ארכיון תג: לטפס על עמוד טלפון

העמוד החזיק מעמד The Pole Held Up

עמוד טלפון בכפר קרע Telephone pole in Kafr Kara

עמוד טלפון בכפר קרע, לא בחדרה, אך אותו עיקרון Telephone pole in Kafr Kara, , not in Hadera, but the same principle

השריפה אמנם לא היתה גדולה מדי, אך היא כילתה את השיחים בגדר והמיסה את כבלי הטלפון של בזק שהיו תלויים מעליהם. למזלי, איני מנויה שלהם, כך שהטלפון והאינטרנט עבדו אצלי.

The fire was not too big, but it wiped out the bushes in the fence and melted the telephone wires of Bezeq hanging over them. Luckily, I'm not their subscriber, so the phone and the Internet worked for me.

אתמול בבוקר, הגיעה משאית ועליה בובקאט ועמודי טלפון, פרקה את תכולתה ובמשך כשעתיים תמרנו העובדים את הכלי כדי להעביר את העמודים אל מאחורי הבנין ולהציבם במקום אלה שנשרפו. לא היה יותר מדי יעיל, משום שהשטח צר מכדי שהבובקאט יוכל לעבור ועל הנוהג בו היה לתמרן ולתמרן כדי לשאת את העמודים מרחק של 20 צעדים מהמשאית למקום אליו הם היו מיועדים, עמוד אחד בכל פעם, כי זה מה שהכלי יכול היה לשאת. הכי פשוט היה לקחת את העמודים הללו על הכתפיים ולהעבירם רגלית תוך 10 דקות מקסימום לְעַמוּד; אבל למה שיעשו דבר כזה, אם אפשר לקבל תשלום על שעתיים עבודה?

Yesterday morning, a truck carrying a Bobcat and telephone poles arrived, unloaded its contents, and for about two hours the workers manoeuvred the skid-steer loader to move the poles behind the building and place them in place of the ones that had been burned. It was not too effective, because the area was too narrow for the Bobcat to pass and the driver had to repeat manoeuvring in order to carry the poles twenty paces from the truck to where they were meant to be placed, one pole at a time, for that was what the loader could carry. The easiest thing was to take these poles on the shoulders and move them by foot within 10 minutes at most per pole; but why would they do such a thing, if they could get paid for two hours of work?

אז אתמול הציבו את העמודים ועזבו את המקום. הבוקר הגיעו הטכנאים, אלה שתפקידם לחבר את הכבלים ולגרום להם לעבוד. איש-איש ותפקידו בכח. נשים לא היו, לא אתמול ולא היום. כנראה שזו עבודה לגברים בלבד.

So yesterday they set up the poles and left. This morning the technicians arrived, the ones whose job was to connect the cables and make them work. Each man and his role in the force. Women were not seen, neither yesterday nor today. Seemingly this is a task for men only.

הלכתי למטבח להכין לי את הקפה ולחתוך את הסלט לארוחת הבוקר. פתחתי את דלת מרפסת המטבח כדי לאפשר לאויר להכנס ולאוורר את הבית. מולי, במרחק של שני מטרים ובגובה המרפסת שלי, עמד איש צעיר והתעסק עם הכבלים. מדהים, אמרתי לעצמי, אין סכום שבעולם שתמורתו אסכים לעלות כמוהו על הסולם הזה, להיות תלויה בין שמיים וארץ ולחרף את נפשי כדי לחבר כבלים. אין! לא נראה לי שדבר כזה יקרה. לא אצלי.

I went to the kitchen to make me a coffee and cut the salad for breakfast. I opened the door of the kitchen balcony to let the air come in and ventilate the house. In front of me, two meters away and at the height of my balcony, was a young man busy with the cables. Amazing, I said to myself, there was no money in the world for which I would agree to climb this ladder like that man, to hang between heaven and earth and risk myself in order to connect cables. No way! I don't think that would happen. Not with me.

"שמע", אני אומרת לבחור בשעה שאני מסיטה את הרשת כדי לאפשר לו להבחין בי, "כל הכבוד לך!" הלה מחייך אלי, מניד בראשו וממשיך בעיסוקו. "אני יכולה לצלם אותך?" אני שואלת בנימוס.

הוא מחייך שוב, "כן, למה לא?"

"יופי!" אני צוהלת, "תודה! אני מיד חוזרת עם המצלמה." ברור לי שהוא לא הולך לשום מקום כרגע, הרי טרם סיים את העבודה.

"משה!" אני שומעת אותו קורא עת אני נכנסת פנימה בשביל המצלמה, "תביא לי קסדה!"

וואלה, אני חושבת לעצמי, ממש לא שמתי לב לעובדה שהוא עובד ללא קסדה ושזה מסוכן ככה. איזה מזל שביקשתי את רשותו לצלם ולא עשיתי זאת ללא ידיעתו.

"Listen," I say to the guy as I shift the shutter to let him see me. "Way to go!" The lad smiles at me, shakes his head and continues with his work. "Can I take your picture?" I ask politely.

He smiles again, "Yes, why not?"

"Brilliant!" I'm jubilant, "thanks, I'll be right back with the camera." It's clear to me that he is not going anywhere at the moment, since he has not finished the job yet.

"Moshe!" I hear him calling when I walk in for the camera, "bring me a helmet!"

Walla, I think to myself, I really did not notice that he was working without a helmet and that it was dangerous. Luckily, I asked for his permission to take his photo and did not do it without his knowledge.

אני חוזרת עם המצלמה המוכנה, אך משה עדיין לא סיפק את הקסדה ואין לי שום כוונה לצלם אותו בלעדיה. העובדה שהוא מסתכן בלעבוד בלעדיה, אינה חודרת לי כל כך לראש, בעיקר משום שזה לא משהו בתחום התמחותי וגם משום שאני הרי מאותגרת. אנחנו מחליפים בינינו כמה תובנות קיומיות על היקום תוך כדי המתנה למשה שיגיע עם הקסדה, אך נראה שמשה עסוק מאוד בדברים אחרים. בטני המקרקרת מושכת אותי חזרה למטבח ואני מבקשת מהאיש שיקרא לי אם משה יגיע בכל זאת עם הקסדה בשלב כלשהו. משה לא הגיע בשום שלב.

I'm back with the camera ready to shoot, but Moshe has not yet provided the helmet and I have no intention of taking any photo without it. The fact that he runs the risk of working without it, does not really penetrate my head, mainly because it is not something in my area of ​​expertise, and also because I am challenged. We exchange some existential insights about the universe while waiting for Moshe to arrive with the helmet, but Moshe seems to be very busy with other things. My clucking stomach pulls me back into the kitchen and I ask the man to call me if Moshe comes with the helmet at some point. Moshe didn't come at any point.

*******

אחרי כשעה, כשסיימתי עם הכנת ארוחת הבוקר והעמדתי סיר עם מרק לארוחת הצהריים, נשאתי את המגש אל מרפסת הסלון כדי לאכול בנחת את ארוחת הבוקר תוך התבוננות בעוברים והשבים (ומן הסתם גם הם בי). הספקתי עוד לראות את הצוות עוזב והאיש אפילו הבחין בי ונופף לי לשלום. נופפתי חזרה, כמובן.

After about an hour, when I had finished preparing my breakfast and put a pot of soup for lunch on the stove, I carried the tray to the living room balcony to eat my breakfast leisurely while looking at the passers-by (and probably also they looked at me). I managed to see the crew leave and the man even noticed me and waved goodbye. I waved back, of course.

********

מזל שנגמר בשלום, משום שבשנ"צ חלמתי על סיום לגמרי אחר, נורא. חלמתי, שאני חוזרת עם המצלמה, אך האיש היה מרוסק על הקרקע. בחלומי, התנתק הכבל שהחזיק אותו ורק העמוד נשאר עומד על עומדו. עמוד אינו יכול להסביר מה קרה שם ולמה זה קרה. איני בטוחה שבמציאות היה האיש קשור בכלל, משום שלא עלה על דעתי לשים לב. יחד עם זאת, הוא לא צעק למשה להביא לו גם כבל לקשור את עצמו.

בחלום, לא צילמתי את האסון. אני מקוה לעולם לא להקלע לצלם מצב כזה.

Luckily, it ended safely, because in the afternoon nap I dreamed of a completely different ending, an awful one. I dreamed that I was coming back with the camera, but the man was crushed on the ground. In my dream, the cable that held him broke off and only the pole remained standing. A pole can't explain what happened there and why it happened. I'm not sure that in reality the man was tied at all, because it did not occur to me to pay attention. However, he did not shout to Moshe to also bring him a cable to tie himself.

In the dream, I did not take the photos of the disaster. I hope never to be in such a situation.