקפות. נשים אינן ככה אלימות. לא כהרגל. זה לא אומר שנשים תמיד עדינות ונכנעות. בשום אופן לא! אבל הכל ענין של חינוך. נשים מחונכות אחרת מגברים. חבל שהחינוך אינו אחיד.
אני לא מוכנה לקבל את הענין הזה של הטסטוסטרון שמכוון את התנהגותו של הזכר. זה רק תירוץ בשביל להצדיק ולטהר את השרץ המאוס הזה של ההתנהגות התוקפנית של הזכר באשר הוא. אולי לגבי הזכר הקדמון וזה המצוי בטבע זה עוד יכול להיות נכון, אבל אני חושבת שלגבי הזכר האנושי הדברים אמורים להיות כבר אחרת. בימינו אין לזה הצדקה יותר. צריך לשכוח מה שהיה פעם. היום אנו אמורים להיות מודרניים יותר. בכל זאת יש לנו איזשהו מותר על הבהמה המצויה. לפחות אמור להיות לנו. בכל זאת עברנו תהליך כלשהו בחיים. התפתחנו. היינו אמורים להתפתח. זה אמור היה להשפיע על הדחפים של הזכר. להרגיע אותם. לגרום לו לחשוב לפני שהוא מתפרץ ונוהג באלימות כלפי כל העולם. אין הצדקה לאלימות. לא כלפי החלשים ממך וגם לא כלפי אלה השוים אליך בכוחם. אם היו מחנכים מגיל רך שתוקפנות אינה דרך, אינה פתרון, אני בטוחה שזה היה מחלחל והאנושות היתה נראית אחרת. איך ג'ון לנון שר – דמיין שאין יותר מלחמות… הלואי!
אני בטוחה ששורש הענין נעוץ אך ורק בשוני שבהתייחסות אל הילד ואל הילדה הרכים. עוד מינקות. אולי עוד מהבטן. כשלעובר העתיד להיוולד מכינים את החדר והבגדים לפי המין שלו: אם זה ילד – כחול ואם ילדה – ורוד, כמובן. איזה כמובן? למה זה צריך להיות מובן? אני לא יכולה לקבל את זה! בשום אופן לא! אמנם, לקבוע שהחינוך השונה זה שורש כל הרע שבעולם, זה יהיה מוגזם, אבל אני חושבת שזה בין הדברים הבסיסיים הקובעים איך נראה העולם. איך העולם מתנהל. הסלחנות וההבנה לאלימות הזכרים והקבלה שנשים חלשות ואמורות לספוג את התוקפנות הזכרית. כמו הכינוי המאוס, הרווח, לנשים שגברים תוקפים ומכים – 'נשים מוכות', מין תואר שכזה…
'זכר ונקבה ברא אותם'. השאלה אם הם נוצרו שונים גם מבחינה מנטלית. אולי מתוך כוונה שהמין האחד יפרה ויוליד ושהשני יופרה וילד. אולי מתוך כוונה ששני הסוגים ישלימו אחד את השני. אם כך, הרי זה יפה מאוד מצדו… זכר ונקבה ברא אותם, לא כתוב שעליון ונחותה ברא אותם. בעצם, מה אני מדברת שטויות? ועוד איך זה כתוב. ועוד איך! הרי חוה נבראה מצלע האדם. הוא, כמובן, נברא בצלם אלוהים, כמו שכתוב בספר בראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". ובפסוק אחר: "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו." זאת אומרת שאלוהים הוא זכר וכבר לזכרים יש יתרון על הנקבות, שכביכול חיות בחסד הצלע שתרם אדם ליצירת חוה. וכתוב עוד: "זכר ונקבה ברא אותם', כאילו שני מינים, אבל יש אומרים שאפשר למצוא משמעות נוספת בפסוק הזה: שהאדם הראשון היה בעצם אנדרוגינוס, זכר ונקבה באותו הגוף, כפי שכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", כלומר נכתב בלשון רבים. אז אני לא יכולה שלא לתהות מדוע היצור הזה נקרא אדם ולא כונה בשם אחר, שיבטא את היותו מורכב משני המינים… רק אחרי כן הפרידו אותם לשני גופים שונים. אולי הדים לזה אפשר למצוא באנשים שנולדים בגוף מסוים וחשים בנפש שהם בעצם מהמין השני, כמו מי שכלוא בגוף של גבר, שנראה חיצונית כזכר, אך חש כאשה ולהפך?
למה היה צורך לברוא קודם כל את האדם ולא כתוב שנקבה וזכר בראם ויברך אותם ויקרא שמם אשה ביום הבראם? ברור, כדי שהאדם יהיה הראשון, כשליט על היקום, כולל הנקבה שאיתו. כתוב שם שהעולם ומה שבו נברא כדי שהאדם ישלוט בו. ומחלק קטן ממנו נבראה האשה. וישנה פרשנות שוביניסטית למה נבראה האשה מן הצלע. כי אשה, עוד לפני שבכלל נבראה, נשאה בחובה כל מה שמפריע לעולם הגברי. אז נשאלת השאלה למה בכלל ברא אלוהים את האשה? נו, ברור – כדי שלהוד מעלתו האדם תהיה מי שתשרת אותו. היא הרי אינה שוה לו בכל מקרה. היא 'מתחתיו'. וכך יוצא שהיא נחותה ממנו, מהוד רוממותו הגבר-שליט-היקום. כמו שכל היקום נברא למענו – כך גם היא. חוה נבראה למענו. אוף! איזו צרות-מוח לחשוב כך, לקבל את זה. האם כל הרע שבעולם התחיל כבר אז? בהשראת האפליה הזאת? האם כך זה? ומאחר שחוה היא חלק מגופו של אדם, הרי שיש לו בעלות עליה. הרי כולה צלע. כמו שהוא יכול להחליט על גופו – הוא אמור לשלוט בה ולהחליט לגבי מעשיה. כי היא הרי חלק מגופו. לא משהו עצמאי. צלע. מוחבאת עמוק בתוך הגוף שלא יראו. שלא ירגישו. שלא. אוף!
מה נדדתי כל כך רחוק? יצאתי מדעתי? מה לי ולימי התנ"ך? מה עוד שהם היו שם אנטי פמיניסטיים? אני צריכה לתת תשובה כאן ועכשו איך אני מצילה אותה מן החשכה בתוכה היא שרויה ולא לקשקש בקומקום של המוח שלי ולהתפלסף על ימי בראשית. זה לא יביא תועלת לאף אחד. איך אני מוציאה אותה מזה? איך אני מרפאת את הצלקות הנפשיות שיהיו לה מזה? הרי אי אפשר לרפא טראומה כזאת. לא לגמרי. מה שאפשר להצליח לעשות, זה להביא את המטופלת להמשיך לחיות עם זה. כלומר, זה דבר שילווה אותה כל החיים. טראומה לכל חייה. ללמוד לחיות עם הטראומה הזאת. ללמוד להתיחס אל זה כמו שנכה לומד לחיות עם הנכות שלו. תמיד היא תהיה שם, כצל. אי אפשר להעלים את זה. צלקות כאלה בלתי מחיקות. יהיו לו רגעים טובי
ם, בהם הוא יהיה מסוגל להתעלות מעל הנכות שלו, אבל היא תמיד תהיה איתו. הוא לא יוכל אף פעם להתכחש לה או להיפטר ממנה. הכי הרבה שהוא יוכל לעשות זה ללמוד לתפקד למרות הנכות. להצליח לתפקד זה נקרא להבריא. אתה לומד לקבל את הנכות שלך. לא להתכחש לה. אלוהים, כמה זמן יעבור עד שהיא אכן תוכל להתמודד עם הטראומה הזאת? וחשוב יותר – מתי היא תגיע לידי השלמה עם מה שקרה ותלמד לחיות עם זה? זה לא דבר קל. זה קשה מאוד. הדרך קשה ורצופה כל כך הרבה מהמורות, שזה נורא. הלואי שהיא תוכל להתמודד עם מה שמחכה לה.
אבל הלואי שנגיע כבר לשלב הזה. זה יהיה טוב מאוד אם היא תצליח להתמודד עם הקשיים כדי להגיע לשלב, הקשה בפני עצמו, של להתמודד עם ההשלמה, שהטראומה הזו היא חלק מחייה. קודם כל, אני צריכה להצליח לחדור מבעד למסך ההגנה שלה. לעבור את מסך האטימות. להביא אותה לידי תגובה כלשהי. להוציא אותה מן הקליפה שבה עטפה את עצמה. זה כאב בפני עצמו. לא קל להתמודד עם כאבים. אך אחד אינו רוצה לעשות זאת. קליפות זה דבר נוח. כמו להכנס שוב אל תוך הרחם. שם היה לנו חם, היינו מוגנים והיה לנו טוב. אז למה לצאת? אבל אין ברירה וצריך לצאת. אי אפשר להשאר עוברים לנצח. אין ברירה. אי פעם, בסופו של דבר, מגיע הזמן וצריך לבקוע מתוך הביצה. אין שום אפשרות להשאר מוגנים לנצח וצריך לשנס את כל הכוחות שלנו, גם הפיזיים וגם הנפשיים ולהתעמת עם העולם החיצוני. אין ברירה אחרת. אי אפשר לבחור. אחרת אי אפשר לקרוא לקיום הזה חיים.
בכל פעם שנותנים לי תיק חדש, אני מרגישה את הזעם הזה על שאני צריכה לתקן מה שמישהו קלקל. וחוסר האונים הזה. למה כל הזמן מקלקלים? למה אי אפשר לחיות את החיים בשקט, בשלוה, בנחת, בלי הקלקולים האלה? מישהו מקלקל ואז קוראים למישהו אחר לבוא ולתקן. לא בכל פעם אפשר לתקן… ואף פעם לא בצורה מושלמת. לעולם אי אפשר להחזיר את האדם לקדמותו. למצב שהיה שרוי בו לפני הקלקול. האדם הרי אינו מכונה. גם מכונה לא תמיד אפשר לתקן ולהחזיר אצלה את המצב לקדמותו, אבל מה שטוב במכונה, זה שאפשר להחליף את החלקים. אם אי אפשר לתקן חלק מסוים, תמיד אפשר להחליף אותו בחלק אחר, חדש או מחודש או בכלל להחליף את המכונה כולה באחרת ואת המקולקלת לזרוק. אי אפשר לזרוק בני אדם 'מקולקלים'. הגענו למצב שאנחנו יכולים אמנם להשתיל אברים מסוימים, אבל אי אפשר (עדיין…) להשתיל נפש חדשה. איך משתילים נפש? זה הרי לא הגיוני, הדבר הזה. ומה שקורה בעבודה שלי, זה שאני צריכה לאלתר לפי מה שיש. אי אפשר לעקור את הנפש הקיימת, המקולקלת ולהחליף אותה בחדשה, בלתי פגומה, בלתי נגועה. אי אפשר. מה שאולי אפשר לעשות, זה רק לנסות, לא יותר מזה, כי אין ערבויות ובטחונות, להקל, לסדר, לתקן קצת. אבל רק קצת. לעולם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. להחזיר לנפש את הזַכּוּת שלה. את הטוהר שהיה לפני הפגיעה. את… כן, אפילו את התמימות, עד כמה שאפשר להיות תמימים בעולם הזה.
אני אוהבת את העבודה שלי, זה נכון, אבל שונאת את מה שגורם לה. צריך אופי מסוים לסוג הזה של העבודה שאני עושה עם האנשים האלה. צריך לדעת לקבל את העובדה הזאת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. התפקיד שלי הוא לא להחזיר את הגלגל אחורנית, אלא ללמד את האדם להתמודד ולתפקד עם מה שיש לו עכשו. לקבל את המצב החדש שאליו נקלע ושאינו יכול להימלט ממנו. זה מה שאני עושה. אז מה אני עושה איתה? איך אני מחזירה אותה לחיים? איך אני חודרת אליה מבעד לכל שכבות ההגנה שתת ההכרה שלה עטפה אותה בהן?

מה זה הדבר הזה שמרצד מולי? מה העיגול המנצנץ הזה? מה קרה? אוייי… כואב לי נורא! אני לא יכולה יותר! איך אפשר לעמוד בעינויים הללו? מי מענה אותי? איפה אני? כמו סכינים על כל הצורה שלי! אויייי… חותכים אותי לחתיכות! למה לא מרחמים עלי? איך זה קורה לי? ה צ י ל ו!!! מה עושים לי? מי הכניס אותי לתוך מכונת הבשר הזאת שמקצצת לי את הצורה לנתחים? ומה זה הרעש האיום הזה? מאיפה זה בא? כמו תופי טאם-טאם שהולמים לי בשכל וקורעים לי את עור התוף. אוי-אוי-אוי! זה נורא מה שהם עושים לי, נורא! מתי הם יפסיקו עם זה? שוב שקעה אל תוך עצמה.
לענת היה נדמה לרגע שהיא רואה איזשהו זיע חולף, אך הדבר נמשך ממש שניות, עד כי לא היתה בטוחה שזה קרה. שאולי משהו מן הצלילים שהשמיעה חדר אל המומיה המבוטנת. הטייפ נקש. הקלטת הגיעה אל סופה. חצי שעה של צלילים המנסים להבקיע דרך בתקוה שתהיה איזושהי תגובה. אולי המומיה תתעורר. תזוז. משהו. אבל מספיק להיום. אולי מחר אצליח יותר. אין בזה הוקוס-פוקוס. צריך הרבה סבלנות. אספה את חפציה והשאירה את אורלי לטיפולה של משמרת הערב.

מתוך "אפס" מאת שרון הר פז, קציר מלים הוצאה לאור, סיון התשנ"ז יולי 1997

חונקת את הדברים בתוכך,
מאבדת אט-אט קשר;
נתלשת, נחלשת,
הולך ואוזל בך כוחך. החיים עולים וגואים מעלייך
עוד מעט הם יגיעו מעבר לראשך.
את אוספת את שארית חייך,
גוררת הלאה את נפשך.והוא – שנגע בעמקי נשמתך,
שחשבת כי אהב –
הוא השאירך כך לבדך…
וגופך מוחה, מצטמק, נעלב.

הגרסא המקוצרת:

עד מתי, ריבונו של עולם, עד מתי? די כבר!!! הניחו לנו לנפשנו!!!