ארכיון תג: מלחמת יום כיפור

יום כיפור ה'תש"פ Yom Kippur 5780

הצום עבר. היה קל.

The fast has passed. It was easy.

The 1973 Yom Kippur War Documentary

ירדנה ארזיהודעה נמסרה למשפחה

Yardena AraziA Message was Delivered to the Family

יום כיפור ה'תשע"ט Kippur 5779

עדי ארדהללויה

Adi Arad – Halleluiah

היום הזה עבר בשקט יחסי. לא פרצה עוד מלחמה.

This day passed relatively quietly. No war started.

נינה:

איך עברו 45 שנים ביעף. הייתי בסיני כשהמלחמה ה"בלתי צפויה" החלה. חיילת זרוקה הרחק מהבית, שנגזר עליה לעשות את יום כיפור בצבא. לא שהיה מה לעשות בבית חוץ מלשבת כל היום בבית הכנסת ולצום. בבסיס, הפכו את חדר האוכל לבית כנסת, עם עזרת נשים והכל. הרבה נשים לא היינו, רק אני ועוד שתי חיילות.

המלחמה תפסה אותנו עובדות בפרך להשתלט על ים המברקים שהגיעו והתריעו וזעקו, למרות שקולם לא ממש נשמע. אני התחלתי את המשמרת לבד, מכינה עצמי לקרוא ספר ולהתבטל, אך דקות ספורות אחרי ששלחתי את החיילת ממשמרת הלילה לנוח – התחיל המבול. אחרי שעה בה ניסיתי לעמוד בפרץ, וכשלא מצאתי את ידי ורגלי, הבנתי שעלי להזעיק את השאר, כי אחרת יהיה אסון.

היה אסון. גדול. אנחנו נשלחנו למחרת לעורף, אחרי שחיילי מילואים באו להחליף אותנו, כי אסור היה שבנות תהינה בחזית. מלא חבר'ה שהכרנו נהרגו לנו. הפצע, שבמהלך השנה מנסה להגליד – נפתח בכל פעם מחדש ביום כיפור. בכל פעם מחדש.

 

Nina:

How 45 years have elapsed. I was in Sinai when the "unexpected" war began. A soldieress thrown in the desert, away from home, who was sentenced to spend Yom Kippur in the army. Not that there was anything to do at home except of sitting all day in the synagogue and fasting. At the base, they turned the dining room into a synagogue, with women's gallery and everything. There were not many women, just me and two other female soldiers.

The war caught us working hard to take control of the huge amount of ​​telegrams that came and warned and shouted, even though their voices were not really heard. I started my shift alone, preparing myself to read a book to pass the time and laze, but a few minutes after I sent the soldier from the night shift to rest – the flood began. After an hour of trying to stand in the breach, when I could not find my hands and feet, I realized that I should call the rest, because otherwise it would be a disaster.

It was a disaster. A large one. We were sent to the hinterland the next day, after reserve soldiers came to replace us, because girls were not allowed to be in the war zone. A lot of the guys we knew were killed. The wound, which during the year tries to heal, opens every time on Yom Kippur. Every time anew.

 

ג'ינה:

המלחמה הקשה ההיא. לצערנו, לכל דור המלחמה שלו. כך נדונו בארץ אוכלת יושביה הלזו. לנו היתה הנוראה מכל. אני משתדלת להתרחק מהזכרונות ולחיות את החיים בהווה, אך אי אפשר להתעלם ממה שחוינו, ממה שהרס חלק גדול מהעם. בזמן המלחמה ואחריה, כשהביאו לקבורה שניה את אלה שנקברו בחופזה, נדמה היה שאין בית בישראל שהשכול לא פגע בו. היה קשה והצלקות עדיין איתנו, בעיקר אצל הדור שלי שאיבד רבים מבניו.

בבית הכנסת נשאנו תפילה לזכר הנספים במלחמה ההיא, הזכרנו נשמות טהורות ולימדנו את הדור הרך ואת הוריו שעם ישראל חי וחזק ואין לנצחו חס ושלום. זוגתי לא חותה ממש, היא לא שירתה בצבא, כמוני, אך זוכרת היטב את הימים הנוראים ההם, בהם חרדה יהדות הגולה לגורל עמנו.

שלא נדע עוד ממלחמות! גמר חתימה טובה על כל בית ישראל, בארץ ובתפוצות!

Gina:

That awful war. Unfortunately, each generation has its war. This is how we are doomed in the land of Israel, it's eating its inhabitants. We had the worst war. I try to stay away from the memories and live life in the present, but you can't ignore what we experienced, from what destroyed a large part of our people. During and after the war, when they buried the second time those who were buried hastily, it seemed that there was no home in Israel that the bereavement did not hit. It was hard and the scars are still with us, especially among my generation who lost many of its sons.

In the synagogue, we recited a prayer in memory of those who killed in that war. We mentioned pure souls and taught the young generation and its parents that the people of Israel are alive and strong and can't be conquered, God forbid. My lovely spouse didn't serve in the army, as I did, but she remembers well those terrible days when the Jews of the Diaspora feared the fate of our people.

May we never know anymore wars! Gmar Hatime Tova, may all the Jews be signed and sealed in the book of life, in Israel and the Diaspora!

מינה:

החארות הקטנות, קרי ילדי השכנים, העירו אותי גם היום באשמורת לא נכונה. יום כיפור! מה יש להם להכות בדלתי בשש וחצי בבוקר? מפאת קדושת היום, השתדלתי לחשוב מחשבות טובות, במקום הנזעמות שעלו בראשי נגדם.

אתמול, חויתי חויה מעניינת איתם. הם יצאו לתפילת כל נדרי עם אביהם, לא לפני שחבטו בדלתי עם משהו שנשמע לי כבימבה. כרגיל, התעלמתי ולא מצאתי לנכון להטריח את עצמי להעיר להם. הטרדת מנוחתי היא על ראשם של הוריהם. שמעתי איך הם יורדים במדרגות עם הגלגלים וחשבתי לעצמי שזה לא יתכן, הרי ההורים דתיים חרדים ולא הגיוני שהם ירשו לילדיהם לרכב על אופניים ביום כיפור.

טעיתי. הצצה מחלוני הראתה לי את האב הצועד בראש לכיוון בית הכנסת ואחריו רוכבים ילדיו. 'אוי וועי וגם געוואלד!' עלתה לי בראש המחשבה וכבר הושטתי את ידי להנציח את המחזה, אך ממש לפני שלחצתי על הלחצן במצלמת הנייד, עצרתי בעד עצמי. 'מפגרת', חלפה בראשי השמרני המחשבה, 'מה את מעבירה ביקורת? אז מה אם הם חרדים, אסור להם לאפשר לילדיהם לרכב על אופניהם גם ביום כיפור? מי את שתשפטי מה נכון להם? מי את שתלעגי להם? מי את שתתפלאי על דרכיהם?'

אני לומדת דברים חדשים על עצמי גם בגילי. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

 

Mina:

The little dreks (shits), aka the children of my neighbours, woke me up today in the wrong time period. Yom Kippur! What do they have to hit my door at half past six in the morning? Because of the sanctity of the day, I tried to think good thoughts instead of the fury I had in my head against them.

Yesterday, I had an interesting experience with them. They went to Kol Nidrei prayer with their father, not before they hit my door with something that sounded like a bimba. As usual, I ignored and didn't find it necessary to bother and tell them off. Their harassing me is on their parents' heads. I heard them walk down the stairs with the wheels and I thought to myself that this is not possible. The parents are ultra-orthodox and it makes no sense that they would let their children ride a bicycle on Yom Kippur.

I was wrong. A peek from my window showed me the father walking in the direction of the synagogue, followed by his children. 'Oy vey and Gevalt too!' The thought crossed my mind and I reached out to commemorate the scene, but just before I pressed the button on my mobile's camera, I stopped myself. 'Moron,' the thought crossed my conservative mind, 'What are you criticizing? So what if they are ultra-orthodox, aren't they allowed to let their children ride their bikes on Yom Kippur? Who are you to judge what is right for them? Who are you to mock them? Who are you to be surprised at their customs?'

I learn new things about myself even at my age. It amazes me every time anew.

 

הרבה פרופ' דליה מרקס – התפילה בחיי היהודים הרפורמים

Rabbah Dalia Marx – Prayer in the life of the Reform Jews