ארכיון תג: מלים

מלים, מלים, מלים Paroles, Paroles

דלידה ואלן דלון – מלים, מלים

Dalida & Alain Delon – Paroles, Paroles

היא התכוונה לכל מלה שהוציאה מפיה. לפחות היתה כנה.

She meant every word she uttered. At least she was honest.

לא פעם ולא פעמיים אמרתי לה שמלים עלולות לפגוע וכי כדאי לה לשקול כל מלה לפני שהיא משמיעה אותה. "אם לא רוצים לשמוע את דעתי, אז שלא ישמעו, אבל אני בהחלט אשמיע את שיש לי לומר", נהגה להתריס כנגדי, כאילו הייתי האויבת שלה. פעמים רבות נמנעתי מלהעיר לה על דבריה או על התנהגותה. לא היה טעם.

Not once or twice I told her that words might hurt and that she should consider every word before uttering it. "If people don't want to hear my opinion, then they shouldn't hear, but I will definitely voice what I have to say," she used to defy me, as if I was her enemy. Many times I avoided commenting on her word and behaviour. There was no point.

"מלים, מלים, מלים", נהגה להשיב למי שעדיין לא הכיר אותה והעיר לה. "במקום להתיחס לאיך שאמרתי את זה, תתיחס לתוכן, למהות." אף אחד לא רצה להתיחס לא לתוכן וגם לא למהות בגלל הצורה בה השמיעה את דבריה.

"Words, words, words," she replied to those who did not yet know her and remarked to her. "Instead of referring to how I said it, consider the content, the essence." No one wanted to relate neither to the content nor to the essence because of the way she uttered her words.

Mina & Alberto LupoParole Parole

במשפט אחד:

ישנם אנשים שלדבר איתם זה בזבוז זמן, כמו לדבר אל הקיר.

In one sentence:

There are some people that talking to them is a waste of time, like talking to the wall.

שתי מלים ופסיק ביניהן Two Words and a Comma Between Them

שתי נשים ותינוק ביניהן Two women and a baby between them

שתי נשים ותינוק ביניהן  Two women and a baby between them

היא קמה בוקר אחד מטושטשת. המוח שלה התחיל להתפורר והיא היתה מודעת לכך.

She got up blurred one morning. Her brain was beginning to disintegrate and she was aware of it.

זה התחיל עם מלים בודדות פה ושם שהיו נתקעות לה, שלא יכלה להביען. המוח ידע שיש מלה אחרת שהיא צריכה להשתמש בה, אך המלה שנתקעה המשיכה לצוץ בעקשנות שוב ושוב. היא נאלצה להפסיק את מה שרצתה לומר כדי לעבור במחשבתה ולחפש את המלה המדויקת, מה שגרם לה לאבד את חוט המחשבה והשיחה. היה מדאיג לראות איך היא מתחילה לומר משפט ופתאום מפסיקה ובוהה נכחה באלם קול.

It began with a few words here and there that got stuck in her mind, which she could not express. The brain knew there was another word she should use, but the stuck word persisted to pop in her mind again and again. She had to stop what she wanted to say in order to go through her mind and search for the exact word, which made her lose the thread of thought and conversation. It was worrying to see her begin to say something, starting a sentence, and suddenly stop and stare mutely in front of her.

"שתי מלים ופסיק ביניהן", קוננה באוזני, "זה מה שאני זוכרת ממה שרציתי לומר. איני זוכרת אלו מלים, רק שהיה שם פסיק ביניהן. אני לא יכולה יותר, זה נורא!"

"Two words and a comma between them," she wailed to me, "that's what I remember from what I wanted to say. I don't remember which words, only that there was a comma between. I can't cope anymore, it's terrible!"

ליטפתי את ידה בשתיקה. מה יכולתי לומר לה, שלפחות היא זוכרת שהיו שם שתי מלים ופסיק ביניהן? מה מנחם בזה? ואם מה שהיא זוכרת לא נכון? כל שיכולתי לעשות זה לשבת מולה, ידי בידה, עיני בעיניה ולשתוק.

I stroked her hand in silence. What could I say to her, that at least she remembered there were two words and a comma between them? What comfort is there? And what if what she remembers is not true? All I could do was sitting across from her, my hand in hers, my eyes in her eyes, and keep silent.

עקרונות של חשיבה

הצעקה מונק

מיום שאני זוכרת את עצמי, היתה לי משיכה למלים. דיבור תמיד עשה לי את זה. וגם קול נעים של הדוברת, כמובן. בתקופה שלנו הרי לא היו אמצעי המחשה כגון הסקייפ וההכרויות הראשונות היו בדרך כלל באמצעות הטלפון, אם מכרייך טובי הלב ודורשי טובתך לא סידרו לך קודם לכן פגישה עיוורת. אין לי מושג למה, אבל הנסיון (אז טרם כינו זאת בשם "חויה") שלי היה שמי שהיה לה קול מקסים ביותר בטלפון, התגלתה במציאות כמכה שאינה כתובה בתורה, גם לא באגדה. מי שהקול שלה היה נורא ועברה את המחסום ששמתי לעצמי ובכל זאת נפגשנו – דוקא התגלתה כשוה ונאה למדי. נסתרות דרכי הקול…

Pink Floyd – Echoes

את ד"ר אנטון בידרמן פגשתי לפני שנים רבות ומיד הוקסמתי מן היכולת שלו להגות ולחבר מלים מדהימות ומעוררות מחשבה. לוא היה אשה… בכל פעם שאני קוראת טקסט שלו, אינני נשארת אדישה. יש קסם במלים שלו, בהתיחסות שלו לנושאים שונים, לחיבור שהוא עושה בין עולמות שונים ולפעמים אף מנוגדים או כאלה הנראים לנו כבלתי מתחברים.

הנה שניים ממה שדגתי ממנו, בהתיחסותו לציורים:

הראשון, עבודה דיגיטליטת של ד"ר בידרמן, השייכת לסדרה "מנדלות כמראות זמן עכשווי".

עקרונות החשיבה

נפרד מעקרונות החשיבה סביב המטפורות המובילות של המודרניזם ומהניסיון הכושל של גילוי האמת על סופיות עולמנו…. אני בוחר בגילוי העולם כאנטרופיה… דרגה של אי סדר ואקראיות… מארגן מחדש ויזואליזציה כאנרגיה רגשית באמצעות מהנדסי התוכנה… כאשר הפיסיקה והמדע מתורגמים לפילוסופיה נפגוש את חוק שימור האנרגיה, ובתוכו נמצא גם את חוק שימור הסובייקט המרחף על, ובתוך עולם פתוח ואינסופי. ליוטאר – to speak of that for which we do not yet have a language כל הדיבור מתרחש באותם שוליים שהם עדיין בבחינת margins of noise הפרטים עושים דין לעצמם, בורחים מן המכלול וגורמים בסופו לקריסתו כמראה זמן עכשווי.

♀♀

כמי שגדלה בדור בו דברים היו קבועים ברוב המקרים, שהיית יכולה להתחיל ולסיים את חייך המקצועיים באותו עיסוק/מקצוע (מה שהצריך מצדך מחשבה מעמיקה קודם לבחירתך בזה ואי אפשר היה לתת מקום לאקראיות); ששינוי היה בדרך כלל שם נרדף לאסון, לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים – קשה היה לי במשך שנים רבות לשנות דפוסי מחשבה ו/או עקרונות עליהן גדלתי. עד היום יש בי את היסוד הזה של הרצון/הכמיהה למשהו קבוע, לא ארעי. מאוד לא קל להגיע להבנה ששום דבר אינו קבוע, שום דבר אינו מובטח לנו (חוץ מהמוות, לדאבוננו) ומה שהשגנו היום – עלול להלקח מאיתנו מחר או אפילו עוד הערב.

בדור שלי, גם מי שלא גדלה במשפחה יקית, ידעה שעליה לשמור על הסדר והנקיון, שהעולם עלול להחרב אם אלה לא יטָמעו בך, בעיקר אם את אשה ואז את ממונה לשמור גם על אלה של אותם שהוטל עלייך לשרת. כשהכל מסודר ונקי סביבך, את יכולה להיות בטוחה שכך גם בתוכך, אבל לא כך הדבר. מבעד להרגלים וההליכה בתלם, בעבע בתוך הדור שלי מרד שהלך והתגבר עד שהתפרץ, אם כי במינוריות. כך לא ראינו מראות של פמיניזם כמו בארצות הברית ולא היו התנגשויות עם החוק כמו שם. הפרטים פה לא עשו דין לעצמם, לא ברחו מן המכלול (כי לא היו מסוגלות לברוח רחוק מדי) ולא גרמו לקריסתו. עדיין 3 גברים עשירים ושוביניסטיים עומדים בראשנו והתבנית המסתמנת היא אותה ישנה כשהיתה.

♀♀

פנינה בן דוד "קצוות" בגלריה "סטודיו אמן", חדרה.פנינה בן דוד

על בדי ציור גדולים וקטנים, מותחת פנינה משטחי צבע עדינים, רכים ושקופים, המהדהדים בשקט חרישי וממרחק אינסופי. עליהם מבני צורות בטכניקות אימפסטו ובריתמוס אקספרסיבי. חלקן צפות, חלקן מרחפות, האחרות צוללות או נשאבות אל מעמקים. הצורות פוצעות את ההרמוניה ומפרות את הרגיעות ואת השלווה הראשונית. מפגשים בלתי צפויים בין שני הקצוות של תודעה מנטאלית מניעים ומרכיבים מחדש את תפיסת עולמה. הזיכרון מועלה לדרגה רוחנית ואניגמאטית: הציור הופך למעין כלי תעופה של הנשמה כדי לראות "מעבר" ולהגיע לתובנות על-זמניות ומעבר למקום. מסע של זיכוך האישיות היוצרת, נע כמטוטלת בין שלווה לצרימה בין איפוק לזעקה, בין זיכרון העבר והבנת ההווה ועד לנוכחות קיומית כעמדה מובחנת המרכיבה מחדש את תפיסת עולמה.

♀♀

אנחנו רגילות לחשוב בתבניות אותן הלבישו עלינו סוכני החִברות בחברה בא אנו חיות. קשה מאוד-מאוד להשתחרר ממה שכיוונו אותך אליו. אני זוכרת לרעה את שיעורי הסִפרות, בהם נדרשנו לשנן את שהלעיטו אותנו וכל מקום למחשבה מקורית ו/או שונה ממה שהאכילו אותנו לא הותר. כל חריגה מ"המקובל" נאסרה. בבחינות היה עלייך לכתוב את שמאן דהוא החליט שזה הפתרון ולא היה בלתו. ספרות אינה הסטוריה, שם ישנם תאריכים וארועים שאי אפשר לשנות (אם כי בהחלט ניתן להטות לפי בעל היד הכותבת). ספרות היא סוג של אמנות וככזו, עליה להיות מקום של מחשבה עצמאית, של מתן ביטוי לתחושות שהטקסט מעורר בך, של דמיון חופשי.

אני עושה מאמצים ומנסה בכל כוחי לחרוג ולצאת מהקופסא אותה כפו עלי. לפעמים אני יכולה לרשום בסיפוק שאני מצליחה. לרוב, לא ממש, אבל תמיד יש תקוה לשיפור, נכון?

♀♀

אם מבקשות אתן לכן שעה של קורת-רוח ונחת מעמל יומכן או מהחיים, אתן מוזמנות לבקר בגלריה ולשטוף את העיניים בכיף.