ארכיון תג: מערכת יחסים

שתיקה כבדה Heavy Silence

Tatiana Oliveira Simonian – Learning How to Embrace Silence

זה התחיל בכך שקיוויתי. ציפיתי. נכספתי. השתוקקתי אליה. לא ידעתי מה היא חושבת. האם גם היא רצתה אותי כפי שרציתי אותה אני? מי יודעת לקרוא מחשבות? היא היתה בשבילי עולם שלם. עולם חדש, שלא הכרתי. שלא חשבתי שאי פעם אכיר. חשבתי שהיא אשה מיוחדת.

It started with me hoping. Expecting. Craving. I longed for her. I didn't know what she was thinking. Did she want me too, as I wanted her? Who knows how to read someone else's mind? She was a whole world to me. A new world I didn't know. A world I didn't think I'd ever know. I thought she was a special woman.

השתיקה הלכה והתגבהה בינינו. זה התחיל עם סדק צר של "יקירתי, את יכולה לבוא רגע?"

"זה דחוף?"

"כן, קצת."

"אפשר עוד כמה דקות?"


עוברות מספר דקות.

"מה קורה, את יכולה לבוא?"


"אמרת כמה דקות."

"עוד קצת."


The silence grew stronger between us. It started with a narrow crack of "My dear, can you come here for a minute?"

"Is it urgent?"

"Yes, a little."

"Can it wait a few more minutes?"


A few minutes pass.

"What's up, can you come?"

"In a jiffy."

"You said a few minutes."

"Give me little bit more."


זה המשיך עם "אני צריכה שתעזרי לי פה."

"אני באמצע משהו."

"את לא יכולה להפסיק לרגע?"

"לא ממש."

It continued with "I need you to help me here."

"I'm in the middle of something."

"Can't you stop for a moment?"

"Not really."

ואז זה נגמר. סגרתי בלאט את הדלת מאחורי, מאוד מאוד לאט. לא רציתי שהיא תבחין בעזיבתי. התכוונתי שזה יהיה הפעם לתמיד. היתה זו הפעם הרביעית בה עזבתי את ביתה. בכל פעם התכוונתי לעזוב גם אותה, אך יצא שחזרתי אליה שוב ושוב. לא אהבתי אותה, אפילו לא חיבבתי. היא לא היתה האחת. היא לא יכולה היתה להיות. מבחינתי, היא היתה אך אפיזודה חולפת ותו לא.

Then, it was over. I closed the door behind me, very-very slowly and quietly. I didn't want her to notice that I was leaving. I meant it for good this time. It was the fourth time that I was leaving her house. Each time I meant to leave her as well, but it turned to be that I was coming back to her again and again. I didn't love her, nor did I like her. She wasn't the one. She couldn't be. A far as I was concerned, she was just a hiccup, nothing more.

Leyla Tacconi – Non-Verbal Communication

במשפט אחד:

אין השתיקה מיטיבה איתנו.

In one sentence:

Silence does not benefit us.

לשחרר באמת To Really Release

מישהי אמרה לי פעם, לפני שנים רבות: "אם את באמת אוהבת אותי – בבקשה, שחררי אותי". שחררתי. לא ממש אהבתי אותה.

Someone once said to me, many-many years ago: "If you really love me – please release me." I let go. I didn't really love her.

די התפלאתי בזמנו שהגענו לקטע הזה, כי נראה היה לי שהדברים בינינו היו ברורים – שאין אנו צועדות לעבר שקיעה תמידית ושאנו יחד זמנית משום שנחמד לנו זו עם זו, לא יותר מכך. לא חלמנו זו באוזני זו על איזשהו עתיד משותף. היא לא היתה זו שהרטיטה את לבי והיה לי ברור שזה הדדי. מוזר איך שדברים מתגלגלים.

I was quite surprised at the time that we came to this, because it seemed to me that things were clear between us – that we were not marching toward a permanent sunset and that we were together just temporarily because it was nice to be with each other, nothing more. We did not express in each other's ears any dream of a shared future. She was not the one who made my heart quiver and I was sure that it was mutual. Funny how things roll.

אני משתדלת לשחרר ממני ולא להחזיק בדברים מיותרים. גם לא בני ובנות אדם. מי שלא מתאים לה איתי או אותי – איני מחזיקה בה בכוח. אין לי כבר כוח וגם לא חשק להלחם מלחמות אבודות. שחררתי אותה ממני באמת ושכחתי ממנה לגמרי. החיים התנהלו לי מצוין בלעדיה.

I try to get rid of and not to hold on to needless things. People as well. Whoever I don't suit – I don't hold on to by force. I have neither the strength nor the desire to fight lost wars anymore. I really released her of me and forgot about her completely. Life went well for me without her.

במשפט אחד:

לא ברור לי כלל הדוא"ל ששלחה לי היום אחרי כל השנים הללו, בו כתבה שהיא מתגעגעת אלי ושלא היתה צריכה להניח לי לשחרר אותה.

In one sentence:

I have no idea at all why the email she sent me today after all these years, in which she wrote that she misses me and that she should not have let me released her.

אנגלברט המפרדינק – אנא שחרריני

Engelbert HumperdinckPlease Release Me

זה לא מה שזה That's not what it is

Ariel Leve – How to deal with gaslighting

אמי זצ"ל היתה מכנה את זה 'להכנס לראש של כלב משוגע'. אני פשוט שמה דאודורנט.

My mother, bless her soul, used to call it 'getting into the head of a crazy dog.' I just put on deodorant.

אמביוולנטיות (דו-ערכיות) היא תכונה נפוצה אצל רובנו. אולי במקרים בודדים אפשר לאהוב באופן מוחלט אדם או משהו ולא לחוש בו זמנית רגשות מנוגדים או שונים בנוסף לאהבה. יחד עם זאת, את רוצה לדעת היכן את עומדת במצב מסוים, במערכת יחסים מסוימת, אם ישנה בכלל מערכת יחסים. עמימות אינה הרגשה נעימה בדרך כלל. לא אצלי. אני מעדיפה דברים ברורים.

Ambivalence is a common character attribute in most of us. Perhaps in isolated cases it is possible to love completely a person or something and not to feel at the same time opposite or different feelings in addition to love. At the same time, you want to know where you stand in a particular situation, in a relationship, if there is a relationship at all. Ambiguity is not usually pleasant. Not for me. I prefer clear things.

"זה לא מה שזה", היא מכריזה באוזני.

שו? אני שואלת את עצמי. אם זה לא מה שזה, אז מה זה? "אני לא מבינה", אני מנסה לקבל הסבר מניח את הדעת, לפחות את שלי, "למה את מתכוונת?"

"זה יכול להיות כל דבר."

"כל דבר?"

היא מנידה בראשה לחיוב. אני מנידה בראשי לשלילה. אין לי מושג על מה היא מדברת, שלא לדבר על מה היא רוצה.

"That's not what it is," she announces in my ears.

Shu? ('What' in Arabic) I ask myself. If that's not what it is, then what is it? "I don't understand," I try to get a satisfactory explanation, at least for me, "what do you mean?"

"It could be anything."


She shakes her head positively. I shake my head negatively. I have no idea what she's talking about, let alone what she wants.

במשפט אחד:

אין לי כוח.

In one sentence:

I have no power.

אני לא טובה בזה I'm not Good at It

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

נכד בועט בכדור A grandson kicking a ball

כשהייתי צעירה, נהגתי להתעקש לרדת לשורשי כל דבר שלא הצלחתי להבין. עכשו, כשאני צעירה ובשלה יותר ואחרי שהתנסיתי בדבר או שניים בחיי, אני נוהגת לשים דאודורנט כשאנשים מתבטאים בפני בצורה סתומה. אין לי כוח לשטויות.

When I was young, I used to insist on going down to the roots of everything I could not understand. Now, being younger and more mature, after having experienced a thing or two in my life, I just put deodorant when people express themselves in a vague way. I have no patience for nonsense.

איפה הכדור ? Where is the ball

איפה הכדור ? Where is the ball

אחר הצהרים, יצאתי עם הנכדים לגינה הציבורית שמשמשת גם כגן שעשועים עם המתקנים המשעשעים שהוצבו בה. אני אוהבת לשחק איתם בכדורגל ברוגע. זאת אומרת, הם מתרוצצים עם הכדור במלוא המרץ ואני עומדת בנחת בשער, מחכה שיגיעו להפציץ. מדי פעם אני משתדלת לעצור את הכדור כדי שלא יהיה שקוף מדי שאני מאפשרת להם להבקיע רוב הזמן.

In the afternoon, I went out with my grandchildren to the public garden, which also serves as a playground with its amusing facilities. I like to play football with them calmly. I mean, they're running around energetically with the ball and I'm standing relatedly at the goal, waiting for them to come and bomb. Every once in a while, I try to catch the ball so it won't be too transparent that I let them score most of the time.

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

נכד מחזיק בכדור A grandson olding a ball

"לא השתנית", אומר קול מוכר מאחורי. אני מסתובבת לבדוק מי זו ותוך כדי כך חוטפת גול. הנכדים שלי אינם מתחשבים בעובדה שגבי היה מופנה אליהם ולכן לא יכולתי לראותם בועטים את הכדור לעבר השער. לא נורא. העיקר שהם צוהלים ונהנים על שהם מנצחים אותי. "שלך?" היא שואלת ומחוה בראשה לעברם. "חמודים!"

"You haven't changed," says a familiar voice behind me. I turn around to see who it is and get a goal. My grandchildren don't take into account the fact that my back was turned to them so I could not see them kicking the ball towards the gate. Never mind. The main thing is that they are rejoicing and enjoying themselves for beating me. "Yours?" She asks, gesturing toward them. "Cuties!"

אני מחייכת אליה די במבוכה, שותקת. אין לי מה לומר לה. פעם, לפני שנים רבות, היינו שכנות והיא היתה שורצת אצלי על בסיס יומי. הילדים שלנו היו חברים טובים. אחר כך היא עברה דירה ועדיין היינו בקשר, אם כי כבר לא יומי. תמיד תהיתי איך, כשהייתי מתקשרת אליה, היא היתה תמיד עסוקה, אך כשהיא היתה מתקשרת אלי במרווחי זמן הולכים וגדלים, תמיד הייתי מפנה לה זמן, תמיד. עד שהיא הפסיקה להתקשר מסיבותיה היא שלא היו לי ברורות. גם אני הפסקתי, כי כמה את יכולה להתקשר לשוא?

I smile at her rather embarrassed, silent. I have nothing to say to her. Once, many years ago, we were neighbours and she used to hang at my place on a daily basis. Our children were good friends. Then she moved and we were still in touch, though not daily anymore. I always wondered how, when I called her, she was always busy, but when she called me at increasing intervals, I always made time for her, always. Until she stopped calling for her own reasons which were not clear to me. I stopped calling her too, because how much can one call in vain?

הנכד מפזז The grandson is dancing

הנכד מפזז The grandson is dancing

"מה קורה איתך?" היא שואלת בזמן שאני מותחת את שרירי כדי להדוף כדור שמתעופף לי ליד הראש. יש להם בעיטות חזקות לנכדי ואין הם חסים עלי. נרקיסי, בן ה-11, קולט ברגלו את הכדור שהדפתי ושולח בעיטה אדירה אל השער. אני מחליטה לא לסכן את חיי ומניחה לכדור לחורר את הרשת. "שבע!" הוא מכריז בארשת נצחון. לאחרים יש פחות גולים, אבל טרם סיימנו, כך שיש להם עוד סיכוי להדביק אותו.

"What's up with you?" She asks as I stretch my muscles to fend off a ball that flies past my head. They have strong kicks, my grandchildren, and they don't go easy on me. 11-year-old Narkisy catches the ball that I pushed away and sends a huge kick to the goal. I decide not to risk my life and let the ball pierce the net. "Seven!" He announces triumphantly. The others have fewer goals, but we have not finished yet, so they have a chance to catch up.

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

הנכדה מפזזת The granddaughter dances

"אני מבינה שאת עסוקה", היא אומרת ממרחק בטוח כשכדור נוסף נורה לעברי וכלנית מכריזה בשמחה גדולה, "יששששש! שש!!!"

"I understand that you are busy," she says from a safe distance when another bullet is fired at me and Calanit announces with great joy, "Yessssss! Six!!!"



בדרך הביתה, אחרי שהחזרתי את הנכדים הצוהלים והמרוצים להוריהם, חשבתי שאולי כדאי שאתקשר אליה כדי לבדוק אם ישנה אפשרות לחידוש הקשר בינינו. היו לנו שיחות מרתקות אז, אולי אפשר להחיות אותן. אחרי הכל, יש לנו מלא מכנים משותפים, שטחי ענין רבים ששתינו חולקות. ממש לפני שהרמתי את הטלפון כדי להתקשר, נזכרתי בשיחה האחרונה בינינו, שהיתה ממש קצרצרה.

"למה אינך מתקשרת?" שאלה אז.

"מה למה? בכל פעם שאני מתקשרת אלייך, את עסוקה ואין לך זמן לדבר איתי", עניתי. "כמה, את חושבת, אני יכולה לדפוק את הראש שלי בקיר? למה את לא שומרת על קשר ומתקשרת לעתים תכופות יותר?"

"את יודעת שאני לא טובה בזה", ענתה.

"זהו, שאני ממש לא יודעת. מבחינתי, את פשוט לא רוצה לשמור על קשר, אז עזבי. אין לי כוח לצביעות."

"את מכעיסה אותי!" אמרה. "למה את מדברת אלי ככה?"

ניתקתי ומאז לא שמעתי ממנה. עד היום, עת צצה לי באופן לא צפוי.

On the way home, after returning the joyous and contented grandchildren to their parents, I thought to call her in order to see if we could renew our relationship. We had fascinating conversations back then, maybe they could be revived. After all, we have many common grounds, many areas of interest that we both share. Just before I picked up the phone to call, I remembered our last conversation, which was very short.

"Why don't you call?" She asked then.

"Every time I call you, you're busy and you don't have time to talk to me," I replied. "How much, you think, can I bang my head against the wall? Why don't you keep in touch and call more often?"

"You know I'm not good at it," she replied.

""Well, I don't know really. As far as I'm concerned, you don't want to keep in touch, so leave it. I don't have the strength for hypocrisy."

"You're making me angry!" She said, annoyance in her voice. "Why are you talking to me like that?"

I hung up and I never heard from her since. To this day, when it popped up so unexpectedly.

החלטתי לא להתקשר.

I decided not to call.

תמיד אהבת את התקופה הזו You Always Loved This Time of Year

ג'סטין הייווארד – סתו תמידי

Justin HaywardForever Autumn [lyrics]

הסתו כבר כאן. מתחיל להיות קריר בערבים. הרוח המנשבת בחוזקה מפיגה את חום היום ברגע שהשמש פורשת לה למנוחת הלילה. הלילות די קרים ודורשים שמיכת צמר.

Autumn is already here. It stars to be cool in the evenings. The wind blowing strongly soothes the heat of the day as soon as the sun sets for its night's rest. The nights are quite cold and require a woollen blanket.

מודי בלוז לילות משי לבן

Moody BluesNights in White Satin

תמיד בתקופה הזו אני נזכרת בך, איך היית נושמת לרווחה על שהקיץ תם ושהחורף מתקרב. אני הייתי מקוננת לך על הקור הממשמש ובא ועל מזג האויר העגמומי הנכון לנו. בקיץ היינו מתווכחות על הדלקת/כיבוי המזגן. את היית מדליקה ואני הייתי מבקשת לכבותו. בסופו של דבר, מצאנו פתרון: את היית מסתובבת בדירה בלבוש מינימלי עם המזגן הדלוק ואני הייתי לובשת חולצות ארוכות שרוולים ומתכסה בשמיכת צמר. אבל על פני הקפואות לא יכולתי לשים הגנה, גם לא על שפתי שהכחילו.

Always in this time of year I remember you, how you used to breathe a sigh of relief that summer was over and winter is approaching. I used to complain about the impending cold and the coming gloomy weather. All summer we used to argue about turning on/off the air conditioner. You turned it on and I asked to turn it off. In the end, we found a solution: you walked around the apartment in minimal attire with the air conditioner turned on, and I wore long-sleeved shirts, covering myself with a woollen blanket. But I couldn't defend my frozen face, also not my lips that turned blue.

בת' גיבונס – עלי שלכת

Beth Gibbons – Autumn Leaves

אחר-כך הגענו לפתרון נוסף – להפרד.

Then we came to another solution – to break up.

Stay in – or Leave – a Relationship?

אינסוף Infinity

The XX – Infinity


היא הביטה קדימה. כל חייה הביטה קדימה, אף פעם לא לאחור – לא בזעם ולא בגעגועים. מה הטעם בנבירה בנבכי העבר, נהגה להשיב לסובבים אותה כשאלה שאלוה על ארועים מילדותה, בחרותה, בחייה בכלל.

She looked onward. All her life she looked onward, never back – not in anger and not in yearning. What's the point of digging in the past, she used to reply to her surrounding when asked about events from her childhood, adolescent, or her life experience.

עמנואל רון – אני ילד

Emanuel Ron – I'm a child


אני שאלתי. המון. היו לי שאלות על כל דבר כמעט לגביה. היינו בגיל די בשל, מלאות חוויות כרימון, ונראה היה לי אך טבעי שנחלוק בהן כדי שנלמד להכיר זו את זו ולא רק לדעת זו את זו. היא החליטה שזה לא מעניין ושתקה. כמה מעניינת יכולה להיות מערכת יחסים עם מישהי שאינה משתפת? לא התעכבתי איתה הרבה ועברתי הלאה.

I asked. A lot. I had question on almost everything about her. We were in a quite ripe age, we had plenty of life experience, and it just seemed natural to me that we should share them in order to get to know each other, and not only in the biblical way… She decided that it's not interesting and kept quiet. How interesting is a relationship with somebody who doesn't share? I didn't waste much time with her and moved on.


Nits – The Bauhaus Chair [lyrics]


עכשו, בבית האבות, עת למרות רצונה היא מוצפת מדי פעם בזכרונות מן העבר, היא מגרשת אותם כאילו היו יתושים טורדניים המזמזמים את הזמן בחזרה אליה בעל כורחה. מאבק לא קל, אני משערת.

Now, at the nursing home, when against her will she is flooded from time to time with memories from the past, she drives them out as if they were pesky mosquitos that buzzing time back to her against her will. I guess that it's not an easy straggle.