ארכיון תג: מחשבה

משהו לחשוב עליו

 
 


ברייטון, אנגליה 24.11.2008 יפה שקיעת שמש ללב עצוב. צילום: שרון הר פז

 

לאחרונה, קיבלתי את הדוא"ל הבא שכותרתו: זה באמת משהו לחשוב עליו…
וושינגטון הבירה, תחנת המטרו ביום קר בינואר 2007. כנר עומד ומנגן ששה קטעים של באך במשך45 דקות. במהלך הזמן הזה, עברו בתחנה כאלפיים אנשים, רובם בדרכו לעבודה. לאחר 3 דקות, שם אדם בגיל העמידה לב שישנו מוזיקאי המנגן שם. הוא האט את פסיעותיו, עצר למשך שניות אחדות ואחר כך מיהר להדביק את לו"זו. 
4 דקות לאחר מכן: הכנר מרויח את הדולר הראשון שלו: אשה זרקה לו את הכסף בלי לעצור בעד הליכתה והמשיכה הלאה.
6 דקות: בחור צעיר נשען אל הקיר כדי להקשיב לו, אחר הביט בשעונו והחל שוב ללכת.
10 דקות: ילד בן 3 עצר מלכת, אך אמו הנחפזת משכה אותו איתה. הילד עצר שוב כדי להביט בכנר, אך האם משכה שוב בחוזקה והילד המשיך ללכת איתה, מסובב כל הזמן את ראשו לאחור. הדבר הזה נשנה עם ילדים נוספים. כל הורה, ללא יוצא מהכלל, הכריחם להמשיך.
45 דקות: המוזיקאי ניגן. רק 6 אנשים עצרו ונשארו למשך זמן מה. 20 נתנו לו כסף תוך כדי שהם ממשיכים בדרכם ואינם מאטים את צעדיהם. הוא צבר 32 דולרים.
לאחר שעה: הוא סיים לנגן ודממה השתררה. אף אחד לא שם לב. אף אחד מחא כפיים, אף אחד לא זיהה.

אף אחד לא ידע זאת, אך הכנר היה יהושע בל (Joshua Bell), מהמוזיקאים הכי טובים בעולם. הוא ניגן קטעים מסובכים ביותר שאי פעם נכתבו בכינור ששוויו 3.5 מליון דולרים. יומיים לפני כן, מכר יהושע בל את כל המקומות באולם בבוסטון. מושב ממוצע עלה שם 100 דולרים.

זהו סיפור אמיתי. נגינתו של יהושע בל בתחנת המטרו אורגנה על ידי הוושינגטון פוסט(Washington Post) כחלק מניסוי חברתי הבוחן תפישה, טעם וקדימויות של אנשים. השאלות שהועלו היו: בסביבה רגילה ובשעה לא מתאימה, האם אנחנו מבחינים ביופי? האם אנו עוצרים כדי להעריכו? האם אנו מזהים כשרון בהקשר לא צפוי? 
מסקנה אפשרית אחת מהניסוי יכולה להיות דלהלן: אם אין לנו רגע פנאי לעצור ולהקשיב לאחד מהמוזיקאים הכי טובים בעולם המנגן מוזיקה מהכי טובה שאי פעם נכתבה בכלי מהכי יפים… כמה דברים רבים אחרים אנחנו מחמיצים?

בהקשר לזה, סיפרה לי מישהי, שהיא נשאלה על ידי נכדתה איך זה שהיא יודעת כל כך הרבה וענתה לקטנה: "אחרי חיים של יותר ממחצית המאה, יש לשער שהצלחתי ללמוד דבר או שניים… בעיקר משום שהשתמשתי בעיני כדי לראות ובאוזני להקשיב. וכי מה הטעם לעבור יותר מחמישים שנים כחרשת או עיוורת אם נחנתי באברים המתאימים בשביל להשתמש בהם? אני יכולה לשבת לי בנחת בחצר ביתי ולצפות בשַׁחֲרוּר המפהק או באֲדֹם הֶחָזֶה המתאמבט בשמש. כנערה, לימדוני בבית הספר להבחין בדברים הללו סביבי. מה היה קורה לולא יישמתי את מה שלמדתי? הייתי מגיעה למצב כמו אלה שבניסוי – לא הייתי שמה לב ליופי והייתי סומאת למתנות שכל יום מביא לי איתו."
מדהים, אה?

לי זה גרם להרהר בחיינו עלי אדמות. מה יש לי להגיד על הניסוי? יהיו כאלו שיאשימו את מרוץ העכברים בו משתתף רובנו – לפחות בשנים הצעירות שלנו, עת הצורך החברתי להשתייך דוחף אותנו לצבור רכוש והמשכנתא החונקת סוגרת אותנו לשנים רבות. בתהליך החיברות שלנו, אנו מונחים להצטרף אל העדר ולפעול להשגת מטרותיו, לא לחשוב מחוץ לקופסא. למעשה/בעצם (נא לבחור…) אנו מובלים באף לא לחשוב ממש מלבד כיצד להשיג את הארוחה הבאה שלנו. ואחריה, אנו מונעים לצבור דברים בלתי נחוצים בעליל, אך מאחר שכולנו הופכים להיות חסידי השמונצעס במהלך השנים – הרי שזה מה שאנו עושים, כמו השכנים לידנו, ממולנו ומצדדינו. לרובנו אין זמן לשים לב למה שקורה סביב, היות ואנו עסוקים במילוי הצרכים הבסיסיים שלנו. בעתות של שפל, כמו ימינו, אנו עסוקים בשמירה על הדברים שצברנו. בעתות של רווחה (מישהו זוכר את עידן רבין?), אנו ממשיכים בתלם שלפיו הותננו, כמין כלבים של פבלוב. איננו משוחררים מספיק בכדי להרים את הראש מהבוץ של החיים ולחוות את היופי שיש לעולם להציע לנו. מתי התנתקנו כדי להתרווח בתוך הבועה שלנו, מתעלמים מהלחצים והקשבנו למוזיקה (אם זה לא יעשה לנו צמרמורת, מה כן?) מתוך הקשבה מלאה. מתי התענגנו על קריאת שיר? מתי אהבנו באמת?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ברייטון, אנגליה 24.11.2008 צילום: שרון הר פז

 

ידך החמימה
חופנת את פני;
מגעך כה רך,
המותר לומר – אוהֵב?

אל-נא תתני להגיון
להשתלט על אהבתך
כי אותך כה אוהַב
ומה לנו זולתנו?

 

שרון הר פז 8.3.1973

בהקשר להחמצה, אני ממליצה בכל לב לגלוש לקישור הבא באתר של עמי בן בסט ולפעול לפיו: http://www.notes.co.il/benbasat/7635.asp  תתפלאו מה שתמצאו…