ארכיון תג: מסורת

גברת, הזדרזי Mam, Hurry up

Mr. Bean – Jumping the Queue at the Sales

זה ענין של תרבות, חינוך, של מסורת. חוצפה ישראלית היא אולי טובה כשמדובר בהיי-טק, במעוף ובעוד כהנה, אך לא כשפונים למבוגרים מאיתנו. אני מעדיפה את הנימוס הבריטי. קר ככל שיהיה, עדיין זה נעים יותר כשמתיחסים אלייך בכבוד, גם אם זה מהפנים לחוץ.

It's a matter of culture, education, of tradition. An Israeli chutzpah might be suitable in high tech, in vision and such, but not when approaching to the elders. I prefer the British politeness. As cold as it may be, still, it feels better when treated with respect, even if it's not genuine.

ב' דראש השנה ה'תשע"ד B of Rosh Hashana 5774

תשליך

איזה שבוע קצר, הא? בקושי זזנו והופ – ארבעה ימי חופש. המהדרין, לוקחין גם את צום גדליהו והנה לכן מנוחה מורחבת. אם לָצום – אז שיהיה במנוחה… אני מכירה כאלה הצריכים להתאושש מחופשת הקיץ הלא קלה עם ילדיהם. למעשה, כל נושא חופשת הקיץ מוזר. אולי מישהו שם, למעלה, במגדל השן של הממשלה המנותקת מהעם, יקח לתשומת לבו וישנס מותניו לתקן את הטעון תיקון?

What a short week, huh? We barely moved and hop – four days off. The Mehadrin (people who are meticulous in their observance of religious rites and rituals to the strict letter of the law) also take the fast of Gedaliah and here's an extended rest. If you are fasting – then it should be at rest… I know those who need to recover from the not easy summer vacation with their children. In fact, the whole issue of summer vacation is weird. Maybe someone up there, up in the ivory tower of the government cut off from the people, will take to their attention and buckle down to make the necessary corrections?

 

אסתר שמיראמצע ספטמבר

Astar Shamir – Mid-September

השנה מתחילה באמצע ספטמבר, במקום להתחיל בתאריך הנכון, העברי. זו מדינה יהודית, לא ככה? אז למה לא לנהוג לפי התאריך העברי, שהוא הכי נכון לנו? הרי בין כה וכה אנחנו חוגגים את חגי ישראל, למה בתאריכים לועזיים? ואני כבר לא מדברת על השטות המפגרת של השר שמנסה להרוס את מעט היהדות שעוד יש לנו ולהנהיג חופש ביום ראשון, כמנהג הגויים. זה לא יביא לנו שום ברכה, כבוד השר! השמירה על המסורת עשויה לעשות זאת.

The year begins in mid-September, rather than starting on the correct, Hebrew date. It's a Jewish state, isn't it? So why not follow the Hebrew date, which is the most right for us? After all, we celebrate the holidays of Israel, why on foreign dates? And I'm not talking about the retarded nonsense of the minister trying to destroy the little Judaism we still have and impose Sunday as a free day, as is the custom of the gentiles. That will bring us no blessing, Honourable Minister! Keeping the tradition may do so.

שני ימים לראש השנה, שלא לדבר על ערב החג המעסיק אותנו בבישולים, צלצולים לברך, תֵאוּמים אחרונים ושאר עניינים דחופים וחשובים, בטרם תרד עלינו השכינה ותברך את חגנו ואת חיינו, אמן!

Two days until Rosh Hashanah, not to mention the eve of the holiday that occupies us with cooking, calls for congratulations, last coordinates and other urgent and important matters, before we go down to the Shechinah and bless our holiday and our lives, Amen!

בין כל ההתרוצצויות, התשליך והביקורים אצל אלה שאין אנו מצליחות לבקרן במהלך השנה, עלו על סדר היום והשיח החגיגי מספר נושאים שהעסיקונו. אתן יודעות – ממשלת הרשעים, הגזרות וכיוצא באלה מרעין בישין, שחבל שאלה מעסיקות אותנו בחג והלואי והיו לנו נושאים משמחים יותר לענות בהם. נושא אחד חזר ועלה, כמו בכל שנה. נושא שאנו דנות בו לעומק, אם כי ברגע שצום גדליהו מבצבץ – אנו שוכחות אותו וחוזרות אליו רק בראש השנה הבא. זאת, למרות שזה נושא שמעסיק אותנו במהלך כל השנה. מעניין, לא?

Among all the running around, the Tashlich and the visits to those we can't visit during the year, some issues came up on agenda and the festive discourse. You know – the government of the wicked, the decrees, and the like dire straits, that it is a pity that these keep us busy in the holiday, and I wish we had more joyful issues to deal with. One issue came up again, like every year. An issue we discuss in depth, though as soon as the fast of Gedaliah pops up – we forget it and return to it only on the next Rosh Hashanah. This, though it's an issue that occupies us throughout the year. Interesting, isn't it?

לאף אחד מאיתנו, גם לא למורות שבינינו, אין מושג למה צריכה שנת הלימודים להתחיל בספטמבר או הטמטום החדש – בסוף אוגוסט. לא לכאן ולא לשם. בכל פעם אני שבה ומעלה את הנימוק הבלתי משכנע, להרחיב את החופש הגדול לספטמבר, כדי שנתחיל את שנת הלימודים ב-א' בחשון. מה רע? הנימוק שלי הוא שאז אין את העינוי המתמשך הזה של ללמוד יום-יומיים ולנפוש יום-יומיים-שלושה וטרם הזכרתי את חופשת סוכות. נכון שישנן שנים בהן גולשים החגים לאוקטובר, אבל זה כל הסיפור – המישמָש הטפשי הזה של לוח שנה לועזי ועברי. הנימוק הנגדי שמסביר מדוע אין זה טוב, הוא שכאשר חודש תשרי יהיה כולו טוב וחופשה – איך ילמד הטף על הימים הנוראים והחגים הללו? אם כבר נלמד משהו בעבר, הרי שבמקרה הזה כבר לא והמסורת תתפוגג כאילו ולא היתה. אכן, דילמה קשה מנשוא. כנראה שחגי תשרי ימשיכו לזגזג לנו את החופשות וימי העבודה, קרי: החיים.

Neither of us, nor the teachers amongst us, have any idea why the school year should begin in September or the new idiocy – at the end of August. Neither here nor there. Each time, I revisit the unconvincing reason for expanding the summer vacation to September so that we can begin the school year ay A of Cheshvan. What's wrong? My reasoning is that then there is not this ongoing torture of studying a day or two and relaxing a day or two or three, and I haven't even mention Sukkot vacation. It is true that there are years when the holidays slide to October, but that is the whole story – this silly mishmash (hodgepodge) of a Gregorian and Hebrew calendar. The counter-argument that explains why it is not good is that when the month of Tishrei will be all good and vacation – how will the children learn about these High Holy Days and other ones? If we have learned something in the past, then in this case it is no longer and tradition will disappear and be forgotten as if it hadn't existed. Indeed, an unbearably difficult dilemma. It seems that the Tishrei holidays will continue to zigzag our vacations and working days, namely: life.

נינה:

אני אוהבת את החגים, את המשפחה המתכנסת, את הביקורים, ההמולה והשמחה. בשביל התשליך לא היינו צריכים להרחיק לכת אתמול, משום שהים למרגלות ביתנו. היתרון בלהיות עתירת הון הוא בכך שאת יכולה לבחור היכן לגור, שלא לדבר על לבנות בית שמתאים לטעמיך ולמידותייך. אחד החלומות שהיו לי בילדותי ושרציתי להגשים בכל מאודי, היה בית על שפת הים. הצלחתי פחות או יותר. אמנם לא ממש על שפת הים והגלים אינם מלחכים את גדר הבית (לא הכי רצוי…), אבל על גבעה המשקיפה עליו ובמרחק של שתי דקות גלישה ממנה ברגל בשביל הכורכר.

היה נחמד לראות את הנכדים המפזזים בחדוה ומשליכים פתיתים לתוך המים. נחת. בכוונה לבשתי בגד עם כיסים כדי שאוכל להפוך אותם ולהשליך ממני והלאה את כל מה שאינו רצוי ושנדבק אלי במהלך השנה, טפו-טפו-טפו! מצפה שבשנה הבאה עלינו לטובה אצליח להרחיב את עסקי ושהעובדים שלי יפסיקו עם הקינות שלהם שאין הם גומרים את החודש. סתם טפילים מעצבנים שאינם יודעים איך להתנהל עם כסף.

Nina:

I love the holidays, the gathering family, the visits, the hustle and joy. For the Tashlich we didn't have to go far yesterday because the sea is at the foot of our house. The advantage of being capital-rich is that you can choose where to live, not to mention building a house that suits your tastes and characteristics. One of the dreams I had in my childhood and that I wanted to fulfil with all my heart, was a house on the beach. I was more or less successful. While not quite on the seashore and the waves don't lick the house fence (not the most desirable…), but on a hill overlooking it and two minutes gliding from it on foot at the kurkar (eolianite) trail.

It was nice to see the grandchildren twirling joyfully and dropping flakes into the water. Pleasure. I purposely wore a garment with pockets so I could turn them over and throw away whatever was unwanted and stuck to me throughout the year, tfu-tfu-tfu! I expect next year that comes upon us for the better, to expand my business and that my employees will stop with their lamentations that they are not finishing the month. Just annoying parasites who don't know how to manage with money.

ג'ינה:

אחד היתרונות של דת ליברלית, שזו מתאימה עצמה לחיים ולא להפך, שאינה כופה על אף אחד/ת הר כגיגית, אלא מגלה אנושיות והסתגלות. איך היינו עורכות את טקס התשליך אתמול, לולא אִפשרה לנו הליברליות להגיע במכונית אל פלג המים הקרוב? אמנם, אפשר תמיד להתחכם ולעקוף ולעשות "כאילו" וכן הלאה, בבחינת "הבה ונתחכמה להלכות", אבל בשביל מה? לא יותר טוב ונורמלי, שלא לומר קל והגיוני, בחיים המודרניים, לקיים את מה שאפשר בלי כל השטויות המגבילות של האורתודוקסיה שכבר אינן במקומן ואבד עליה הכלח?

התאספנו על שפת הים. המוני בית ישראל היו שרועים על החול, נהנים מהשמש הסתוית ואנחנו חיפשנו פיסת חוף פחות צפופה. כמו בכל שנה, עוררנו תשומת לב ואנשים הצטרפו אלינו לטקס. נחמד שמפרגנים לנו. טוב, אין לצפות שחרדים יצוצו פה, אלה מתאספים במקומות שלהם, כך שאף אחד לא צעק עלינו, לא השליך עלינו דברים מגעילים ולא קילל, כמו שעושים לנשים שלנו בכותל. ואהבת לרעך כמוך, כבר הזכרתי? אלה, אין אהבה בלבם למי שאינו מאנשיהם. למרות זאת, אין טינה בלבי ויחד עם זוגתי הרבא אני מתפללת בכל פעם שהנושא הזה עולה, שאלוהים יסלח להם על חטאיהם. אולי תבוא הבינה (וגם החמלה לזולת לא תזיק להם!) לשכון בלבם בשנה הבאה עלינו לטובה והם יתחילו לקיים את מה שהנחיל לנו הלל?

Gina:

One of the advantages of a liberal religion, is that it fits itself into life and not vice versa, it does not force anyone to obey without any option, but shows humanity and adaptability. How would we have done the Tashlich ceremony yesterday, if liberalism hadn't allowed us to get by car to the nearby watercourse? Indeed, you can always get smart and get around and do it "as if" and so on, in terms of "let's outsmart the Halachot", but for what? Isn't it better and normal, not to say easy and logical, in modern life, to fulfil what is possible without all the limiting nonsense of orthodoxy that is no longer in place and it's outdated?

We gathered by the sea. The masses of Beit Yisrael were lying on the sand, enjoying the autumnal sunshine and we were looking for a less crowded space of beach. Like every year, we got attention and people joined us for the ceremony. It's nice that people were with us. Well, one shouldn't expect the ultra-Orthodox to show up here, these gather in their places, so no one yelled at us, threw nasty things on us and didn't curse, like they do to our women at the Western Wall. And did I mention love your neighbour like yourself? These have no love in their hearts for those who are not from their people. However, there is no resentment in my heart and with my spouse the Rabba I pray whenever this issue arises, that G-d will forgive them for their sins. Perhaps wisdom will come (and compassion for others won't hurt them!) to dwell in their hearts the next year that comes on us for the better, and they will start practicing what Hillel bequeathed us?

מינה:

אני אוהבת את המסורת. כבר שנים שאני משתדלת לקיימה, ברוח ליברלית, כמובן. יש לי רתיעה מכל מה שמריח מנוקשות וששונא את מי שאינו הוא או כמוהו, כך שאינני נוהגת ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל שם. כשאני חשה בצורך, אני עושה זאת בין כתלי ביתי. לוא היה בקרבתי בית כנסת ליברלי, אני מניחה שהייתי שמחה לבקר בו. לפחות בחגים. מי יודעת, אולי הייתי אפילו מוצאת שם חברה… נראה לי שליברלים אינם דוחים לסביות או בכלל מישהי, אלא מקבלים כל אחת כפי שהיא.

אף אחת מהחברות שלי לא היתה מוכנה לבוא איתי לתשליך אתמול. הלכתי בגפי. לא נעים כל-כך, אבל אם הייתי נמנעת מלעשות דברים בחיי בגלל שלא נעים – לא הייתי יוצאת מפתח ביתי. למדתי לחיות לבד ולמצות את מה שאני יכולה ממה שהחיים מביאים לי.

השלכתי את כל עוונותי למים, בשאיפה שהכל יתפוגג במצולות. הרגשתי הקלה רבה אופפת אותי. אולי, אמן, אולי, תתחיל לי שנה של מזל? הלואי!!!

Mina:

I love the tradition. For years now, I have been trying to practice it, in a liberal spirit, of course. I have an recoiling to anything that smells of stiff and that hates those who are not like him, so I don't go to the synagogue to pray there. When I feel the need, I do so among my own walls. If I had a liberal synagogue nearby, I suppose I would love to attend there. At least on holidays. Who knows, maybe I would even find some company there… It seems to me that liberals don't reject lesbians or anyone at all, but accept all people as they are.

None of my girlfriends were ready to come with me to the Tashlich yesterday. I went on my own. Not so pleasant, but if I would avoid doing things in my life because they were unpleasant – I wouldn't leave the threshold of my home. I have learned to live alone and to exhaust what I can from what life brings to me.

I threw all my sins into the water, hoping that everything would fade away in the depth. I felt that a big relieve is wrapping me. Maybe, Awomen, maybe, a year with luck will start for me? I wish!!!

נאדיה:

זו השנה החמישית שלי פה. מאז החלטתי לעבור לכאן ולהניח מאחור את הבית בו חייתי במשך כחמישים שנה, אני מרגישה הקלה. תמיד חששתי שיום אחד ימצאו את גופתי המרקיבה ולא הייתי רוצה שזה יקרה. אמנם היה לי סידור עם החברות שאנחנו מתקשרות זו אל זו מדי יום כדי לודא שאנו נושמות עדיין, אך הן הלכו והתמעטו ונשארנו רק שלוש. אחת כבר לא היתה צלולה יותר, זו כבר לא זכרה את עצמה ואי אפשר היה להסתמך על זכרונה שידרבן אותה לטלפן לדרוש בשלומנו. השניה הסכימה איתי שעדיף לעבור לבית אבות מאשר להמשיך ולגור בגפנו, גם אם אין זה בחושך. בגילנו, כבר לא הזדמן לנו להתידד עם אנשים חדשים ברחוב או בגינה הציבורית כדי לחדש את מלאי כח האשה בחברותא, כך שההחלטה שלנו היתה במקום, כך אני חושבת.

חיפשנו בית אבות עם זיקה למסורת, כי שתינו באות מבתים מסורתיים. לקח לנו מספר חודשים למצוא את המקום הזה. לי היה חשוב שזה יהיה במרחק הליכה מהים. כל חיי גרתי לידו והתרגלתי לנשום את האויר המלוח. חבל שעם השנים זה נהיה יותר סרחון של ביוב. כדי לנשום שוב את הצלילות של אויר הים, הייתי צריכה לעבור לעיר אחרת, אבל היה שוה. טוב לי פה.

אתמול לקחו אותנו לתשליך. זה מה שאני אוהבת במקום הזה – את ארגון חגיגת החגים ואת הדאגה שכולנו נשתתף וניקח בהם חלק. חבל שהיא לא באה לכאן איתי והעדיפה בית אבות אחר. אני מניחה שבגילנו קשה להחליף מקום ואם מתעורר הצורך – אנו משתדלות לעשות את זה הכי חלק שאפשר. לי דוקא היה כיף להחליף מקום. לא שאני מצפה להחליף מזל. אינני רואה את עצמי מתאהבת פתאום עכשו. אני לא מאמינה שלעת בלותי תהיה לי עדנה.

המים היו שקטים, רכים, נעימים. הורדתי את הכפכפים כדי לחוש את החמימות של החול הלח. אני אוהבת שהגלים מלטפים לי את כפות הרגליים. השמש היתה עמומה ובקושי אפשר היה לראות את חיוכה באופק. אני בטוחה שהיא שמחה שבאנו לאחל גם לה שנה טובה.

 

Nadia:

This is my fifth year here. Since I decided to move here and leave behind the house I lived in for fifty years, I feel relieved. I always feared that one day my rotting body would be found and I wouldn't want that to happen. Indeed, I had an arrangement with my girlfriends that we call each other every day to make sure we were still breathing, but they were dwindling and we remained only three. One was no longer lucid, she no longer remembered herself and it was impossible to rely on her memory to urge her to call and inquire as to our health. The second agreed with me that it is better to move to a nursing home than to continue living alone, even if it's not in ze dark. At our age, we no longer had the opportunity to meet new people in the street or in the park to replenish the stockpile of women friends, so our decision was in place, I think.

We were looking for a nursing home with an affinity for tradition, because we both come from traditional homes. It took us several months to find this place. It was important to me that it would be within walking distance of the sea. I lived all my life next to it and got used to breathing the salty air. It's a shame that over the years it became more of sewage stench. Breathing the clearness of the sea air again, I had to move to another city, but it was worth it. I feel good here.

Yesterday we were taken to the Tashlich. This is what I love about this place – the organizing of the holidays' celebration and their concern that we all attend and take part in. Too bad she didn't come here with me and preferred another nursing home. I guess that at our age it is difficult to change places and if the need arises – we try to do it as smoothly as possible. I found it fun to change and move to the new place. Not that I'm expecting to change my luck. I don't see myself suddenly falling in love now. I can't believe after I am worn out and will I now have this pleasure.

The water was quiet, soft, pleasant. I took off my flip-flops to feel the warmth of the moist sand. I like it when the waves caressing my feet. The sun was dim and its smile could hardly be seen on the horizon. I'm sure it was glad that we came to wish it a happy new year too.

 עוד תשליך

עשי לך רבא

מגן דוד

הדור שלי סבל מנתק לא נסלח אל שורשיו. כמי שבאו מ"שם", היו הורי שומרי מסורת. לא היו רבנים במשפחתי – משני הצדדים – אלא אנשים קְשֵי-יום שעמלו בפרך כדי למצוא את לחם יומם ולפרנס את עצמם ואת צאצאיהם. פנאי כלשהו ללמוד ולהעמיק בתורה לא היה להם וכל השכלתם התורנית נבעה מהמנהגים שקיימו, כגון שמירת השבת, כשרות ללא פשרות וחגיגת החגים בקפידה רבה. אני זוכרת את הבית, שלא היה פנאטי כלל וכלל, אך נהיר וברור היה שאין אוכלין חמץ בפסח, למרות שבארונות היה סטוק פולני טיפוסי נכבד. אם כבר לשבת בחושך – אז כמובן שזה עם מלאי ניכר של לוֹקְשְן. את המרק אפשר לאכול אחר-כך, כשהאור נדלק.

ההכוונה שלי לבית ספר ממלכתי במקום לממלכתי-דתי, היתה רק משום שאחי, שסבל שם מספיק, התריע בפני ההורים שיחסכו ממני את העינוי של שינון דברים תפלים ללא חופש מחשבתי. היה לי מזל, כי איזו הכנה יש לך לחיים הממשיים בלי לימודי ליבּה ראויים? הכיוון הוא אחד וישיר לחיי שנור על חשבון עמל הזולת. אחי, שסרב בכל תוקף להמשיך להתקשקש עם סוגיות הלכתיות, הלך לתיכון רגיל. למותר לציין את הלם הלימוד ואת הפער העצום שהוא ואותם אלה שחברו אליו הצטרכו להשלים כדי להשיג את רמת הכיתה.

הכניעה של ממשלות ישראל לגחמותיהם הבלתי מוצדקות (כאילו שיש גחמה מוצדקת, שהיא הרי תמיד על חשבון הזולת), גרמה לקיטוב בעם, להגדרה מפרידה של דתיים וחילוניים ולא יבואו אלה בקהלם של אלה, פרט לחלק קטן מהדתיים, ששאף להעביר את החילוניים בנועם (אך בנחישות!) אל מחנם ונהג להזמינם לעשות איתו שבת. זוכרות את הטרנד הזה, כשכיתות שלמות היו מופרדות מהוריהן כדי להשתעמם בשבת אצל הדתיים, אך לעולם זה לא היה להפך מחמת "השחתת נפשותיהם הטהורות של בני הדתיים", תינוקות תמימים של בית רבן אצל אלה שאינם בני תורה? זה אמנם לא היה בדורי, אך לאחריו. אני לא הרשיתי לילדי להשתתף בטומאה הזו, בשטיפת המוח החד-צדדית. לוא היתה מגמה של הפריה הדדית ופתיחות – ניחא. זה לא קרה. אלה הסתגרו בד' אמותיהם ואלה מסרו נפשותיהם במלחמות ישראל.

בדור שלי המאיסו עלינו הדתיים את הדת ואת מנהגיה, עד כדי זרא. אם רצית לגרום למאן דהוא להקיא – היית רק צריכה להזכיר לה את השטויות שעשו הדתיים. הדור שלי מאופין בחוסר הכבוד שלו לאלה ובצדק מאוד. חבל, משום שניתוק מן השורשים כמוהו כרצח של הנפש. כשאינך יודעת את העבר שלך, כשאינך מסוגלת (מרוב גועל מהעסקנים המאוסים) להתקרב לכל מה שנודף ממנו ריח של תורה – מה את יכולה להנחיל לצאצאייך?

בכל זאת, כאשר נולדו ילדי, התחלתי להתקרב למסורת, להדליק נרות לקראת שבת המלכה, לחגוג את החגים ולשמוח בהם. כמובן, לא מתוך אמונה חס וחלילה, כי אמונה אי אפשר הרי לרכוש – או שיש לך או שאין לך אותה, אבל מתוך סקרנות למה שלא ידעתי ולימוד שורשַי, תוך התפיסות עימם ובעיקר – להנחיל לדור הבא. למדתי, שאין זה משנה מה יגיד מאן דהוא מתוך אופקיו הצרים להחריד, אלא מה שאני חשה ואיך אני רוצה להיות בקשר עם יהדותי. מזל שזו אינה מוטלת בספק, למרות שרוב משפחתי משני הצדדים נכחדה ולא נשאר זכר בשביל להעיד עליהם, מלבד הרב שחיתן את הורי במחנה ברגן בלזן.

בימים אלה, בהם אנו עדים לסמטוכה המביכה והמבישה של בחירת רבנים ראשיים, אני חוזרת אל נערותִי וזכרון תחושת הגועל נפש שחשה הסביבה מהדת והדתיים המאוסים צף ועולה. למה אנחנו צריכים את המוסד המיותר הזה? כל הזמן משננים באוזנינו שהדתיים "באמת" אינם נזקקים לו ויש להם כשרות ורבנים משלהם. החילונים? אנחנו הרי מדירים רגלינו מכל מה שמריח מדת. חבל רק שאנחנו עדיין (מכוח האנרציה ומאונס השלטון?) דורכים על סִפָּהּ של הרבנות ומשתמשים בשרותיה. הלואי והיינו מדינה מתוקנת והיו מפסיקים להכתיב לנו אורח חיים שאינו הולם אותנו ואפשר היה להנשא בנישואין אזרחיים, להמנע מהטלת מומים בזכרינו המסכנים בני יומם ובבוא יומנו (אחרי 120, כמובן) להקבר בקבורה שמתאימה לנו. נפשי נקעה כשבחגיגות הבר-מצוה של ילדי בכותל, הופרדנו, הנשים, מהזכרים ונאלצנו לנחש מה מתרחש בתוך המערה החשוכה אליו הם נכנסו מתוקף היותם בעלי רכיב מתנדנד שעליו גאותם. כל ההבדל בינינו זה רכיב, לא מוח, אלא אבר מיותר. מה הושג בהפרדה המפגרת הזו?

אם לשרי הממשלה הזו היתה יושרה (שלא לדבר על הביבי חסר-האונים והחזון) – הם היו שמים קץ לפארסה הבלתי מכובדת הזו ומבטלים את המוסד הזה מכל וכל. אך למה שנבקש דברים שאינם מציאותיים? יושרה ושרי ממשלה? נו, באמת! אני גם נגד שר לענייני דתות, שגם זה מיותר. מה רע בלהעמיד מנהלת (כן, אשה!) במחלקה לענייני דתות בתוך משרד הפנים? כמה עבודה יש בנושא הזה שמצריך שר וכיבודים נִלְוִים? הכל על חשבוננו, כמובן.

במשפט אחד: עוצו עצה ותופר הפארסה הזו של בחירת הרבנים הראשיים המיותרים!

סתם חפירות:

  1. עשה לך רב, ויקיפדיה
  2. ונתנה תוקף
  3. היום הקדוש ליהודים
  4. הושענא רבא

פרשת המים

טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי

הגות בספר שנערך בידי אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני

 

מבוא

א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ  ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם  ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר  ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ  ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם  ז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן  ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן  י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יא. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן  יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יג. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

ישנם מושגים רבים בחיינו אליהם אנו מתיחסים כפשיטא ואיננו מקדישים להם מחשבה. לרוב, אנו חשים בהם בחסרונם, כשאנו זקוקים להם וָאַיִן. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר במים. אֵין דין היושב בשבדיה על פלגי מים כדין ההֵלֶךְ בסהרה.

מים, לדידי, הם הנוזל הזולג מהברז, אִם לשתיה או לרחצה. כחילונית (אף שבית הורי היה מסורתי), הפעם היחידה בה התוודעתי לשימוש הנרחב יותר במים, היתה כשהרבנית הממונה על הנושא, הסבירה לי את שעלי לעשות בטרם אכנס לחופה. נאמנה לדרכי האתאיסטית, הנסיבות היו עימי (תרתי משמע) ולא הזדקקתי לטבילה, כך שלא חויתי על בשרי.

על המים

מתוך כריכת הספר: "מים הם יסוד כה בסיסי בחיינו, עד כי לעתים אנו שוכחים את היותם חומר קמאי, שבלעדיו לא יתכנו חיים, שבהינתנו בצמצום, לא תתכן צמיחה ושבשפיעה מוגזמת שלו טמונה סכנה".

כמו כל דבר בחיים, הסוד הוא איזון נכון. עדיף במשורה, בזהירות, מאשר במופרז. כוחם הרב של המים יכול לפעול לטובה אך עלול גם להרע. מגיסא טבא, מעניקים לנו המים חיים ויוצרים צמיחה ושגשוג. אנו צורכים אותם מדי יום והם תורמים לקיומנו, כמו גם לשמירה על בריאותנו (היגיינה). מאידך, הם עלולים לגרום להרס ולחורבן, לא עלינו.

מים הם המרכיב הכי משמעותי בחיינו, למעשה יסוד החיים שלנו, כי בהעדרם – לא יִתָכנו חיים. יחד עם זאת, כשהם באים בהגזמה – ישמרנו האל וינצרנו מפגיעתם. מאז ימי המבול בימות התנ"ך, הצונמי הנורא בדצמבר 2004, השטפונות הקשים בקווינסלנד בדצמבר 2010 ושאר ההצפות ההורסניות שלא מניתי כאן בתקוה ובתפילה שלא יקרו יותר – חווינו קשות ולא היינו רוצות לחזור לאלה. דיינו יותר מדי. בתפילת הגשם (הן ביהדות והן במסורות אחרות), מבקש האדם מבורא עולם שהמים יבואו עליו לטובה ולא חס וחלילה אחרת. הלואי, אמן!

על פי הפאנג שוואי, אלמנט המים שייך לאנרגיה הנקבית (יין), המסמלת רגישות, שגשוג וכספים והוא אחראי על חידוש ושחזור של אנרגיה חיובית. הלואי עלינו, אמן!

מכריכת הספר: "דמות העולם ודמותנו משתקפת במים באינספור אופנים. עתים ההשתקפות סהרוריות, עתים חידתית וקסומה, פעמים עכורה ופעמים בוהקת."

המים כמשקפים אותנו ואת סביבתנו: בוקר אחד אנו קמים רגיל, באחר אנו הפוכים, לפעמים מצב רוחנו מרומם, לפעמים לא כל כך ופעמים השמש זורחת עד שלבנו מתרונן משמחה על היום החדש הצופן לנו אך טובות ועל ההפתעות הנעימות הנכונות לנו.

על הטבילה

מהכריכה: "בהכנסנו למים, אנו הופכים לחלק מעולם הבבואה, טובלים בעולם דמיוני שאין ממשי ממנו, יקום המכיל בתוכו אפשרויות בלתי מוגבלות".

מזכיר לי את הספר המקסים "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ואת המשכו – "מבעד למראה ומה אליס ראתה שם". יש מין קסם בכניסה לתוך המים, אל עולם אחר, כזה העוטף אותך כולו, מחבק, מזמין אותך לתת מעצמך. ומצד שני, באבחה של חוסר זהירות – זה עלול לגרום לאובדנך.

מתוך הספר: "הטובלים במים מאבדים מכובד משקלם והופכים במידת מה לחלק מהמהות הצלולה, השקופה והמימית. אפשר לחוות את הטבילה במים כויתור על האגו ועל הצורך בשליטה".

את נכנסת למים, צפה על פניהם, מתמסרת. חויה של היטהרות, של ראשוניות, של התמזגות עם יסוד כה ראשוני ועם הטבע. אין עוד בנמצא משהו (לא עולה על דעתי) המסוגל לשאת אותך, לאפשר לך לצוף בלי להזדקק לתוספות שמחוץ לגופך. מגע המים על הגוף, יוצר תחושה של רוגע, טוהר, עילאיות.

"כוונת הטבילה היא להוסיף ממד של קדושה למעשה האהבה ולהביא לידי ביטוי את התהליך הרגשי שהוביל לבחירה, בהוספת ממד גופני למערכת הזוגית".

לפני שנים, כשהבנתי מי אני, חשבתי שלפעם הראשונה שלי עם מי שאהבה נפשי תהיה משמעות גדולה אם נקדים טבילה לאיחודנו, לשם יחוד קודשא בנוסח א-דתי. חויה מעניינת. למדתי אז, שגם טבילה בים כשרה היא.

על מים וטבילה

בספר ששה שערים המכסים את מהלך חיינו ומראה כיצד המים מלווים אותנו לאורך כל דרכנו: החל מטבילה במעברי החיים, דרך הזדמנויות לריפוי והחלמה של הנפש והגוף, התחדשות ותיקון עצמי, גיור וכלה בטקסי מעגל השנה. השער השישי עוסק בעיון טבילה ובו רשימות רבות-ענין מאת אנשים מעניינים.

כמו ספרים נוספים שיצאו משערי הרבנות הרפורמית הברוכה, מוכיח גם הספר הזה שהיהדות פנים רבות לה וגם אם הפרשנות שונה היא, הרי שהמקורות הם אותם – של אמותינו ואבותינו.

סיפא

קראתי בספר בשקיקה ובענין רב ולמדתי ממנו רבות. הוא כתוב בצורה קולחת. יש בו מאמרים מרתקים בצד שירים ומסות מאירות עיניים. יש בו הגות והגיגים וכל אחת ואחד תמצאנה בו ענין.

עיצוב הכריכה מהנה את העין ומושך לפתוח את הספר. הטיפות הכחולות והשקופות על רקע הלבן הטהור מעוררים את הלב להתבונן בקנקן וגם רצון להעמיק ולבחון מה יש פנימה.

אהבתי את שם הספר על האסוציאציות שזה מעורר. אצלי, כששמעתי את שמו לראשונה, צץ לי מיד המונח "קו פרשת המים" (המטאפורה שבאה לתאר ארוע מהותי, המפריד בין מה שהיה לפניו לזה שאחריו). אחרי הקריאה בו, אמרתי לעצמי שאם השיח הציבורי דהיום נוגע (בין השאר) גם להדרת נשים, הרי שבא ספר כזה ומוכיח עד כמה המוח החכם והיוצר הוא שחשוב ולא אלו אברים מאפיינים את מיננו.

מילתא זוטרא:

תבורכנה עורכות הספר, כמו גם הכותבות בו, על שהביאו בפנינו ממטעמי היהדות.

עיון נוסף:

  1. פרשת המים – דפים מהספר
  2. ביקורת באתר של נוריתה
  3. הרבה אלונה ליסיצה בגוגל ספרים
  4. הרבה ד"ר דליה מרקס בהיברו יוניון קולג'
  5. הרבה מיה ליבוביץ' באתר סימניה
  6. אתר הרבה תמר דבדבני
  7. הרבה דליה מרקס על איכות החיים שלנו ותוחלתם
  8. הסרט המלא מ-1972 Alice's Adventures in Wonderland
  9. הרבה דליה מרקס על פרשת בשלח
  10. אלעד קפלן על נשים ויציאת מצרים

 

היום הקדוש ליהודים / חג האופניים


היו לי כמה רשימות בראש לכבוד היום הזה: על הסליחה, על הכפרה, על המלחמה של הדור שלי… בסופו של חשבון נפש, בחרתי להתמקד הפעם במהות, ברוחניות. אני מניחה שהרשימות הנוספות תכתבנה במהלך השנים הבאות עלינו לטובה ובבוא זמנן אפרסם גם אותן, לא לדאוג 🙂

זה יום טעון. זה יום קשה. ויחד עם זאת – יום של התעלות הנפש, של תחושה שיש משהו נעלה, מעבר לקיום היומיומי שלנו בפרט ומעבר לנו, בני התמותה, בכלל. זה לאו דוקא א-לוקים.

בילדותי, זה היה יום מיוחד, של יראה מפני משהו טמיר, נעלם, לא ממש מובן. ילדים ברחוב גנסין, שכונת רמב"ם בגבעתיים. החיים זרמו לנו, לא תכננו מה נעשה ביום הזה, הדברים היו מובנים, פשוטים. יום כיפור – יום של חשבון נפש, הורים שותקים בכאב על בני משפחותיהם שנרצחו בשואה, נרות הנשמה המבליחים באפלה ללא מקור אור אחר, הרדיו כבוי (לא היתה עדיין טלויזיה), שיחות חרישיות, הרהורים על מעשינו בשנה שחלפה ומה נעשה בזו הקרובה, איך נהיה טובים יותר.

הבית לא היה דתי, אך בהחלט שומר מסורת, כך שבערב יום הכיפורים, לבושים בלבן אנו נוכחים בתפילת כל נדרי בבית הכנסת שברחוב המקביל, טייבר. למחרת, התיצבות ל"מזכיר נשומעס" ואחה"צ – לנעילה, לשמוע את קול השופר המבקיע לנו דרך לשמיים שישמעו את תפילותינו. ובין לבין, תקתוקים של דמקה, חמש אבנים, צהלות חרישיות מאוד של המנצחים ונזיפות מצד המבוגרים על הרעש. גם למי שהיו לו אופניים, אין סיכוי שהיה מעיז לרכוב עליהם ביום הזה. השכונה לא היתה מרשה זאת.

מי שלא צם – נהג לאכול במסתרי מטבחו מאכלים שבושלו מבעוד יום, שלא חוממו, משום שהאיסור על הדלקת אש נשמר וכדי שהריח לא ינשא באויר ויגרום לעינוי לזולת. נכון שכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", אך הכוונה היא שהפרט יתענה בעצמו, לא יענה זולתו. אף אחד לא חלם על "לעשות על האש" על גג הבית בטבורה של עיר כדי להתריס, להכעיס, להודיע על קיומו העלוב.

יש משהו ביום הזה, שמי שמתחבר אליו, לאו דוקא מהצד הדתי, אלא ברוחניות שבו, זוכה להתעלות הנפש. יש במלות כמה מהתפילות השפעה מדהימה לטובה על הנפש. אם נתעלם מהנושא של אל עליון, שצריך הרי אמונה בלב כדי להאמין בקיומו ונתרכז במסורת, בקסם שמאחד אותנו כעם, הרי שזה עושה טוב לנפש. החיבור הזה בינינו, לדעת שהתפילה בה אני נוכחת בבית הכנסת השמרני בקציר (הליברלים טרם הגיעו אלינו), היא פחות או יותר אותו ריטואל שזוגתי בנכר תקיים שעתיים לאחר מכן בבית הכנסת הליברלי (השוכן בק"ק קינגסטון אפון טיימס שבשולי לונדון), אליו היא תיקח את המחשב הנייד ותתחבר לסקייפ כדי שאוכל גם אני להיות נוכחת.

תנוח דעתכם בכיף, התפילה בקינגסטון ליבראל סינאגוג הרבה יותר מקרבת לבבות, משרה קדושה כל כך, בלי השוואה כלל לשממה המשעממת אצלנו, כשתפילות נלעסות בשממון וללא נשמה יתרה. אולי כי אנו רגילים להיות יהודים ואילו בנכר נאבקים על כל קיום של פולחן יהודי? או שמא מפאת ההבדל בין יציאת ידי חובה משום שכך צריך לעשות פן תטיל עליך קהילתך חרם ובין הבחירה החופשית לקיים זאת מתוך צו הלב והרצון הפנימי? מעולם לא חויתי כזו התעלות רוח כמו כשהרבא הצעירה צ'רלי מנצחת על הטקס וכשהמקהלה, התזמורת והקהל שרים "כל נדרי" ו"הללויה" ושאר התפילות שאפשר לזמר. מוזיקה גורמת להתעלות.

אי אפשר להעלות על הדעת שיהיה אינטרנט בבית הכנסת בקציר, שלא לדבר על להחזיק ולהדליק מחשב בפומבי… אין קִדמה, אין מחשבה על קֵרוב לבבות, קֵרוב יהודים אל המסורת שלהם, רק קרבות תרנגולים בין הרבנים למי יש יותר כוח, כי מוח אין. אין, אני אומרת לכם, אין!

הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת בארץ, היתה בילדותי וזה היה מִזמן, מִמִזמן מאוד או כמו שאומרים ילדי (ותכף מן הסתם גם הנכד יחרה-יחזיק אחריהם): בימי התנ"ך. עשרות שנים של חילוניות גמורה חלפו עלי, היות והדתיים, בהתנהלותם המבישה, השניאו את הדת על הדור שלי. לא היה לי כל רצון אפילו לחשוב על להתקרב למסורת. ואז נולדו הילדים וכידוע, לאלה יש נטיה לשנות אותך ואת השקפת עולמך, שלא לדבר על האחריות שלך לחנך אותם. מה ללמד אותם בלי להחרידם, תרתי משמע?

במהלך נדודי בנכר, נקלעתי לבית הכנסת המקומי. לא יודעת למה, אך היה לי חשוב לפקוד את המקום לשחרית (לא היו תפילות אחרות במהלך היום) ובששי-שבת, מה שבארץ לא הייתי חולמת כלל לעשות. יש שוני בין צברית ישראלית שומרת מסורת לבין יהודים החיים בנכר. דבר ראשון – המבטא. אוזני צללו בכל פעם שהן שמעו עיוות של המלים העבריות העתיקות המוכרות להן, המוטמעות בהן. שנית, מה שמובן מאליו בארץ – לא ממש ברור בנכר. אני מניחה שגם ההפך נכון הוא. אזכיר את ההגעה לבית הכנסת ברכב בשבתות וגם ביום כיפור.

יחד עם זאת, יש בינינו גם חיבור, כמובן, והוא עמוק ומגשר על הפערים ואי ההבנות. מעצם היותנו בני אותו לאום ואותן חוויות לאומיות עברו ועוברות עלינו, אנו חולקים בזכרון לאומי משותף, המועבר מדור לדור, כמסורת העם היהודי.

איזו מסורת אנו מעבירים לדור הבא ב"חג האופניים", מלבד ריקנות רוחנית?

גמר חתימה טובה!

הגרסא המקוצרת

יום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם היהודי וגם אם מאן דהוא חילוני גמור ואדוק הוא, לא יגרע מכבודו חס ושלום אם יתחבר אל המסורת של עמו. לא יגרע, באמת! כל אחד שיבחר לו כיצד להעביר את היום הזה, אך במחילה, למה לצער את הזולת בזלזול פומבי בקודש הקודשים של עמך, ישראל?