ארכיון תג: לחם

פרוסת לחם A Piece of Bread

ארוחת בוקר טעימה A delicious breakfast

ארוחת בוקר טעימה A delicious breakfast

בתור פולניה, לעולם לא תמצאנה אותי זורקת אוכל. לעולם. אני תמיד קונה את כמות האוכל המתאימה לי כדי שלא אצטרך לזרוק. שום דבר אינו מרקיב אצלי, הכל נאכל מבעוד מועד.

As a Polish woman (meaning: I am an economical person), you will never find me throwing away food. Not ever. I always buy the right amount food for me so I don't have to throw anything away. None of my ingredients gets rotten, everything is eaten in time.

משום שאני גרה בעיר, אין לי צורך לאגור כפי שנהגתי בקציר, שם אין חנויות ויש צורך לרדת מן ההר לכפר קרע או לפרדס חנה כדי לערוך קניות. למותר לציין שזה באוטובוס או במכונית הפרטית, מה שאין לי צורך במקום מגורי הנוכחי. הכל נגיש, הכל קרוב, זמין. חבל רק שאין לנו פה חנויות מזון הפתוחות בשבת, לא מסעדות, לא בתי קפה, אך זה כבר נושא אחר.

Because I live in the city, I don't need to stoke up like I did in Katzir, where there are no shops and you have to get down from the mountain to Kafr Kara or Pardes Hanna for shopping. It goes without saying that you do it by a bus or by a private car, which I do not need in my current place of residence. Everything is accessible, everything is close by, available. It's a shame that we don't have food shops open here on Shabbat, not restaurants, not cafés, but that's another story.

כפר קרע Kafr Kara

כפר קרע Kafr Kara

בדרך כלל יש לי מספיק אוכל בבית, אך מדי כמה חודשים, כשאיני מתכננת נכון ומצטברים לי יותר מדי עיסוקים, אני מוצאת את עצמי פתאום בלי אוכל. כך היה השבוע. בדרך כלל, אחרי אימון בניית העצם של יום ראשון, אני נוהגת לחצות את הכביש אל הקניון שממול לסטודיו, לסעוד את לבי בארוחה סינית טעימה ולהצטייד במצרכים הנחוצים לי מיידית שאינם סובלים דיחוי עד הקניה השבועית ביום רביעי.

I usually have enough food at home, but every few months, when I'm not planning well and getting too busy, I suddenly find myself without food. That was the case this week. Usually, after Sunday's bone-building practice, I go across the street to the mall opposite the studio, dine a delicious Chinese meal, and stock up with the necessities I need immediately, which can't be delayed until my weekly shopping on Wednesday.

היה לי מרק טעים ביום ראשון השבוע, שנשאר משבת, כך שלא היה טעם לאכול בחוץ. גם לא הייתי זקוקה למצרכים באופן מיידי ויכולתי לדחות את הקניה ליום שלישי, אחרי החוג לריקוד והמסעדה, כמובן. לאכול ארוחת ערב אחרי החוג הגעתי, אך לא לקניות. מישהי הזמינה אותי לסעוד בצותא ושמחתי להענות לה. לאחר הארוחה, המשכנו לדברים אחרים, כך שהקניות נשכחו ממני לחלוטין.

I had a delicious soup on Sunday, which was left over from Shabbat, so there was no point in eating out. I also didn't need immediately any supplies and I could postpone the shopping for Tuesday, after my dance class and the restaurant, of course. I got to eat dinner after my class, but not shopping. Somebody invited me to dinner and I was happy to go. After the meal, we went on to other things, so I completely forgot the shopping.

למחרת, ביום רביעי חגגו לי יומולדת, כך שממש לא היה לי זמן לערוך קניות וביום חמישי הייתי בייביסיטר לנכדים ושוב לא מצאתי זמן לזה. אכן, שבוע עמוס עבר עלי, עמוס מן הרגיל אצלי. בדרך כלל, החיים שלי לא צפופים כלל ומתנהלים בנחת ובמתינות. עדיין, שום דבר לא היה דחוף לי וביום ששי, אתמול, לא היה צפוי לי שום ארוע, כך שתכננתי לצאת לארוחת צהרים במסעדה ולאחריה – לקניות סוף-סוף, כי נגמרו לי כל המצרכים לגמרי.

The day after, on Wednesday I had my birthday, so I really didn't have time to shop and on Thursday I was a babysitting my grandchildren and again I couldn't find time for my shopping. Indeed, it was a busy week, eventful than usual. Usually, my life is not crowded at all, and flows calmly and moderately. Still, nothing was urgent to me, and on Friday, yesterday, I was not expected to have any event, so I planned to go to lunch in a restaurant and then – finally shopping at last, because I had run out completely of everything.

מעבר חציה Crosswalk

מעבר חציה Crosswalk

יצאתי מביתי שמחה וטובת-לב, שלא לומר רעבה מאוד וצעדתי לכיוון מתחם הקניות, מרחק של כ-20 דקות צעידה. לצעוד זה בריא, זה מחזק את השרירים ומגביר את התאבון. בצומת הראשונה, עמדתי לפני מעבר החציה, מביטה שמאלה וימינה לבדוק שהכביש פנוי ואז שוב שמאלה. המכונית שבאה, עצרה בנחת לפני מעבר החציה, הנהגת מחוה לי בחינניות להתקרב אליה. זיהיתי אותה מיד – זו האשה איתה סעדתי ביום שלישי. נכנסתי אל המכונית וזו עקרה ממקומה.

I left my home happy and thrilled, not to say very hungry, and walked towards the shopping complex, about 20 minutes' walk. Pacing is healthy, it strengthens the muscles and increases appetite. At the first intersection, I stood before the crosswalk, looking left and right to check that the road was clear and then left again. The car the approached, stopped in front of the crosswalk, the driver motioned gracefully to approach her. I recognized her immediately – that was the woman I had dined with on Tuesday. I got into the car and it started moving.

"מה נִשְׁ?" שאלה הנהגת. לא היינו בקשר מאז יום שלישי. שתינו היינו עסוקות.

"חוץ מהעובדה שאני גוועת ברעב, נִשְׁ מצוין אצלי. איך אצלך?" החזרתי את הכדור למגרש שלה.

היא שלחה אלי מבט ארוך, בוחן. "את לא נראית מישהי שאוכלת הרבה", קבעה. "יחסית למישהי שרעבה כל הזמן", הסבירה.

"א' איני רעבה כל הזמן ו-ב' לא ברור לי לפי מה קבעת את זה", התרסתי. היא בכלל לא מכירה אותי, איך היא מעיזה להסיק מסקנות חפוזות לגבי? בסדר, היה לנו מפגש ללילה, זה לא אומר שהיא כבר יכולה להכיר אותי. אין שק של מלח בינינו, גם לא שקיק ואפילו לא ממלחה.

"How's things?" The driver asked. We haven't been in touch since Tuesday. We were both busy.

"Apart from the fact that I am starving, I'm fine. How are you?" I threw the ball back in her court.

She gave me a long onceover gaze. "You don't look like someone who eats a lot," she determined. "Relative to someone who is hungry all the time," she explained.

"I'm not hungry all the time and I have no idea what made you decide that," I defied. She does not know me at all, how dare she jump into such hasty conclusions about me? Okay, we had one night together, that does not mean she already knows me. There is no sack of salt between us, not even a saccule or even a salt shaker.

"לאן מועדות פנייך?" היא שינתה את הנושא לשמחתי.

"למתחם", עניתי. "קודם לאכול ואחר כך לקניות." כדי למנוע הערות נוספות חסרות בסיס ממנה, נמנעתי מלהוסיף שאין לי כלום בבית. לא היה לי כוח לשמוע את שבודאי היה לה להשמיע וגם לא להסביר איך נקלעתי למצב הזה.

"תרצי שאצטרף אלייך?" שאלה.

"למה לא?" עניתי בשאלה (כידוע, אני הרי יהודיה כשרה…) וחשבתי לעצמי שעדיף לא לסעוד בגפי. בסך הכל היה לי נחמד איתה ביום שלישי.

"Where are you heading?" I was happy that she changed the subject.

"To the shopping compound," I replied. "First to eat and then to shop." To prevent further unfounded comments from her, I avoided adding that I had nothing to eat at home. I didn't have the strength to hear what she must have had to say, and I wasn't in the mood to explain how I got into this situation.

"Would you like me to join you?" She asked.

"Why not?" I answered with a question (it's known that I'm a kosher Jew…) and I thought to myself that it was better not to eat alone. Anyway, I did have a nice time with her on Tuesday.

הנייד שלה צילצל. "אמא", שמעתי מישהי, מן הסתם בתהּ, פונה אליה. "אני מתנצלת על העיתוי, אך אולי תוכלי לקחת אלייך את איתַי ויפית לשעתיים? הבייביסיטר דפקה לנו ברז. את יכולה?"

"אין בעיה", ענתה הנהגת ללא היסוס, "אני מגיעה תוך 10 דקות." היא ניתקה את השיחה ופנתה אלי. "מה דעתך לסעוד איתנו? יהיה נחמד. הם ממש מקסימים."

"אני בטוחה שהם מקסימים והייתי שמחה לסעוד איתכם, אך הבעיה היא הקניות. לא אוכל לדחותן, כי אין לי שום דבר בבית ובעוד שעתיים יסגרו את החנויות. לא מתאים לי לצום בשבת."

"תוכלי לערוך את הקניות שלך אצלי", היא חייכה אלי, קורצת. "מה את צריכה?"

"למעשה, לא הרבה – בעיקר, ירקות: כמה עגבניות, מלפפונים, פלפל ירוק, גמבה, בצל, תפוחי אדמה. בעיקר כדי לעבור את השבת. אוכל להשלים את השאר ביום ראשון."

"אין בעיה – יהיה לי לתת לך."

"תודה רבה", הסכמתי.

Her cell phone rang. "Mom", I heard someone, probably her daughter, say. "I apologize for the timing, but maybe you can take Itay and Yafit for two hours? The babysitter stood us up.

"No problem", replied the driver without hesitation. "I'll be there in 10 minutes." She hung up and turned to me. "How about dining with us, it'll be nice, they're really lovely."

"I'm sure they're lovely and I'd love to have dinner with you, but the problem is shopping, I can't put them off because I have nothing in the house and in two hours the shops will be closed.

"You can do your shopping with me", she smiled at me, winking. "What do you need?"

"In fact, not much – mainly vegetables: a few tomatoes, cucumbers, green pepper, red sweet pepper, onions, potatoes. Mainly to pass the Shabbat. I can complete the rest on Sunday."

"No problem – I have enough to give you."

"Thank you", I agreed.

******

היה כיף לבלות עם נכדיה. ואיתה. בערב, כשחזרתי לביתי, הכנתי לעצמי סלט מהירקות שהיא נתנה לי. כשבאתי להוציא שתי פרוסות לחם מהמקרר, גיליתי לתדהמתי שאין לי אפילו פרור למרוח עליו גבינת קוטג'. הייתי בטוחה שיש לי ככר שלמה. אין לי מושג איך לא שמתי לב שגם זה נגמר לי.

It was fun to spend time with her grandchildren. And with her. In the evening, when I got home, I made myself a salad from the vegetables she gave me. When I went to get two slices of bread out of the fridge, I discovered to my amazement that I didn't have even a crumb to spread cottage cheese on. I was sure I had a whole loaf. I have no idea how I didn't notice that I ran out of that too.

פרסומות

הרהורים לא מחמיאים על תרבות הרייטינג הריקנית

 טלויזיה!!!

הכל רוצים למכור את מרכולתם. הכל רוצים לפצח את הנוסחא כדי שהמכירה תעשה במינימום מאמץ ובמקסימום רווחים. אין זה משנה מה מוכרים, העיקר שזה ימכר וימלא את הכיס בהכי פחות עמל.

מנחה בקורס "אמנות המכירה" (איזה ניגוד!) אמר פעם שאם לא נפרסם את עצמנו או את המוצר שלנו, איך נרצה שיקנו אותו? היה לו גם פתגם בסגנון: 'מי שלוחש את המוצר ולא צועק אותו מעל כל במה – שלא יתפלא אם ישאר בשממה'. זו אני, אז לא שיננתי ממש, בקושי זוכרת את רוח הדברים.

השאלה היא, איך הפכו חיינו לרעש בלתי פוסק של פרסומות נוראות, שאולי נחרתות לנו בזכרון, אבל לא בצורה לה התכוונו היוצרים אותן. או שמא כן?

ישנן פרסומות בהן מיצג השחקן את הצד השוביניסטי של האוכלוסיה וצועק על אשתו שתמלא את רצונו או שכל המשפחה מחכה למוצא פיו של הוד מעלתו, שהוא יאשר משהו, כי הרי רק הוא הפוסק ואין לו בת זוג שיש לה זכות דיבור ודעה, שלא לדבר על החלטה. זוכרות את המסע המפגר והדוחה של "להעביר את דביר"? לפחות הפסיקו עם הצעקות (האם שמעו אותי מוחה?), אם כי השוביניזם עדיין שולט שם, כמו בשאר שטחי חיינו. אין שום פרסומת בה אשה, בנקאית (יש בכלל כאלה?), מציעה ללקוח/ה מוצר בנקאי כלשהו. הרי יש רק מומחים בבנק, אין מומחיות. מי בכלל נותן את הדעת על שמחצית מהאוכלוסיה אינה מיוצגת? למי זה אכפת, שם, במגדל השן של המפרסמים? אין הם מבינים שעברנו פאזה, שהיום נתון ניהול משק הבית בידי שני בני הזוג וצריך לפנות אל שניהם במידה שוה ולא להתעלם מהחצי החשוב יותר? אינני יכולה שלא לתהות למה אין פונים אלי מהבנק הזה כדי שאנחה אותם בנושא, שלא לדבר על הפרנסה שיכלו לתת לי.

 טלויזיה ריאליטי

ישנן פרסומות שבאות לדחוף לנו מוצר גרוע, העיקר לדחוף. אי אפשר שלא לתהות: אם המוצר שלהן אינו טוב, אז למה למכור אותו? התשובה? כי מן הסתם זול מאוד ליצר אותו ותמיד ימצאו השוטים שיקנו. בעיקר מדובר במוצרי שטויות לילדים, כמו חטיפים למיניהם. למה שההורים יטרחו להכין ארוחות מזינות ומאוזנות, אם אפשר פשוט להתעצל ולדחוף לילד חטיף, העיקר שלא יהיה רעב?

לאחרונה, רצה פרסומת מקוממת, שלא רק מדיחה לצרוך מוצר רע, אלא גם עושה זאת בצורה מאוד לא חינוכית. מראים שם ילד שמתחצף ואומר שהוא יעשה כל מה שמתחשק לו, כי "אתם לא מחליטים" עליו. אז מי כן? החברה שמוכרת, כמובן, שדוחפת לו מוצר לא בריא, העיקר בשביל הרווחים שלה. איך אמר לי מורה ומחנך בישראל: "אני קורא לפתוח במתקפת נגד מול הבושה החדשה של עלית. גם ככה יש לנו בעיות חינוך וסמכות הורית במדינה, אז מפרסמים מחליטים לחתור תחתינו, ההורים/מורים? על כולנו להכריז חרם על הבמבת זבל שלהם!!!" אני איתו, כמובן ומקוה שישפיע על תלמידיו, יחד עם שאר המורים ברחבי המדינה, שלא לדבר על ההורים החכמים, שמבינים מה טוב להם ולילדיהם. כנראה שאלה שהגו את הטמטום הפרסומי הזה ובעלית, המפרסמת, חושבים שההורים טיפשים, אחרת איך אפשר להסביר את זה?

גם אי אפשר שלא לחשוב על הילד המסכן שמשחק בפרסומת. הוא אינו אשם, האומלל, אבל הוריו הדבילים והחמדניים בהחלט אשמים!!! האם חשבו על מה הוא יקח איתו אל החיים? איפה המועצה לשלום הילד שתפסיק את זה? ובכלל – צריך לפעול במרץ ובנחישות כדי להפסיק לחלוטין את השימוש בילדים בפרסומות. אם זו אינה התעללות, אז מה כן?

פני החברה, מן הסתם, כפני הפרסומות. ולא, במקרים הללו לא חכם לחשוב שהעיקר זה שמדברים עליך – כי חשוב גם מה אומרים עליך. אנשים ממש לא מטומטמים ואני מקוה שיצביעו בממונם ולא יקנו את החרא שמוכרים להם, בעיקר לא באמצעות שימוש בילדים.

סלט

♀♀

גם למכור תדמית זו מלאכה. חשבתן למה מתאמצות החברות השונות, בעיקר של הטייקונים, למכור לנו לוקשים של תדמית במקום להפנות את הכסף לאפיקים חיוביים, כגון הוזלת מחירים לצרכנים? שוב, כדי להעמיק עוד יותר את הכיסים שלהם. אין לי בעיה עם ליצור בזול ולמכור ברווח, כי זו הרי נשמת אפה של כלכלה חופשית, אך יש לי בעיה עם הניצול שלנו, עמך, הצרכנים. יוצרים בזול, תוך רמיסת העובדים שהפכו לעבדים (אולי שמעו על שכר הוגן, אך מתנגדים בכל תוקף לשלמו), בלי להתחשב בבריאות שלנו, בכדור הארץ ההולך ונחרב ולא בתוצאות האחרות של מעשיהם. ממש לא אכפת להם מה נשאיר אחרינו. גם לא מעניין אותם שרוב העם נאנק תחת המשא הכלכלי הכבד מנשוא וללא תקוה לצאת מן המעגל אליו נקלע. הרי הם במעגל אחר, הרחק למעלה בסולם.

אז יש את הפרסומות המלבבות של חברת החשמל עם תקע ושקע והולדת הצאצא. לא אכנס כאן שוב לנושא של המגדר, שהצאצא נולד באויר, מרוח הקודם מן הסתם, אבל איך אפשר לא לתהות למה אין נשים בפרסומות הללו? למה אין שוויון? האם המחצית החשובה יותר באוכלוסיה אינה משתמשת בחשמל? שוב אין מתיעצים איתי???

הפרסומות האחרונות, נחמדות ככל שתהיינה, מה הן רוצות מאיתנו? במקום להפחית את תעריפי החשמל ולהוריד את השערוריה הזו הנקרית "חשמל חינם לעובדים", מסנוורים אותנו בחבובות. האם עובדים בבנק מקבלים הלוואות בלי ריבית? נכון שאלה משלמים ריבית מופחתת מהנשך שעמך נאלץ לשלם מדמיו הזעומים, אבל עדיין לא בחינם! מה מותר עובדי חברת החשמל מאלה של הבנקים או מגזרים אחרים? אלה גם אלה משתכרים משכורות שאנחנו יכולים רק לקנא בהן, אבל אינם מקבלים דברים בגודל כזה בחינם, כמו עובדי חברת החשמל. ברור שהמפרסמים שם בטוחים שאנחנו מטומטמים, אחרת בשביל מה זה? הרי לא לבדר אותנו ביקשו, בכל זאת השקיעו סכום לא קטן בהפקת הפרסומות הללו. הם בטוחים שאם יתנו לנו שעשועים, נשכח את העובדה המרה שאין לנו לשלם להם את התעריפים השערורייתיים שלהם.

המונופול הזה שולט בכיס שלנו ולאף אחד בממשלה, שאמון על השמירה עלינו, אין את האומץ לפרק אותם לגורמים ולהפסיק את החגיגה הזו על גבינו. מישהי שאלה את עצמה איך זה שישנן מכסות כה מגוחכות לחברות שמנסות להפעיל אתרים סולריים? איך זה שעוצרים יזמים מלהקים חשמל חלופי כדי שתהיה תחרות? איך זה, שבמדינה כמו שלנו, בה זורחת השמש לפחות 8 חודשים בשנה, אין כל הארץ מכוסה בקולטים סולריים כדי להפיק חשמל בחינם? ועוד שאלה בוערת: למה עולה כל-כך הרבה להתקין את זה? ממה זה עשוי, מיהלומים?

גג סולארי

זוכרות את סרטוני התדמית של חברות הסלולר בתקופת ההילולים שלהן? אז עכשו הן הורידו פרופיל אחרי שהתעריפים שלהן נחתו ארצה בעקבות כניסת חברות נוספות לענף. וזה לא התמוטט, אלא להפך – אנשים חופשיים יותר להתקשר זה עם זה במקום לדאוג שכל מלה תעלה להם בסלעים רבים מדי.

עצה למפרסמים:

התחילו לחשוב בצורה מציאותית! אני יודעת שקשה לעשות את זה ממרומי המגדלים בהם אתם מתגוררים, משום שאין לכם מושג איך זה לחיות כעמך, אבל כדאי שתתחברו אל העם ואל מה שאנחנו רוצות, לא אל מה שאתם רוצים שנצרוך, כי זה כבר לא קורה יותר. אנשים פקחו את העיניים. היתה מחאה ולא בכדי. אמנם, היא אינה נמשכת בראש חוצות וחבל, אבל אנשים בכל זאת בודקים עכשו כל דבר בעקביות ובשבע עיניים, משוים מחירים וטיב של מוצרים וכבר אינם צורכים יותר מותגים. ימיהם של אלה חלפו מן העולם כשמדובר בעמך. עשירים, משום כיסיהם העמוקים, אינם עושים חשבון למה שהם מוציאים והם הרי חיים בעולם סגור משלהם, של להראות כמה יש להם. עמך לא יקנו בגלל השם של המוצר, אלא בשל מה שזה יעשה בשבילם – מעשית, לא נקירתית. לעמך אין את הקטע של לנקר את עיני זולתו במה שאין לו צורך בו. לכו אל אולמות השמחות ותראו את זה, כמה פחתו ההזמנות וכמה הן מחושבות היום הרבה יותר מבעבר. שמתם לב, מפרסמים, שאנשים מעדיפים לעשות בריתות מצומצמות בבית, בחוג המשפחה הקרוב ולא באולמות גדושים? לנו אין חבורת "שמור לי ואשמור לך" שעלינו להזמין בשביל הרושם. לנו אין על מי לעשות רושם.

♀♀

♀♀

קישורים:

  1. על הפרסומת של עלית, אמא יש רק אחת, הבלוג של בלה שני – הדרכת הורים, אתר סאלונה
  2. מסטיק עלמה, עוד פרסומת שבאה לטמטם אותנו במסוה של שעשוע