ארכיון תג: לסביות Lesbianism

על בדידות וחלומות About Loneliness and Dreams

אופטימיות אינה מלה גסה…

Optimism is not a dirty word…

 

Primal Scream – Sometimes I feel so Lonely [Lyrics]

"אני עם יוליה מגיל 12", הוא אמר לי, גאוה בקולו. זה הגבר השני בו אני נתקלת, שחי עם זוגתו שנים כה רבות וגאה על כך. הראשון, למרות נאמנותו לאשתו, בוגד בערכים אחרים. לא מזמן נתפס על חם כשהוא שולח ידו במעל ועושה בקופה הציבורית, עליה היה מופקד, כבתוך שלו. את השני הכרתי דרך אמו שהיתה אשה נחמדה ולבבית וכעת היא מרחפת בעולמות אחרים. לצערנו, מוקדם מדי.

שניהם בגיל הבשל של או-טו-טו ששים, אך עדיין שמורים היטב וניכר כי היו חתיכים לוהטים בצעירותם. זן נדיר של גברים שעיניהם אינן משוטטות כדי לחפש ואין לבם נוהה אל אשר מחוץ לנישואיהם המאושרים. הם יודעים מה טוב להם, מבינים שהשכילו לבחור את אשת חיקם הנכונה להם וחכמים דיים לשמר את הגחלת. אצל שניהם, הנשים זורחות. כדי לדעת את טיבו של גבר – יש להסתכל על אשתו. איך אמרה לי פעם מאן דהיא על מישהי שנראתה מאושרת בעליל: "ברור שהיא פורחת, כשמשקים את העציץ – הרי הוא פורח". אכן, טיפוח היא מלת המפתח.

Adele – Need You Now

אינני טיפוס המקנא באושרם של אחרים, כי הרי אין זה בא על חשבוני, אך אינני יכולה שלא לחוש דקירה של החמצה על שלי זה לא קרה. קשה להמנע מלתהות מדוע לא בורכתי במזל ולא הצלחתי למצוא את האחת שאיתה ירעד הלב בכיף.

מישהי אמרה לי פעם: "אני אמנם גרה לבד, אך אינני בודדה. יש לי את החיים שלי, את העבודה, הספרים, הסרטים, הידידים". זה היה הסדר. הייתי צריכה לדעת שאין כאן מקום לבת זוג ולא לאפשר לה להכנס לי ללב ולהותיר בו חלל כואב.

Japan – Nightporter

Lyrics

אחרת להטה במשך שלושה חודשים ובסופם פסקה ש"האופוריה נגמרה" ועברה הלאה. גם פה הייתי צריכה להקדים תרופה למכה ולהבין שמי שזזה באופן אובססיבי מאשה לאשה – אין סיכוי לצפות שהיא תסכים להניח את ראשה רק בחיקה של אחת, למרות שהיא מיללת באוזני כולן ומצרה על שאינה מסוגלת להתישב.

Primal Scream – Damaged Lyrics

למדתי, שגם אם את גמישה ומוכנה ללכת לקראת, כי יש בסיס ליחסים ביניכן, את צריכה להיות ברת מזל שגם הצד השני תבוא לקראתך. לא בורכתי. אין לי מושג למה נכנסות לי לחיים מטורללות ושתלטניות, שאינן מסוגלות לכבד את מרחב המחיה של זולתן. אני ממש לא מזמינה אותן! חברה קרובה אמרה, שלפעמים אנחנו כל כך רוצות למצוא, עד שאנחנו מעלימות עין ממגרעות וחושבות שאפשר לגשר על פני פערים בלתי אפשריים.

Judy Collins & Leonard Cohen – "Suzanne" 1976

כל הכרות חדשה צופנת בחובה תקוה גדולה שאולי הפעם זה יקרה ותוכלי סוף-סוף לנוח. מעבר לסקרנות של להכיר מישהי חדשה ולגלות את שצופן עולמה על מכמניו, יש את משאלת הלב שזו תתגלה כנשואת חלומותייך ושלא תכזיב. מה כבר ביקשתי? שתראה סביר, שתהיה טובת לב, שתפרגן, שתהיה אשת שיחה, שתעשיר את עולמי. האם זה מוגזם? אין בנמצא אחת נורמלית בשבילי?

אמי זצ"ל נהגה לומר, שעד שלא אכלת שק של מלח עם מישהו – לא תוכלי לדעת את צפונותיו. העולם השתנה והיום מספיקה כוס קפה עם אחד סוכר (ורצוי עם איזו פרוסת עוגה – גבינה, שוקולד, טירמיסו) כדי לדעת מי העומדת/יושבת לפנייך. השאלה היא אם אינך נואשת ואת מספיק בשלה כדי להבין את שעלייך לעשות. אי אפשר לשנות את הזולת וכל כמה שתשתדלי – זה לא יצליח. גם אם שוב נחלת מפח-נפש ולא פגשת אֶת זו שאַת צריכה – שתי את הקפה, אכלי את העוגה, נהלי שיחת נימוסין והפרדי בחיוך. הביטי למציאות בעיניים ואל תתחילי מה שעלול להגמר ברע.

בקיצור: נרשמתי שוב. אולי הפעם אמצא את המיועדת לי?

Primal Scream Damaged Lyrics

לצאת מן הארון Coming Out

הוגה הדעות האמריקני, אמרסון, אמר פעם: "זה הרוצה להיות אדם, עליו לא לקבל מוסכמות. אין דבר קדוש יותר מהשלֵמוּת של נפשך שלך." אני קצת חולקת על המלה קדוש, אך בהחלט מסכימה עם חשיבות השלֵמוּת. מה שוים החיים שלנו אם עלינו להסתיר עם מי אנחנו חולקות את חיינו? כיוצרות, מה שוה היצירה שלנו, אם צריך לסדר שתהיה בה עמימות? וכמבצעות, מה שוה הקהל שלנו, נפלא ככל שיהיה, אם הוא מריע לנו מהסיבות הכי לא נכונות? אין כמו שלוות-נפש לחיים טובים ומהנים. השלֵמוּת.

The American thinker Emerson once said: "He who wants to be a man, doesn't have to accept conventions. There is nothing more sacred than the perfection of your soul". I don't agree much with the word sacred, but certainly agree with the importance of perfection. What is the value of our lives, if we have to hide with whom we share our lives? As creators, what is our creation worth if we need to arrange ambiguity in it? And as a performer, what is our audience worth, wonderful as it would be, if it applauds us for the wrong reasons? There is nothing like peace of mind for a good, fun life. Perfection.

במהלך חיינו אנו נתקלות כל הזמן בצורך לבחור. כל החיים שלנו הם, בעצם, בחירה אחר בחירה ושוב בחירה. כל החיים. כחד-מיניוֹת, כמו אצל שאר בני האדם הנחשבים שונים (מיעוטים, לדוגמא), נִדוֹנוּ לבחירות נוספות. המחשבה הרווחת היא שהומוסקסואליות זו בחירה ולא כך הדבר. אנחנו לא בוחרות להיות לסביות, כפי שאין לנו שליטה על לידתנו או בחירה של הנתונים עימם נגיע לעולם. הבחירה היחידה הנתונה בידינו היא אם לשמור בסוד את מהותנו או לחיות בגלוי עם מה שיש, מה שנקרא – לצאת מן הארון.

Throughout our lives we are constantly faced with the need to choose. Our whole life is, in essence, a choice after a choice and again a choice. The whole life. As lesbians, as in other people who are considered different (minorities, for example), we are doomed to further choices. The common thought is that homosexuality is a choice and it is not so. We do not choose to be lesbians, as we have no control over our birth or choice of the data with which we come to the world. The only choice we have is whether to keep our essence secret or to live openly with what we have, what is called – coming out of the closet.

היציאה מן הארון היא בחירה קשה. קודם כל, יש את ההלם הזה, שפתאום נוחתת עלינו ההבנה שאנו שונות ממה שחינכו אותנו, שהחברה אומרת שהתלם שלנו שונה משלה. ואז מתחילה בדרך כלל להתחולל בקרבנו מלחמה נוראה: מצד אחד, מורה לנו יצר ההשרדות להדחיק את שאנו חשות, להעלים את מהותנו; אך מצד שני, האם לא עדיף לקבל את עצמנו כפי שאנו? אולי עדיף, אך איך עושות זאת? הרי החברה אינה נותנת לנו הנחיות. חוץ מזה, אנחנו בטוחות שאנו היחידות בעולם ועלינו להסתיר את מה שאנחנו, פֶּן… אך הרי אי אפשר לחיות ככה, לא לאורך זמן. המשיכה שלנו לבנות מיננו עולה בנו כל הזמן. אין אנו מגלות ענין בבני המין השני, אלא בשלנו. כמה קשה להבין את הדבר הפשוט הזה?

Getting out of the closet is a tough choice. First of all, there is this shock, which suddenly dawns on us the understanding that we are different from what we have been taught, when society says that our path is different from its own. Then a terrible war usually begins within us: on the one hand, the Survival instinct instructs us to repress what we feel, to conceal our essence; but on the other hand, isn't it better to accept ourselves as we are? It's maybe better, but how do we do it? After all, society does not give us instructions. Besides, we're sure that we're the only ones in the world and we have to hide what we are, lest… But one can't live like that, not for long. Our attraction to those of same-sex is constantly rising in us. We are not interested in the opposite sex, but our own. How difficult is it to understand this simple fact?

אני, אישית, התעניינתי תמיד בחברות שלי, אם כי לא ממש עניין אותי לשחק איתן בבובות, אלא העדפתי את משחק הקופת-חולים. מעניין שאף אחת מאיתנו לא היתה רופאה. שיחקנו אחיות, משום שלא היתה לנו דמות רחמניה אחרת לחיקוי, היות ובתקופתי, כל הרופאים היו גברים. כך למדנו גם מספרי הלימוד, שלא היתה בהם אף אות בנוגע לנשים רופאות או בעלות מקצוע אחר. בספרי הלימוד שלנו נשים היו עקרות בית ותו לא. לצערי, זה לא השתנה. נשים עדיין נחשבות לפחותות מגברים ברוב התחומים, כך שגם כיום גבר רק "עוזר" לאשה במטלות הבית ואין הן נחלקות בין הזוג בצורה שויונית. עם השנים, כשהילדים נולדו, קיויתי שזה יהיה אחרת. קיויתי שיחנכו את שני המינים לשויון.

Personally, I have always been interested in my girlfriends, though I didn't really care about playing dolls with them, but preferred the HMO (health maintenance organization) game. Interestingly, none of us was a doctor. We played nurses, because we had no other compassionate figure to compare, because in my time, all the doctors were men. We learned this from our textbooks too, which had no data whatsoever regarding to female doctors or other female professionals. In our textbooks, women were housewives and nothing more. Unfortunately, that has not changed. Women are still considered less than men in most areas, so even today a man only "helps" a woman in household chores and is not equally divided between the couple. Over the years, when the children were born, I hoped it would be different. I hoped that they will be educate both genders for equality.

מן הסתם עולה השאלה היכן היו הבנים, מבחינתי. איתם שיחקתי כדורגל. תמיד רציתי להיות בן, אם כי לא מבחינת שינוי מין, אלא כדי להנות מן הפריבילגיות שלהם, משום שמה שהם עשו היה מעניין לי יותר מאשר מה שהבנות עשו. לא הבנתי למה אי אפשר לשחק בכל מה שחפצה נפשנו ומדוע אסרו עלינו או לעגו בגלל שנמשכנו למשחק מסוים או לצעצוע ש"אינו מתאים" לְילדה או לְילד.

The question probably arises where the boys were, from my point of few. I played football with them. I always wanted to be a boy, though not in terms of sex change, but to enjoy their privileges, because what they did was more interesting to me than what the girls did. I did not understand why it was impossible to play with everything our minds wanted and why we were banned or mocked because we were attracted to a particular game or a toy that "wasn't suitable" for a girl or boy.

בגיל ההתבגרות, כשכולם סביב שטופים בהורמונים ומפנטזים, אנחנו, כמובן, מפנטזות על בנות ועל המורות, החתיכות, אלה שגם הבנים הלא הומואים מפנטזים עליהן. קינאתי מאוד בבנים: להם היה מותר לגעת בבנות במקומות שלי אסור היה אפילו לחלום, להם היה מותר להגניב לבת נשיקה (ולהחשב כגיבורים גדולים) ולי אסור היה. לדור הנוכחי, שגדל עם המוּדעוּת, אזכיר שבתקופה שלי לא ידענו בכלל מה פירוש המלה לסבית ואם הצביעו על מאן דהוא כהומוסקסואל, נעשה הדבר בלחש מגנה, בלי לדעת מה זה אומר.

In adolescence, when everyone around is flooded with hormones and fantasize, we, of course, fantasized about girls and our female teachers, the attractive, the ones that the non-gay boys also fantasized about. I was very jealous of the boys: they were allowed to touch girls in places where I wasn't even allowed to dream, they were allowed to sneak a girl a kiss (and to be considered great heroes) and I was not allowed. For the current generation, who grew up with awareness, I will mention that in my time we didn't even know what the word lesbian meant and if somebody was pointed out as a homosexual, it was done with a criticized whisper, without knowing what it meant.

היום כבר יודעים מה זה לסבית, מה זה הומו, אך אין זה אומר שקל יותר. אף פעם זה לא קל. לפני מספר שנים, התקיים יריד של אמנים בישוב בו אני גרה, וכסופרת ומו"לית הקמתי דוכן לַספרות הלסבית שאני מוציאה לאור ומפיצה. מבחינתי, זו היתה היציאה שלי מן הארון בצורה פומבית לפני תושבי הישוב, שאז היה קטן ורובנו הכירו אלה את אלה, כמו בַּקיבוץ. היה לי משעשע לשמוע חלק מן האנשים שנשבעו שידעו שאני לסבית, אך מטעמי נימוס לא אמרו דבר. לי הם לא אמרו, אני בטוחה שהם לא נמנעו מלרכל ביניהם. והיו כאלה שהופתעו, משום ש"אני לא נראית לסבית." זה מה שאמרו… מעניין, אני צריכה להֵרָאות כדי להיות כזו? הסטראוטיפים הללו זה משהו!

By now people know what lesbian is, what is homosexual, but that does not mean it is easier. It's never easy. A few years ago, there was a fair of artists in the community where I live, and as a writer and publisher, I set up a stand for the lesbian literature I publish and distribute. For me, it was my coming out of the closet in public before the residents of the place, which was small and most of us knew each other, like in the kibbutz. I was amused to hear some of the people who swore they knew I was a lesbian but for reasons of politeness said nothing. To me they said nothing, I am sure they didn't avoid gossiping between themselves. And some were surprised, because "I don't look lesbian". That's what they said… Interesting, do I have to look like one? These stereotypes are something!

באותו ארוע, נדבקה לי לדוכן נערה כבת 14, נטלה לידה את סגול ולא היתה מוכנה להניח אותו מידיה, תוך שהיא מחלקת את העיניים שלה למרות שלא היתה פוזלת: עין אחת הביטה בְּשורות הספר, מנסה לקרוא והשניה – עלי (והרקדנית עלי…). מן הסתם חרתה לעצמה בראש שכך נראית לסבית… מאוחר יותר, היא הביאה את אמהּ וביקשה ממנה לקנות את הספר. ואז הלך קטע, שאני משערת כי הוא אופייני: האֵם חייכה אלי בחביבות, כפי שמחייכים למישהי שאין מכירים ואמרה שהבת שלה מסרה לה שנדלקה על הכתיבה שלי… טוב, היה לי ברור בדיוק על מה נדלקה – הנושא סִקרֵן אותה. ואז נפלו עיניה של האם על הכריכה, שם הרי כתוב שזה רומן לסבי. בניגוד לשכנה שלי, שבזמנה היתה בטוחה שכתוב רומן לְסָבי עד שנכנסה לעובי הקורה, הרי שהאם הבינה מיד למה הכוונה. אתן יכולות לשער בנפשכן באיזו מהירות נמחק לה החיוך… היא שאלה את בתה בלחש אם שמה לב על מה הספר. הלה כמובן ידעה, אך האֵם לא היתה מוכנה להקצות אגורה לַנושא וגררה אותה חיש משם. מסכנה הילדה. גם בני, שעזר לי בדוכן, לבו נכמר עליה. הרגיזה אותו הצנזוּרה שהאם הטילה על בתה. כל כך חבל. למה לגרום לסבל מיותר? הילדה הרי לא תפסיק להיות לסבית אם ימנעו ממנה לקרוא על הנושא. להפך, למה לא למלא כראוי את תפקיד ההורים, לבנות לה את הבטחון העצמי ולסייע לה להשלים עם מה שהיא?

At the same event, a 14-year-old girl's stuck to my stand, took purple (my book, the first lesbian novel in Hebrew) and was unwilling to put it out of her hands, while dividing her eyes though she wasn't cross-eyed: one eye looked at the lines in the book, trying to read and the other – on me. Probably she engraved in her head that this is what a lesbian looks like… Later, she brought her mother and asked her to buy the book. Then there was a scene, which I suppose is typical: the mother smiled kindly at me, as someone unfamiliar smiled and said that her daughter had told her that she had been turned on for my writing… Well, it was clear to me exactly what she was turned on about – the subject intrigued her. Then the mother's eyes fell on the cover, where it says it's a lesbian affair. Unlike my neighbour, who at the time was sure that it says it's a novel for my grandfather (in Hebrew it writes with the letters, but pronounces differently) until she got it, the mother immediately understood what it meant. You can imagine how quickly her smile was erased… She asked her daughter in a whisper if she noticed what the book was about. She knew, of course, but her mother was unwilling to allocate a penny to the subject and quickly dragged her away. Poor girl. My son, who helped me in the stand, had a lot of mercy on her. The censorship that the mother imposed on her daughter annoyed him. Such a shame. Why cause unnecessary suffering? After all, the girl won't stop being a lesbian if she is prevented from reading about the subject. On the contrary, why not properly fulfil the parental role, build her confidence and help her come to terms with what she is?

לצערי, זה מה שקורה ברוב המשפחות. במקום לעזור, מדכאים וגורמים לנו להסתתר בתוך הארון ולחוש יוצאי דופן ואנחנו בהחלט לא!!! כפי שהורים בימינו משלימים עם ילד איטר יד ימינו, אני מצפה מהם להשלים עם ילדה לסבית או ילד הומו. בילדותי (גם אני הייתי פעם ילדה), היו מכריחים איטרים לכתוב דוקא בָּיד הימנית וגרמו להם סבל ולנזקים מיותרים. ממש חבל!

Unfortunately, this is what happens in most families. Instead of helping, they suppress and make us hide in the closet and feel extraordinary, and we certainly are not!!! As parents come to terms with a left-handed child nowadays, I expect them to come to terms with a lesbian or a gay child. In my childhood (I used to be a girl, too), left-handed were forced to write with their right hand, causing them unnecessary suffering and damage. A real shame!

תעוד יוצרים של מפעל הפיס עם יואב קוטנר – קורין אלאל

זוכרות את היציאה מן הארון של קורין אלאל? איך קובי מידן ראיין אותה בדחילו ורחימו והם אפילו דיברו על כך שהוא "שומר עליה" ומתיחס אליה בעדינות? מדהים! על מה יש לשמור? היא לסבית. אני לסבית. אתן, לא ידוע לנו, לסביות, כל העולם לסביות… 😉

Remember Korin Allal's coming out from closet? How did Kobe Maidan interview her with awe and reverence (with fear and care) and they even talked about how he was "watching for her" and treating her gently? Stunning! What is there to watch about? She is a lesbian. I'm a lesbian. You, unknown to us, are lesbians, all the world is lesbian… 😉

מספיק כבר להתיחס אלינו כאל קוריוז או כאל מחלה או כמשהו שצריך לשמור עליו בסוד. בסדרה הנפלאה "ישנן בנות" (בה מראים סוף-סוף לסביות רגילות ולא רוצחות או חולות-נפש…), מודיעה מישהי לשכנה החדשה שלה שהיא מתכוננת להרות. השכנה אינה לסבית כביכול והיא תוהה איך יתכן שלסבית, החיה עם בת זוג, תהיה בהריון. התשובה המובנת מאליה היתה, שאמנם היא חיה עם אשה, אך המערכות הגופניות פועלות עדיין ונמצאות באותו מקום, כמו אצל נשים לא לסביות…

It is enough to treat us as funny or strange episode or an illness or something that should be kept secret. In the wonderful series "The L Word" (where regular lesbians are finally shown and not murderers or mentally ill…), someone announces to her new neighbour that she is preparing to conceive. The neighbour is not a lesbian (as if) and she wonders how a lesbian, living with a woman partner, can be pregnant. The obvious answer was that indeed she lives with a woman, but the physical systems still work and are in the same place, like in non-lesbian women…

יהודה פוליקר ויעקב גלעד – נמס בגשם

Yehuda Poliker & Ya'ackov Gilad – Melting in the Rain

מדי פעם שואלים אותי מתי לצאת מן הארון. מרגיז אותי ששאלה כזו עולה בכלל. אם נחזור לאִמרה של אמרסון – חשוב שנחוש שלמים עם עצמנו – הרי שחבל שבגלל אופי החברה, צריך אומץ בשביל להשיג את השְלֵמוּת הזו. שמענו על הורים שזרקו את הילדים מהבית אחרי שצאצאיהם גילו להם את האמת על עצמם. היום ישנן קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, אך זה לא מספיק עבור ילד שאין לו מקום לשים בו את הראש. השיר הכואב של יעקב גלעד ויהודה פוליקר "נמס בגשם, עף ברוח" מדבר על ילד כזה שהוריו אמרו לו: "עוף מוזר לא אצלנו" והוא חי ברחוב עד שהשוטרים מוצאים אותו קפוא למוות. אני יודעת שהיתה תוכנית להקים בית לנוער הומו-לסבי בתל אביב. כרגע יש מועדון, השאלה אם זה מספיק.

From time to time I am asked when to get out of the closet. It annoys me that such a question arises at all. If we go back to Emerson's statement – important that we are at peace with ourselves – then it is a pity that, because of the nature of society, it takes courage to achieve this perfection. We heard about parents who threw the kids away from home after their offspring found out the truth about themselves. Today there are support groups across the country, but that is not enough for a child with no place to put his head. The painful song of Ya'ackov Gilad and Yehuda Poliker "Melting in the Rain, Flying in the Wind" talks about such a child whose parents told him: "A weird bird not with us", and he lives on the street until the cops find him frozen to death. I know there was a plan to set up a home for gay and lesbian youths in Tel Aviv. There is a club right now, the question is whether this is enough.

היציאה מן הארון לא היתה בעיה לאף אחד לוא החברה היתה מקבלת את הכל כשוות ושוים. החשש הראשוני שלנו הוא מהסביבה האישית, ובראש ובראשונה הורינו – איך אלה יקבלו אותנו. יש מקרים בהם ההורים הכי נאורים כלפי חוץ, דוחים את עצמם ובשרם ומאלצים אותם לעוף ברוח. מנסיוני האישי, אוכל לדווח שילדי קיבלו זאת בצורה טבעית ואני בהחלט תופחת מנחת וטופחת לעצמי על השכם על שהפנימו את החינוך ששיננתי להם, לפיו יש לקבל כל אדם באשר הוא – כולל את השונה ממך. פעם, שאלתי את בנַי מתי הם מספרים לחברות שלהן שאני לסבית, אם בכלל. הם ענו, שכאשר שואלים אותם על משפחתם, הם אינם מסתירים מי שאני. כששאלתי אם אין רתיעה מכך שאמם לסבית, ענה הצעיר שבהם (אז בן 19): "אם מישהי לא תרצה לצאת איתי משום שאמא שלי לסבית – מה אני צריך חברה כזו?" פנינים, נכון?

Coming out of the closet was no problem to anyone if society would accept everyone as equal. Our initial concern is with our personal environment, and first and foremost our parents – how these will accept us. There are cases when the most enlightened parents reject their own flesh and blood and force them to fly in the wind. In my personal experience, I can report that my children have accepted it naturally and I am definitely am happy and patting myself on the shoulder for they internalized the education I have memorized to them, whereby everyone should accept everyone – including those different from you. Once, I asked my sons when do they tell their girlfriends that I was a lesbian, if at all. They replied that when asked about their family, they don't hide who I am. When asked if there is no aversion to their mother being a lesbian, the youngest (then 19) replied: "If anyone doesn't want to date me because my mom is a lesbian – what do I need such a girlfriend?" Brilliant, isn't it?

בסרט המצוין Serving in Silence, מחליטה קולונל קרמרמייר (Margarethe Cammermeyer) לספר לילדיה על מי שהיא ולהפתעתה, ענה לה אחד הילדים שזו אינה הפתעה והם תמיד חשבו שהיא לסבית. מה זה אומר על החשש שלנו לצאת לאור?

In the excellent movie Serving in Silence, Colonel Margarethe Cammermeyer decides to tell her children about who she is and to her surprise, one of the children answered her that it was no surprise and they always thought she was a lesbian. What does this say about our fear of coming out?

ראיון עם קולונל גרטה קרמרמייר

An interview with Colonel Grethe Cammermeyer

להלן ציטוט של מה שכתב העתונאי גל אוחובסקי, שבמשך שנים רבות היה בארון, עד שהבין שאין טעם: "אתה יוצא מן הארון כשאתה מגלה מי אתה. אתה יוצא ממנו כשאתה מספר לחברים ואחר כך כשאתה מספר למשפחה ובמיוחד להורים. אבל זאת רק התחלת הדרך. אתה יוצא שוב כשאתה מספר בעבודה, לבעלת הבית החדש בדירה השכורה, למוכר במכולת, לאיש במשרד הנסיעות ואם יש לך קהל – אז גם לקהל שלך. אתה יוצא מהארון עוד ועוד פעמים ובאופן מפתיע, אף אחת מן היציאות האלה אינה קלה, לך. לוקח שנים עד שהחד-מיני מצליח להגיע לַשָלָב שבו הוא מציג את בן או בת הזוג בלי לחשוב פעמיים, בלי להשאיר עמימות, בלי לקחת קודם נשימה קטנה נוספת של אויר. רק כשמגיעים לשם, מבינים כמה קָשָה היתה הדרך וכמה חשובה. רק אז מבינים פתאום, במבט לאחור, שלנו היה ברוב המקרים קשה לפחות כמו לסביבה. לרוב, הרבה יותר. שבני הרים נדמו כהרים, שהעולם לא התמוטט וגם ההורים נשארו בחיים."

ואני חושבת, שהחיים גם קלים יותר מחוץ לארון.

מִלְתָא זוּטַרְתָּא:

אסור להוציא אף אחד מן הארון! סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי: "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד, מהווה פגיעה בפרטיות. חל איסור על גוף ציבורי למסור מידע אודות חייו הפרטיים של אדם ללא הסכמתו. ככל שהדבר נוגע לקטינים, הרי שידיעות אודות נטיותיהם המיניות הינן מידע שמסירתו אסורה לפי סעיף זה."

לשרת ולשתוק (מלה של אישה)

Serving in Silence

עיון נוסף:

  1. לצאת מהארון
  2. חוק הגנת הפרטיות
  3. לסביות והומוסקסואלים בישראל
  4. Serving in Silence קליפ מהסרט המצוין בהפקת ברברה סטרייסנד

 

דברי קולונל מרגריטה קרמרמייר מתוך הסרט המצוין Serving in Silence ("לשרת ולשתוק"):

אנשים שואלים, "מי אתם?" אנחנו בנותיהם, אחיותיהם, בניהם, האחיות הרחמניות המטפלות בהם, המכונאים שלהם, האתלטים שלהם, המשטרה שלהם. אנחנו הרופאים שלהם, אבותיכם, הפוליטיקאים שלכם, החיילים שלכם, אמהותיכם, חבריכם. אנחנו חיים איתכם, אנחנו דואגים לכם, מגינים עליכם, מלמדים אתכם, אוהבים אתכם וזקוקים לכם. כל מה שאנו מבקשים זה שתאפשרו לנו.

Col. Margarethe Cammermeyer's speech from the excellent movie "Serving in Silence":

People ask, "Who are you?" We are their daughters, their sisters, their sons, their nurses, their mechanics, their athletes, their police. We're your doctors, your fathers, your politicians, your soldiers, your mothers, your friends. We live with you, we care for you, protect you, teach you, love you and need you. All we ask is that you let us.

 

מבוא

מתוך "אחלמה", הרומן החדש שלי העומד לצאת לאור (אם תרצה השמה, כמובן וגם בס"ד) או-טו-טו

שעת בין הערביים, שעת דמדומים

כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא: אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם, המבדיל בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול

תמר הרימה מבטה, עיניה הכהות מתבוננות בחברתה בפיזור דעת. "לוא ידעתי מה שאני יודעת היום, הדברים מן הסתם היו נראים אחרת." אולי. זו חוכמה קטנה מאוד להתיחס לעבר כשאנו כבר למודות נסיון. ומה שמרגיז בזה, שגם אם מתחרטות, אי אפשר לחיות מחדש, אחרת. אי אפשר לתקן.
"את מתחרטת?"
"ואם כן, זה יעזור לי?" הפנתה את עיניה לעבר האופק. הן ישבו במרפסת התלויה, משקיפות ממרומי הקומה ה-14 על הים התיכון. רוח קלה נשבה, מפיגה קמעא את חום היום. השמש החלה לטבול בים בשקיעה מרהיבה, מרחיבת לב כל רואיה. "כל כך יפה", מלמלה. רוית אהבה שקיעות. נהגה לומר שגם בזריחות היתה שמחה לצפות, אבל לא "יוצא" לה. אח רוית, רוית… ציפור לילה מתוקה שלי… איזו החמצה. איזו עיוורת הייתי כשדחיתי בטפשותי את אהבתך.
שרה הביטה בתמר השקועה במחשבות. מעניין… מה שימי הולדת עושים לנו… חתיכת חיים מאחוריה. מאחורי שתינו, בעצם. אנחנו מכירות זו את זו כבר ששים שנה, מהיום הראשון בו התחלנו לעבוד בבנק. מכירות? אני תמהה… ששים שנים אנחנו חברות, לפחות אני חשבתי ככה… מסתבר שטעיתי. בעצם, אולי לא טעיתי… אולי חברות זה ככה? אולי לא מוכרחות לדעת הכל על החברה שלך? כל השנים הללו בהן העמידה פנים שהיא חיה בגפה, כמוני, ובעצם רוית לא היתה סתם דיירת אצלה…
על מה היא חושבת? הפנים שלה שלוות, חולמניות. איך אני הייתי נוהגת במקומה? אסור לי לחשוב כך. לאף אחד אסור לשפוט בעל פה, בכאילו. מעולם לא עמדתי בפני מצב כזה ואין לי את הכלים. איך לא עלה על דעתי? הן חיו יחד במשך עשר שנים, גידלו את הילדות ואני לא חשדתי בשום דבר. איך יכולתי להעלות אז בדעתי שרוית היא בעצם שותפתה המלאה בחיים ובהורות? בשנים ההן חייתי בחו"ל ובמכתביה אלי היא לא שיתפה אותי מעבר למידע המשמח על הריונותיה והלידות. גם לא בפגישות החטופות שלנו, בחופשות המולדת שלי. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אבל זה לא כל כך נכון. עובדה. לא הצלחתי לראות שהיחסים ביניהן עמוקים יותר מאשר של בעלת בית ודיירת. הבנות הרי קראו לרוית בשמה, לא אמא, אז מי יכלה לנחש את האמת? מעניין… אם הייתי חושדת, איך הייתי נוהגת בהן? ועכשו, איך לעכל את מה שסיפרה לי? איך להבין את העובדה שלא יכלה לבטוח בחברוּת שלנו ולספר לי אז? האם חששה לאבד אותי? האם חששה שאפנה לה עורף? אולי, בעצם, החברות שלנו לא היתה חברות? מה זאת חברות? אף פעם לא טרחתי לחשוב על זה. ידעתי שאנחנו חברות וזהו. בעצם, מה זה משנה? בלאו הכי אנחנו נמצאות כבר בסתו חיינו. כמה זמן עוד נותר לנו? היא נאנחה.
"מה קרה?" תמר החזירה את מבטה מן השקיעה. פניה חרושות הקמטים הביעו דאגה כנה. "הרגל שוב כואבת? רוצה שאעסה לך אותה?" וכבר הושיטה את ידה, נכונה להקל.
"זו לא הרגל. לא כואב לי כלום. רק חשבתי על מה שסיפרת לי." ואני מנסה לעכל. השבוע האחרון לא היה קל לי. ממש לא. מוזר לגלות פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, דברים חדשים שלא ידעתי עליה. עליהן. עלינו. שלא חשדתי בקיומן. הפתעות כאלה לעת זקנה…
"אהה." מה כבר יש לה לחשוב על זה? היא מתכוונת להפיק לקחים? בגילנו מה זה כבר יועיל? פספוס נורא של חיים. נותר רק להצטער. את הנעשה אין להשיב.
השמים זהרו בצבעי פסטל רכים. הקשת הצבעונית סימנה את תחילת קצו של היום. השבת עוד מעט תצא ויקראו לנו להבדלה. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לא שזה משנה לי. כבר לא. כל הימים נראים אצלי אותו הדבר. גם בשבת, לדאבוני. הנשמה כבר לא יתרה כל כך. אני קמה בבוקר… האמת, לא יודעת בשביל מה… מודה לבוראי על שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה; אינני מפקפקת במעשיו, אך נבצר ממני להבין למה טרח לשמור אותי עוד בין החיים; נוטלת ידי מן הכלי שליד מיטתי, משתדלת לעשות זאת הכי בשקט כדי לא להעיר את שרה… לפני עשר שנים, כשאך הגענו לכאן, היא היתה מרימה גבה למראה המנהג הזה, עת היתה מקיצה מקול שכשוך המים. היום, היא רק מנופפת לי בידה, מסתובבת לצד השני וממשיכה את שנתה. היא אוהבת לישון עד מאוחר. כמו רוית בשעתה… רוית… או, רוית… עיניה הפכו זגוגיות.
אין לי כוח לרדת לחדר האוכל, אבל חשוב שאשנס את שארית כוחי ואלך בכל זאת. כמה הבדלות עוד נשארו לי לשמוע? הכל נגמר לי כבר. מתי יגיע תורי? חייתי יותר מדי. הרבה מעבר למה שחשבתי שיוקצב לי. מעניין… איך החיים זזים לנו. אין לנו שליטה על שום דבר, גם לא על הטעויות שלנו. בשביל מה אני חושבת על זה בכלל? למה לטרוח? מה זה כבר ישנה? הפעם היה תורה להאנח. "זכרונות…" קולה לאט בשקט, "זה כל מה שנשאר לי עכשו." ולצערי, אין הם מרנינים את לבי או מנחמים אותי לעת בלותי.
"זה מה שנשאר", ענתה שרה כהד. לה, לפחות, יש את הזכרונות, גם אם אולי לא כולם שמחים… ואת הילדות. ומה יש לי? מה נשאר לי מהחיים שלי? עיניה שוטטו על פני האורות שהחלו להדלק בזה אחר זה, מאירים את הטיילת למטה. דמויות חבוקות התהלכו אנה ואנה, ראשיהן סמוכים זה אל זה. מעולם לא הייתי במצב כזה. מעולם לא הייתי קרובה אל מישהו עד כדי כך. וחשבתי שגם היא… מוזר לי לחשוב עליה ככה. תמיד חשבתי עליה כעל א-מינית ובחירתה להרות באמצעות הפריה חיזקה את דעתי זו. לא העליתי על דעתי שיש לה צורך ב… שיש ביניהן… ניערה את ראשה, מנסה לגרש את המחשבות. לא לענין עכשו. איך חשבתי שהיינו בקשר חברי כל השנים הללו, אבל למעשה חיינוּ במקביל, לא ממש מכירות. התמונה שהיתה לי עליה אינה התמונה האמיתית. בעצם, מהי התמונה האמיתית?
מה שעשתה בשבוע האחרון, שנתנה לי לקרוא את ערֵמת הקלסרים בהם היו מתויקים חייהן, פתח בפני עולם שלם שלא הייתי שותפה לו. עכשו מצאה לנכון ליטול קורה מבין עיני. למה? מה נזכרה פתאום? למה לא בזמנו, למה לא כשעברנו לכאן, למה לא בכל מיני הזדמנויות אחרות שניקרו בחיינו? אולי משום יום הולדתה, שהגיעה לגבורות? שבוע שלם עיינתי בפקסים שהחליפו ביניהן, ביומנה של רוית שנכתב אליה בלב רותח מעלבון הדחיה, בפתקים הקטנים, האוהבים. חתיכת חיים שעברה עליהן בלעדי.
בעצם, אם להיות כנה, לא כל כך סימפטתי את רוית, שתסלח לי באשר היא נמצאת. היא נראתה לי סנובית ועקשנית וחסרת סבלנות לשמוע דעה שונה משלה. כאילו היה לה מונופול על הצדק והחוכמה. נראה לי שגם היא לא חשה שמחה לראות אותי. כנראה שהניכור בינינו היה הדדי. מעולם לא הבנתי איך תמר הכניסה אותה לביתה, במיוחד כדיירת, כזרה. הן היו כל כך שונות באופי. עכשו אני מבינה… אולי נכון מה שאומרים – שהפכים נמשכים. לא שהסקתי ממה שקראתי שתמר נמשכה אליה. לפחות לא מינית. אז צדקתי שחשבתי שהיא א-מינית… עובדה שמאז גירשה את רוית מחייה, כפי שהלה כינתה זאת ביומנה, לא היתה עם אף אחת אחרת. היא התרכזה בילדות ובעבודה ובחבורה שלנו ולא הכניסה שוב "דיירת" אליה הביתה.
האם נכון פעלתי כשנתתי לה לקרוא? תמר הציצה בשרה. זו היתה שקועה בכסאה, מבטה שלוח אל האופק. מה כבר יכול להיות? הרגשתי שזה הזמן לגלות לה. לא רציתי למות בלי שהיא תדע על התקופה ההיא בחיי. האם זה משנה? יכולתי להניח לזה ככה, אבל חשבתי שזה לא יהיה פייר. לא יודעת למה. אחרי שנלך לעולמנו, שום דבר כבר לא יהיה חשוב. לא לנו, בכל אופן. אני בטוחה שגם לא לזולתנו. מַאי נָפקָא מִנַּהּ למאן דהוא מחיינו, שתי ישישות? אז חיינו עלי אדמות, אז מה? לא חשוב. מה היא חושבת על זה? משנה לי? לא גיליתי לה כדי לשמוע את דעתה עלי או על מה שהיה. אין לי צורך בטחינת הענין. רוויתי. מספיק עיניתי את נפשי לא מעט שנים. אולי חשבתי שבהראותי לה את הצד הזה בחיי, אני מסירה מעלי איזשהו נטל? כאילו להקל על עצמי? אני לא חושבת שאני זקוקה להקלה. אני כבר לא זקוקה לשום דבר… קמה לאט, מותחת בזהירות את אבריה.

שרה הפנתה אליה את ראשה. "צריך ללכת?"
"כן. עוד מעט יתחילו. כדאי שנגיע בזמן כי לא יחכו לנו." הבדלה זו הבדלה. אין דוחין בעטיָן של שתי זקנות.
שרה קמה וסידרה את הכסאות בקו ישר. לזו תמיד היתה אובססיה לסדר. הן החליפו חיוך ושרה שילבה את זרועותיהן, כהרגלה, מוליכה אותן פנימה, אל חדרן הממוזג.