ארכיון תג: מופז

די כבר !!! Enough Already

© משה בלולו

אחת ליומיים בערך אני חוטפת את הדכאון של החיים שלי בגלל מה שקורה פה (אלימות, טייקונים, גנבות, מעילות וכיוצא באלה מרעין בישין שלצערנו כולנו מכירות) ורוצה לשים קץ לכל זה. כמה אפשר לסבול? בשביל מה להתענות? אם אהיה כאן ואם לאו – מאי נפקא מינה? מישהי פחות, למי זה ישנה? איך פתח הנזיר עם הפרארי את הרצאתו: "Who will cry when you die?"

Every other day or so, I get the depression of my life because of what is going on here (violence, tycoons, theft, and so forth evils that unfortunately we all know) and I wish to put an end to it all. How much can one tolerate? What to be tortured for? Whether I am here or not – does it matter? Somebody less, who will it matter? How the monk with the Ferrari began his lecture: "Who will cry when you die?

מצאתי שהתרופה היחידה לזה, היא לצאת לגינה ולעבוד את האדמה, כל עוד יש לי הזדמנות ולפני שהארץ תחרב לנו בידי הרשעים. לא שזה עוזר הרבה, משום שכשאני גומרת בקושי לעקור את העשבים השוטים במקום אחד, צצים להם חדשים ורבים במקומות נוספים. כמו חברי הכנסת והשרים המתרבים על חשבוננו ללא סיבה, מלבד אחת: אנו משקים אותם ומאפשרים זאת. נחמה פורתא אני מוצאת בכך שלפחות אינני יושבת מול המחשב מן הבוקר עד הערב ופעילות גופנית אולי תמנע/תעכב אוסטאופורוזיס, לא עלינו ולא על בני ביתנו (אפשר רק לקוות…).

I found that the only remedy for this is to go out to my garden and work the land, as long as I have a chance and before our land will be destroyed by the evils. Not that it helps much, because when I barely finish to pull out the weeds in one place, new ones pop up in many other places. Like the members of the Knesset and the ministers who multiply at our expense for no reason other than one: we water them and allow it. A little comfort I find that at least I do not sit in front of the computer from morning to evening and physical activity may prevent/delay osteoporosis, neither us nor our loved ones (we can but hope…).

בוקר אחד אַת קמה ושומעת פתאום דיבורים על בחירות. כאילו שאין פתרון אחר לצרות שלנו. מה מונע מן הממשלה המכהנת להוציא דברים אל הפועל לטובתנו? אנחנו, הא/נשים הפשוטים/ות, הממוצעות, הלא-מתערממות, המנסות לצוף על אף נסיונותיה העקשים של הממשלה הזו להטביענו, איננו רוצות הרבה – מה אנחנו, טייקונים? מה שאנו רוצות, זה חיים שׁלֵוִים, כאלה שיאפשרו לנו שקט ליצור. רוצות בטחון כלכלי, דֵי לחם ומים לקיים את הנפש, גג מעל הראש. האם זה יותר מדי לבקש?

One morning you get up and suddenly hear talks about elections. As if there is no other solution to our problems. What is preventing the incumbent government from putting things into practice in our favour? We, the simple, average, unassuming people who try to surface despite this government's stubborn attempts to drown us, do not want much – what are we, tycoons? What we want is a peaceful life, such that will allow us to create in peace. We want financial security, enough bread and water to sustain the soul, a roof over our heads. Is it too much to ask for?

עד שהכנו עצמנו להתמודד עם מִסמוּס המחאה החברתית בתהליך הזה של הבחירות, ניסינו להתארגן בהמונינו לקראת מחאות הקיץ, והנה, שוב בוקר רע ואגרוף נוסף בפרצוף: קואליציה מקיר לקיר כמעט, כזו שתהרוס את המדינה היקרה שלנו ותחרוץ את גורלנו לשבט. אתם שם למעלה, אתם שומעים??? אנחנו רוצות לחיות!!! ואיפה הנשים בקואליציה הזו? איפה קולן של מחצית מן האוכלוסיה? למה אין אנו קמות ומוחות ומונעות את האסון הזה?

By the time we prepared ourselves to deal with melting the social protest with this election process, we tried to organize ourselves massively for the summer protests, and here, again a bad morning and another punch in the face: a nearly wall-to-wall coalition, such that would destroy our dear country and determined our destiny for the worst. You up there, do you hear??? We want to live!!! And where are the women in this coalition? Where is the voice of half the population? Why don't we rise up and prevent this catastrophe?

ייחלנו לשינוי, אך לא לזה פיללנו. לא רצינו ממשלת זכרים חסרי רסן שהולכת להמיט עלינו אסון רק משום שכל אחד מהם מְתַחְמֵן איך להראות לַכל עד כמה שלו גדול יותר. חבורת צמאי-הדם הלזו, השׂשה אלי-קרב, לא תיתן פתרונות מעשיים לצרות האמיתיות שלנו, אלא תסיט את השיח הציבורי – הדורש חיים טובים ובטוחים (הן כלכלית והן למניעת האלימות הגואה עלינו לכלותנו) – לקולות של צופרי מלחמה. לזה כבר יהיה תקציב. במקום להעביר כספים למקומות בהם הם נדרשים – לרווחה כלכלית לכולנו – יישפכו דמים לשוא.

We hoped for change, but that was not what we hoped for. We did not want an unbridled government of males that was going to bring disaster upon us just because each of them manipulates how to show everybody how his is bigger. This blood-thirsty gang, that rushes to fight, will not give practical solutions to our real problems, but will divert the public discourse – which requires a good and secure life (both economically and in order to prevent the violence that is rising on us to extinction) – into the sounds of war sirens. To that they will have a budget of course. Instead of transferring monies to the places where they are needed – economic welfare for all of us – blood will be shed in vain.

מי שמאמין/נה להסכם הקואליציוני בין הליכוד לקדימה – היא במקרה הטוב תמימה ובזה הרע – טפשה שלא למדה מהעבר. ממתי הסכם חתום הוא בסיס לעשיה אמיתית של הממשלה והכנסת? האם לא היו הסכמים קודמים שדיברו על פעילות העומדים בראשנו למען רווחת העם? מה נעשָׂה עד כה מלבד הצמדות לכסאות בדבקות?

Anyone who believes in the coalition agreement between the Likud and Kadima – is at best innocent and at bad – a fool who has not learned from the past. Since when has a signed agreement been the basis for real action by the government and the Knesset? Where not there previous agreements that spoke of the activities of our leaders for the welfare of the people? What has been done by them so far apart from clinging to chairs?

והכי מרגיז – למה זה נרקח אמש וקמנו לזה הבוקר? למה לא קודם לכן? עכשו נצטרך לחכות שבוע שלם עד שב"ארץ נהדרת" יעשו מזה מעדנים.

And most irritating – why was it concocted last night and we got up to it this morning? Why not earlier? Now we will have to wait a whole week for the "Wonderful Country" to make delicacies out of this.

במשפט אחד:

יש עוד אור בחוץ. הולכת לנכש כמה שיותר עשבים שוטים כדי להספיק עד שהחשכה תרד עלינו.

In one sentence:

There is still light outside. Going to weed as many weeds as I'll manage before the darkness fell on us.

© משה בלולו

למי ששכחה איך נראה קיץ תשע"א: מרד הנפילים

For those who have forgotten how the summer of 2011 looked like: Atlas Shrugged