Tag Archives: מצעד הגאוה

גאוה 2017 Pride

Jazmin1e

השנה החלטתי לא לצעוד בשום מקום לשום מקום. עייפתי. שלא לדבר על הסכנה להתקהל והטרור שמכה בכל מקום.

This year I decided not to march anywhere and nowhere. I got tired. Not to mention the danger of gathering and the terror that hits everywhere.

Jazmin1ee

מישהי אמרה לי: "אם לא נצעד ונראה את עצמנו – פרוש הדבר שהם ניצחו." מצדי… לא חקרתי אותה למי התכוונה ב"הם". אני רוצה להמשיך ולחיות, יש לי בשביל מה. אין לי רצון להתגרות בגורל. יש גיל שאת משאירה את המלחמות לדור שאחרייך ומעבירה את השרביט הלאה. הגעת לגיל בו מותר לך כבר לנוח.

Somebody said to me: "If we won't march and show ourselves – it means that they won." Well… I didn't ask her whom did she mean by "them". I want to live longer, I have my reasons. I have no desire to tempt fate. There is an age when you leave all the battles to the next generation and passing the sceptre on. You've reached the age when you are already allowed to rest.

LP & Lauren Ruth Ward – Dreams

ושנאת לרעך כמוך

Hate Thy Neighbour as Thyself

לזכור ולהנציח את האהבה

לזכור ולהנציח את האהבה Remember and Memorialize Love

בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה.

בַּיָּמִֵינוּ אָנוּ, אֵין מַלְכָּה בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה.

In those days Israel had no king; everyone did as they saw fit (Judges 21, 25 & more)

In our days, there's no queen in Israel; everyone does as they see fit.

ישנם רגעים מכוננים בחיי אומה, בהם אמורים בניה ובנותיה לעצור הכל וליחד זמן כדי לחשוב על עתידם, על איזו דמות מדינה שואפים הם לראות ולהנחיל לדורות הבאים. היו לנו כמה חלונות אימה כאלה, של הזדמנויות לחקור את עצמנו ואת העומדים בראשנו, כדי לצעוד לעבר עתיד נכון ומתאים יותר לנו, כעם השואף לחיות בשלום ובצדק – אם זה בקרבנו ואם עם שכנינו.

In a nation's life, there are founding moments, where the people are supposed to stop everything and dedicate the time to contemplate about their future, and what kind of a state they wish to see and endow to the nest generations. We had such few horrific windows, opportunities to investigate ourselves and our leaders, in purpose of marching to a right and suitable future for us, as a nation which aspire to live peacefully and justifiably – both within us and with our neighbours.

שיר לשירה – קורין אלאל

Corinne Allal – A song for Shira

לדאבוני, פספסנו אותם. לא טיפלנו במה שהיה צריך לטפל ולא השגנו את מה שעם שפוי והגון אמור לחיות לפיו. חלק מהעם בחר בחירות שגויות והתוצאות העגומות נפלו על כולנו. המחיר שאנו משלמים על כך הוא נורא מכל. כשרצח פוליטי אינו נענה במענה הולם, כפי שקרה כשאמיל גרינצוייג נרצח ורוצחו לא הושמד, זורע הדבר את הזרעים לרצח ראש ממשלה, כפי שארע כשרבין נרצח וגם כאן רוצחו עדיין חי. מפוליטיקה זה עובר לחיי היום-יום ואת העתיד העגום מי ישור? כשמתיחסים בסלחנות לנסיונות לרצח – אם זה כנופיות תג מחיר או פושעים בודדים והעונש המושת עליהם מגוחך ולא מרתיע – רק טפשים (אין כאן תמימות, זו טפשות פשוטה) יכולים לחשוב שהישיבה בכלא תשנה את דעותיהם ו/או את דרכיהם לחיות בשלום עם עצמם ולאהוב את זולתם.

Regretfully, we missed these unique occasions. We didn't deal with what should be dealt; therefore, we haven't achieved what a sane decent nation was supposed to live by. A part of the people chose wrongly, and the sad results fell on the heads of us all. The price we pay is the most awful. When a political assassination is not being respond appropriately, as occurred when Emil Grunzweig and his murderer was not destroyed, it plants the seeds that allow murdering a prime minister, as happened when Rabin was murdered. His murderer is alive too. From politics it moves to everyday life, and who know what the sad future holds? When attempting to murder is treated with forgivingness, no matter what it is – Tag Price gangs or isolate criminals – when their punishment is ridiculous and doesn't deter, only fools (there isn't any innocence here, it's a simple stupidity) can think that serving time in prison would change minds and/or ways of these to live peacefully with themselves and love the other.

איך אפשר לעכל שנאה כזו? אי אפשר ואסור לתת לה מקום בחיינו. מה ניתן לעשות? קודם כל, לא לפחד כלל. אני יודעת שקל להגיד ולא כל כך קל לבצע, אך צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. אסור לעצור פה ולתת למישהו לשלול את מי שאנו. אני אומרת תמיד שחינוך מהיסוד זו השיטה הנכונה, אך מאחר וזה לוקח זמן – צריך לעשות מעשים כבר עכשו. בלי שום שהיות, עלינו לדרוש מהממשלה להקצות את המשאבים הנחוצים לטובת חינוך לסובלנות לכל, כולל השונה מאיתנו ולעודד את הנראות שלנו בכל התחומים, גם במערכת החינוך. לא היציאה מן הארון של אנשי ציבור חשובה כרגע (אם כי אינני ממעיטה בערכה), אלא הפעילות שלהם למען שוויון לכל. חבל שהדרך אינה קצרה והמשימות שלפנינו דורשות אורך רוח; אבל במקום לקונן על מה שאין, עדיף להתחיל לבנות את העתיד כבר מעכשו, ויפה שעה אחת קודם!

How can such a hatred been digested? It is not possible, and it shouldn't have a place in our life. What can be done? First, not to fear at all. I know it is easier said than done, but we must get over it and move on. We should not stop here and let somebody else deny what we are. I always say that education from the basis is the right method, but since it takes time – we need to start acting right now. Without wasting more time, we need to demand actions from the government to allocate the necessary resources in favour of educating for tolerance to all, including the other, while encouraging our visibility in all areas, the education system included. The coming out of public figures is not important at the moment (even if I don't belittle it), but their activities for equality for all. It is a shame that the way is not short and the tasks ahead of us demand patience; but instead of complaining about what is absent, it's better to start building the future right now. The sooner the better!

אין לי ארץ אחרת – קורין אלאל

Corinne Allal – I Have'nt Got Another Country

בפשטות:

לקרוא ולהחכים: אמנון שפירא / דמוקרטיה ראשונית במקרא יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים

אין לי ארץ אחרת ואני רוצה לחיות בה חופשיה I have not another country, and I want to live here freely

אין לי ארץ אחרת ואני רוצה לחיות בה חופשיה
I have not another country, and I want to live here freely

גאוה 2015 Pride

ירושלים

Jerusalem

שוויון לכל

שוויון לכל

אף אחת לא יידעה אותי ואני הייתי שקועה מאוד בעיסוקי מכדי לברר, כך שרק הבוקר קראתי בפייסבוק על הארוע. אף שגם בגילי הבשל אני אשה ספונטנית, בכל זאת היה מאוחר מכדי להתארגן. קציר רחוקה למדי מירושלים והיה מאוחר מכדי לתכנן שם את סוף השבוע. מאוד רציתי לצעוד בעיר הקודש במסגרת שאיפתי לצעוד בגאוה בכמה שיותר ערים בעולם, אך גם השנה לא הסתייע. אולי בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

No one informed me, and I was too immersed in my duties to find out, therefore only this morning I read about the event on Facebook. Even though I can be spontaneous at my mature age, still it was too late to get organize. Kazir is quite far away from Jerusalem, and it was too late to plan staying there for the weekend. I wanted very much to march in the holy city in frame of my ambition to proudly march in as many cities in the world as I can.

מי שמכירה אותי יודעת שאינני חסידת מצעדי הגאוה למיניהם, משום שהאוירה אינה לטעמי. בחורים ערומים שלופי שמוקים בראש חוצות אינם עושים לי את זה. אפשר לחגוג אחרת, לדעתי, אבל זה מה יש כרגע. העקרון לצעוד למען שוויון עדיין בתוקף. בעיקר אחרי המצעד של היום, אחרי התקיפה של הצועדים, האלימות כלפי מי שרוצה לחיות את חייו כראות עיניו ולא בדרך שמאן דהוא בזוי מכתיב לו.

Those who know me, know that I am not in favour of these pride parades, due to the atmosphere which I don't like. Naked men with their shmucks pulled out for the whole world to see, don't do it for me. In my opinion, gay pride can be celebrated differently, but this is how it is currently. The principal of marching for equality is still valid. Especially after today's pride, after the attack of the marchers, the violence against those who wish to live their lives as they see suitable to them, not in the way that some drek wished to dictate.

דגל הגאוה על מרפסת בירושלים

דגל הגאוה מתנוסס בגאון על מרפסת בירושלים Pride flag flying proudly on a balcony in Jerusalem

יש שיראו בכך ענין של גורל. אני רואה בזאת התפרקות כל מה שערכי. איך אין הרשויות פועלות למנוע את קיומם של המסיתים, המשחיתים דברי בלע נגד מי שאינם מוצאים חן בעיניהם, נגד מי שאינם מוכנים ללכת בדרכם המטומטמת? כתוב: "צדיק באמונתו יחיה", לא כתוב אדיוט יפעל כראות עיניו נגד מי שאינם נמנים על אמונתו העיוורת.

Some might refer to this incidence as a matter of faith. I see it as a disintegration of all our values. How come the authorities don't act in order to prevent the existence of these inciters who wish to destroy everybody whom they don't like, who act against those who don't wish to follow their idiotic ways? It is written in the Bible (Habakkuk 2, 4): "but the righteous person will live by his faithfulness", it doesn't write that the idiot will act as he finds fit against those who don't belong to his blind faith.

בכל פעם שקורה מקרה מחריד, בכל פעם שאנו עדים לירידה מן הפסים של אנשים המשתייכים בעיקר לזרם הדתי (אם זה המוסלמים הארורים או הדתיים היהודים, הארורים לא פחות על פועלם הקנאי), אנחנו עומדים משתאים נוכח ההסלמה, נוכח ההגעה לפתחי התהום המוסרית. אין ממשלה ראויה, אין מי שיכוון את הדרך ויצעיד את הדורות הבאים בדרך של הגינות, כיבוד הזולת ואי כפיה (דתית, בעיקר).

Each time some horrible incident occurs, each time we witness dropping from the tracks of people who mainly belong to the religious stream (every cursed fanatic – Muslim, Christian or Jewish), we are amazed by their escalation, by them getting to the moral abyss. We don't have a proper government, there's no one to guide the way and lead the next generations in a path of decency, honouring the other and no coercion (mainly religious).

המפלץ שפגע בבני הקהילה במצעד אחה"צ בירושלים, לא עשה זאת בכדי, הוא ידע שלא יפגעו בו חזרה. אנשי שלום אנו, איננו כופים שום דבר על אף אחד וכל מה שאנו שואפים, זה לחיות את חיינו בצורה שוויונית וללא אפליה. אולי צריך לחשוב על הגנה עצמית, על איך להגן על עצמנו, להקים משמרות גאוה, כי הרשויות ממש אינן עושות את מלאכתן כראוי.

The monster who insulted the members of the community at the pride parade this afternoon in Jerusalem, didn't do it in vain, as he knew nobody would hurt him. We are people of peace, we don't enforce anything on anybody. All that we wish for is to live our lives in equality and without discrimination. Perhaps we should start thinking about self-defence, about how to protect ourselves, maybe we should establish the Pride Watch, because the authorities don’t do their jobs properly.

דגל גאוה ישראלי

דגל גאוה ישראלי  Israeli pride flag

פאריז, גאוה 2013

מגדל אייפל

ישנם ימים בהם את קמה ומוצאת את עצמך תוהה היכן את. כפי שקשה לי להתרגל להתחיל את השבוע (ברגל ימין, כמובן) ביום השני שלו, כך קשה לי להתרגל לעשות את סופי השבוע לא בארץ שלי. עדיין, כשאני פוקחת את עיני ורואה מולי את הוילון הלבן עטור הפרחים הצהובים המכסה את החלון הגדול, המוח שלי מנסה לעכל את מיקומו כדי לשדר הלאה את התחושה החמימה שאני בחיק אהובתי. מתי מתרגלות לתחושת הבית?

אמנם די מבלבל, אך ישנה מטרה נעלה, והיא לחיות את ההווה בהכי כיף שאפשר ולמצות את החיים במלואם, בבחינת קחי עכשו, כי המחר מי תשורנו עם כל הגזרות הנוראיות והמשונות שממשלת ישראל משיתה עלינו לאחר ההבטחות לעשות את ההפך ולהיטיב עִמָנו, העם.

There are days when you get up and find yourself wondering where you are. As it's hard for me to get use to start the week (in the right foot, of course) on its second day, it is also difficult for me to spend the weekends not in my country. Still, when I open my eyes and see the white curtain, decorated with the yellow flowers, covering the big window, my brain tries to digest its location in order to transmit the warm feeling I am in my beloved arms. When does one get used to the sense of home?

Indeed, quite confusing, but there is a grand cause, which is living the present as much in fun one can and seize the day if full; in the sense of take now because who knows what tomorrow holds with all the weird horrible edicts the government of Israel impose on us, even after the promises to do the opposite and benefit us, the people.

שבת. אחרי שלא צעדתי בחדרה, אני מכינה עצמי לצעוד פה. מזג האויר מבשר טובות. אמנם לא נצורות, כי 200 אינן אידיאליות בשבילי, אך לפחות יש סיכוי שהשמש תבצבץ מבין העננים ודרך הטפטוף שצפוי לנו תעטר את עולמנו בקשת יפה. מתאים לנו, נכון? בכל אופן, אינני מבינה מדוע אין הגשם יכול לחכות למחר, מה יש לו איתנו? למה להרטיב לנו את הדגלים?

Shabbat. As I didn’t march in Hadera, I am preparing myself to march here. The outlook is for a beautiful day. Indeed, it's not the best, as 200 is not ideal for me, but at least there is a chance that the sun will poke out from among the clouds and throughout the forecasted drizzle it will decorate our world with a nice rainbow. Quite appropriate, isn't it? Nevertheless, I don't understand why the rain can't wait until tomorrow. Why would it wish to wet our flags?

ביאטריס מקשטת את עצמה בכל צבעי הקשת ואיני יכולה לרוות מלהביט בדמותה המקסימה. היא מצודדת אלי מבט ושואלת אם יש בדעתי לשים עלי משהו כדי שנוכל לצאת. אני מחייכת אליה והתוכניות מתאחרות קמעא.

♀♀

הרעש סביבנו מחריש אוזניים. אף פעם לא הבנתי למה צריכה המוזיקה להרעיש בעוצמה כזו, למה אי אפשר להנעים נעימות ולבבות במקום גרימת נזק לעור התוף. אני וקרנבלים לא ממש מסתדרים, אך אני רואה מצוה בצעידה הזו כל עוד איננו שוות זכויות לגמרי. פעם אולי לא נצטרך את זה יותר. אולי.

The noise surrounding us is deafening. I have never understood why the music has to be so noisy, why can't it be played enjoyably to please the heart instead of causing damage to the eardrum. We and carnivals do not really get along, but I see this marching as a Mitzvah as long as we don’t have equal rights. At some point we might not need it anymore. Perhaps.

ידי בתוך ידה והיא מנווטת אותנו בבטחה. אני מתענגת על תחושת החמימות שהיא נוסכת בי. מדי פעם היא מצטרפת לקריאות הקצובות של הקהל. אין לי מושג מה מבטאים הצלילים בשפה הזרה לי. אולי אחר-כך, בבית, היא תסביר לי מה נאמר. אני מצפה בכל לבי להדגמות.

Her hand nestles in mine and she firmly navigates us. I enjoy the sense of warmth her existence pours in me. From time to time she joins the rhythmic calls of the crowd. I have no idea what the sounds in that foreign language express. Perhaps later, at home, she will explain them to me. I'm looking forward to the demonstration with all my heart.

יש עוצמה ביחד הזה, של לראות שאנחנו כל כך מגוונות ובעיקר – שאנחנו רבּות מאוד. לכל מלוא העין בנות המין היפה והמגדר הנכון. תענוג. אני צועדת בעיר שחלמתי עליה תמיד וכל כך רציתי להגיע אליה. עוד חלום שהתגשם.

סביבנו קהל אוהדות ואוהדים, המרפסות גדושות צופות וצופים. חלק מנופף בדגלים לאמור שגם הן בקהלנו. יפה. התחושה נפלאה. בדרך כלל אינני אוהבת להיות בתוך המון, בעיקר כשזה שוצף ומרעיש, אך כנראה שכבר התרגלתי לזה ואני אפילו יכולה להנות מלהיות חלק ממנו. מה עוד שלצדי האשה הכי נפלאה בעולם.

There is a huge power in this togetherness, of recognizing how much diverse we are, and mainly – how so many. Members of the beautiful and the right gender are all over, as far as the eye can see. A pleasure. I am marching in the city I always dreamt about and so much wanted to visit. Another dream came true for me.

Around us a crowd of supporters, the balconies are crammed full with viewers. Some wave flags to say they belong to our community too. Nice. The feeling is fantastic. Usually, I don't like to be in a crowd, especially when it rages and noisy, but it seems I already got used to it and I can even enjoy being a part of it. And of course, I have the most wonderful woman in the world together with me as well.

♀♀

בערב מראים לנו בטלויזיה את העימותים שהיו עם פעילי הימין שהפגינו נגדנו ונגד חוק השיוויון בנישואין. אלה עדיין לא הפנימו שעידן חדש החל – כזה המנסה לא להפלות בין בני אדם. חבל שעדיין ישנם כאלה הסבורים שזכותם להכתיב לזולתם את אורח חייו. אני מקוה שימגרו את הנאצים הללו עוד באיבם ויפה שניה אחת קודם.

In the evening, the television showed us the confrontations with the right activists who demonstrated against us and the marriage equality law. These did not yet assimilate that a new era started – such that tries not to discriminate people. It is a shame that there are still such who think they have the right to dictate others how to live their lives. I hope these Nazis will be smashed when it is early, and the sooner the better.

חדרה, גאוה 2013

גאוה חדרה 1

חם. מזג אויר ים-תיכוני טיפוסי. לי זה עושה רק טוב. מִפֶּה לאוזן הועברה השמועה שיש מצעד בחדרה ובמקרה זו נקלטה גם אצלי. השעות התאימו לי. יורדת באוטובוס של 9 ומגיעה לתחנה המרכזית שלושת רבעי השעה לאחר מכן. בדרך אני מצלמת כמה ארועים. בצומת קציר מתאספים אנשים להפגנה משלהם, בנושא אחר שאמנם קשור איכשהו לגאוה, אך לא של הקהילה. לישובים בואדי עארה יש דינמיקה משלהם ונושאים בוערים אחרים.

צומת קציר

כרגיל, אני מקדימה, כך שאני יכולה לנצל את הזמן לארוחת בוקר. יום ששי זה יום חופשי ובית הקפה הומה אדם. עומדת ברחבת הכניסה בנסיון לאתר שולחן פנוי. לא נראה שיש סיכוי. עיני משוטטות סביב בקפידה. היא מושכת את תשומת לבי בחינניות שבה. יש לפעמים קליקים שמתחילים במבט אקראי.

"אפשר לשבת איתך?" אני שואלת אותה ולפני שהיא מספיקה לחכוך בדעתה, אני ממהרת להסביר שהכל מלא, בתקוה שתהיה בת-חוה רחומה.

גאוה חדרה2

שעה אחרי כן, הצלחות שלנו נקיות, הבטן מלאה והקפה האחרון מגיע עם עוגת השוקולד. שתי נשים חולקות חויה חדשה של הכרות עם תחושה שכאילו ידענו זו את זו משכבר הימים.

♀♀

בדרך לעשות את השבת יחד בביתי, אני יושבת במכוניתה, מציצה אל צדודיתה. היא מחייכת לעצמה, אני לעצמי. אנחנו שותקות בציפיה.

גאוה חדרה3

קינה של פולניה: למה אין מספרין לי דבר? לוא הייתי יודעת על קיום המצעד הזה, אולי הייתי משנה תוכניות וטסה לפאריז אחריו? אמנם יום ששי יום קצר, אך אפשר היה למצוא טיסה אחה"צ, בטרם כניסת השבת. חבל, כי נמסר לי ממי שנכחו, שלא היתה השתתפות סוחפת של א/נשים. אם לי לא נודע – אז מי יודעת לכמה עוד היה הארוע בגדר תעלומה, כאלה שהיו מעונינות לצעוד?

ברלין, גאוה 2013

ברלין

ברלין 2013

ביאטריס אמרה: "מה דעתך שנקפוץ לברלין, מה שֶׁרִי? אמרת שאת רוצה לצעוד בערים שונות בעולם, אז הנה הזדמנות."

אכן, הזדמנות… לא חשבתי שאדרוך עוד אי פעם על האדמה הארורה ההיא והנה הזדמנות.

Béatrice said: "What do you say if we jumped to Berlin, ma cheri? You said that you wanted to march in different cities in the world, so here's an opportunity."

An opportunity indeed… I didn't think that I would ever again lay a foot on that cursed soil, and here's an opportunity.

לביאטריס יש חברות בכל העולם. גם בברלין. אביבה וזוגתה אוספות אותנו משדה התעופה ועוטפות אותנו בחמימות, סגולה נגד הקור שמזג האויר מנחית עלי. עלי ולא עלינו, כי נראה שאני היחידה שסובלת. אני מתעטפת במעיל, מהדקת את הצעיף ומסרבת להסיר את כובע הצמר למרות רמזיה העדינים של ביאטריס שאני נראית מוזרה. "זו אינה העונה לכובעי צמר", היא מעירה לי ומנסה למשוך ממני את הכיסוי המחמם. אני מגינה בחרוף נפש על אוזני לבל תקפאנה ואוחזת בשולי הכובע משל היו אלה קרנות המזבח. אני יכולה לראות את החיוך החולף על פני מארחותינו עת ביאטריס מרימה ידיים ומניחה לי לנפשי.

Béatrice has friends all over the world. Berlin included. Aviva and her spouse take us from the airport and wrap us with warmth, a remedy against the cold the weather hit on me. On me, not on us, as it seems that I'm the only one suffering. I'm wrapping myself with my coat, tightening the scarf and refuse to take off my wool knitted hat, despite of Béatrice's hints that I look weird. "This is not the season for wool hats", she comment while trying to pull of the warming cover off my head. With all my might I'm defending my ears against the danger they might freeze, and holding to the edges of the hat as if seizing the horns of the altar. I can see the smiles passing on the faces of our hostesses while Béatrice gives up and leaves me alone.

הנוף החולף על פנינו אינו מעיד על שהתרחש פה לא מזמן, בדור הקודם. קשה לי לעכל שאעשה את השבת דוקא פה, מכל המקומות בעולם. בפעם הקודמת עזבתי פה בבוקר יום ששי ואת נרות השבת הדלקתי בביתי.

The landscape passing us doesn't tell what has happened here not a long time ago, in the previous generation. It's hard for me to digest the fact that I'm gonna pass Shabbat here, from all the places in the world. Last time I left here on Friday morning and I lit the Shabbat candles in my house.

♀♀

במרחק כמה רחובות מביתן, בבית הכנסת הרפורמי, מדליקה הרבא אביבה את נרות השבת וזוגתה החביבה, לאה, מקדשת. הקהילה אומרת אמן. שבת המלכה נכנסת ובאה לברלין בצעד גאה. אני אוהבת את הדרשה שהיא דורשת בפנינו על פרשת השבוע. מדהים איך היא מוצאת בה הקשרים לאקטואליה.

A few streets from their home, at the Reform Synagogue, Rabba Aviva lights the candles, and her lovely spouse, Leah, says the Kiddush. The colligation says "Amen". Shabbat the Queen stepping proudly into Berlin. I love her Drasha (homiletical sermon) about the Parashat hashavua (the weekly section of the Torah). It's amazing how she finds a context to current affairs in it.

ברלין גאוה 2013

המצעד אצלם נקרא Christopher Street Day. אנחנו נאספות אצל קבוצת הנשים הבשלות, אלה שעברו כבר כברת דרך וראו דבר או שניים בחייהן. החבורה צוהלת ושמחה בנימוס אירופאי מאופק. מדהים. הן מזכירות לי את הייקים שלנו (נו, דא…). מדהים גם לשמוע את ביאטריס מדברת גרמנית שוטפת ובלי לגמגם, אם כי במבטא צרפתי. כזאת טרם שמעתי. חיוֹת = חוֹוֹת… אני חשה חצויה. מצד אחד, המבטא מדליק אותי תמיד, אך מן הצד השני, כשזה בנאצית – אינני מרגישה בנוח.

ביאטריס אוחזת בידי ואנחנו מתחילות לצעוד בסך. לידינו, אוחזת אביבה בידה של לאה ושתיהן מנופפות בדגלים קטנים של גאוה. מאן דהיא תופסת את מבטי הלכוד בדגלונים ושותלת אחד בידי. עכשו גם אני יכולה לנופף בחדוה.

They call the pride Christopher Street Day. We are gathering with the mature woman's group, those who have already pass a good part of the way and have seen a thing or two in their life. The group rejoice and cheer in a restrained European manner. Amazing. They remind me our yekkes (well, da…). It's also amazing to hear Béatrice speaking fluent German and without stuttering, but with French accent. Such I've never heard. One lives – one experiences… I feel divided. On one hand, the accent turns me on as usual; but on the other hand, when it is in Nazish – I don't feel comfortable.

Béatrice takes my hand and we start walking together. Near us, Aviva takes Leah's hand and they both are waving little pride flags. Somebody catches my gaze mesmerized at the small flags and plant one in my hand. Now I can wave too.

♀♀

לא היו לי ציפיות מראש, גם לא היתה לי שהות מספיקה כדי לדמיין לעצמי איך זה יהיה. הניתור הזה לברלין היה ממש ספונטני. בקושי הספקתי לעכל את הצעתה של ביאטריס והופ – אני פה, צועדת בין הנשים הללו בטבעיות, כאילו זו העיר שלי ואינני זרה בה כלל. לא שהרגשתי בבית – כי הרי זו בכל זאת ברלין, אדמת האויב המקוללת שתושביה רצחו חלק ארי מעמי – אבל האוירה הצבעונית, החגיגית, היוותה מעין נתק מהעבר הנורא, מין חַיִץ מרגיע. לזמן-מה אפשר היה לצהול, לחגוג, בלי להיות בהיכון כדי לקדם פני רעה שפתאום תנחת עלינו מאיזה נאצי ארור.

לנאומים כבר לא נשארנו. אנחנו הרי מכירות כבר בעל-פה את הקלישאות הנדושות. העדפנו לפרוש אל צל קורתם של אביבה ולאה ולשמח זו את זו בפרטיות החדר שהוקצה לנו.

I haven’t had previous expectations; also, I didn't have enough time to imagine how it would be. This leaping to Berlin was really spontaneous. I have barely had time to digest Béatrice's offer, and hop – I'm here, naturally marching between these women, as if this is my city and I'm not a stranger in it at all. It's not that I felt at home – as after all this is Berlin, the cursed enemy's soil – but the colourful, festive atmosphere was a sort of a rift from the horrible past, a kind of a calming partition. For a while, one could rejoice, celebrate, without having to be on standby in order to be ready in front of evil that suddenly might land on me from some dammed Nazi.

We didn't stay for the speeches. After all, by now, we already know all the banal Clichés by heart. We preferred to quit there, in order to please each other at the privacy of the room we were allocate under the roof of Aviva and Leah.

ברלין גאוה 2013

כמה סמלי שהיום הוא יום פטירתה של ג'ודי גארלנד, ששירה 'מעבר לקשת בענן' הפך להמנון הקהילה.

How symbolic it is that today is Judy Garland's date of death, that her song 'Somewhere Over the Rainbow' became the gays' anthem.

Berlin, Germany 22.6.2013

במיטה רכת נוצות

 על מצעד הגאוה


במאה השביעית לספירה חיתה ביוון העתיקה מי שהניחה את היסוד לאהבה בין נשים, אף שאין לנו מספיק מידע עליה ולא הכי ברור מה היתה היא. מעט מאוד נותר משירתה של סאפפו והנה מספר מלים שניצלו מהשמדה, משריפת הספרים "הלא מתאימים לרוח הנוצרית" בתחילת העידן הנוצרי:

במיטה רכת נוצות,

הלואי ותמיד ינוח ראשי

על חזה עדין של אהובה

♀♀

(אמן, כן יהי רצון!)

משנכנס יוני, מרבין במצעדי גאוה. פעם היה לי חלום לצעוד בכל שנה בעיר אחרת בעולם עם שאר אחיותי. אולי זה עוד יקרה. טרם תוכנן וגם לא נסגר (וזה רמז לביאטריס…), אך אני מקוה לצעוד השתא בפאריז הבנויה, אמן כן יהי רצון!

מיום שהבנתי שיש דבר כזה – מצעד גאוה – תהיתי למה צריך אותו. האמת, אינני אוהבת כלל מצעדים ובעיקר לא כאלו ראוותניים ובוטים, אך נראה כי בצורה מינורית אי אפשר להשיג השגים כלשהם, בעיקר לא משמעותיים. לנו חשוב להיות שוות ושוים. טוב, אנחנו שוות הכי-הכי, אבל זה גם צריך להיות מתורגם לחיים הממשיים, להתנהלות שלנו ביומיום. מה שלנו נראה נורמלי ורגיל – עדיין מתקבל כיוצא דופן ורבים מנסים בכל כוחם להכניס אותנו שוב ושוב לארון. חבל, כי בסופו של דבר הרי אנחנו נוחלים נצחון אחר נצחון ובעתיד (ונקוה שזה יהיה בקרוב) נצעד במצעדים לזכר העבר ולא למען השגת שיוויון, כי זה יהיה ברור ומובן מאליו, חלק מובנה בתודעת החברה.

♀♀

במצעד הגאוה חוגגים את יציאת הפרט מן הארון. בנות הדור שלי זוכרות היטב עד כמה מפחיד היה לנו בעבר לחיות את חיינו בגלוי עם אהבתנו, אם כי גם כיום לא קל לנו. לרבות מאיתנו זה היה כמו לחצות גבול אסור. זה היה להגיד ולהודות בקול רם שאני ייחודית והרי כולנו מעדיפים לשחות עם הזרם. כשחיים בחברה פטריארכלית ומתאהבים בבני אותו המין – זו מעין גלות, כי רשמית, החברה אינה מכירה בנו. כל אחת מאיתנו חשה באיזשהו שלב בחייה שהיא הלסבית היחידה בעולם. אם זה זכר, הוא ודאי חש שהוא ההומו היחיד. בא מצעד הגאוה ומראה לנו שלא כך הדבר. כשמסתכלות סביב ורואות את כל המוני הלסביות וההומואים הצועדות בראש מורם, בגאוה, אנו חשות ביתר הדגשה את דברי קולונל מרגריטה קָמֵרמָאייר בכנס הגאים בסיאטל: "אנשים שואלים מי אנחנו. אנחנו הבנות שלכם, האחיות שלכם, הבנים שלכם, האמהות שלכם, האבות שלכם, החברים שלכם. אנחנו הרופאים שלכם, האחיות הרחמניות שלכם, המכונאים שלכם, הספורטאים שלכם, השוטרים שלכם. אנחנו חיים איתכם, מטפלים בכם, עוזרים לכם, מגינים עליכם, מלמדים אתכם, אוהבים אתכם וזקוקים לכם! כל מה שאנו מבקשים – זה שתניחו לנו."

 שימנה אוזן מדקה 07:46 ושננה

Serving in Silence – Col. Grethe Cammermeyer's story

 וכמה שג'ודי דייויס מקסימה!

שמחת מצעד הגאוה מנציחה את מרד סטונוול (Stonewall) ואת יום השנה להקמת התנועה לזכויות הגאים באמריקה. זה התחיל ב-27 ביוני 1969, הומוסקסואלים רבים חזרו מהלוויתה של ג'ודי גארלנד, שהיתה סמל (icon) בקהילה ההומו-לסבית מזה כמה דורות והתכנסו בִסטונוול אִין (Stonewall inn) – בר הומוסקסואלי בגריניץ' וילג' ניו יורק. בתקופה ההיא נהגה המשטרה לפשוט על ברים כדי להתעלל ולפגוע בלסביות ובהומוסקסואלים וכמובן לאסרם. באותו לילה עשינו הסטוריה, משום שזו היתה הפעם הראשונה שהומוסקסואלים התנגדו למאסר עד כדי מהומות והתכתשויות עם השוטרים, כולל הסתגרות בבר. זה ארך מספר ימים וביום השלישי הוליד המרד את התנועה לשחרור ההומוסקסואלים, מה ששינה מן היסוד את חיינו בעולם המערבי. למרות התעקשות החברה מסביב לנו לראות אותנו כשונים והתנגדות לעצם קיומנו, אנחנו מתעקשים להרגיש שוים ולדרוש שיוויון. למרות המכשולים שהציבו ועדיין מציבים לנו – אנחנו צועדים קדימה, יש לנו לאן להשתייך וזה מה שאנו רוצים להראות בצעידה שלנו במצעד הגאוה.

להיות לסבית ולצאת מהארון זה להגיד: 'אתם יודעים מה, אולי אינני מאושרת מכך, משום שזמן רב שמרתי זאת בסוד, אבל עכשו הודיתי בחלק ממני, חלק שפחדתי להודות בו. אני מי שאני, אני שמחה לומר שזו אני.' יש בזה שחרור וזה כל כך נפלא. כעת, הנטל של לקבל אותי או לא, נופל על הזולת. אני השלמתי עם מי שאני ומה אכפת לי מהמלעיזים?" וכמו שאנחנו אומרות – זבשכ"ם.

 אם ציפורים יכולות לעוף מעבר לקשת בענן, מדוע לא אוכל אני?

Somewhere over the rainbow – Judy Garland

במשפט אחד:

הנני מתכבדת בזאת לפתוח את ארועי חודש הגאוה. הבה נפתח את השמפניה ונרים כוסית לחיינו ולכל אלה שמבינים שכולנו נולדנו בצלם וכולנו שוים.

Serving in Silence – Col. Grethe Cammermeyer's story

גאוה 2003 / שרון הר פז