ארכיון תג: מסורת

גברת, הזדרזי Mam, Hurry up

Mr. Bean – Jumping the Queue at the Sales

זה ענין של תרבות, חינוך, של מסורת. חוצפה ישראלית היא אולי טובה כשמדובר בהיי-טק, במעוף ובעוד כהנה, אך לא כשפונים למבוגרים מאיתנו. אני מעדיפה את הנימוס הבריטי. קר ככל שיהיה, עדיין זה נעים יותר כשמתיחסים אלייך בכבוד, גם אם זה מהפנים לחוץ.

It's a matter of culture, education, of tradition. An Israeli chutzpah might be suitable in high tech, in vision and such, but not when approaching to the elders. I prefer the British politeness. As cold as it may be, still, it feels better when treated with respect, even if it's not genuine.

עשי לך רבא

מגן דוד

הדור שלי סבל מנתק לא נסלח אל שורשיו. כמי שבאו מ"שם", היו הורי שומרי מסורת. לא היו רבנים במשפחתי – משני הצדדים – אלא אנשים קְשֵי-יום שעמלו בפרך כדי למצוא את לחם יומם ולפרנס את עצמם ואת צאצאיהם. פנאי כלשהו ללמוד ולהעמיק בתורה לא היה להם וכל השכלתם התורנית נבעה מהמנהגים שקיימו, כגון שמירת השבת, כשרות ללא פשרות וחגיגת החגים בקפידה רבה. אני זוכרת את הבית, שלא היה פנאטי כלל וכלל, אך נהיר וברור היה שאין אוכלין חמץ בפסח, למרות שבארונות היה סטוק פולני טיפוסי נכבד. אם כבר לשבת בחושך – אז כמובן שזה עם מלאי ניכר של לוֹקְשְן. את המרק אפשר לאכול אחר-כך, כשהאור נדלק.

ההכוונה שלי לבית ספר ממלכתי במקום לממלכתי-דתי, היתה רק משום שאחי, שסבל שם מספיק, התריע בפני ההורים שיחסכו ממני את העינוי של שינון דברים תפלים ללא חופש מחשבתי. היה לי מזל, כי איזו הכנה יש לך לחיים הממשיים בלי לימודי ליבּה ראויים? הכיוון הוא אחד וישיר לחיי שנור על חשבון עמל הזולת. אחי, שסרב בכל תוקף להמשיך להתקשקש עם סוגיות הלכתיות, הלך לתיכון רגיל. למותר לציין את הלם הלימוד ואת הפער העצום שהוא ואותם אלה שחברו אליו הצטרכו להשלים כדי להשיג את רמת הכיתה.

הכניעה של ממשלות ישראל לגחמותיהם הבלתי מוצדקות (כאילו שיש גחמה מוצדקת, שהיא הרי תמיד על חשבון הזולת), גרמה לקיטוב בעם, להגדרה מפרידה של דתיים וחילוניים ולא יבואו אלה בקהלם של אלה, פרט לחלק קטן מהדתיים, ששאף להעביר את החילוניים בנועם (אך בנחישות!) אל מחנם ונהג להזמינם לעשות איתו שבת. זוכרות את הטרנד הזה, כשכיתות שלמות היו מופרדות מהוריהן כדי להשתעמם בשבת אצל הדתיים, אך לעולם זה לא היה להפך מחמת "השחתת נפשותיהם הטהורות של בני הדתיים", תינוקות תמימים של בית רבן אצל אלה שאינם בני תורה? זה אמנם לא היה בדורי, אך לאחריו. אני לא הרשיתי לילדי להשתתף בטומאה הזו, בשטיפת המוח החד-צדדית. לוא היתה מגמה של הפריה הדדית ופתיחות – ניחא. זה לא קרה. אלה הסתגרו בד' אמותיהם ואלה מסרו נפשותיהם במלחמות ישראל.

בדור שלי המאיסו עלינו הדתיים את הדת ואת מנהגיה, עד כדי זרא. אם רצית לגרום למאן דהוא להקיא – היית רק צריכה להזכיר לה את השטויות שעשו הדתיים. הדור שלי מאופין בחוסר הכבוד שלו לאלה ובצדק מאוד. חבל, משום שניתוק מן השורשים כמוהו כרצח של הנפש. כשאינך יודעת את העבר שלך, כשאינך מסוגלת (מרוב גועל מהעסקנים המאוסים) להתקרב לכל מה שנודף ממנו ריח של תורה – מה את יכולה להנחיל לצאצאייך?

בכל זאת, כאשר נולדו ילדי, התחלתי להתקרב למסורת, להדליק נרות לקראת שבת המלכה, לחגוג את החגים ולשמוח בהם. כמובן, לא מתוך אמונה חס וחלילה, כי אמונה אי אפשר הרי לרכוש – או שיש לך או שאין לך אותה, אבל מתוך סקרנות למה שלא ידעתי ולימוד שורשַי, תוך התפיסות עימם ובעיקר – להנחיל לדור הבא. למדתי, שאין זה משנה מה יגיד מאן דהוא מתוך אופקיו הצרים להחריד, אלא מה שאני חשה ואיך אני רוצה להיות בקשר עם יהדותי. מזל שזו אינה מוטלת בספק, למרות שרוב משפחתי משני הצדדים נכחדה ולא נשאר זכר בשביל להעיד עליהם, מלבד הרב שחיתן את הורי במחנה ברגן בלזן.

בימים אלה, בהם אנו עדים לסמטוכה המביכה והמבישה של בחירת רבנים ראשיים, אני חוזרת אל נערותִי וזכרון תחושת הגועל נפש שחשה הסביבה מהדת והדתיים המאוסים צף ועולה. למה אנחנו צריכים את המוסד המיותר הזה? כל הזמן משננים באוזנינו שהדתיים "באמת" אינם נזקקים לו ויש להם כשרות ורבנים משלהם. החילונים? אנחנו הרי מדירים רגלינו מכל מה שמריח מדת. חבל רק שאנחנו עדיין (מכוח האנרציה ומאונס השלטון?) דורכים על סִפָּהּ של הרבנות ומשתמשים בשרותיה. הלואי והיינו מדינה מתוקנת והיו מפסיקים להכתיב לנו אורח חיים שאינו הולם אותנו ואפשר היה להנשא בנישואין אזרחיים, להמנע מהטלת מומים בזכרינו המסכנים בני יומם ובבוא יומנו (אחרי 120, כמובן) להקבר בקבורה שמתאימה לנו. נפשי נקעה כשבחגיגות הבר-מצוה של ילדי בכותל, הופרדנו, הנשים, מהזכרים ונאלצנו לנחש מה מתרחש בתוך המערה החשוכה אליו הם נכנסו מתוקף היותם בעלי רכיב מתנדנד שעליו גאותם. כל ההבדל בינינו זה רכיב, לא מוח, אלא אבר מיותר. מה הושג בהפרדה המפגרת הזו?

אם לשרי הממשלה הזו היתה יושרה (שלא לדבר על הביבי חסר-האונים והחזון) – הם היו שמים קץ לפארסה הבלתי מכובדת הזו ומבטלים את המוסד הזה מכל וכל. אך למה שנבקש דברים שאינם מציאותיים? יושרה ושרי ממשלה? נו, באמת! אני גם נגד שר לענייני דתות, שגם זה מיותר. מה רע בלהעמיד מנהלת (כן, אשה!) במחלקה לענייני דתות בתוך משרד הפנים? כמה עבודה יש בנושא הזה שמצריך שר וכיבודים נִלְוִים? הכל על חשבוננו, כמובן.

במשפט אחד: עוצו עצה ותופר הפארסה הזו של בחירת הרבנים הראשיים המיותרים!

סתם חפירות:

  1. עשה לך רב, ויקיפדיה
  2. ונתנה תוקף
  3. היום הקדוש ליהודים
  4. הושענא רבא

פרשת המים

טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי

הגות בספר שנערך בידי אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני

 

מבוא

א. בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ  ב. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם  ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר  ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ  ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם  ז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן  ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.

ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן  י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יא. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן  יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב  יג. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.

ישנם מושגים רבים בחיינו אליהם אנו מתיחסים כפשיטא ואיננו מקדישים להם מחשבה. לרוב, אנו חשים בהם בחסרונם, כשאנו זקוקים להם וָאַיִן. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר במים. אֵין דין היושב בשבדיה על פלגי מים כדין ההֵלֶךְ בסהרה.

מים, לדידי, הם הנוזל הזולג מהברז, אִם לשתיה או לרחצה. כחילונית (אף שבית הורי היה מסורתי), הפעם היחידה בה התוודעתי לשימוש הנרחב יותר במים, היתה כשהרבנית הממונה על הנושא, הסבירה לי את שעלי לעשות בטרם אכנס לחופה. נאמנה לדרכי האתאיסטית, הנסיבות היו עימי (תרתי משמע) ולא הזדקקתי לטבילה, כך שלא חויתי על בשרי.

על המים

מתוך כריכת הספר: "מים הם יסוד כה בסיסי בחיינו, עד כי לעתים אנו שוכחים את היותם חומר קמאי, שבלעדיו לא יתכנו חיים, שבהינתנו בצמצום, לא תתכן צמיחה ושבשפיעה מוגזמת שלו טמונה סכנה".

כמו כל דבר בחיים, הסוד הוא איזון נכון. עדיף במשורה, בזהירות, מאשר במופרז. כוחם הרב של המים יכול לפעול לטובה אך עלול גם להרע. מגיסא טבא, מעניקים לנו המים חיים ויוצרים צמיחה ושגשוג. אנו צורכים אותם מדי יום והם תורמים לקיומנו, כמו גם לשמירה על בריאותנו (היגיינה). מאידך, הם עלולים לגרום להרס ולחורבן, לא עלינו.

מים הם המרכיב הכי משמעותי בחיינו, למעשה יסוד החיים שלנו, כי בהעדרם – לא יִתָכנו חיים. יחד עם זאת, כשהם באים בהגזמה – ישמרנו האל וינצרנו מפגיעתם. מאז ימי המבול בימות התנ"ך, הצונמי הנורא בדצמבר 2004, השטפונות הקשים בקווינסלנד בדצמבר 2010 ושאר ההצפות ההורסניות שלא מניתי כאן בתקוה ובתפילה שלא יקרו יותר – חווינו קשות ולא היינו רוצות לחזור לאלה. דיינו יותר מדי. בתפילת הגשם (הן ביהדות והן במסורות אחרות), מבקש האדם מבורא עולם שהמים יבואו עליו לטובה ולא חס וחלילה אחרת. הלואי, אמן!

על פי הפאנג שוואי, אלמנט המים שייך לאנרגיה הנקבית (יין), המסמלת רגישות, שגשוג וכספים והוא אחראי על חידוש ושחזור של אנרגיה חיובית. הלואי עלינו, אמן!

מכריכת הספר: "דמות העולם ודמותנו משתקפת במים באינספור אופנים. עתים ההשתקפות סהרוריות, עתים חידתית וקסומה, פעמים עכורה ופעמים בוהקת."

המים כמשקפים אותנו ואת סביבתנו: בוקר אחד אנו קמים רגיל, באחר אנו הפוכים, לפעמים מצב רוחנו מרומם, לפעמים לא כל כך ופעמים השמש זורחת עד שלבנו מתרונן משמחה על היום החדש הצופן לנו אך טובות ועל ההפתעות הנעימות הנכונות לנו.

על הטבילה

מהכריכה: "בהכנסנו למים, אנו הופכים לחלק מעולם הבבואה, טובלים בעולם דמיוני שאין ממשי ממנו, יקום המכיל בתוכו אפשרויות בלתי מוגבלות".

מזכיר לי את הספר המקסים "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ואת המשכו – "מבעד למראה ומה אליס ראתה שם". יש מין קסם בכניסה לתוך המים, אל עולם אחר, כזה העוטף אותך כולו, מחבק, מזמין אותך לתת מעצמך. ומצד שני, באבחה של חוסר זהירות – זה עלול לגרום לאובדנך.

מתוך הספר: "הטובלים במים מאבדים מכובד משקלם והופכים במידת מה לחלק מהמהות הצלולה, השקופה והמימית. אפשר לחוות את הטבילה במים כויתור על האגו ועל הצורך בשליטה".

את נכנסת למים, צפה על פניהם, מתמסרת. חויה של היטהרות, של ראשוניות, של התמזגות עם יסוד כה ראשוני ועם הטבע. אין עוד בנמצא משהו (לא עולה על דעתי) המסוגל לשאת אותך, לאפשר לך לצוף בלי להזדקק לתוספות שמחוץ לגופך. מגע המים על הגוף, יוצר תחושה של רוגע, טוהר, עילאיות.

"כוונת הטבילה היא להוסיף ממד של קדושה למעשה האהבה ולהביא לידי ביטוי את התהליך הרגשי שהוביל לבחירה, בהוספת ממד גופני למערכת הזוגית".

לפני שנים, כשהבנתי מי אני, חשבתי שלפעם הראשונה שלי עם מי שאהבה נפשי תהיה משמעות גדולה אם נקדים טבילה לאיחודנו, לשם יחוד קודשא בנוסח א-דתי. חויה מעניינת. למדתי אז, שגם טבילה בים כשרה היא.

על מים וטבילה

בספר ששה שערים המכסים את מהלך חיינו ומראה כיצד המים מלווים אותנו לאורך כל דרכנו: החל מטבילה במעברי החיים, דרך הזדמנויות לריפוי והחלמה של הנפש והגוף, התחדשות ותיקון עצמי, גיור וכלה בטקסי מעגל השנה. השער השישי עוסק בעיון טבילה ובו רשימות רבות-ענין מאת אנשים מעניינים.

כמו ספרים נוספים שיצאו משערי הרבנות הרפורמית הברוכה, מוכיח גם הספר הזה שהיהדות פנים רבות לה וגם אם הפרשנות שונה היא, הרי שהמקורות הם אותם – של אמותינו ואבותינו.

סיפא

קראתי בספר בשקיקה ובענין רב ולמדתי ממנו רבות. הוא כתוב בצורה קולחת. יש בו מאמרים מרתקים בצד שירים ומסות מאירות עיניים. יש בו הגות והגיגים וכל אחת ואחד תמצאנה בו ענין.

עיצוב הכריכה מהנה את העין ומושך לפתוח את הספר. הטיפות הכחולות והשקופות על רקע הלבן הטהור מעוררים את הלב להתבונן בקנקן וגם רצון להעמיק ולבחון מה יש פנימה.

אהבתי את שם הספר על האסוציאציות שזה מעורר. אצלי, כששמעתי את שמו לראשונה, צץ לי מיד המונח "קו פרשת המים" (המטאפורה שבאה לתאר ארוע מהותי, המפריד בין מה שהיה לפניו לזה שאחריו). אחרי הקריאה בו, אמרתי לעצמי שאם השיח הציבורי דהיום נוגע (בין השאר) גם להדרת נשים, הרי שבא ספר כזה ומוכיח עד כמה המוח החכם והיוצר הוא שחשוב ולא אלו אברים מאפיינים את מיננו.

מילתא זוטרא:

תבורכנה עורכות הספר, כמו גם הכותבות בו, על שהביאו בפנינו ממטעמי היהדות.

עיון נוסף:

  1. פרשת המים – דפים מהספר
  2. ביקורת באתר של נוריתה
  3. הרבה אלונה ליסיצה בגוגל ספרים
  4. הרבה ד"ר דליה מרקס בהיברו יוניון קולג'
  5. הרבה מיה ליבוביץ' באתר סימניה
  6. אתר הרבה תמר דבדבני
  7. הרבה דליה מרקס על איכות החיים שלנו ותוחלתם
  8. הסרט המלא מ-1972 Alice's Adventures in Wonderland
  9. הרבה דליה מרקס על פרשת בשלח
  10. אלעד קפלן על נשים ויציאת מצרים

 

היום הקדוש ליהודים / חג האופניים


היו לי כמה רשימות בראש לכבוד היום הזה: על הסליחה, על הכפרה, על המלחמה של הדור שלי… בסופו של חשבון נפש, בחרתי להתמקד הפעם במהות, ברוחניות. אני מניחה שהרשימות הנוספות תכתבנה במהלך השנים הבאות עלינו לטובה ובבוא זמנן אפרסם גם אותן, לא לדאוג 🙂

זה יום טעון. זה יום קשה. ויחד עם זאת – יום של התעלות הנפש, של תחושה שיש משהו נעלה, מעבר לקיום היומיומי שלנו בפרט ומעבר לנו, בני התמותה, בכלל. זה לאו דוקא א-לוקים.

בילדותי, זה היה יום מיוחד, של יראה מפני משהו טמיר, נעלם, לא ממש מובן. ילדים ברחוב גנסין, שכונת רמב"ם בגבעתיים. החיים זרמו לנו, לא תכננו מה נעשה ביום הזה, הדברים היו מובנים, פשוטים. יום כיפור – יום של חשבון נפש, הורים שותקים בכאב על בני משפחותיהם שנרצחו בשואה, נרות הנשמה המבליחים באפלה ללא מקור אור אחר, הרדיו כבוי (לא היתה עדיין טלויזיה), שיחות חרישיות, הרהורים על מעשינו בשנה שחלפה ומה נעשה בזו הקרובה, איך נהיה טובים יותר.

הבית לא היה דתי, אך בהחלט שומר מסורת, כך שבערב יום הכיפורים, לבושים בלבן אנו נוכחים בתפילת כל נדרי בבית הכנסת שברחוב המקביל, טייבר. למחרת, התיצבות ל"מזכיר נשומעס" ואחה"צ – לנעילה, לשמוע את קול השופר המבקיע לנו דרך לשמיים שישמעו את תפילותינו. ובין לבין, תקתוקים של דמקה, חמש אבנים, צהלות חרישיות מאוד של המנצחים ונזיפות מצד המבוגרים על הרעש. גם למי שהיו לו אופניים, אין סיכוי שהיה מעיז לרכוב עליהם ביום הזה. השכונה לא היתה מרשה זאת.

מי שלא צם – נהג לאכול במסתרי מטבחו מאכלים שבושלו מבעוד יום, שלא חוממו, משום שהאיסור על הדלקת אש נשמר וכדי שהריח לא ינשא באויר ויגרום לעינוי לזולת. נכון שכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", אך הכוונה היא שהפרט יתענה בעצמו, לא יענה זולתו. אף אחד לא חלם על "לעשות על האש" על גג הבית בטבורה של עיר כדי להתריס, להכעיס, להודיע על קיומו העלוב.

יש משהו ביום הזה, שמי שמתחבר אליו, לאו דוקא מהצד הדתי, אלא ברוחניות שבו, זוכה להתעלות הנפש. יש במלות כמה מהתפילות השפעה מדהימה לטובה על הנפש. אם נתעלם מהנושא של אל עליון, שצריך הרי אמונה בלב כדי להאמין בקיומו ונתרכז במסורת, בקסם שמאחד אותנו כעם, הרי שזה עושה טוב לנפש. החיבור הזה בינינו, לדעת שהתפילה בה אני נוכחת בבית הכנסת השמרני בקציר (הליברלים טרם הגיעו אלינו), היא פחות או יותר אותו ריטואל שזוגתי בנכר תקיים שעתיים לאחר מכן בבית הכנסת הליברלי (השוכן בק"ק קינגסטון אפון טיימס שבשולי לונדון), אליו היא תיקח את המחשב הנייד ותתחבר לסקייפ כדי שאוכל גם אני להיות נוכחת.

תנוח דעתכם בכיף, התפילה בקינגסטון ליבראל סינאגוג הרבה יותר מקרבת לבבות, משרה קדושה כל כך, בלי השוואה כלל לשממה המשעממת אצלנו, כשתפילות נלעסות בשממון וללא נשמה יתרה. אולי כי אנו רגילים להיות יהודים ואילו בנכר נאבקים על כל קיום של פולחן יהודי? או שמא מפאת ההבדל בין יציאת ידי חובה משום שכך צריך לעשות פן תטיל עליך קהילתך חרם ובין הבחירה החופשית לקיים זאת מתוך צו הלב והרצון הפנימי? מעולם לא חויתי כזו התעלות רוח כמו כשהרבא הצעירה צ'רלי מנצחת על הטקס וכשהמקהלה, התזמורת והקהל שרים "כל נדרי" ו"הללויה" ושאר התפילות שאפשר לזמר. מוזיקה גורמת להתעלות.

אי אפשר להעלות על הדעת שיהיה אינטרנט בבית הכנסת בקציר, שלא לדבר על להחזיק ולהדליק מחשב בפומבי… אין קִדמה, אין מחשבה על קֵרוב לבבות, קֵרוב יהודים אל המסורת שלהם, רק קרבות תרנגולים בין הרבנים למי יש יותר כוח, כי מוח אין. אין, אני אומרת לכם, אין!

הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת בארץ, היתה בילדותי וזה היה מִזמן, מִמִזמן מאוד או כמו שאומרים ילדי (ותכף מן הסתם גם הנכד יחרה-יחזיק אחריהם): בימי התנ"ך. עשרות שנים של חילוניות גמורה חלפו עלי, היות והדתיים, בהתנהלותם המבישה, השניאו את הדת על הדור שלי. לא היה לי כל רצון אפילו לחשוב על להתקרב למסורת. ואז נולדו הילדים וכידוע, לאלה יש נטיה לשנות אותך ואת השקפת עולמך, שלא לדבר על האחריות שלך לחנך אותם. מה ללמד אותם בלי להחרידם, תרתי משמע?

במהלך נדודי בנכר, נקלעתי לבית הכנסת המקומי. לא יודעת למה, אך היה לי חשוב לפקוד את המקום לשחרית (לא היו תפילות אחרות במהלך היום) ובששי-שבת, מה שבארץ לא הייתי חולמת כלל לעשות. יש שוני בין צברית ישראלית שומרת מסורת לבין יהודים החיים בנכר. דבר ראשון – המבטא. אוזני צללו בכל פעם שהן שמעו עיוות של המלים העבריות העתיקות המוכרות להן, המוטמעות בהן. שנית, מה שמובן מאליו בארץ – לא ממש ברור בנכר. אני מניחה שגם ההפך נכון הוא. אזכיר את ההגעה לבית הכנסת ברכב בשבתות וגם ביום כיפור.

יחד עם זאת, יש בינינו גם חיבור, כמובן, והוא עמוק ומגשר על הפערים ואי ההבנות. מעצם היותנו בני אותו לאום ואותן חוויות לאומיות עברו ועוברות עלינו, אנו חולקים בזכרון לאומי משותף, המועבר מדור לדור, כמסורת העם היהודי.

איזו מסורת אנו מעבירים לדור הבא ב"חג האופניים", מלבד ריקנות רוחנית?

גמר חתימה טובה!

הגרסא המקוצרת

יום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם היהודי וגם אם מאן דהוא חילוני גמור ואדוק הוא, לא יגרע מכבודו חס ושלום אם יתחבר אל המסורת של עמו. לא יגרע, באמת! כל אחד שיבחר לו כיצד להעביר את היום הזה, אך במחילה, למה לצער את הזולת בזלזול פומבי בקודש הקודשים של עמך, ישראל?