Tag Archives: מוקדש לאמי

מה אֱנוֹשׁ

לאמי זצ"ל, במלאת 4 שנים לחסרונה

אויפן פריפעטשיק

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח' 5).

עם הזמן הכל חולף, רק זכרונות נותרים לנו, אך גם אלה מטשטשים ונעלמים. אי אפשר לזכור את הכל. נוכחתי לדעת, שאני זוכרת טוב יותר ארועים אותם אני מציינת ביומן (חבל שלא תמיד יש לי זמן לכתוב), בעיקר את התחושות שנמוגות עם נקיפת הזמן. גם האדם הכי זכרן בעולם אינו יכול לשלוף מידע כך סתם, ללא גורם מניע. בעיה, הזכרון ההולך ונמוג שלנו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מצלמת. את התכונה הזו ירשתי מאבי, שנהג להפקיד בידי את מצלמתו (זורקי 4) כדי שאצלם אותו ואת אמי. מבחינתי, אין כמו לפתוח אלבום ואז התמונות מדברות ומעלות נשכחות. עם התפתחות המצלמות הדיגיטליות ובעיקר כשאלה הוכנסו לסמרטפונים, דומה שכבר שוכחים לחוות, להתמכר לָרגע, והכל מכוונין ומכוונין; במקום להביט ישירות אל המציאות, מסננים דרך העדשות.

מצלמת זורקי4

אני מביטה בתמונות הישנות, שלמרות כל הטלטולים שעברו, עדיין נשמרו יפה. דפי האלבומים הצהיבו כבר מזמן, אך התמונות רעננות ומחיות את הזכרונות. הכל בשחור-לבן, כי זו היתה התקופה.

אמי נהגה לספר שכמה שהמצב היה קשה – תמיד מצאו כסף לשלם לצלם מקצועי שיצלם תמונות, משום שהיה חשוב להם לשמר את הארועים. כשהמצב השתפר מעט, אם כי לא היה כסף למותרות – רכש אבי מצלמה כדי שלא יהיה תלוי באחרים בהנצחת חיינו. אולי זה נבע מהעובדה ששום תמונה לא שרדה להם משם. כשמגרשים אותך מארצך-מולדתך תוך איום על חייך ורציחת קרובייך – אין לך אפשרות לחשוב על מה לקחת איתך. הן בעיירה של אמי (וישקוב) והן בזו של אבי (טרנוב) לא הורו ליהודים לקחת איתם דבר, אלא באו, רצחו, גרשו ושרפו. לא הותירו דבר מלבד אודים עשנים.

משרפה בברגן בלזן

אני גדלתי ללא סבתות וסבים. בסביבות גיל 7, זכיתי להכיר גם את אחותה של אמי, כשזו עלתה ארצה מברית המועצות, אליה נמלטה מאימי השואה. כל שארי בשרן נרצחו. כילדה, היתה לי קנאה מדי פעם בילידי הארץ, שזכו לטעום את הטעם של חיבוק מסבתא, מסבא, של מתנות בימי ההולדת, של מישהם הלוקחים אותך לטייל, קונים לך גלידה, פלאפל, מפנקים אותך למרות הצנע. כילדה, לא חשבתי על מה הורי מרגישים אחרי שאיבדו את כל משפחתם. ילדה אינה חושבת הרבה, ילדה מנסה לעבור את הילדות כמיטב יכולתה.

כמו רוב הניצולים, לא דיברו בבית על מה שהיה שם. רק בשנות ה-90, כשפרויקט שורשים יצא לדרך והוטל על ילדי לכתוב את תולדות המשפחה ולצייר את העץ, פתאום הבנתי שאין הרבה מה לצייר, גם לא לספר, כי כמה חויות יש לבחורה בת 15 שהמלחמה נפלה עליה וגדעה את כל הענפים שלבלבו סביבה. גם הזכרון לא היה שלם בגלל הטראומות, בשל ההדחקות וגם בעטיו של הגיל. 70 זה לא גיל כל כך טוב לחזור אחורה אחרי שכל חייך ניסית לשכוח.

ניסיתי לדלות את שאפשר היה. אמי, למרות הכאב, העלתה על הכתב את שזכרה וכך נשארה לנו עדות, גם אם מאוחרת ומעטה, של מה שעבר עליה. לא משהו שעושה טוב על הלב ולא מומלץ לקרוא לפני השינה. אני חוזרת ומעיינת מדי פעם בכתוב, בעיקר בימי הזכרון, ולמרות שהלב נחמץ ודואב, אינני יכולה שלא להתמלא גאוה על הכוחות שהיו לה, על שלמרות מה שחָוְתה – היא קמה בכל זאת, ניערה את האפר מעליה והקימה משפחה. אינני יכולה שלא לתהות איך הייתי אני עומדת בנוראות הללו, אם הייתי שורדת. לא ממש בטוחה.

ברגן בלזן

4 שנים חלפו מאז הלכה אמי לעולמה. היא עוד זכתה לראות נין בחייה ואני מקוה שנכון מה שנהגה לומר, שמי שזכתה לכך – גן העדן מובטח לה.

ת.נ.צ.ב.ה.

אויפן וועג שטייט א בוים – השיר הראשון שאמי לימדה אותי

מוקדש לאמי Dedicated to my Mother

ולשאר ניצולי השואה, שחוו, שזכרו, שציוו עלינו לזכור ולא לשכוח לעולם

And to the rest holocaust survivors that experienced, remembered, and ordered us to remember and never forget

זה התחיל בקול דממה דקה. אחר-כך היה מין רחשוש עמום שהלך והתגבר, מעין זמזום של זבוב מתקרב. זה לא היה זבוב. גם לא יתוש.

It started with a tinny silence. Then, there was a kind of a dim rustle that grew stronger, a sort of a fly's buzz approaching. It wasn't a fly. Not even a mosquito.

קריאות העיטים הפרושים על הרגבים, תרים אחר מזון להרגיע את הבטן המקרקרת, מהדהדים בשמיים, מעל לראשי. הצפרדעים מקפצות סביב, מקרקרות בחדוה, מברכות זו את זו על הבוקר הנעים. מבעד לעננים האפורים, מבצבצות קרניים חלשות, נוגעות בהיסוס באדמה, מנסות להאיר. קר, אך לא ממש נורא. אני רגילה לִכפור קפוא, כשממש מקפיא והדרך היחידה להתחמם היא להשאר צמודה לאח הבוערת. כמאפיה היחידה בעיירה, דולקת האש אצלנו בבית תמיד, יומם וליל. יתרון. לא כמו בבתים אחרים, בהם ידם של דייריהם אינה משגת ועליהם לנהוג בחסכנות גם במחיר של מחלות.

The cries of the hawks that were spread out on the clods, looking for food to satisfy their grumble bellies, are echoing in the sky, over my head. The frogs are jumping around, gaily croaking, blessing each other for the pleasant morning. Through the grey clouds, soft rays sprout, hesitantly touching the ground, trying to shine. It cold, but not too bad. I am used to the frozen frost, when it's really freezing and the only way to get warm is to stay close to the burning fireplace. As the solely bakery in the town, the fire is constantly burning at our home, day and night. It is an advantage. Unlike other homes, where their residents can't afford and they must make ends meet even with the price of diseases.

ידי סמוקות. אני משפשפת בחוזקה את הבד העיקש, הקשה. המים בנהר שוצפים, שוטפים את הסבון. הקצף מבעבע הלאה, אל מקום שמעולם לא הייתי בו וכפי שזה נראה – גם לא אהיה. כשנחה עליה הרוח, מספרת לי אמא סיפורים על מקומות מעניינים במעלה הנחל, מקומות אותם לא תשזופנה עיני לעולם. מקומות דמיוניים. לאמא יש דמיון פורה.

My hands are red. I rub the tough stubborn material firmly. The water in the river is streaming, washing away the soap. The foam bubbles on, to a place where I never visited, and as it seems – I'll never be there. When inspired, my mother tells me stories about interesting places upstream, places I will never lay my eyes on. Imaginary places. Mother has a fertile imagination.

עוד מעט ימלאו לי שמונה-עשרה. מעולם לא יצאתי את גבולות העיירה, מעבר לנהר הזה. מעולם לא נוצר אצלנו הצורך לחצות את המים או לשוט במורד. אין לי אפילו מושג לאן זה מוביל. פעם, בנו אחי סירה קטנה מהעצים שהצליחו לקושש, אלה שנותרו לפליטה מן המנסרה, אך לא הרחיקו שוט מעבר לכמה משטים במעגלים, קרוב לחוף. אותי לא לקחו איתם. מעניין איך זה לצוף על המים בתוך סירה…

I'll be eighteen shortly. I never got out of this town, pass this river. There wasn't ever a need to cross the water or to sail downstream. I have no clue where it leads. Once, my brothers built a little boat from wood they managed to gather, remains from the local sawmill, but they didn't manage to sail far, not more than a few meters in circles, near the riverbank. They didn't take me with them. I wander how it is to float on the water within a boat…

ה-זזזזזזז מתקרב… לאן נעלמו הצפרדעים? כאילו בלעה אותן האדמה. הציפורים, שקודם דאו בנחת והנעימו את אוזנַי בציוציהן הערבים, מתרוצצות עכשו כה וכה, מבקשות מנוח לכפות רגליהן ומסתור לעצמן. אני עוקבת אחריהן במבטי. באופק, מכיוון ההרים, עשן מסתלסל, מגיע עד העיירה שלנו. מוזר. זה לא בוקר של אח בוערת. הגברים יצאו לפרנס והנשים אף הן אינן רובצות על מרבצן, אלא נעות ברחבי ביתן וגינתן, פעילות כנמלים. האש תוצת רק בצהרים לטובת בישול ארוחת הערב לגברים השבים מעיסוקיהם.

The zzzzzzz is getting near… Where did the frog disappear? As if the earth swallowed them. The birds that previously glided leisurely and pleased my ears with their nice twitting, are running around now, seeking for a place to rest their feet and a refuge for themselves. I follow them with my eyes. In the horizon, from the mountains direction, a smoke curls up, reaches our town. Weird. It's not a morning for a burning fireplace. The men went out to make a living and the women also don't sit down wasting time, but move around their house and garden, busy like ants. The fire will only be set at noon, in favour of cooking dinner for the men that come home from their occupations.

עכשו זה הפך להיות טרררררר. הטרטור הולך וגובר. מעולם לא הגיע אל אוזני כקול הזה. סקרנית, אני עולה אל השביל. ענן אבק מקדם את פני, מכסה אותי כולי, נדבק אל בגדי ואל ידי הלחות. ואז, מבעד לאובך, נגלה לעיני מראה מוזר: גלגל מתקרב לעברי, לצדו מין עגלה מוזרה, שונה מאלה שיש אצלנו, אותן גורר הסוס. פה אין סוס, למרות שאדם נראה רכוב על הדבר הזה, שתי רגליו משתלשלות משני צדי אוכף. וזה זז, נוסע. ומרעיש. אני זזה הצדה, עיני דומעות מגרגרי החול החודרים, בקושי נושמת.

Now it became to be trrrrrrr. The rattle increases. I never heard such a sound before. Curious, I go up the path. A cloud of dust greets me, covers me entirely, stuck to my cloths and to my wet hands. An then, behind the haze, I saw a weird scene: a wheel approaches towards me, an odd cart at its side, different to what we have with a horse pulls. Here there isn't any horse, despite that a man seems to ride on this thing, his legs are hanging from both sides of a saddle. And it moves, rides. And makes a big noise. I move aside, my eyes filled with tears due to the penetrating grands of sand, hardly breathing.

מבעד לענן, אני סופרת עשר עגלות מוזרות כאלה. בכולן רוכב אדם ולצדו, ישוב בעגלה, אדם נוסף, שניהם בבגדים אחידים מבד אפור-שחור, חובשים מין כובע עגול שבחיים לא ראיתי. אחריהם, כמו אחרי ארון המת אצלנו, צועדות שורות ישרות של חיילים בהליכה מוזרה, צפרדעית, אך נמרצת, רגליהם מונפות בדיוק מופתי אל על ומורדות חזרה אל האדמה בכוח, רומסות כל שבדרכן.

Through the cloud, I count ten of these weird carts. In each of them a man rides and at his side, seated in the cart, another man, both wearing unified cloths made from a grey-black material, wearing a kind of a round hat which I never saw before in my life. After them, like we are going after a dead's coffin, straight lines of soldiers march in a strange way, like frogs, but energetic, lifting their legs up and lowering them back firmly to the ground in a perfect punctuality, crushing everything in their way.

עוד לא סיימתי לכבס, חולפת בראשי הדווי המחשבה. עוד לא…

I didn't finish washing my laundry yet, the thought crosses my painful mind. Not yet…

[מתוך "לפעמים צריך בכח", רומן שלי בכתובים]

[From "Sometimes You Need to use Force", my novel, a working progress]

הגרסא המשלימה:

לזכור ולעולם לא לשכוח את אשר עשה עמלק הארור לעמנו.

The completing version:

Remember and never forget what the cursed Amalek did to our people.

קישורים מומלצים:

  1. וישקוב, העיירה בה נולדה אמי וחייתה עד לפלישת הנאצים
  2. תמונות מוישקוב
  3. עוד על וישקוב

 

Recommended links:

1. Wyszków, the town where my mother was born and lived until the Nazis invasion.

2. Photos of Wyszków

3. More about Wyszków