ארכיון תג: מסכות

פתאום כולם עם מסכות Suddenly Everyone is Wearing Masks

DW News – Everything you need to know about face masks

מה שאיום על סגר עושה! פתאום הכל עוטים מסכות כאילו שזה מה שימנע את הסגר.

What a threat of lockdown does! Suddenly everyone is wearing masks as if this is what will prevent the lockdown.

בצהריים, החליטה הממשלה להטיל עלינו סגר כללי סתם, כי כך בא לקריים מיניסטר. זה מתאים לו. לנו לא, אבל למי זה אכפת חוץ מלנו?

At noon, the government decided to impose a general closure on us just because that is how the Crime Minister felt like imposing it. It suits him. We do not, but who cares except us?

אחר הצהריים יצאתי להצטייד במזון לקראת השבוע שהתחיל היום. בניגוד לאתמול, התפלאתי למצוא שהכל עוטים מסכות על פניהם, כאילו שזה מה שימנע מהם את המחלה אחרי שכבר נדבקו בה. אני תוהה עד כמה מטומטמים האנשים. הרי מסכה היום, בניגוד לימים הקודמים, לא תוכל לסייע למי שכבר נדבקו או הדביקו בגלל רשלנותם הבלתי נסלחת. יחד עם זאת, אולי זה ימנע הדבקות חדשות. אפשר רק לקוות.

In the afternoon I went out to stock up on food for the week that started today. Unlike yesterday, I was surprised to find that everyone was wearing masks on their faces, as if that it would keep them from catching the disease after they had already become infected. I wonder how stupid people are. After all, a mask today, unlike previous days, will not be able to help those who have already been infected or have been infecting others because of their unforgivable negligence. At the same time, it may prevent new infections. One can only hope.

ראש השנה שלנו יחגג בששי בערב. בדרך כלל זה בארוחת חג חגיגית, אך בגלל הסגר שהוטל עלינו (שרבים מקווים כי יבוטל), לא תהיינה התכנסויות משפחתיות באותו מקום, אלא כנראה בזום ובוואטסאפ. תחליף עלוב לחיים האמיתיים, אבל כך רוצה הקריים מיניסטר ולנו אין ברירה אלא לציית. לא משום שאנו מאמינים לצעדים הננקטים בידי הממשלה המושחתת הזו, אלא משום שאף אחד אינו מעונין להתפס בחוץ בשעת סגר ולבלות את החג בבית הכלא.

Our New Year will be celebrated on Friday night. Usually it's a festive holiday meal, but because of the lockdown imposed on us (which many hope it will be cancelled), there will be no family gatherings in the same place, but probably in Zoom and WhatsApp. A lousy substitute for real life, but that's what the Crime Minister wants and we have no choice but to obey. Not because we believe in the steps taken by this corrupt government, but because nobody is interested in getting caught outside during a lockdown and spending the holiday in jail.

בדרך כלל, בזמנים רגילים, ישנה אוירת חג באויר לקראת ראש השנה. הפעם כלום. זה לא משום שקשה לראות את הבעות הפנים של הבריות מאחורי המסכות, אלא משום שהעיניים כבויות, ממש לא שמחות. אין תקוה לשינוי המצב הקשה. אין ממשלה מתפקדת לטובת האזרחים. אין דברים טובים ואין אופק משמח. דכאון ממש!

Usually, at regular times, there is a holiday atmosphere in the air ahead of Rosh Hashanah. This time nothing. This is not because it is difficult to see the facial expressions of the people behind the masks, but because the eyes are closed, not really happy. There is no hope for a change in the difficult situation. There is no functioning government for the benefit of the citizens. There are no good things and no happy horizon. A total depression!

minutephysics – Why Masks Work BETTER Than You'd Think

במשפט אחד:

עטו מסכות, זה מציל חיים!!!

In one sentence:

Wear masks, it saves lives!!!

מסכה של יום ששי Friday Mask

מסכות Masks

מסכות   Masks

נבצר מבינתי. איך אנשים אינם מבינים שאליהם לעטות מסכות כדי להתגונן בפני המגיפה. פשוט נבצר.

It's beyond my grasp. How people don't understand that they have to wear masks to defend themselves against the pandemic. I Just can't get it.

בדרך לקניות, עברתי ליד דוכן מפעל הפיס. כל השבוע לא יצא לי לבדוק את הלוטו ששלחתי ביום ששי שעבר. חשבתי שכדאי לבדוק, אולי זכיתי בפרס הגדול של ה-60 מליון שהיה בדאבל. איני נוהגת לשלוח, אלא רק כשיש פרס גדול, מה שקורה לעתים די נדירות – אחת לחודשיים-שלושה.

On my way shopping, I passed by the lottery stand. All week I didn't have the chance to check the ticket I sent last Friday. I thought it was worth checking, maybe I won the grand prize of the 60 million that was in the double. I don't usually send, except when there is a large prize, which happens quite rarely – once every two to three months.

בהתקרבי אל הדוכן, הבחנתי בגבר העומד ומפטפט עם המוכרת. השמוק לא עטה מסכה. למה שיעשה זאת? הרי הוא חושב שהוא חסין ולו זה לא יקרה. עמדתי בצד, במרחק בטוח וחיכיתי בסבלנות עד שהוא יעזוב את המקום. אחרי מספר דקות, הוא זז הצדה והחוה לי להתקרב למקום בו עמד קודם, שהיה מאוד קרוב להיכן שעמד עכשו. "אתה בלי מסכה", אמרתי בלי להזיז את עצמי ממקום עומדי. אני משתדלת לשמור על עצמי כמיטב יכולתי והבנתי. כנשוך נחש, הוא נרתע לאחוריו וכמעט מעד ונפל מקצה המדרכה אל הכביש. לא היתה לי כוונה לנוע לעברו כדי להצילו. מבחינתי, לוא היה נדרס, זה היה עונשו על אי חבישת מסכה וסיכון הציבור. אני בענין של שכר ועונש.

As I approached the stand, I noticed a man standing and chatting with the saleswoman. The shmuck didn't wear a mask. Why would he do that? After all, he thinks he is immune and it won't happen to him. I stood to the side, at a safe distance and waited patiently for him to leave. After a few minutes, he moved aside and gestured for me to get closer to where he was standing before, which was very close to where it stood now. "You are without a mask," I said without moving myself from where I stood. I try to take care of myself as best I can and understand. As if he was bitten by a snake, he recoiled back and almost tripped and fell of the edge of the sidewalk onto the road. I had no intention of moving towards him to save him. For me, had he been run over, it would have been his punishment for not wearing a mask and endangering the public. I am in favour of reward and punishment.

למזלו, הוא הצליח לאחוז בדוכן ברגע האחרון וליצב את עצמו, ממש יחד עם חריקת הבלמים של מכונית שעברה ליד ונהגה הבחין במתרחש. היה לי על קצה הלשון לומר לו שאולי זה ילמד אותו לקח, אך התאפקתי. לא היה לי כוח להתחיל ריב. הוא הוציא מכיסו את המסכה שלו וכיסה את פניו. אחר, לקח את ארנקו שהיה מונח על הדוכן, תחב אותו בכיס האחורי של מכנסיו, נופף למוכרת לשלום והתחיל לפסוע מאיתנו. הוצאתי מתיקי שני מגבוני חיטוי והתקרבתי לאט אל הדוכן. באחד מהם נופפתי באויר לאט כדי שזה ילכוד כל מיני איומים שאולי יש באויר במקום בו עמד השמוק. השלכתי את זה לפח ובמגבון השני ניקיתי ביסודיות את משטח הדוכן. לא שהיתה לי כוונה להשען על זה, אבל עדיף לי שהוירוס לא ינדוד לעברי.

Luckily, he managed to grab the stand at the last minute and stabilize himself, right along with the squeak of a car brakes passing by which its driver noticed what was happening. I had it on the tip of my tongue to tell him that maybe it would teach him a lesson, but I held back. I didn't have the strength to start a fight. He took his mask out of his pocket and covered his face. Then, he took his wallet that was lying on the stand, stuck it in the back pocket of his pants, waved goodbye to the saleswoman and began to walk away from us. I took two disinfectant wipes out of my bag and slowly approached the stand. With one of them I waved the air slowly so that it would capture all sorts of threats that might be in the air where the shmuck stood. I tossed it in the trash, and with the other wipe I thoroughly cleaned the stand surface. Not that I had any intent of leaning on it, but it's better for me that the virus doesn't migrate towards me.

המוכרת הביטה במעשי בשקט, בלי להגיב. אני, מצדי, התאפקתי מלהעיר לה על שהיא יושבת בתוך הדוכן הסגור בלי מסכה. היא בגילי ומסכנת את עצמה. יש גיל שאין טעם להעיר דבר, כי אם לא למדו בעצמם, אז אין סיכוי שמישהי זרה תחנך אותם.

The saleswoman looked at my actions quietly, without reacting. I, for my part, refrained from commenting to her that she was sitting inside the closed stand without a mask. She is my age and endangering herself. There is an age where there is no point in commenting on anything, because if they did not learn on their own, then there is no chance that someone foreign will educate them.

במשפט אחד:

הכרטיס שלי הניב לי 20 ₪. למה לא עשרים מליון, לפחות שליש מהפרס הגדול?

In one sentence:

My ticket yielded me 20 NIS. Why not twenty million, at least a third of the grand prize?

פורים ה'תשע"ח Purim 5778

להתחפש זה כיף It's fun to masquerade

להתחפש זה כיף ! It's fun to masquerade

משנה לשנה מתרחק החג הזה מבנות גילי. לולא הנכדים והתכונה סביב תחפושותיהם, אני בספק אם היינו חוות אותו.

Year after year, this holiday distanced itself from people at my age. If it were not for the grandchildren and the bustle of preparation around their costumes, I doubt we would have experienced it.

פורים הוא החג שאני הכי אוהבת ולא רק משום שנולדתי במוצאו (ט"ז באדר). אני אוהבת להתחפש, זה כנראה באופי שלי. אני אוהבת את המאכלים ואת מנהג משלוח המנות. על לשתות עד-דלא-ידע אני מוותרת. איני אוהבת אלכוהול, מעדיפה מיץ תפוזים סחוט טרי.

Purim is the holiday I love most, and not only because I was born a day after it (16 in Adar). I love to masquerade, it's probably in my character. I love the dishes and the custom of sending Mishloach manot. I pass drinking Ad-lo-yada. I don't like alcohol, I prefer freshly squeezed orange juice.

יצאתי "העירה" (מרחק שלושה רחובות מהיכן שאני גרה) כדי לראות את הצוהלים. לא היה מה לצלם, אותן תחפושות מלפני שנה ושנתיים.

I went out to the "city" (three blocks from where I live) to see the cheerful people. There was nothing to photograph, the same costumes from a year and two years ago.


הקרפנטרסנֶשֶׁף מַסֵכוֹת

This Masquerade – A Tribute to The Carpenters


♀ ♀

אבנר הליצן סיפור לפורים באתר מעריב

צחוק, צהלה ושמחה

וגם משלוח מנות

מסכות, צהלה ושמחה

מסכות, צהלה ושמחה

החיים יפים, מתוקים כמו דבש, בעיקר בפורים. כמו בקרנבל בברזיל, אנחנו יוצאים לרחובות בתהלוכות תחפושות ושוכחים מההווה המעיק ומהמחר הלא פשוט, שיבוא מיד כשהקרנבל יגמר.

Paul Evans – Happy Go Lucky Me


אינני יודעת למה אני חושבת על זה, אולי משום שבשבוע שעבר ציינו חמש שנים לפטירתה של אמי ונזכרתי שהיא לא סיפרה לי הרבה על ילדותה, בעיקר לא על איך חגגו את החגים בעיירה. מעולם לא סיפרה אם התחפשה בפורים וּלְמָה. על תמונות אין מה לדבר, כי אם היו – הן אבדו בשואה. אינך נוהגת לקחת איתך את אלבום התמונות כשאת נמלטת על נפשך מפני הצורר המבקש להשמידך; זה הדבר האחרון שיש לך בראש.

קשה לי לדמיין מה עובר על ילדה שגרה בעיירה קטנה, שגדלה בידיעה שהיא שונה מהסביבה, גם אם ישנן עוד כמה ילדות וילדים כמוה. בכל זאת, היא מהמגזר של המיעוט. איך זה לאפות אוזני המן (אמהּ, היא סבתי, היתה האופה של העיירה) ולחַלֵק את משלוח המנות רק לחֵלֶק מהאוכלוסיה, זה שנמנה עם בני ברית.

חשבתי על משלוח המנות בגולה עת הכנתי כמה כדי להביא לשכנות שלי. הצעירים החופשיים (הלא דתיים) של ימינו כבר אינם טורחים במנהג הזה. אלה שיש להם ילדים בגנים או בבתי הספר עדיין מכינים בלית ברירה, אך לא עבור החברים והשכנים. חבל. מנהג יפה הוא משלוח המנות.

רונית אופיר – משלוח מנות

אני נזכרת בארוע הזוי שארע לפני שנים. אחת מחברותי החופשיות גרה אז ב-upstate ניו יורק. ערב פורים, סיפרתי עליה לחברה אחרת, חרדית מברוקלין (תמיד היתה לי חולשה לדתיות וקשר די הדוק עימן…). זו התעקשה שאמסור לה את כתובתה המדויקת של החופשיה ולא אבתה לגלות מדוע. עם כל הידע שלי על החג, לא תארתי לעצמי שהמצוה כה חשובה עד כי תבעיר אש בעצמותיה של החרדית וזו תעשה את כל הדרך הלא קצרה עד ביתה של החופשיה רק כדי למסור לה דרישת שלום ממני באמצעות משלוח מנות.

מה רבה היתה הפתעתי לקבל שיחת טלפון מחברתי החופשית, בה סיפרה שהיתה קרובה להתקף לב עת ענתה לצלצול בדלת כששמעה שמעברה השני הזדהתה מאן דהיא כ"חברה של שרון", ולכן לא היססה ופתחה. לבה החסיר כמה וכמה פעימות לַמראה ההזוי: על סף ביתה ניצבה אשה, אמנם נחמדה ומסבירת פנים, אך עטויה שמאטע (כך כינתה חברתי את השביס) לראשה. מה יכולה אשה מן הישוב לחשוב על הופעה כזו? עלי להזכיר לקוראות שהלה הרי חופשיה, בסביבתה לא גרו יהודים ולכן לא התענתה יום לפני בתענית אסתר, כך שהיא שכחה מחג הפורים. היא חשבה שקרה לי אסון ודתיה באה לבשר לה עליו. בשביל זה בראו לנו את הדתיות, לא ככה?

בטרם עמד לבה מלכת באופן סופי, שמעה החברה את האשה מברכת אותה בפורים שמח ותוקעת לידיה המופתעות שקית ארוזה בצלופן צבעוני מרשרש. בעוד הזרה מחייכת אליה משן אל שן, מחכה להזמנה להכנס פנימה כדי לנוח מתלאות הדרך (זה המידע שקיבלתי מהצד של הדתית), עמדה לה חברתי ההמומה, בוהה בתופעה שלפניה, אינה מסוגלת להוציא הגה במשך דקות ארוכות.

הדתית סיפרה לי שכשהבינה שאין תקוה להצעה להכנס, היא חזרה על ברכת ה"פורים שמח", סבה על עקביה וחזרה לברוקלין. לא שהיתה לה כוונה לבקש דבר, גם לא כוס מים, כי מהדרת שבמהדרין שכמוה לעולם לא תטעם וגם לא תשתה חלילה וחס דבר בבית זר, על אחת כמה וכמה בזה של חילוניה, רק לנוח ביקשו רגליה אחרי שכיתתה אותן ברחבי העיר כשהיא מסתייעת ברכבת התחתית ובאוטובוס.

החברה החופשיה לא הצליחה להתגבר על האלם שקפץ עליה וכל מה שהיתה מסוגלת לעשות, זה להביט אחר גבה המתרחק של הדתית ולאחר שזה נעלם מעיניה, לסגור את הדלת ולמהר להתישב משום שרגליה לא היו יציבות כל כך. בכל זאת, הפתעה שכזו, של ד"ש וברכת חג שמח ממני…

רחוב סומסום – משלוחי מנות


הפתעות יש להפתיע בצורה מושכלת, גם אם הן נעימות. כדאי לקחת בחשבון שלא כל אחת יכולה לעמוד בהן.

פורים באנימציה

חג פורים שמח ומבדח Happy and Funny Purim

חג פורים

חג פורים שמח לילדים ה'תשע"ד 2014  Happy Purim for the children

ובישוב קציר צהלה ושמחה. בית לולה, הוא בית העם שלנו, אם היינו קיבוץ, מלא מפה לפה ברוקדות ורוקדים, צוהלות וצוהלים, המניפים רגליים אל על, מגרונם בוקעים שירי פורים עליזים, שירי עם ובוקרים כיד הדי-ג'י הקלה על הצלילים. והיין, כמובן, נשפך כמים, נערה אל קרבנו עוד ועוד ועוד.

The settlement of Katzir cheered and rejoiced. Beit Lula, our assembly hall, if we were a kibbutz, is full of people dancing, joyous and cheerful, waving their feet up, jubilant Purim songs bursting from their throats, folk and cowboys' songs as the hands of the DJ relieved the sounds. And the wine, of course, spilled like water, poured into us more and more and more.

יום ששי, שתיים אחרי חצות. בית לולה מתחיל להתרוקן. תהלוכה רבת שיכורים משוטטת באמצע הלילה ושרה ושרה ושרה… עד דלא ידע. ביאטריס ואני עם החוגגות, גם אנחנו לא ממש יציבות על רגלינו ומתנודדות כמו השאר. קרררררררר, האף קופא לנו, אבל בתוך תוכנו חם מכמויות היין האדירות שצרכנו. אינני זוכרת מתי שתיתי כל כך הרבה. הראש מסתובב לי ואני רואה את העולם מבעד לעיגולים זזים, בלי להצליח למקד את העיניים. הכל נראה כפול. אני עוצמת עין אחת והרחוב מסתדר לי. פוקחת אותה והכל שב להיות זוגי וישנם כמה עצמים שמתעצמים גם לכדי שלישיה ורביעיה.

Friday, two after midnight. Beit Lola begins to empty. A very drunken procession roamed in the middle of the night and sings and sings and sings… Unaware of what's happening. Béatrice and I are with the celebrations, we are not quite steady on our feet ourselves, and we are swaying like the rest. It's colllllld, our nose freezes, but inside our body it's warm due to the huge quantities of wine we consumed. I don't remember when I ever drank so much. My head is spinning and I see the world through moving circles, unable to focus my eyes. Everything looks double. I close one eye and the street gets organized. I open it and everything becomes double again, and there are some objects that grow into a trio and a fourth.

אין לי מושג איך ולמה זה קרה, אך ביאטריס סיפרה לי שפתאום נעמדתי באמצע הכיכר, מסביבי אנשים שמחים, והתחלתי לדקלם בשפה זרה לה:

קוּקעריקו, די מאמע איז נישט דא

וי איז זי גיפארן?

קיין מלאבעס.

וואס וועט זי ברענגען?

א טופ מיט קאבע.

וי וועט זי דאס שטעלן?

אינטע די טיר.

ווער וועט דאס טרינקען?

איך מי דיר.

I have no idea how and why it happened, but Béatrice told me that suddenly I stood in the middle of the square, around me happy people, and began to recite in a foreign language she didn't know:

Kukeriku, di mame is nisgt du.

Vi is zi gifurn?

Kein Melaves.

Vus vet zi brengen?

A top mit kave.

Vi vet zi dus shteln?

Inte di tir.

Ver vet dus trinken?

Ich mit dir.

ביאטריס טענה שהחבורה מחאה לי כפיים בהתלהבות ודרשה לשמוע שוב ולדקלם יחד איתי עוד ועוד. לדבריה, עשינו את זה לפחות 10 פעמים ואפילו היא כבר למדה לדקלם את זה בעל פה. אני פותחת לה עיניים בגודל של צלחות כשהיא מדגימה לי איך עמדתי ודיקלמתי, מתעלמת מהקור ומהעובדה שדחקה בי כל הזמן למהר הביתה. אני נמסה למשמע מבטאה הצרפתי באידיש. אי אפשר לחשוד בביאטריס שזו תדע את שפת אמי, קל וחומר דקלום שלימדה אותי הורתי בילדותי, כך שאני מאמינה לה שכך קרה, למרות שאינני זוכרת דבר מכל זה.

Béatrice claimed that the group applauded me enthusiastically and demanded to hear again and recite along with me more and more. According to her, we did it at least 10 times and even she has learned to recite it by heart. I open to her eyes the size of plates as she demonstrates how I stood and recited, ignoring the cold and the fact that she kept pushing me all the time to go home. I'm melting at the sound of her French accent in Yiddish. You can't suspect Béatrice to know my mother tongue, let alone a recital that my mother taught me as a child, so I believe her that it happened, even though I don't remember any of it.

במשפט אחד:

איני צריכה לזכור או להזכר – הכל מצולם ומתועד בוידאו אצלה בטלפון הנייד.


In One sentence:

I don't have to remember or be reminded – everything is filmed and documented on her cell phone.

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים תשעד 2014

חג פורים שמח לילדים ולמבוגרים ה'תשע"ד 2014  Happy Purim for the children


קוקוריקו, אמא איננה.

לאן נסעה היא?

למלאבס (היא פתח תקוה של פעם).

מה היא תביא?

סיר עם קפה.

היכן היא תשים?

מאחורי הדלת.

מי ישתה זאת?

את ואני.

In English:

Cock-a-doodle-doo, mother is gone

Where did she go?

To Melabes (the name of Petah Tikva in the past)

What would she bring?

A pot with coffee.

Where would she put it?

behind the door.

Who would drink it?

you and me.


לכבוד פורים, כמה חיוכים 😉

ניר וגלי – אין דברים כאלה

הערוץ של ניר וגלי