ארכיון תג: לונדון

היום הכי קצר בשנה The Shortest Day of the Year

בפתח חנות הפיצה Near the pizza shop

בפתח חנות הפיצה In front of the pizza shop

תהיתי, אם ביום הכי קצר בשנה גם הצרות קצרות. לקראת סוף היום, הגעתי למסקנה שלאו דוקא.

I was wondering if at the shortest day of the year, the tzures are shorter too. As the day ends shortly, I found out that it's not so.

צילום עם מוכר הפיצה Selfie wiz ze pizza man

סלפי עם מוכר הפיצה Selfie wiz ze pizza man

בוקר יום ראשון Sunday Morning


קציר. בוקר. יום ראשון. עיניים נפקחות, תרות, מחפשות, תוהות. היא איננה. לא פה. מאז הלכה, נעלם השקע שהכיל אותה. המקום שקט יותר. אני יכולה להמשיך לישון, אך זו ישראל ויש לקום לעבודה. יום חול של תחילת השבוע.

Kazir. Morning. Sunday. Eyes are opened, exploring, searching, wondering. She's gone. Not here. Since she left, the gap that had her, disappeared. The place is quieter. I can continue sleeping, but this is Israel, and one has to get up for work, since it's a weekday, the beginning of our week.

אני חושבת על החיילים ועל הביטוי "שביזות יום א'". גם אני הייתי פעם חיילת, אך בזמני לא היתה שביזות (הסלנג הזה הגיע מאוחר יותר), היתה שגרה צבאית שדי למדנו לאהוב. השביזות צצה שנים רבות אחרי, יחד עם שאר הביטויים החדשים של הדור הצעיר.

I think about the soldiers and their expression referring to "Sunday's misery". I also was a soldier once, but there wasn't any misery; there was a military routine we learned to love. "Misery" appeared many years later, along with the other new expressions of the young generation.

בנזין – יום ששי את יודעת

Benzin – Friday You Know

בוקר בא לעבודה. צחצוח, סלט קטן נחתך דק-דק, לימון נסחט לתוכו, המים בקומקום מבעבעים. פעם הם היו שורקים בצרימה מעצבנת, היום זה חשמלי וכבה מעצמו. שקט יותר. יעיל. נעים. לוא היתה פה, הייתי מוזגת גם לה. היא אוהבת את שלה בלי סוכר. איך אפשר לשתות קפה לא מתוק?

Morning came for work. Brushing, a salad is cut very thin, a lemon is squeezed into, the water in the kettle is boiling. In the past it used to whistle with an annoying grating sound, today it's electronic and turns itself of by itself. Quieter. Efficient. Pleasant. If she was here, I'd pour for her too. She likes hers without sugar. How can one drink a not sweet coffee?

לוא היתה פה, הייתי קוטפת לה שושנה אדומה מהגינה שלי ושמה לפניה, שתשמח, שתחייך. אני אוהבת לראות את העיניים שלה זוהרות, את גומות החן עת שפתיה מחייכות.

Had she been here, I'd pick her a red rose from my garden and put it in front of her, so she would smile and be happy. I like to see her eyes shine, her dimples when her lips smile.

לוא היתה פה.

If only she'd been here.

הוולווט אנדרגראונד – בוקר יום ראשון

The Velvet UndergroundSunday Morning


U2 – Sunday Bloody Sunday Live From Slane Castle

לונדון, יום ראשון בבוקר. החלום עדיין נאחז בעיני עת היא מסיטה את הוילון, קוראת לאור לבוא. פתיתי השלג נופלים חרש על החלון הרטוב, נאספים על אדנו. ציפור קטנה רועדת מקור מקישה במקורה על הזכוכית, מבקשת מחסה. היא מקישה חזרה באצבעה והעופית פורשת כנפיה ונמלטת על נפשה. אני מקוה שהקן שלה קרוב ויש לה אל מי לחזור, לחלוק המיה, חום.

London, Sunday morning. The dream still hangs to my eyes while she pushes aside the curtain, calling the light to come in. Snowflakes are silently falling on the wet window, gathering on its sill. A little bird, shivering from the cold, is knocking on the glass with its beak, asking for shelter. She knocks back with her finger, and the little bird spreads its wings and flees for its life. I hope her nest is nearby, and it has somebody to go back to, to share yearning, warmth.

החשמליות – לונדון


Marc Lavoine & Souad Massi – Paris

פאריז, Dimanche matin. השלג לא פסק לרדת כל סוף השבוע, מכסה בלובן טהור את הכל. אף שאני אשה של חום וחמסין, של אביב וקיץ, נחמד לי להתעורר מדי פעם בנוף שונה. אין לנו תוכניות לצאת. הזדמנות מצוינת להעמיק את הקשר שלנו.

Paris, Dimanche matin. The snow hasn’t stop falling all over the weekend, covering everything with pure white. Even though I am a woman of warmth and heat-wave, of spring and summer, it nice to wake up in a different scenery occasionally. We don’t have any plans to go out. That's a good opportunity to deepen our relationship.

היה לי קשה להתרגל לעובדה שבחו"ל יום ראשון אינו יום עבודה. אתגר להגיון של המוח שלי (יש לי חדש, רק היום קניתי טרי באיטליז!), שרגיל כי השבוע מתחיל ביום ראשון, ממשיך בשני וכן הלאה, כי יש סדר, הגיוני, קוי, ליניארי. איך יכול שבוע חדש להתחיל מהיום השני שלו? קצרה בינתי. בלוח השנה שקניתי בנכר, אני מוסיפה את התאריכים העבריים ומנסה לתרגל את עצמי לחשוב בלע"ז. אני מניחה שזה ענין של הרגל או של שהייה ממושכת יותר במקום שבו לזמן יש משמעות שונה מאשר זו לה אני רגילה.

It was hard for me to get used to the fact that Sunday abroad isn't a working day. It’s a challenge to the logic of my brain (I have a brand new, since I bought a fresh one today at the butcher's). My brain is used to the order of the days in Hebrew Sunday is called "first day", Monday is "second day", and so on – third, fourth, fifth, sixth, and Saturday is Sabbat. So there is order, it's logical, it's linear. How can a new week start from its second day? It's beyond my comprehension. I add the Hebrew dates in the calendar I bought abroad, and try to exercise thinking in a foreign language. I guess it's a matter of habit or of a longer staying in a place where time has a different meaning than the one I'm used to.

Catherine Deneuve & Malcolm McLarenParis Paris

פאריז-פאריז. ימי ראשון של התכרבלות לקראת החזרה הביתה ביום שלמחרת.

Paris-Paris. Snuggling Sundays, preparing to go back home the next day.


מו ופו בשושנים

כיפת ברזל Iron Dome

מזמור לדוד, ה' רעי לא אחסר!
בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות ינהלני,
נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירע רע, כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמני.
תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה,
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים

(תהילים כ"ג)

The LORD is my shepherd; I shall not want.

He maketh me to lie down in green pastures: he leadeth me beside the still waters.

He restoreth my soul: he leadeth me in the paths of righteousness for his name's sake.

Yea, though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil: for thou art with me; thy rod and thy staff they comfort me.

Thou preparest a table before me in the presence of mine enemies: thou anointest my head with oil; my cup runneth over.

Surely goodness and mercy shall follow me all the days of my life: and I will dwell in the house of the LORD for ever.

(Psalm 23)

נובמבר בלונדון, 11 בבוקר, 100c, עננים פזורים. אני נכנסת לשתות קפה ולזלול כמה סקונס בצד. בית הקפה דְליל מְבָלִים. הכלכלה אצלם עדיין על הפנים וזה מתבטא בחוסר הנכונות של הבריטים להוציא מעבר להכרחי להם לקיום הבסיסי. הבעלים ישראלים. הרדיו באינטרנט פתוח על רשת ב'. קצת הזוי לשמוע על מזג האויר האביבי והנאה באשדוד ובבאר שבע על רקע אזעקות הקריין לצבע אדום. צמרמורת עוברת לי לאורך הגוף. הסירנות הללו אינן מטיבות עם הנפש. גם לא קולות הנפץ המתלווים אליהן.  אנחנו שומעות הכל.

November in London, 11 am, 100c, scattered clouds. I go in for a coffee and gobble some scones aside. The coffee shop is sparse of people hanging out. Their economy is still on the face (a Hebrew expression that means 'not good'), and this is reflected in the British's unwillingness to spend beyond their basic necessity. The owner is Israeli. The radio is open on Reshet B. it's a bit surreal to hear about the spring nice weather in Ashdod and Be'er Sheva against the background of the announcer's alarms of red colour. Chills go through my body. These sirens do not benefit the soul. Neither do the explosive sounds accompanying them. We hear it all.

כששמעתי לראשונה על "כיפת ברזל", הייתי בטוחה שזה בא מהכיפה שהדתיים שמים על הראש. אחר כך שמעתי ברדיו הבריטי את שמו בלועזית – "Iron Dome" והבנתי שהכוונה אינה להסתמך על דָרֵי מעלה שהמאמינים בהם מזיקים לכולנו (ולא רק לחילונים), אלא לכיפת מגן מפני הטילים הנורים עלינו.

When I first heard about "Iron Dome" (Kipat barzel in Hebrew), I was sure it came from the Kippah the religious put on their heads. Then, on British radio, I heard its name in foreign language – the "Iron Dome", and realized that the intention was not to rely on people who live in the sky (the dead) that those who believe in them are harmful to all of us (and not just to the secular), but to a protective dome against the missiles fired on us.

מוֹזֶס, שאשתו עדיין קוראת לו מוישלה, מניד בראשו מצד לצד ומצקצק בלשונו. ביד אחת הוא מזִין את מכשיר הפלאפל ובשניה מוחה את השאריות עם המרית. השמן מבעבע ורוחש עת מוזס מחליק לתוכו את הכדורים לאט. הניחוח המתפשט באויר מגרה מאוד. אני מסיימת את הקפה עם הסקונס ומזמינה מנת פלאפל עם הרבה טחינה וצ'יפס. טעים להרגיש את הבית.

Moses, whom his wife still calls Moishale, shakes his head from side to side and makes a sound with his tongue. With one hand he feeds the falafel tool and with the other he wipes the scraps with the spatula. The oil is bubbling while Moses whirls the balls slowly into it. The aroma that spreads in the air is very stimulating. I finish the coffee with the scones and order falafel with lots of tahini and fries. It's delicious to feel at home.

הפטפטת ברדיו נמשכת. מוזס מהמהם נעימה ישראלית ידועה. עד כה, לכל מלחמה אותה אני יכולה לזכור היה שיר שליוה אותה והפך להיות הזכרון המוזיקלי שלה. הפעם, עדיין אין.

The radio chatter continues. Moses hums a well-known Israeli tone. So far, every war I can remember has had a song that escorted it and became its musical memory. This time, there isn't yet.

עמית פרקש – מיליון כוכבים [מלים]

Amit Farkash – A Million Stars

סתו בפאריז, בוקר נינוח בדירתה הנעימה של ביאטריס ברחוב סמוך ל-Avenue des Champs Elysees. בחוץ C 10, והיום צפוי להיות מעונן ברובו. ביאטריס לקחה אותי אתמול לבקר במגדל אייפל. למרות שידוליה, אני מסרבת בכל תוקף לשלוח יד בנפשי ומתעקשת להשאר על קרקע מוצקה. נכון, זה הסמל המובהק של פאריז, אך עדיף לי לצלם מלמטה מאשר את הנוף מלמעלה. ישנם מקומות אחרים מהם אני יכולה להפיק תמונות מנוף העיר, כמו לדוגמא הדירה של המארחת שלי, בְּקומה שאני מקבלת סחרחורת רק מלכתוב את מספרה, אז אמנע. אני מנסה לשכנע את עצמי שהדירה הזו אינה גורדת שחקים וגלי החרדה הפוקדים אותי אין להם אחיזה במציאות. ביאטריס מסייעת בידי להפיג את פחדי. המיטה רועדת תחתינו ומזכירה שיש גם צד נעים לחיים.

Autumn in Paris, a leisurely morning in Béatrice's cosy apartment on the street near Avenue des Champs Elysees. Outside is 100c, and today is forecast to be mostly cloudy. Béatrice took me yesterday to visit the Eiffel Tower. Despite her solicitations, I firmly refuse to commit suicide and insist on staying on solid ground. Indeed, this is the quintessential symbol of Paris, but I'd rather take photos from below than the view from above. There are other places where I can take photos of the city view, such as my hostess's apartment on the floor that I get dizzy by just writing its number, so I'll avoid it. I try to convince myself that this apartment is not a skyscraper and the anxiety waves that surround me have no grip on reality. Béatrice helps me relieve my fears. The bed shaking beneath us reminds that there is also a pleasant side to life.

חזרה אל המציאות, המכונה אצלנו "שגרת חרום". בטלויזיה שוב מצעד השמוקים המברברים עד זרה את ההגיגים המוכרים והלעוסים שלהם. אני כבר מיחלת שהם ילמדו לדבר עברית נכונה ויפסיקו לקשקש לנו על ש"כל האופציות על השולחן". האופציות אולי על השולחן בלועזית, אבל בעברית "כל האופציות פתוחות". בעברית, מה שעל השולחן הם הדברים, בבחינת "הבה נשים את הדברים על השולחן" והמשמעות היא שונה מזו של האופציות; כאן הכוונה היא לדבר גלויות (בצורה גלויה, לא מקביל למכתבים).

Back to reality, known as "emergency routine". On television, again the shmucks' parade that prattle their familiar and chewed chants again and make al sickening. I long for them to learn to speak proper Hebrew and stop rattling us about "all the options on the table". The options may be on the table in foreign language, but in Hebrew "all options are open". In Hebrew, what is on the table can be things, in terms of "let's put things on the table" and the meaning is different from the talking about the options; here, the intention is to speak openly.

במשך שעות, צורמים הקריינים הגברים את האוזן בטונים הגבוהים שהם מפיקים מגרונם שאינו ניחר. מי יגלה את אוזנם שגם בימים רגילים, אך על אחת כמה וכמה בשעת חרום מתוחה זו, אנו מעדיפות (ומן הסתם גם מעדיפים) שידברו אלינו בשקט ולא בצרחות, לתשומת לב הקריינים והכתבים באולפן. אין צורך לנבוח על הצופים! אם תדברו בנחת, אולי גם נאמין לדבריכם ויתכן שנחשוב שאתם גם חכמים.

For hours, the male announcers grate our ears with the high tones they produce from their dried-out throats. Who will reveal to them that on ordinary days, all the more so in this tense emergency time, we prefer (and probably men do too) they would talk to us quietly and not screamingly, to the attention of the announcers and reporters in the studio. No need to bark at the viewers! If you talk leisurely, we might as well believe you and we may think you're smart too.

עדיין, אף אשה אחת לרפואה ולאיזון. הן ודאי נשארו בבית לשמור על הילדים. זה הרי תפקידנו המסורתי ומה לנו מחוצה לו. לי נראה כי הקברניטים חוששים מהאמת וּמִקריאה להם לסדר, שיתעשתו ויפסיקו לגרום לנו לנזקים. שוב משתיקים את קולנו.

Still, not one woman in sight for balance. They must have stayed home to look after the children. This is our traditional role and what business do we have apart from it. It seems that the leaders are afraid of the truth and the call for them to get in order, to come to their senses and stop causing us harm. Our voice is silenced again.

ערוץ 2: אהוד יערי שוחח עם פרשן חמאס מעזה

Channel 2: Ehud Yaari talks with Hamas commentator from Gaza

הגרסא התמציתית:

אמנם שני העמים חיים במדבר, אך הגיע הזמן שנתקדם מתקופת הגמלים והמלחמות בין הרועים על בארות המים ושטחי מרעה ונסדיר את החיים ההדדיים בינינו בהרמוניה ומתוך כוונות אמיתיות.

The concise version:

Although both peoples live in the desert, it is time for us to move forward from the camels' era and wars between the shepherds on the water wells and pastures, and we should settle our mutual lives with harmony and with real intentions.



  1. מתכון לסקונס של גיל חובב

ערב שבת Shabbat Eve

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם…

Yom hashishi vayechulu hashamayim veha'aretz vechol tezva'am…

the sixth day. And the heaven and the earth were finished and all their host…

קציר (אצלי)

בוקר. אחת-עשרה. חמים. נעים. השמיים כחולים יפים, מכוסים במשיכות קלות של צבע לבן פה ושם. נוצות, אפילו לא עננים. ההורוסקופ ברדיו מנבא זוגיות. יפה. הגיע הזמן. אולי יתמזל מזלי ואזכה להשתקע עם מישהי נורמלית?

Morning. Eleven. warm. Pleasant. The sky is beautiful blue, covered with slight strokes of white colour here and there. Feathers, not even clouds. The horoscope on the radio predicts parity. Nice. It's time. Maybe I'll be lucky and get settled in with somebody normal?

העלים בחצר נאספים אל שקיות הניילון בשורה ישרה ליד הגדר הפונה לסמטא. שכנה עוברת ומציצה לעברי, עיניה מחייכות. "סיימת? המסדר כבר ערוך ומוכן או שיש לך עוד עבודה?"

אני מחייכת חזרה. "טרם, המפקדת. יקח לי עוד כשעה, המפקדת."

"שעה זה בסדר מבחינתי, חיילת", היא משחקת איתי, "אמתין לך בחצרי, העלים שלי צועקים 'הצילו' וישמחו לאיסופם."

נחמד. יש לי עבודה. בצוק העתים, עוד כמה גרושים תמיד ברוכים.

The leaves in my yard are collected in the straight-lined plastic bags by the fence facing the alley. A neighbour walks by and glances at me, her eyes smiling. "Are you done? Is the order prepared and ready or do you have more work?"

I smile back. "Not yet, ma'am. It'll take me about an hour, ma'am."

"An hour is fine for me, soldieress," she plays along, "I'll wait for you in my yard, my leaves are screaming 'H-E-L-P' and would be happy to be collected."

Nice. I have work. In hard times, a few more pennies are always a blessing.

אחר הצהרים. שלוש. היא מוזגת לי עוד מקנקן המיץ שהוציאה אלי ומשקה אותי שוב ושוב לבל אתיבש חלילה. שורת השקיות המלאות מחכה בצייתנות שאקח אותן לנקודת האיסוף. אני לוגמת ולוגמת, הצמאון גדול. אמנם עלים, אך זו בכל זאת עבודה פיזית, זה הרי לא ישיבה מול המחשב. היא מעמיסה על עצמה חלק מהשקיות ומלוה אותי לשדה שליד.

Afternoon. three. She pours me more from the jug ​​of juice that she took out and watered me over and over again. The line of the full bags, obedience awaits me to take them to the collection point. I drink and drink, the thirst is huge. Although leaves, but it is however a physical job, it is not sitting in front of the computer. She loads some of the bags on her shoulder and walks me to the nearby field.

בדרכנו חזרה היא כורכת זרועה סביבי. "הכנתי לך מגבת, באה להתקלח אצלי?"

אני מביטה בעיניה המזמינות. למה לא? תמיד נחמד לקבל בונוס על השכר המוסכם.

On our way back she wraps her arm around me. "I prepared a towel for you, are you coming to shower with me?"

I look into her inviting eyes. Why not? It's always nice to get a bonus on top of the agreed payment.

החזנית עדי ארד – שים שלום (משפחת מלבסקי)

Cantor Adi Arad – Shim Shalom (Bring Peace – Malavsky Family)


תל אביב (אצלה)

יום ששי, יום קצר. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. אני מתקשרת אליה מנתניה, מציינת את מיקומי כדי שהיא תנווט אותי מביתה אליה. למרות שאני מעדיפה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, לקחתי את המכונית, כי אין אוטובוסים זמינים אליה.

Friday, a short day. She invited me to her for the weekend. I call her from Netanya, indicate my location so she will steer me to her from her home. Although I prefer public transport, I took the car because there are no buses available to her.

היא מעבירה אותי את הדרך. פגוש עוקב פגוש, הכבישים עמוסים לעייפה ואני מנווטת אל דרכי אליה בזהירות לפי הוראותיה. הימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, מי חלמה אז על נווטנים? היא מכוונת אותי לפנות בצומת ההיא, בפניה השלישית ימינה, אחר כך מיד שמאלה ושוב שמאלה והנה היא מודיעה לי שאני כמעט אצלה ושהיא יורדת לרחוב לחכות לי. הלב שלי הולם בחוזקה. המכונית שלי קרבה ובאה והנה היא – מצביעה על מלבן חניה פנוי, אזור חופשי מעינא בישא של הפקחים.

She takes me through the road. A bumper follows another, the roads are very busy and I navigate my way to her carefully according her directions. The early days of cell phones, who then dreamed of navigators? She directs me to turn at that junction, at third turn right, then immediately left and again left, and here she informs me that I'm almost there and she goes down to the street to wait for me. My heart is pounding hard. My car is coming close and here she is – pointing to a free parking rectangle, a free zone from the inspectors' bad eyes.

חגית כפיר – אנא בכוח

Hagit KfirAna Be'cho'ach

היא אוחזת בידית דלתי ופותחת לי אותה. אני יוצאת אליה. מביטה בעיניה. היא בעיני. כל העולם שלי מתמקד בה. בקסם שהיא. מחייכות. מוציאה את התיק שלי. היא אוחזת בידי ואנחנו עולות אל דירתה. אל מרחב המחיה שלה, שיהפוך גם שלי במהלך החודשים הבאים.

She holds the door handle and opens it for me. I go out to her. I look into her eyes. She looks at mine. My whole world focuses on her. On the magic that she is. We are Smiling. I'm taking out my bag. She takes my hand and we go up to her apartment. Into her living space, which will become mine over the next few months as well.

הלילה הראשון שלנו. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. לא היה כל כך קל. לא ידעתי מה עושות. לא ידעתי אם ארצה… מה ארצה… מה תרצה היא… הזכרונות כל כך חיים. אפילו עכשו, מבעד לשנים.

Our first night. It wasn't so easy. I didn't know what to do. I didn't know if I want… What I want… What she wants… The memories are so vivid. Even now, through the years.

היא פותחת את הדלת, מצדדת עצמה ומזמינה אותי פנימה. ומהרגע שהדלת נסגרת… א-לוהימה, היש עוד משהו בעולם שישוֶה למה שהיה בינינו? ומה לא היה בינינו? דם ואש ותמרות עשן. היא ואני בתוך ענן לבן. נושכת את שפתי עד זוב דם עת היא מחוללת ומפליאה בי את אהבתה. האש הבוערת בנו, הלהבות הלוהטות, הסדינים המתלקחים. והעשן. הו, העשן… המיתמר לו מעלה-מעלה דרך שבעת הרקיעים, מגביה אותנו אל ספֵרות שלא ידעתי על קיומן מעודי.

She opens the door, sidles herself, and invites me inside. And from the moment the door closes… Oh my goodness, is there anything else in the world that is equal to what was between us? And what wasn't between us? Blood and fire and smoke transformers. She and I in a white cloud. Biting my lips till bleeding while she engenders and amazes me with her love. The burning fire in me, the blazing flames, the flamed burning sheets. And the fire. Ho, the fire… That transcends up and away through the seven skies, elevating us to spheres I never knew existed before.

ואחר כך, בטרם שקיעה, היא מדליקה את הנרות ומקדשת לנו את השבת.

And afterwards, before sunset, she lights the candles and blesses the Sabbath for us.


לונדון (אצל מאן דהיא)

"ועכשו, למזג האויר: 9 צלזיוס, יום צונן וקר ברוב בריטניה כיום וגם מחר."

נובמבר בלונדון. התחזית אינה מבטיחה טובות. אני מתגעגעת ארצה, אל החום והאור. ארץ עגמומית כל-כך, איך אפשר לחיות בה? אבל עובדה שיש חיים גם באלסקה, לא עלַי ולא עלֵי מי שמעדיפה אביב וקיץ. לי אין מושג איך אפשר לחיות לאורך זמן בלי שמש זורחת, מאירה.

London (at somebody)

"The weather next: 9 Celsius, cold breezy day for most of the UK today, and tomorrow as well."

November in London. The forecast does not promise too much good. I miss my country, the heat and the light. England is such a gloomy country, how can one live in it? But the fact is that there is life in Alaska too, not for me, nor for who prefers spring and summer. I have no idea how can somebody live for long periods of time without a bright, shining sun.

ישנן תנועות ופעולות שאת עושה בארץ מסוימת ובאחרת לא. בלונדון, הדבר הראשון שאת עושה בבוקר אחרי שאת קמה, זה להסיט את הוילונות כדי לאפשר לאור להכנס. לא שיש מזה הרבה, אבל גם מעט עוזר. בארץ, למי יש וילונות? לנו יש תריסים, להם אין.

There are moves and actions that you do in one country and in another you don't. In London, the first thing you do in the morning after getting up is to remove the curtains in order to let light in. Not that there is much of it, but also a little helps. In Israel, who has curtains? We have shutters, which they don't have.

החשמליות – לונדון

HaChashmaliot – London

אני שומעת אותה מתנועעת בחדר, עוד מעט ירחש הוילון המוסט, אולי תפקוד אותנו איזו קרן שמש בודדה שתואיל לבצבץ מבעד לעננים הכבדים הממטירים עצמם לדעת מזה כמה ימים. קר וסוער ברחבי הממלכה ומחר אין שינוי.

I hear her moving in the room; soon, the sizzling of curtain being pushed will be heard, maybe a single ray of sunlight will burst through the heavy clouds that have been raging for a few days. It's cold and stormy throughout the kingdom and no change tomorrow.

אני שומעת אותה מניחה את מגש ארוחת הבוקר על שולחן הצד, חשה את המיטה מתקמטת במקום בו היא מתישבת לידי, גוהרת אלי. שפתיה חמות על שלי, גופה נלחץ אלי. חמדת אין קץ אופפת אותי.

לא בא לי לצאת מהמיטה.

I hear her putting the breakfast tray on the side table, I feel the bed creasing where she sits herself next to me, stoops to me. Her lips are warm on mine, her body pressed against me. Endless delight envelopes me.

I don't feel like getting out of bed.

החזנית והזמרת עדי ארד – אדאג'יו (אלבינוני)

Cantor and singer Adi Arad – Adagio (Albinoni)


הגרסא התמציתית:

עייפתי. מי יתנני כבר שבת אצל האשה האחת והיחידה?

The concise version:

I am tired. When will I be blessed to celebrate the Shabbat with the one and only woman already?


  1. שירים לשבת יוטיוב
  2. היום יום ששי רינת גבאי
  3. שבת בבוקר באנימציה
  4. נעילה פרק מספרי "אחלמה"
  5. עלי לונדון סיפורים והרהורים על חוויותי בלונדון


The Sabbath

הדברים היפים שבחיים

החשמליות – אחר כך בא הגשם

בספרה המצוין, "כמעין המתגבר", מתארת איין ראנד (בין שאר הדמויות) איש עסקים מניפולטיבי, האוסף יצירות אמנות לעיניו בלבד, משום שההמון נבער מכדי להעריכן כיאות. למרות שהעולם המתואר בספרה הולך ושוקע בבינוניות ומטה, עדיין יש בו מתי מספר היוצרים והמסוגלים גם להנות משכיות חמדה. כלומר, איכות היא איכות היא איכות, גם בעולם אפל.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי טעם יחודי לי, שונה ורחוק כל כך מזה של הסביבה בה גדלתי. אתן יודעות איך זה, יש גם כבשים סגולות, כמוני, לא רק לבנות, שחורות או ורודות. פעמים רבות יצא לי להיות הנשאלת הראשונה, הדוברת הראשונה, כך שלא היה לי עם מה ו/או מי להשוות דעה ולישר קו. לא ברור לי למה, אך כך היה. מה שאומר, שתמיד אמרתי את שאני חושבת באמת. ברוב המקרים, ב-99 פסיק תשעה אחוזים, אף אחד לא התישר איתי, אלא עם האחרים, אלה שבאו אחרי. אולי זה מה שעיצב אותי?
בחיים למדתי כמה דברים. לפעמים אני מצליחה גם ללמוד ממה שקורה לי… אין לי מושג למה ואיך, אבל זה קורה, מוזר ככל שיהיה. בכל אופן, לפעמים אפשר ללמוד משהו, אך אין זה אומר שאנו גם מבינות מה שלמדנו.
אחד הדברים הללו, שאני מצליחה ללמוד ולא בהכרח גם להבין, הולך ככה: אני אוהבת/נמשכת לדברים יחודיים וכשאני אוהבת משהו, הסכנה היא שאף אחד אחר מלבדי לא יאהב את זה. לדאבוני, אני חולקת טעם עם יחידי סגולה. איך כתב בועז – כמה מאות עותקים של האלבום נמכרו. חבל לי, כי האלבום הוא אחד היצירות הכי-הכי שאני אוהבת, העושות כיף לרוח השומעת, המרוממות את הנפש.
מקומות בהם נהגתי לבלות כי היו מצוינים ונפלאים, גם בתי קפה ומסעדות, נסגרו. למה? כי היו טובים מדי לקהל הרחב. אולי כי האנשים שהפעילו אותם – והרי הִכָּרתים – פעלו מתוך אהבה ולא מתוך תאוות בצע. כי הקהל הרחב, שהולעט בתהליך החיברות שלו להתפשר על דברים פושרים, אינו יודע להעריך טעם טוב ומצוינוּת. חבל, פשוט חבל.
החיים שלנו נמדדים על פי מדד הכסף. מדברים אֶל ההמון על אהבה, אך למעשה זו מזויפת. אנשים מזויפים נושאים את שם האהבה לשוא. אנשים מזויפים הורסים את העולם.

עצם הענין
את החשמליות שמעתי בפעם הראשונה ברדיו, המקור ממנו באים לי לאוזן רוב הדברים. התאהבתי מצליל ראשון. זה התחיל עם השיר "לונדון", שלשמחתי שודר ושודר ושודר… די התפלאתי ששיר שאני אוהבת משודר בתכיפות כזו בעידן השטחי של הפלייליסט, תקופת פוסט אורלי יניב, שדרנית ועורכת מעולה, הכי טובה שיש, עד עצם היום הזה. ממליצה להאזין מדי יום שני, בין 22 לחצות, לתוכניתה "לינק", בה אפשר להבין למה אני מתכוונת באהבה למוזיקה טובה ואיכותית.

אחר כך רכשתי את האלבום. כך זה היה באותם הימים – לא היה יוטיוב, שלא לדבר על החמור המעתיק. "אחר כך בא הגשם" עורר בי רגשות, עורר אהבה, היה פס הקול של היצירה שלי. כידוע, אינני יכולה לכתוב בלי שמוזיקה ממלאת לי את האוזן. אני צריכה השראה והאלבום הזה מילא חלק נכבד בה.
אינני יודעת איך אתן, אך אני תמיד מקצה לעצמי מקום וזמן לכיף ולא משנה עד כמה טורדניים עיסוקַי. להאזין למוזיקה זה בין הדברים הכי כיפיים בחיים. עוצֶמֶת עיניים ומתמסרת לגלי הכיף העוטפים, הנישאים עם הצלילים השוטפים אל האוזניים. "לונדון" מקבל היום משמעות אחרת, אחרי שביקרתי וחייתי בה במהלך השנים האחרונות.

האלבום לוקח אותנו למקומות עדינים, חלומיים. זה מין רוק רך, לא כסאחיסטי או מטאלי (שאותו אני גם אוהבת, כידוע), מזכיר את המוזיקה של שלישיית קצה השדה, יש לפעמים רצון לעוף. איזה יופי שאפשר לעשות ריפיט באייפוד ולשמוע ולשמוע ולשמוע. האוזן אינה שבעה. היינה טובות אל עצמכן, ממליצה לקחת את הזמן ולהנות.
ישנם אלבומים שקנינו בשל השיר האחד, תקליט השדרים, ששמענו ברדיו. האזנה בבית לא הצדיקה את הקניה, כי מעבר לאותו שיר, שאר האלבום לא היה לטעמנו (איך אני בלשון רבות, בבחינת We the queen of England?). "אחר כך בא הגשם" אינו נמנה על אלה. זה אלבום מגובש, מקסים ביופיו, אפשר לחוש כי נוצר מתוך אהבה. הוא זורם, שוטף אותנו בצלילים רכים, ערבים עד מאוד לאוזן וחודר אל הנפש. מה עוד נבקש מיצירה?
עם הזמן, הלך לי האלבום הזה לאיבוד, כדרך רוב הדברים הטובים בחיי. אני משערת שמאן דהיא חמדה לה אותו וניכסה לעצמה. שיהיה לה לבריאות. רכשתי אותו שוב.
מה שבועז כהן כתב, שובר את הלב, כי חבל שחלומות כאלה יצירתיים נשטפים. חבל שאין תגמול הולם ליוצרות/ים. אסור לנו להרשות עולם שטחי, כפי שזה היום, אסור לנו לתת לשטחיות להשתלט על חיינו.
בספרה המצוין אף הוא, "מרד הנפילים", מזהירה איין ראנד מפני השתקת היוצרים ושיתוק היצירתיות באדם. עולם אפל הוא עולם שאין בו שאר רוח, שאין בו מה שיגרום לנו להתרוממות הרוח. השאלה היא, מה יכולות אנו לעשות בפועל כדי לקיים את הרוח?

מי שאוהבת זריחות, מי שאוהבת שקיעות, מי שאוהבת, שמסוגלת לאהוב – תאהב את האלבום הנפלא הזה. עשנה לעצמכן טובה – פסח מתקרב ואיתו עת המתנות – רכושנה את האלבום הזה לעצמכן ולזולתכן שאתן אוהבות. אתן תקבלנה אהבה חזרה.

הגרסא המקוצרת:
יש לי חלום: הלואי ונשנה את דרך חיינו כדי שאפשר יהיה לתרגם את ההנאה שיש לנו מיצירות, לתגמול שנוכל להעניק חזרה לאלה שחוללו את הקסם, כמו החשמליות באלבום "אחר כך בא הגשם". שהמדד בחיים שלנו יהיה של ההנאה הנגרמת לנו משאר הרוח של היוצרות/ים. שנהיה עשירות ברוח. אמן!

שירים חדשים של החשמליות

צילומים: שרון הר פז ©®

דממה Silence

ואז… הגיעה הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…


And then… Silence came, falling quietly, gently,

After all the horrible noise, the quarrels, the arguments, raising voices, lowering personalities…


הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

The drive, the crowded traffic, exhaustion, the painful coffee, the last one, in that airport's hectic coffee shop, the airplane… if a person falls out of an airplane in the middle of the night… Mommy, I don't want to fall! Luckily, it's not night. However, also during the day it's not the most sympathetic. How much power is there in these engines, which push us up. Hello, this is your captain speaking… When will we have a captainess? I don't think it will happen in my time, since I don't have any intentions to fly anymore.

גבוה מעל העננים High above the clouds

גבוה מעל העננים   High above the clouds

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

The train is clacking all the way. Distinguished passengers, next stop is Tel-Aviv Ha'Hagana. I gaze at the announcer, who also is the conductor. Another mommy's child who tries to survive, who paves his way to his degree throughout his exhausting shifts, instead of concentrating in his studies, having a good time, enjoying life, exhausting his youth. Wait a minute, what, I draw his attention, what about the belongings? Don't you remind them not to leave their belongings on the train? He gives me a concentrated gaze, trying to understand where I have suddenly appeared from, just like that, in the middle of the night. What belongings, he answers in a typical Israeli manner. Only one stop, what belongings would they forget? The words move inside me. Belongings are from the third stop! He declares when noticing my doubtful gaze, and apparently my words floating above us. I stop them at the verge of my lips, leaving him be. I had more comments, but passed. Why annoy the kid? Approaching towards the next stop, he gives a meaningful gaze and reminds the passengers not to forget their belongings. I reward him with a smile. His mother must be very proud.

האין היא חמודה, האין היא מתוקה? Is not she cute, is not she sweet?

האם אינה חמודה, האם אינה מתוקה ? Isn't she cute, isn't she sweet

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלויזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

As a welcome, Negra blesses me with a meow of blessing. How does she remember me? I lay my body on the bed, trying to calm my stormy brain down. It is one A.M. I don't know if I will be able to fall asleep. It is only eleven P.M. in London. What is she doing there now? Is she thinking of me? Probably she is watching television. Apparently, she is relieved. Do I care? Not anymore.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…

My body is not relaxed. The journey, this wandering, rattles in it. I just want to rest. How much time will it take me to recover? With every woman, the time to each parting becomes shorter. Probably, one gets used to this too, like everything in life.

I close my eyes. The scenes pass in front of me like in a hard to digest film. A crooked gaze, eyes flaring with poison, you are not normal! Why, are you? You are weird, you are not for me, you…

נגרה החתולה Negra the cat

נגרה החתולה  Negra the cat

אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

I'm packing hastily. What to take? What to leave? Leave?


No, leave it, let me drive you. What are you talking about? I don't want you too.

Please, don't be stubborn.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי:

I wanted to tell you, just before you go

יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

Half an hour of silence. Even Connie, the G.P.S., saves words.

The iPod transmits Hadara to my head with all its most might: I wanted to tell you, just before you go…


Hadara Levin-Areddy – Before You Go

I have a lot to tell you before parting from your life, but I restrain myself. There is no point in adding to what has not been said so far. My head fills with words, words, words. I speak to you with the words I have in my head, but they don't cross the verge of my lips. I speak to you all along the way. Even now, at home, a month after.

אין כמו בבית There's no place like home

אין כמו בבית There's no place like home

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

The short version:

Farewell. Silence. 5.6.2009