ארכיון תג: מרד הנפילים

מרד הנפילים Atlas Shrugged

הקיץ נשף רוחות קדים, מְאכֵּל, נוגס כל דבר בדרכו, ממאן לאפשר לסתו להגיע. הלחות התישה את הכל – את העלים הכמֵשים, את הכבישים העמוסים לעייפה, את בני האדם המותקפים מכל צדדיהם. החיים לא היטיבו עם אף אחד, גם לא עם אף אחת.

The summer blew out sirocco winds, eating, biting everything in its way, refusing to allow Autumn to arrive. The dampness exhausted everything – the wilting leaves, the overburdened roads, the people under attack from all sides. Life was not good for no one.

היאוש אחז בכולנו. מין מבוי סתום חסם אותנו, מדכא עד עפר. באח הגדול ערכו מיונים לעונה הקרובה, מנסים לקבץ את עלובי הנפש שיעלו את מפלס המדרוג. המצב קשה מנשוא ויש מצב שאלה יעשו את המכה של החיים שלהם באמצעות התוכנית.

Despair gripped all of us. A kind of dead end blocked us, depressing to the ground. In the Big Brother they conducted sorting out for the coming season, trying to gather the wretched people to raise the level of the scale. The situation is unbearable and there is a situation in which they will strike it rich, ones in their lives by this program.

כן, גם אני מכורה. מה לעשות? היש משהו אחר? בקושי יש לי זמן לנשום, שלא לדבר על דברים אחרים. אני שפחה חרופה של הבוס שלי. האופק שלי… אני שמחה שהמלה הזו, אופק, עלתה על דעתי, אך המציאות המרה היא שאין לי כזה. אני לא יכולה לראות מעבר להווה. אין לי את המותרות לזה. קמה בבוקר לאחר שנת לילה חטופה לבד במיטה, שמה עלי כמה בגדים נקיים… טוב, זה לא כמו שזה נשמע, כי אני מקפידה על איכות וקונה את התגיות הנחשבות, אבל בשוּק. אין סיכוי שאי פעם אגיע לחנות רגילה כדי לקנות בה. קודם כל, משום שאין לי זמן לזה ושנית, מי יכולה להרשות לעצמה לקנות בחנות רגילה? קניון? נו, איפה אני ואיפה לנסוע אל מחוץ לעיר?

אני גרה בדירת חדרון ברחוב זרובבל. בעלת הבית שלי היא אשה בגיל שמעבר לסבתי. כלומר, מזמן עברה את גיל הפטירה (והסליחה עם מי שזה נשמע לה לא טוב). רגשותי כלפיה חצויים. מצד אחד, אני מתפללת בכל בוקר לשלומה, שתמשיך לנשום, כי אחרת מצבי יהיה רע ומר – בימים אלה ממש בלתי אפשרי למצוא מקום סביר, שלא לדבר על להרשות לעצמך לשלם על זה; אך מצד שני, אלוהים עדי (זה שאינני מאמינה בקיומו) שהמצב נורא ממש, כמעט בלתי אפשרי לחיות ככה. זו בטוח תגיע לגהנום ולוא רק בגלל מה שהיא עושה לי, על שהיא מוצצת את דמי בכל מאודה. כל פיפס שיוצא מן הדירה שלי והיא מיד דופקת לי מלמעלה עם המקל של המטאטא כדי להשתיק. אני בטוחה ששנתי הטרופה בלילות נגרמת בגלל זה. בסיוטים שלי אני מדמיינת אותה רוכבת על המטאטא שלה, בקושי מאזנת את משקלה ומאחלת לה ליפול מהכי גבוה שאפשר. אם היא תרסק את עצמותיה, יוטב לי? קניתי אוזניות אלחוטיות. ככה אני לא שומעת אותה מרחרחת לי מאחורי הדלת ומקשיבה לרחשים אצלי.

חצי מהמשכורת הולכת לי על שכר הדירה. כואב הלב. אמא שלי אומרת שאם הייתי לוקחת משכנתא בסכום הזה, הייתי לפחות בדרך להיות בעלת דירה משלי. היא צודקת, אך לא מציאותית. אין לי אפשרות להתחייב על משכנתא כשמקום העבודה שלי לא בטוח. הרי מחר יכולים לזרוק אותי ולא חשוב עד כמה אני טובה ומסורה. מאיפה יהיה לי להחזיר? גם לאמא אין, אחרי שעזרה לי ככל יכולתה עם התשלומים לתואר. אני לא יכולה לבקש ממנה יותר. גם היא לא במצב מזהיר. הגירושין הפילו אותה כלכלית ולקח לה שנים להתאושש מהם ולהגיע למצב סביר. לפחות יש לה את הדירה שאבי נאלץ למסור לה ובצדק. אותו לא ראיתי מזמן. הוא אף פעם לא מצא לנכון לסייע לי, גם לא כשביקשתי. אני כבר לא נוטרת לו טינה. עברתי הלאה, אם כי זה ודאי השאיר משקע מר.

מלפני כחודש, יש לי חברה חדשה. בקושי יש לנו זמן להיות יחד, שלא לדבר על סקס. אנחנו נפגשות אצלה בחדר, בדירה אותה היא חולקת עם עוד שני בחורים. אצלי אי אפשר מחמת עינא בישא של בעלת הבית. בכל פעם שאני פוגשת בה בכניסה או בחדר המדרגות, היא חוזרת ומדגישה בפני שאסור לי להביא שום חבר. אני יודעת שהיא בולשת אחרי, משום שאני יכולה להריח את הבושם שלה כשאני חוזרת. את הדברים האישיים שלי אני נועלת מפניה בכספת.

ימי ששי הם הזמן היחיד אותו אנו יכולות לפַנות כדי לבנות את ה… אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לזה – ידידוּת? חברוּת? אני לא חושבת על זה במונחים של זוגיות. אני לא בטוחה שאני בנויה לזה עכשו. או אי פעם. קצת קשה לי לדמיין את עצמי עם מישהי אחת ויחידה כדי לחיות איתה עד קץ כל הימים ורצוי באושר ובעושר. זה מלחיץ אותי. אנחנו לא מדברות על זה. למי יש כוח כשאנו נאלצות לחיות כאן ועכשו? אין לנו אפשרות לתכנן מעבר לכך. לוקחות את מה שיש כרגע.

מוצאי שבת. אני בתהליך של להפרד ממנה (מאוד בקושי). אין לי ברירה, אלא ללכת. יש לי כמה דברים להכין לקראת השבוע החדש שמתחיל. עוד נשיקה ועוד אחת ועוד… כנגד רצוני, אני מתיקה את עצמי ממנה ופונה אל הדלת. הבנים צופים בחדשות. כעולות באוב, נשמעות המלים מבעד מְסך החמדה. אביבה מביטה בי ואחר במרקע וקופאת בהקשבה מלאה. מישהי בשם דפני ליף תקעה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, בלב המאפליה. מאחר והעלו לה שוב את שכר הדירה, לא היתה לה ברירה אחרת, אלא לעבור לגור ברחוב. ארבעתנו מביטים אלה באלה וללא אומר יוצאים מיד להביע הזדהות.

לא תארנו לעצמנו, חשבנו שנהיה היחידים, אך מכל עבר מגיחים א/נשים, נושאים איתם ציוד. מה שבדרך כלל הינו מתחם להולַכַת חיות מחמד, לישיבה שלוה על הספסלים בלב רחש תנועת כלי הרכב, הפך להמולה של עשייה. עוד ועוד נפרשו האוהלים והחבר'ה עומדים לידם ומתחילים להתוודע זה עם זו. אני חובקת את גזרתה המשגעת ויחד מפלסות את דרכנו למצוא מכרות.

חודשיים אחרי, רוח חדשה מנשבת בינינו. אביבה ואני עברנו לגור יחד במשכננו החדש – איגלו עשוי ברזנט. את החפצים החשובים אכסנו אצל ההורים והסתפקנו במועט. כשאנו חוזרות מהעבודה, אין בעלת בית שבולשת, אם כי גם אין ממש פרטיות. אנחנו מפצות על זה בשינה זו בזרועות זו. היא ממלאת לי את הלב.

ההפגנות, הצעדות וכל הפעילות למען הטבת מעמדנו, קרבו אותנו זו לזו. כיף.

בחוץ מתגודדת הרוח, מתקוטטת עם העצים, עם קומץ עוברים ושבים ועם עצמה, מטאטאת את העלים מן המדרכות, מקבצת אותם בפינות ללא מוצא. אביבה ואני כבר לא יחד. העיריה והרשויות רדפו אותנו עד חורמה, משסים בנו את כלבים, עד שאחרון האוהלים פונה. לרובנו לא היה לאן לחזור, מלבד אל ההורים. מקופלי זנב, הזדחלנו על ארבע כדי לנסות לחזור אל המאורות אותן נטשנו בתמימותנו, אך אלו היו תפוסות כבר בידי אחרים, אותם אלה שהשכילו לנצל לטובתם את שעת הכושר ולהשתחל אל מה שהיה שלנו. מי שלא פינה את כוכו בִּזמן ששהה באוהל – היה בר מזל. היה לו לאן לחזור.

אני עוברת בשדרה שהיתה לי פעם בית ולא יודעת את נפשי. החלום של עולם חדש וטוב לכל, של חלוקת ההון בצורה צודקת – נגוז. חשבנו שהזזנו משהו אחרי שהוקמה ועדה מיוחדת למען בחינת מצב העם, אך למרות הימים היפים מרוממי הרוח, שנטעו בלבנו תקוה, נפלנו שוב אל תחתית אותו הבור בו היינו לפני כן. במקום לשנס מותניים ולפעול ולעשות כדי להרים אותנו, כדי לאפשר לנו עתיד סביר, בחר ראש הממשלה ערל הלב, זה ששום דבר לא מעניין אותו כלל מלבד להשרד בכסאו, למסמס את הכל. מה שלא ברור לי, זה איך זה קרה. אנחנו הרי לא התכוונו לזה! הרי היינו נחושים כל כך, יצרנו משהו שיכול היה לשנות, היתה תחושה שאפשר להחלץ מהבוץ בו היינו שקועים. במקום זה, יש לנו מדרג מדהים בשיאו של האח הגדול. אוי אורוול, הלואי והיית מתבדה!

 

בתמצית:

בספרה המאלף "מרד הנפילים" (Atlas Shrugged), מעלה איין ראנד על נס את רוח האדם לשבחה. בעלי העסקים, עמוד השדרה של המשק, אלה המניעים את גלגלי הכלכלה, מרדו במטרה ליצור עולם צודק יותר. הקטע הזה נכתב בהשראתה. ואם בהשראה עסקינן, ממליצה לקרוא רשומה מעניינת של ד"ר תרצה הכטר על "גניבה", "השאלה" או "השראה ספרותית"?

חומר למחשבה:

  1. סדרת כתבות מאלפת ביותר על מודלים כלכליים
  2. המודל הישראלי כך הורסות ממשלות מטומטמות את המדינה
  3. אי-צדק חברתי בישראל סיכום מאלף של הקישורים הקודמים
  4. ראיון עם דפני ליף
  5. ג'ון לנון Working Class Hero (עם המלים)

להתכתב עם עצמי Corresponding with Myself

הפעם הראשונה בה הצלחתי להתחבר אל משהו מחוץ לעצמי ולהבין שמצאתי בית, היתה בגיל 11, עת קראתי את ספרה המדהים של איין ראנדמרד הנפילים. פתאום, התחוורו לי דברים רבים לשאלות ששאלתי את עצמי. כמובן שלא מצאתי שם פתרון לכולן, אך לחלק ניכר. המשכתי בשקיקה לקרוא את האחרים שתורגמו לעברית – כמעין המתגבר ואנו החיים, שם מצאתי השקפת עולם שעד היום אני משתדלת לחיות לפי חלק ממנה.

The first time I managed to connect to something outside myself and understand that I found a home, was at the age of 11, when I read Atlas ShruggedAyn Rand's amazing book. Suddenly, I realized many things about the questions I asked myself. Of course I didn't fine there a solution to all, but for a significant portion. I continued devouring her other books that were translated to Hebrew – The Fountainhead and We the Living, where I found a worldview that I still try to live according to part of it.

הפעם הראשונה בה הבנתי שאני פמיניסטית, היתה בגיל קצת יותר מאוחר, אחרי שהתגברתי על השוביניזם שהפנמתי מספריה של הנ"ל 🙂 החברה הישראלית אינה מיטיבה עם נשיה, אם אנסה לרגע להיות עדינה ולנקוט לשון המעטה, שלא כהרגלי. אנחנו מנסות לשרוד בין הדרישות שאנו נדרשות אליהן רק משום שאנו נשים. אנו מחפשות את הקול שלנו, את הייחודיות, כבנות חוה אינדיבידואליוֹת, פרטיוֹת, עצמאיוֹת. כמה מאיתנו מצליחות?

The first time I understood that I am a feminist, was a little later, after I overcame the Chauvinism I internalized due to the books of the aforementioned 😉 the Israeli society doesn't treat women nicely, if I'll try to be unusually delicate for a moment and use an understatement. We are trying to survive between the demands we are required just because we are women. I search for our voice, our uniqueness, as individual daughters of Eve, private, independent. How many of us are successful?

הפעם הראשונה בה נפל אצלי האסימון והבנתי שאני לסבית, היתה שנתיים אחרי שכתבתי והוצאתי לאור את "סגול", הרומן הלסבי העברי הראשון, ב-1997. רומן עם קוראת הספר, האשה הראשונה שלי, הבהיר לי על עצמי דברים שלא חשבתי עליהם עת כתבתיו. בעצם, הספר נכתב כמחוַת אהבה לחברה הכי טובה שלי, רונית המתוקה, אף שלא ידעתי אז את פשרן של אותם רגשות חמים, נוטפים, כמהים. בזמננו, אלה נחשבו אסורים בתכלית האיסור.

The first time I realized that I'm a lesbian, was two years after I wrote and published "Sagol" (Purple), the first lesbian novel in Hebrew, in 1997. An affair with a reader, my first woman, clarified things about myself that I didn't think about while writing the book. Actually, the book was written as a gesture of love to my best friend, sweet Ronit, though I did not know at that time the meaning of those warm, flowing, yearning feelings. In our time it was absolutely forbidden, taboo.

מאז, מים רבים זרמו ביקום, כתבתי והוצאתי לאור ספרים נוספים, מימשתי כמה אהבות, הגעתי לרדיו (אחד מחלומותי שזכיתי להגשים ותודה לאביב רוס היקר על זה), שלושה ספרים נוספים נמצאים בקנה, בשלבים שונים של עריכה ועומדים לצאת לאור ו… השמיים הם הגבול?

Since then, a lot of water streamed in the universe, I wrote and published other books, I had a few loves, I got to the radio (one of my dreams that I was lucky to fulfil), three other books are written and in different stages of editing and about to be published and… the sky is the limit?

הגרסא המקוצרת  (בהשראת 'פינת הגאון' של אודטה דנין):
זו אני, סופרת, משוררת, עורכת, מעבדת מלים, גם מאבדת… אתן יודעות איך זה, זה קשור לזכרון בגילי. לדוגמא, אני צועדת למכולת שלנו וחזרה, פה בקציר ובדרך, כדי לעניין את עצמי (כשאינני עוסקת בצילום הנוף), אני חושבת על סיפור ויש לי את המלים, הן עולות לי בשפע ואני שמחה ומאושרת על נביעת המעין החדש, אך עד שאני מגיעה למחשב כדי להעלות אותן – הן זזות לי מהזכרון…
אף שבעיקר אני מתכתבת עם עצמי אשמח עד מאוד לקבל תגובות אוהדות 😉

The short version:

It's me, a writer, a poet, an editor, a word processor, also losing… You know what it is like, it's about my age. For example, I walk to our grocery store and back, here at Katzir, and while on my way, to interest myself (when I'm not doing landscape photography), I think of a story and have the words, they come to me in abundance and I'm glad and happy about the new flow spring, but until I get to my computer in order to upload them – they move away from my memory…

Although I am mostly corresponding with myself, I would be very happy to receive sympathetic comments 😉

עיון נוסף:

1. אנכי – תלמידי הפילוסופיה של איין ראנד
2. פמיניזם ויקיפדיה
3. שרון הר פז הערך עלי בויקיפדיה

Further browsing:

  1. Objectivism Wikipedia
  2. Anochi Ayn Rand's philosophy followers
  3. Feminism Wikipedia

4. Sharon Har Paz the entry about me on Wikipedia (Hebrew)