ארכיון תג: ניצולי שואה

סערה סביב Storm Around

גן המייסדים Founders' Garden

גן המייסדים   Founders' Garden

מאז הבחירות בישראל, אנחנו עדות לכל מיני משברים וקשקושים. אני לא בעסק.

Since the elections in Israel, we have witnessed all kinds of crises and scandals. I'm not a part of it.

ישבתי על ספסל בגן. קודם לכן קניתי לי מנה צמחונית טעימה מהמסעדה הסינית שבקניון. המנה ענקית ואי אפשר לקנות רק חצי ממנה, כך שארזתי מראש חצי מהמנה כדי לאכול מחר. לא התחשק לי לסעוד את לבי בהמולה שבקומת האוכל והעדפתי לחצות את הכביש ולשבת על ספסל בגן המיסדים. שם שקט ונעים וגם נקי יחסית, שלא כמו בשאר המקומות בחדרה.

I sat on a bench in the garden. I had previously bought me a delicious vegetarian dish from the Chinese restaurant in the mall. The dish is huge and it's not possible to buy only half of it, so I packed up half the portion in order to eat tomorrow. I did not feel like eating my dinner in the din of the dining floor, so I preferred to cross the street and sit on a bench at the Founders' Garden. It is quiet there and relatively clean, unlike other places in Hadera.

הוצאתי מתוך התיק את חצי המנה שהתכוננתי לאכול על הספסל וסידרתי אותה בצורה נוחה לאכילה. אני אוהבת אורז, תפוחי אדמה ואפילו התחלתי לאהוב גם את הנודלס שלהם. על הכל היה שפוך רוטב טעים. לקחתי את הירקות המאודים שהמוכרת שמה לי בנדיבות בצלחת גדולה נפרדת וערבבתי אותם עם האורז. אני אוהבת לאכול כל דבר בנפרד, כך שתכננתי לסיים את האורז ולעבור לנודלס שגם אותו אשביח עם הירקות המאודים.

I took the half portion I had prepared to eat on the bench out of the bag and arranged it comfortably for eating. I love rice, potatoes and I even started to like their noodles. A delicious sauce was poured on them. I took the steamed vegetables the saleswoman generously placed on a large separate plate and mixed them with the rice. I like to eat everything separately, so I planned to finish the rice and move on to the noodles which I would also upgrade with the steamed vegetables.

"בתאבון לך! אולי אפשר לשבת לידך?" קול זר. אני מרימה את עיני ורואה אישה מבוגרת ממני בכמה שנים טובות שנראית נחמדה וסבירה.

"תודה רבה!" אני ממלטת בקושי מפי המלא ומחוה לה לשבת כרצונה.

"זה נראה טעים!" היא אומרת.

"מממ", אני ממלמלת ובולעת את שבפי. "זה טעים מאוד-מאוד. רוצה קצת?" היא מביטה בי בפליאה. "מה?" אני שואלת.

"את מוכנה לתת לי משלך?" הפליאה עדיין ניכרת בארשת פניה וגם בקולה.

"משלי הספציפי הזה – לא, אבל יש לי את החצי השני של המנה הזו. הם מוכרים מנות ענקיות שאיני מסוגלת לאכול בבת אחת ולכן ארזתי את החצי השני. גם פלאפל אני קונה רק חצי מנה משום שאיני מסוגלת לגמור מנה שלמה."

"אוכלת כמו ציפור", היא ממלמלת. אני נזכרת באמי שנהגה לרדוף אחרי עם הבננה ושאר מאכלים כשהיא מקוננת על שאיני אוכלת דבר.

"Bon Appetit to you! May I sit next to you?" A strange voice. I look up and see a woman who is quite older than me, and looks nice and reasonable.

"Thank you!" I barely let out of my full mouth a few words and gesture to her to sit down at will.

"It looks delicious!" She says.

"Mmm," I mumble and swallow the food in my mouth. "It's very-very tasty, want some?" She looks at me in amazement. "What?" I ask.

"You are willing to give me yours?" The wonder is still evident in her expression and in her voice.

"From this specific mine – no, but I have the other half of this dish. They sell huge portions which I can't eat at once, so I packed the other half. I also buy only half a falafel because I can't finish a whole portion."

"Eating like a bird," she mumbles. I remember my mother who used to chase me with the banana and other foods while lamenting that I don't eat a thing.

הושטתי לה את האריזה, היא לקחה ואכלה בתאבון. נחמד לאכול בצותא ולא לבד.

"תודה לך!" אמרה.

"אין בעד מה", עניתי. היא הביטה בי מהצד, לועסת את מנתה לאט. הבטתי בה חזרה. "טעים, אה?"

"מאוד! ממש תודה לך!" לא הבנתי למה היא מודה לי כל כך הרבה. לולא סיפרה לי (אחרי שנדנדתי לה ממושכות), לא הייתי מנחשת. היא ניצולת שואה, בקושי מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי הזעומה שלה. "שלא תחשבי שאני נוהגת להתישב ליד אנשים במטרה שיתנו לי אוכל. עברתי פה כי בבית מחניק. אין לי מזגן ואיני מעזה להדליק את המאוורר, כי עלי להקפיד על חשבון החשמל שלא יהיה לי גבוה. לא קל."

I handed her the package, she took it and ate with appetite. It's nice to eat with someone and not alone.

"Thank you!" She said.

"There's nothing for it," I replied. She looked at me from aside, chewing her food slowly. I looked back at her. "Delicious, ha?"

"Very! Thank you, really!" I did not understand why she thanked me so much. If she had not told me (after I kept nagging her for a long time), I would not have guessed. She is a Holocaust survivor, barely subsist on her meagre social security pension. "Don't think that I usually sit next to people expecting them to give me food. I passed her because it’s suffocating in the house. I don't have an air conditioner and I don't dare turn on the fan, because I have to be careful with the electricity so the bill won't be high. It's not easy."

במשפט אחד:

בזמן שאכלנו בכיף, היא עדכנה אותי בסערה הפוליטית המתחוללת. לא שעניין אותי, למרות שדבריה היו דברי טעם, אך חשתי שהיה לה צורך לדבר, אז הקשבתי לה.

In one sentence:

While we were eating leisurely, she informed me of the political storm the county is going through. Not that I was interested, though her words were sensible, but I felt she needed to talk, so I listened to her.

אלבומי תמונות Photo Albums

Mala Tribich – A Holocaust Survivor on memory, legacy, and the future

 

אני אוהבת אלבומי תמונות. אני אוהבת את כריכותיהם המעוצבות בצורה מיוחדת ולא סטנדרטית, אך בעיקר להביט בתמונות שהם מכילים.

I like photo albums. I like their covers when they are designed in a special way and non-standard, but especially to look at the pictures they contain.

להורי, כמו לרוב ניצולי השואה, לא היו אלבומי תמונות. היו להם זכרונות קשים מן התופת וזכרונות קלושים ממה שחוו לפניה. התמונות באלבומים שלהם צולמו לאחר השואה, אחרי שהצליחו לבנות לעצמם חיים חדשים. פעם, אמר לי בן דוד של אבי שאני דומה מאוד לאחותו של אבי, הדודה שלא הכרתי. זה מה שזכר, להראות לי תמונה כדי להוכיח זאת הרי לא יכול היה.

My parents, like most Holocaust survivors, didn't have photo albums. They had horrible memories of the hell they went through, and faint memories of what they had experienced before it. The photos in their albums were taken after the Holocaust, after they managed to build a new life for themselves. Once, my father's cousin told me that I look very much like my father's sister, the aunt I never knew. That's what he remembered, but couldn't show me any photo to prove it.

Iby KnillHolocaust survivor

 

לזכור? לשכוח? Remember? Forget?

The Brothers FourTry to Remember

הם הולכים ומתמעטים, נשמטים מאיתנו כמעט מדי יום. עוד מעט לא יהיה עם מי לתקשר כדי לחלץ עדות חשובה מיד ראשונה של מה היה שם, שלא לדבר על איך היו החיים שלהם בילדותם, בנערותם, בהתבגרותם. מה נעשה, אם בכלל, כדי לתעד את קיומם? עוד מעט ואף אחד שחוה את התופת על בשרו לא יהיה עוד עימנו.

They are decreasing, they are slipping away almost every day. Soon, there won't be anyone to interact with in order to rescue important first hand evidence about what happened there, not to mention evidence about how as their life in the childhood, adolescence, adulthood. What is being done, if at all, in order to document their existence? In a short while, nobody who experienced hell on their own flesh won't be with us anymore.

Eleni VitaliAsma Asmaton

המספרים הסטטיסטיים שיש למשרדי הממשלה מגוונים ומוזרים. באחת התוכניות שמעתי שמספר ניצולי השואה החיים בקרבנו הוא 256,000 ובאחרת – נקבו במספר המשוער של 180,000 נפש (הניסוח היה: "כ-180,000"). מה זה, איך יכול להיות שאף אחד אינו יודע במדויק?

The statistics the ministries of the government are diverse and weird. I heard on one of the programs that the number of holocaust survivors who are living among us is 256,000, and on another – they said it's approximately 180,000 (the phrase was: "about 180,000"). I wonder how come nobody knows the exact number, I really do!

Josh GrobanTry to Remember

בהתחלה, אחרי השחרור ובמשך שנים רבות אחרי כן, הם לא היו מסוגלים לדבר על מה שעברו. המוח אינו מסוגל לעכל מאורעות כאלו והיה גם הצורך הטבעי לבנות חיים חדשים. ילדיהם, הדור השני לשואה, חוו על בשרם את התוצאות, גם אם זה לא היה בצורה גלויה או מודעת. פשוט ינקת, יחד עם חלב אמך, את הנוראות שזו חוותה. זה נכנס לנו ל-DNA ונשאר טבוע עמוק בנו.

At the beginning, after they got released and for many years later, they couldn't speak about what they went through. The mind can't digest this kind of events, and they had the natural need to build a new life. Their children. The second generation of the holocaust, experienced the consequences first-hand, even if it wasn't visibly or consciously. With our mother's milk, while being breast fed, we just received the horrible experience she went through. It got into our DNA and stayed imprinted in us.

Maria Farantouri – Asma Asmaton


כעם, עלינו לשמר את זכרונותיהם, את מורשתם, את החוליות החסרות שהושמדו. אנחנו חייבים זאת לעצמנו ובעיקר להם.

As a nation, we must preserve their memories, their legacy, the missing links that were destroyed. We owe it to ourselves, and mainly to them.

עם ישראל חי

טלאי צהוב

טלאי צהוב

The People of Israel is Alive

בכל שנה מחדש. ככל שהשנים נוקפות, ככל שהדור ההוא הולך ומתמעט, הדור שלנו, השני לשואה, הולך ומתפכח, יחד עם הגעגועים לאלה שעזבו אותנו. דברים שלא השכלנו להבין כשהורינו חיו איתנו, מתחילים לזוז לנו בתודעה. פתאום נוחתת עלינו ההכרה המחרידה שהתופת הנוראה אותה עברו, מי יודעת אם היינו מסוגלות לשרוד כמותם.

העדויות שעולות מהסרטים שמראים לנו בטלויזיה, פתאום מכות בנו, ופני הורינו עומדות מולנו באלם, אלו ששתקו, שלא היה להם כוח לדבר ולספר, מעידות שגם הם היו שם.

Each year anew. As the years pass, as much as that generation decreases, our generation, the second to the holocaust, becomes closer to reality, along with our longing to those who left us. Things we could not understand while our parents where still with us, start to move in our consciousness. Suddenly, the horrible acknowledge lends upon us, that the horrific hell they went through, who knows if we would be able to survive like they did.

The evidence from the films the television shows us, suddenly hit us, and the faces of our parents stand silently in front of us, those who were silent, that didn't have the strength to talk and tell, evident that they also were there.

yankele by Gebirtig

Sang by Yanky Jack Goldenberg

דבר אחד הוא לחיות עם הורים שותקים, קשי נפש, שמאחורי הצחוק שהשמיעו לעתים נדירות ביותר, הסתתר המוות, כל אותם רוחות רפאים שהקיפו אותם כל הזמן. דבר אחר הוא להבין, לאחר לכתם, שגם עליהם עברו ארועים נוראיים, אולי זהים לאלה שאנו צופים בהם בסרטים הדוקומנטריים. לעולם לא נדע כבר את האמת. חוויותיהם לעולם ישארו איתם.

הלואי וימצאו מנוחה שלמה ונכונה, אמן!

One thing is to live with silent parents, their soul hard, that behind the laughter they very rarely let out, death was hiding, all those ghosts which surrounded them all the time. Another thing is to understand, after they have gone, that they also experienced these awful events, perhaps the same as these we see in the documentaries. We will never know the truth. Their experience will stay with them forever.

 

May they find peace, Amen!

היום יום ששי Today is Friday

James

יום ששי, יום של קניית החלות לשבת. אני משאירה את ביאטריס לטפל קצת בגינה ויוצאת מביתי אל השמש הנעימה, צועדת לי מעדנות לכיוון המכלת. במרחק מספר בתים, עומדת שכנה ליד מונה החשמל שלה ופניה שטופות דאגה. אני קרֵבה ושומעת את דבריה.

Friday, a day of buying challahs for Shabbat. I leave Béatrice to take care of the garden a bit and walk out of my house to the pleasant sun, walking gently toward the Macolet (the grocery store). A few houses away, a neighbour stands next to her electric meter and her face is filled with worry. I get near and hear her words.

"בבקשה", היא אומרת לאיש לצדה, "אל תנתק לי את החשמל, בבקשה!"

הלה פוסק לרגע את התעסקותו עם המונה ועונה לה בהתנצלות: "אני מצטער, אבל יש לך חוב ואני לא יכול לעשות כלום."

"Please," she says to the man beside her, "don't cut off my electricity, please!"

"I'm sorry, but you have a debt and I can't do anything," he says apologetically.

אני מברכת אותה לשלום ושואלת אם יש איזושהי בעיה. היא מביטה בי במבט מבויש ועונה בקול דק מאוד שלא הצליחה לשלם את חשבונות החשמל וגם כרגע אינה יכולה לעשות כן, אז הם מנתקים לה. "באיזה סכום מדובר?" אני תוהה.

ללא אומר היא מושיטה לי את הנייר עם הדיו האדומה. אני מתבוננת בסכומים ובמועדים הרשומים שם ותמהה על הזמן הרב שעבר והחוב שתפח. כנראה שהיא במצוקה גדולה, אני חושבת לעצמי. בשל נדודַי אל ועם ביאטריס, אני די מנותקת מהנעשה בישוב, קל וחומר מהשכנות שאינן חברותי הקרובות.

I greet her and ask if there is any problem. She looks at me shyly and answers in a very thin voice that she has not managed to pay the electricity bills and even now can't do so, so they are going to cut it off. "How much is it?" I wonder.

Without a word she hands me the paper with the red ink. I look at the amounts and the dates listed there and wonder about the long time that has passed and the debt that has grown. She must be in great hardship, I think to myself. Because of my wanderings to and with Béatrice, I am quite detached from what is happening in the community, let alone from my neighbours who are not my close friends.

"חכה", אני פונה אל העובד המסור, "מה אפשר לעשות בשביל לעצור את התהליך הזה?"

הוא מביט בי קצרות ועונה במשפט אחד: "צריך לשלם את החוב." אני שומעת את ה"דא-כאילו" בנימת הקול למודת הנסיון.

"איך עושים את זה?" אני חוקרת, הרי מעולם לא חויתי ומקוה שגם לא אֱחְוֶה אי פעם חס ושלום. שאף אחת לא תחוה, אמן!

האיש מסביר לנו שיש להתקשר לחברת החשמל ואפשר גם לשלם בכרטיס אשראי.

"בואי", אני אומרת לשכנה, "נכנס הביתה ונתקשר מאצלך." האיש פונה לעבר מכוניתו כדי לשבת במזגן עד שנחזור אליו.

"Wait," I turn to the devoted worker, "what can one do to stop this process?"

He looks at me briefly and answers with one sentence: "One has to pay the debt." I hear the "Da-really" in the experienced tone of voice.

"How do you do that?" I enquire, since I have never experienced and hope that I will never have ever, Heaven forbid. Hopefully, no one will experience, Amen!

The man explains that we have to call the electricity company and we can also pay there with credit card.

"Come," I say to my neighbour, "let's go inside and call from you." The man turns to his car to sit in the air conditioner until we get back to him.

James1

אנחנו חולפות בין הקוצים הממלאים את השביל אל הבית. הדשא גדל פרא, עלים יבשים עומסים את הדרך. אני מתארת לעצמי שאין לה גם כסף לשלם לגנן ומציינת לעצמי לגייסו כדי שיעלים את העזובה.

We pass through the thorns that fill the path to the house. The grass grew wild, dry leaves are packing the way. I imagine that she does not have the money to pay the gardener, and I note myself to recruit him in order to make the neglect disappear.

הבית שקט. אין מכשירים פועלים. גם הטלפון מת. היא מביטה בי בחוסר אונים, שותקת. אני מתקשרת מהנייד שלי ומסדירה את התשלום. נציגת השרות אדיבה ומתחשבת, מחלקת לתשלומים כדי להקל ואפילו מגדילה עשות ומוותרת על התשלום עבור הניתוק והחיבור מחדש: 71 ₪ ו-48 אג' לכל פעולה; דהיינו, טובת הלב חסכה לשכנה 142.96 ₪. אני רושמת על הטופס את האסמכתא ופרטי התשלום ומוסרת לשכנה. זו מודה לי, דמעות בעיניה ואני שולחת אותה החוצה כדי שהעובד יחזיר לה את החשמל שניתק. היא חשה לצאת ואני, פולניה חטטנית שכמותי, ניגשת את המקרר כדי לבדוק את תכולתו. לא צריכה להיות גאונית כדי לנחש שאם אין כסף לשלם את החשמל, אולי גם אין כסף לקנות אוכל.

The house is quiet. No working devices. The phone is dead, too. She looks at me helplessly, silent. I call from my mobile and arrange the payment. The representative, courteous and considerate, divides the debt to payments in order to facilitate, and even does more: she waives the payment for the disconnection and reconnection: 71 NIS and 48 agorot per action; in other words, the kind good-hearted person saved the neighbour 142.96 NIS. I write the reference and the details of the payment on the form and hand it over to the neighbour. She thanks me, tears in her eyes and I send her out so that the worker will return the power that he cut off. She hurries to go out and I, as a prying nosy Polish woman as I am, walk towards the refrigerator to check its contents. No need to be a genius to guess that if there's no money to pay the electricity, maybe there is no money either to buy food.

כאשר יגורתי – בא לי. המקרר עומד בשממונו, אפילו בקבוק מים אין בתוכו.

"סליחה שאני חטטנית", אני שואלת אותה כשהיא חוזרת ומחבקת אותי בחום, "אבל איך זה שהמקרר שלך ריק? את לא מקבלת קצבה?"

היא בגיל של אמי זצ"ל, דור הולך ודועך של ניצולי שואה המנוצלים בידי העומדים בראשינו המחכים שיגָמרו ואז הכסף שהם לא שילמו למי שמגיע – יעלם אי-שם בכיסו של מאן דהוא. הרי כסף יש, השאלה היא לאן זה מופנה.

It happened as I dreaded and expected. The refrigerator is empty, not even a bottle of water in it.

"I'm sorry if I'm prying," I ask her when she comes back and huggs me warmly, "but how come your refrigerator is empty? Don't you get an allowance?

She is at the age of my mother bless her soul, a dying generation of Holocaust survivors who are exploited by our leaders who are waiting for them to die, and then the money they did not pay to those who deserve it – will disappear somewhere in someone's pocket. There is money, the question is where it is directed to.

היא מראה לי את התלוש מהביטוח הלאומי, בו נרשם סכום של 1,587 ₪ כהכנסה מקצבת הזקנה, פחות 192 ₪ עבור ביטוח בריאות. אין קץ לחוצפה. לא מספיק למחליטים על חיינו שסכום הקצבה הוא כה דל – הם עוד מורידים מזה. בנוסף, כתוב בתלוש שהיא מקבלת תוספת השלמת הכנסה בסך 1,182 ₪, כך שבס"ה מועברים לחשבונה בבנק 2,769 ₪. מי יכולה לחיות מסכום כזה? למה שהיא לא תקבל חשמל בחינם (עבור שימוש סביר, כמובן)? למה שלא יקלו על חייה, על מה שעוד נותר לה לחיות? אין לה ילדים וגם אם היו – אני בספק אם יכלו לסייע לה.

She shows me the form from the National Insurance Institute, where 1,587 NIS was recorded as income from the old-age pension, less 192 NIS for health insurance. There is no end to the chutzpah. It is not enough to those who decide on our lives that the amount of the pension is so low – they lower it more. In addition, it says that she receives an income supplement of 1,182 NIS, so that the total amount transferred to her account at the bank is 2,769 NIS. Who can live by such an amount? Why should she not receive electricity for free (for reasonable use, of course)? Why not make life easier for her, for the time she has left to live? She has no children and if they were – I doubt they could have helped her.

"ממה את חיה?" אני ממשיכה לחקור.

"א שטיקל ברויט דא און דורט און א ביסאלע וואסער", היא עונה בשפה המוכרת לי. לחם צר פה ושם ומים לחץ, אני מתרגמת לעצמי.

אין סיכוי שאשאיר אותה כך בשבת. אמנם ישנה האמרה "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אך לא במקרה הזה. היא צריכה את הבריות ואני עומדת לדאוג לכך שהשבת תהיה לה קודש ונחת.

"What are you living from?" I continue to investigate.

"A stikel broit du und dort und a bisele vasser," she answers in the language familiar to me. A little bread here and there and some water, I translate to myself.

 

There's no way I'll leave her that way on Shabbes. There is, however, the saying, "Make your Shabbat a weekday and do not be need people," but not in this case. She needs people and I am going to make sure that Shabbat will be holy and happy for her.

 James2

♀♀

שעה לאחר מכן, אנחנו חוזרות מהמכלת. שכנה בעלת רכב שגייסתי, מסייעת לה לרדת מהמכונית. זה גיל שהכל נעשה בו לאט ובזהירות. אנחנו נושאות את השקיות המלאות כל טוב וממלאות לה את המקרר והמזוה.

בעלת הרכב עושה כמה טלפונים ומזעיקה למקום את העובדת הסוציאלית, גם היא שכנה. זו בוחנת את המצב ומבטיחה לסייע כמיטב יכולתה. מהכרותי את הנפשות הפועלות – אני יודעת שגם אם אעדר מפה – השכנה שלנו נמצאת מעכשו והלאה בידיים טובות שידאגו לרווחתה. נשים אחיות אנו.

An hour later, we return from the Macolet. A neighbour who owns a car that I recruited, helps her to get out of the car. It's an age where everything is done slowly and carefully. We carry the bags full of goodies and fill the refrigerator and the pantry.

 

The owner of the car makes several calls and fetches the social worker, who is also a neighbour, to the house. She examines the situation and promises to help at her best. Known the people involved – I know that even if I'm away from here – our neighbour is in good hands from now on that will take care of her well-being. We are sisters.

בְּכוֹתֶרֶת:

ביום ראשון אני הולכת לדפוק על כמה שולחנות כדי לנער את האחראים למצב הזה.

In a title:

On Sunday, I'm going to knock on a few tables to shake those responsible for this situation.

מירי מסיקה והברירה הטבעית – אל תשליכני

Miri Mesika & the Natural Selection – Don't Throw Me Away

 

זה עתה שמענו צפירת דומיה We Just Heard a Remembrance Siren

מגן דוד 4

C80. אמנם שמש, אך קררררררר. אינני רגילה לעמוד דום בקור. בארץ שוררים תנאי חמימות (לא שזה מקל על קשיי היום הזה) וכרגיל אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה, בתנאי אקלים שאינם מתאימים לי.

80c. Although sunny, but colddddd. I'm not used to standing still in the cold. In Israel, there are warm conditions (not that it relieves the difficulties of this day) and as usual I ask myself what am I doing here, in climatic conditions that don't suit me.

8 בבוקר. בארץ כבר 9. אני פותחת את הרשת ומנסה למצוא שידור חי מטקס קריאת שמות הנספים בכנסת האמור להתחיל וגם טקס הנחת הזרים ביד ושם. כרגיל, הערוץ הראשון שלנו מתמיד בטמטומו ואין שידור חי, כנראה גם לא ישדרו לתפוצות את מצעד החיים מפולין. אז לא. נמאס לי להתלונן.

8 in the morning. In Israel it's already 9. I turn on the net and try to find a live broadcast from the reading in the Knesset of the names of those who perished, that should begin and also the ceremony of placing the sprays at Yad Vashem. As usual, our first channel is ever-dumb and there is no live broadcast, probably will not broadcast the March of the Living from Poland to the Diaspora either. So no. I'm tired of complaining.

מעבירה לרדיו. זה, לפחות, עובד ברשת ואפשר להאזין לתכנים המשודרים. אני נתקלת בתוכנית המרתקת של קרן נויבך. בדרך כלל, לא יוצא לי להאזין לה בארץ, אבל בחו"ל לפעמים כן. תמיד תענוג לשמוע אותה, על התכנים הרלבנטיים שהיא מעלה והצורה המתורבתת שהיא מטפלת בהם. נעים להאזין לקולה השקט (אם כי התקיף), המנומס, התרבותי ובעיקר הסבלני לשמוע את התשובות בלי לקטוע את הדוברים ובלי להזהיר אותם ש"זמננו תם" או לבקש מהם בקוצר-רוח להשיב "תשובה קצרה ואם אפשר במשפט אחד" (מי אמר עודד שחר המקשקש במהירות הסילון גם ביום הזה ועומד להקיא, וכדי שזה לא יקרה פשוט אינו מקשיב לתוכניתו? לפחות האוזן שלי אינה מסוגלת להבין את דבריו הבהולים והצעקנים). מדהים איך שהיא נותנת מרחב דיבור לנשאליה ואינה מציקה להם. הלואי וקולגותיה תלמדנה ממנה.

I'm switching to the radio. It, at least, works online and you can listen to the broadcast content. I come across the fascinating program of your Keren Neubach. Usually, I don't listen to her in Israel, but I do sometimes when I'm abroad. It's always a pleasure to hear her, for the relevant content she brings up and the civilized form she handles them. It is nice to listen to her quiet (though firm), polite, cultural, and especially patient voice of hearing the answers without interrupting the speakers and without warning them that "our time is up" or asking them impatiently to answer "a short answer and if possible in one sentence" (who said Oded Shahar even on this day and about to throw up and so it won't happen, we don't listen to his programme?). It's amazing how she gives a space to her interviewers and doesn't harass them. I wish that her colleagues will learn from her.

הצפירה נשמעת ברמה מבעד לאלפי הקילומטרים ממנה היא באה. ביאטריס נצמדת אלי בדום שתיקה ושתינו מרכינות ראש בדממה דומעת. שתי דקות של סרטים העוברים מול העיניים, זכרונות מהורי שעברו את התופת ושרדו, מהשכנים ומהמכרים שגורלם היה דומה. כל מי שאני זוכרת מילדותי ונעורי, כבר נפטר. אף אחד אינו עימנו עוד. אני אומרת את שמותיהם בלבי, נוצרת את זכרם, יחד עם זה של אלה מבני משפחתי שמעולם לא זכיתי לקרוא בשמם, לא סבתא, לא סבא, לא דודה, לא דוד… בני משפחת רוקיטה וזיגפריד.

The siren sounds aloud through the thousands of miles it came from. Béatrice clings to me in stillness and we both bow our heads in tearful silence. Two minutes of movies going in front of the eyes, memories of my parents who went through the inferno and survived, from neighbours and acquaintances whose fate was similar. Everyone I remember from my childhood and youth had passed away already. No one is with us anymore. I say their names in my heart, saving their memory, along with those of my family members to whom I never got to say their names, not Grandma, Grandpa, Aunt, Uncle… The Rokita and Siegfried family.

ברגן בלזן

ביאטריס אמנם גדלה בתנאים אחרים והרקע שלה שונה, אך אמהּ עדיין זוכרת את האימים שחוותה בילדותה. רק לאחרונה היא התחילה להעלות את זכרונותיה בקול, בעיקר משום שאני נוהגת להציק לה בשאלותי ולחקור כדי ללמוד פן שונה ממה שחויתי דרך משפחתי.

Although Béatrice grew up under other conditions and her background is different, but her mother still remembers the horrors she experienced in her childhood. It was only recently that she began to voice her memories, mainly because I pester her with my questions and explore in order to learn a different aspect from what I experienced through my family.

אחד הסיפורים שצמררו אותי, עת סיפרה לי אותו, ילוה אותי כנראה עד עולם. יש דברים שאת יודעת שלא תשכחי. רובנו שמע על תינוקות שמצאו את מותם על ידי ניפוץ ראשיהם בקירות בידי הנאצים הארורים. לא שזה שונה בהרבה כשאת שומעת את הדברים ממקור ראשון – זוועה היא זוועה. דומיניק מספרת על הזוועה האישית שלה, על התינוקת ששמטה בבהלה מזרועותיה למשמע קולות נפץ הפצצות שנפלו לא רחוק מביתה.

One of the stories that chilled me, as she told me, would probably go with me forever. There are things you know you won't forget. Most of us have heard of babies who found their deaths by smashing their heads against the walls by the damned Nazis. Not that it's much different when you hear things firsthand – horror is horror. Dominique talks about her personal horror, about her baby girl she dropped in panic from her arms to the sounds of bomb blasts falling not far from her house. Béatrice could have another sister. How does Dominique live with this horrific memory?

אנחנו מסבות אצלה לארוחת צהרים. על שולחן צדדי מרצדים אורות נרות הנשמה שדומיניק הדליקה לזכר משפחתה שנספתה. האוכל הטעים שבישלה לנו, קצת נתקע בגרון עם הדמעות המלוחות. באיזשהו שלב אנחנו מפסיקות לבכות וחוזרות לאכול. צריך לקיים את הנפש, גם אם זו מתיסרת ביום הזה.

We are having lunch at her place. On the side table, the lights of the candles Dominique lit in memory of her family who perished are shimmering. The delicious food she cooked for us, a little stuck in the throat with the salty tears. At some point we stop crying and go back to eating. The soul must be maintained, even if it is aggrieved on this day.

מגן דוד 1

♀♀

חומר למחשבה ולהגות:

היה אפשר לצפות מעם, שחוה את הזוועות הנוראות, ינהג אחרת. מי, אם לא אנו, צריכים לשמש דוגמא ומופת?

Material for thought and cogitation:

One would expect of a nation who experienced the horrible atrocities to behave differently. Who, if not us, should set an example?

ה' עוז לעמו יתן God will give strength to his people

טקס יום הזכרון לשואה ולגבורה

טלאי צהוב

למה רק עכשו, כשהם הולכים ונשמטים מאיתנו, כשכבר כל-כך מאוחר, פתאום נמצאים התקציבים? פתאום יש מאין לתקצב את ניצולי השואה ולסייע להם? בבוקר, הרשת עדיין עומדת בפרץ התקפות ההאקרים ואני יכולה להאזין לחדשות מהארץ. הקריין מודיע חגיגית שהוקצה סכום לטובת ניצולי השואה כדי להקל עליהם בזמן המועט שנותר להם. מה נשתנה היום הזה מכל הימים? למה זה צריך להיות ככה? למה צריך היה הביבי להוציא את נשמתם עד כה? למה חושבים הוא וחבר המרעים אשר איתו שאנחנו מטומטמים? איפה הם היו עד עכשו? הרי הוא והזדים היו בשלטון לפחות בעשר השנים האחרונות, האם לא יכולים היו להקל על חיי השרידים במקום לענותם? ודאי שיכולים היו, רק מה – פשוט לא רצו. זה לא היה "אופנתי", משום שצל המחאה החברתית טרם הוטל. לא שהמחאה מסייעת לנו, אבל כנראה יכול הביבי לעשות מזה הון פוליטי, וכידוע, שגם אם זה מזערי – הון פוליטי זה עדיין משהו. בעיניו. לא בעינינו. אנחנו בזות לו ולשכמותו על מעשיהם הנלוזים שהורידונו למטה, אל שאול המצב הכלכלי הקשה.

♀♀

פאריז. אנחנו מכינות את עצמנו לצפות בטקס שאמור להיות משודר מהארץ. אני מתפללת בדבקות כדי שהשידור אלינו יעבור בשלום, משום שברשות השידור לא שמעו על תחזוקה נאותה של הרשת והזלזול בשתי הצופות בשידורים (ביאטריס ואני), רק גובר מיום ליום. השידור, שצריך להיות שוטף ולא רק ש"תכניות נבחרות" (התהייה היא, על ידי מי אלו נבחרו?) תשודרנה ברשת, נקטע כל שניה ומאוד לא זורם, למרות שהאינטרנט של ביאטריס תקין לגמרי ובאיכות גבוהה. זה לא מספיק עבור השידורים של רשות השידור.

אנחנו מתישבות ומקוות לטוב.

הבלתי נלאה עולה לדבר ואני מתכוננת להשתעמם ולהתעצבן. אבל השנה הפתעה! הוא פותח את נאומו בהזכרת ובכיבוד ניצולי השואה ורק לאחריהם הוא מברך את המכובדים שהתכנסו! ההיה או חלמתי חלום? היה, משום שאני מתרגמת לביאטריס את הנאמר ואכן זה קרה. כנראה לקח נשיאנו שיעור מזערי בנימוס ולמד משהו… החיים מלאי הפתעה ותקוה המה.

עיניה מזדגגות עת אני מנסה למסור את דבריו בנאמנות. לא קל לי להקשיב, להפנים ולתרגם סימולטנית. אני מפתיעה את עצמי על שאני מצליחה לפעול יותר מפעולה אחת בו זמנית. ממש משעמם איך שהוא קורא מניירותיו (ואני כולי תקוה ותפילה שמעטים הם), שלא לדבר על שחבל שלא ניקדו לו כדי שידייק במשמעות המלים. טוב, אי אפשר שזה יהיה מושלם. לפחות אני מרוצה מכך שכיבד את ניצולי השואה, שהרי למען מי התכנסו הנוכחים בטקס, אם לא למענם ולזכר אלה שניספו?

זה הופך למשעמם יותר מרגע לרגע. ביאטריס מניחה יד רכה על זרועי ומבקשת ממני להפסיק. לי, כידוע, אין שום כבוד לפוליטיקאים, גם אם הפכו אותם לנשיאים כדי שיפרשו בכבוד מאיתנו, אבל היא, כחיה בגולה (שלא לדבר בכזו תרבותית), עדיין מתרשמת מהמונח "נשיא מדינת ישראל" ורוצה לחוס על כבודו. היא מציעה להכין לנו קפה.

אני שומעת את זמזום מכונת הקפה ואת צליל הכוסות המונחות על המגש. "שֶׁרי", היא קוראת לי מהמטבח. "מה מראים?"

"הִי אִיז סְטִיל דְרַיִיְנג אַס דֶה קוֹפּ" ("הוא עדיין נואם לנו", בעברית מנומסת), אני מדווחת לה באנגלית מהולה באידיש (אותה קלטה די מהר, יש לציין לזכותה) ומרגיעה אותה. "זה ודאי ימשך עוד הרבה זמן, אין לך מה למהר."

♀♀

כשהיא חוזרת, מגיע תורו של הביבי. זה מאריך ומונה את כל רשימת הנכבדים (אם כי, למזלנו, לא את שמות שאר קהל הנוכחים), וזו ארוכה כאורך הגלות. לבסוף, מגיע גם תור אזכור הניצולים. באמת תודה! הוא ודאי חושב כמה מתוחכם זה היה, אך עלינו זה אינו עובד ואנחנו מסכימות בינינו עד כמה זה מטופש. כל כך קל לזהות זיוף מקילומטרים, גם כשזה מוגש עטוף בצלופן של צביעות. היכן הוא היה עד עכשו כדי לאפשר לניצולים לחיות בכבוד ולא בעוני מחפיר? איפה הוא היה עד כה כדי לתת לנו שירותים הולמים במקום להפריט את כל מה שזז ולגרום לרעה חולה כפי שהיא מוטחת בפנינו? איך גרעון כזה עצום גר בכפיפה אחת עם "הצלחה כלכלית", כפי שזה מכנה את פעילותו הנפשעת להעניא אותנו, העם?

אינני טורחת לתרגם לה. קלישאות מפגרות אני לא רוצה להעביר הלאה. היא גם לא מתעניינת במיוחד, משום שהיא כבר מכירה את ההבלים היוצאים מפיהם של פוליטיקאים בנאומים פומביים. המלים אינן עושות כבר רושם – התרגלנו לשקרים הנערים לתוך אוזנינו וחדלנו להאמין לשטויות. התבגרנו.

♀♀

"טקס מכובד", היא מחוה את דעתה. שתינו מוחות דמעה לשמע קריאת שיר מזמור לאסף מפי הרב. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתפלל לשמוע בקרוב נשים הקוראות פרקי קדושה. אולי אף אפשר לשאוף לראות במהרה ועוד בימינו אשה רבא ראשית לישראל? One can but hope… ונאמר כולנו "!Awoman"

תהילים פרק פג

א  שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
ב  אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
ג  כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
ד  עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
ה  אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
ו  כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
ז  אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
ח  גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
ט  גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
י  עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
יא  נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
יב  שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
יג  אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ– אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
יד  אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
טו  כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
טז  כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
יז  מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
יח  יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  וְיֵדְעוּ–  כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

"אל מלא רחמים" פורץ החזן התורן בקול מתגבה והולך בכאב אָבִל. שתינו איננו מצליחות לעצור את זרם הדמעות הפורץ מאיתנו למראה גבותיו הרוטטות ועולות עם הצלילים המרטיטים.

בהתקוה אנחנו כבר נהר רוגש, עומדות ושרות בקול נשבר. מעולם לא הצלחתי לשיר את ההמנון בקול שוטף, לא בגפי וגם לא בפומבי.

♀♀

תם הטקס. הקהל מתבקש להשאר על עומדו עת שיירת המכובדים יוצאת ועוזבת את המקום. הקדימון על המסך מבטיח לנו סרט תעודי על תעמולת הנאצים. נשמע מעניין ואני הולכת למטבח להכין לנו צידה לצפייה – מחדשת את קנקן הקפה, פורסת עוגת גבינה ושולפת גליל נוסף כדי לקדם את הצפוי לנו בסרטים מסוג זה. בהתחלה, כשהבאתי איתי את המנהג המקובל מהארץ, היתה ביאטריס מרימה גבה מתנשאת על "האסיאתית" (אני…) המשתמשת בנייר טואלט במקום בטישיו. ששה חודשים איתי והיא כבר מחקה אותי. בינתיים רק בבית. היא עדיין אינה מעיזה לשאת בתיקה גליל, כמוני. אני, החוזה את העתיד, רואה את כל פריז צועדת עם הגלילים בתיק. לא רחוק היום. מנהג הגיוני סופו להתפשט. או שלא…

♀♀

עת אני מביאה את הכבודה לסלון, היא מרימה אלי את מבטה ואומרת: "הם הפסיקו את השידור".

אני נדה בראשי, מניחה לאט את המגש על השולחנון ומוזגת לנו קפה חם, מהביל. אין מה לעשות. חבל שבערוץ הראשון אין מבינים את חשיבות השידורים הללו ברשת ליהודי התפוצות. לי ולעוד לא מעטים כמוני בארץ, אין טלויזיה בבית, למרות שאנחנו משלמות את האגרה בכפייה מחוסר רצון להתעסק עם מחלקת הגביה. אין לנו רצון להיות על הכוונת שלהם, אז אנחנו משלמות את ההיטל, למרות שאינו מוצדק. לי, אישית, לא היה אכפת לשלם, לוא לפחות יכולה הייתי לצפות בשידורים באינטרנט. מדי פעם ישנן תוכניות השוות צפיה, כמו ביום השואה או להבדיל מיני סדרות טובות מחו"ל.

היא מכבה את המחשב ומדליקה את הטלויזיה כדי לעבור בין התחנות ולמצוא לנו משהו מעניין לצפות בו, כמו סרט תעודי בערוץ ארטֶה או קונצרט בערוץ התרבותי המעולה Mezzo.

נר הזכרון שהדלקנו מבעוד מועד, מרצד בפינה.

משרפה בברגן בלזן

יום השואה הבינלאומי בפאריז 2013 International Holocaust Day in Paris 2013

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים. למחרת, מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד. אוירה מיוחדת שוררת ברחבי הארץ, וכמובן הצפירה ועמידת הדום.

You live – you experience. Since childhood I have been accustomed to the Holocaust Remembrance Day ceremonies in Israel. On the eve of this day, we watch on television the impressive state ceremony. The next day, there are ceremonies in the schools that were prepared in advance. A special atmosphere prevails across the country, and of course the siren and the standing at attention.

אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

I can't remember how it was when I was a child at school, but through my children I learned that the school ceremonies take place at the beginning of the day, and when the siren is heard – the children stand at attention in their classrooms, which seems strange and irrational to me. I would expect the ceremonies to be synchronized with the siren, so all the schoolchildren would stand at attention together. Maybe they will bring us a new and more normal minister of education, and that will change.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

When the United Nations resolution on the International Holocaust Remembrance Day came out, I was not really excited, although it's better late than never. Also, I don't remember mentioning it in Israel. Perhaps because I was not really listening to the news and my children were already over the age of school. On the radio show of Kol Berlin (No. 44, January 30, 2009), we talked about this day and later, on Holocaust Remembrance Day in Israel, the painful subject of the relations between the second generation (the direct descendants of the victims) and the third generation, the grandchildren of the Nazis – if there is resentment, if one can forgive, if the descendants of the wicked, damn them, can be treated as human beings

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלה שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

What do we choose to remember and perpetuate? As the years pass and memory recedes, along with the Holocaust survivors' departure from the world, the question arises as to whether shouldn't it be enough of commemoration and the preservation of ghettoism. My parents, those whose parents escaped by the skin of their teeth, still carry the scars of childhood in the shadow of death, of not knowing the grandparents of both sides, not the uncles and the rest of my family, but only by very few stories, too few, which were told by the parents very-very occasionally. I don't think that my memory will ever betray me to the point of forgetting the "Search Bureau for Missing Relatives" program in Kol Israel, the silent silence that occurred when the announcer begins to read the names and requests for information in a dramatic voice, that no sound should been heard until it is over and the parents' disappointed gazes when they did not hear a familiar name.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

How long to commemorate? I think it should be forever. Yad Vashem must be maintained, and we must remember and remind, and the students of the schools should be taken there to learn what evil is and that it must be avoid. It is also desirable that this should be instead of unnecessary setting foot on the bloody soil in Germany, Poland, and other countries where evil has ruled and destroyed our people. On this day of commemoration, it is impossible to avoid linking the racism in Beitar Jerusalem with the murder of our people in the Holocaust. One can't help thinking about the lack of proper education for those racist fans of the group, who probably did not visit the museum in their city and learned nothing from the terrible past.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים בשואה. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז ובמונטובאן, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

It is my first time to be on that day in the diaspora. In the synagogue where Béatrice's religious brother use to pray, a special memorial and prayer ceremony is held for the ascent of the souls of those who perished in the Holocaust. Béatrice parks the car in the driveway and shows the invitation to the flic, the gendarme. Since the bloody events in Toulouse and Montauban, no one takes any chances and security for gathering places of Jews, such as synagogues has been tightened. It does not make me feel safe at all, since they are non-Jews and not Israeli policemen. Israeli guards make me feel calmer, maybe because I'm used to seeing them everywhere in Israel, and here, in Paris, you can go anywhere, even if it's a huge department store or mall, or even the Louvre, and no one will be there to rummage through your bag and wonder about your personal belongings.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות השחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

Several members of the Resistance are sitting together in the front of the synagogue, near the stage, and are invited to go up one after the other to commemorate their families and their comrades who did not survive the inferno. I can't stop my tears. The sight of these elderly men in their respectable clothes – the neatly pressed white shirts, the black ties, the numerous medals worn with justified pride on their jackets – gives me a shiver of sharp pain that I can't overcome. Such a huge difference between them and the Holocaust survivors living in Israel! What a huge difference between them, living in a dignified manner and the Holocaust survivors in Israel, who end their lives in such a miserable way only because of the wickedness and malevolence of the sewage pipe (Bibi in Hebrew reminds of biyuv – the Hebrew word for sewage), which dried them (as well as us) of any reasonable source of sustenance. I hear from colleagues in Berlin about Jews who returned to live in Germany only because of the livelihood problems they encountered in Israel, and that they live with dignity in the diaspora. How annoying it is that in the land of the Jews, justice is denied form the Jews who survived. What has changed (if at all) since Orly and Guy's program on the subject?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.

The cantor says Kaddish with his pleasant voice, and we all answer Amen and Awomen (for the women). Our voices spread from the end of the women's gallery in the colonnade to the men's hall in front of us. The rabbi says a few words to end the ceremony, and during that, I have a feeling that at the end of his words he will take us to attention and we will all burst into the song of Hatikvah before dispersing. This does not happen, of course, and I am quite disappointed, but remind myself that I am not in Israel, and here the customs are different to ours.

♀♀

בתמצית:

תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.

In summary:

It was a strange feeling to experience this Memorial Day in the diaspora.

♀♀

בכתובים:

לפעמים צריך בכח

A novel in writing:

Sometimes You Need to use Force

♀♀

חפירות:

  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך

לא עוד!

הרהורים על טקס יום השואה

וישקוב, העיירה של אמי זצ"ל

כשהיינו ילדים, כיתות א-ב, היינו עומדים בחצר בית הספר יחד עם יתר הכיתות ולא ממש מבינים על מה זו לנו. היתה זו התקופה בה ניצולי השואה (וביניהם הורַי) שתקו ולא דיברו על מה שהיה שם. כל המורים והמורות, למעט המורה לחקלאות, היו "משם" וגם הם לא השכילו אותנו בסיפוריהם האישיים. אינני זוכרת מה לימדו אותנו בכיתות הללו, אם בכלל, בנושא השואה. אולי הדחקתי.

בכיתות גבוהות יותר, למדנו את ספריו של ק. צטניק בשיעורי הספרות (אני תוהה אם הם עדיין בתוכנית הלימודים). לא נשאר אצלי כלום מן הטקסטים שלו, למעט תחושת אימה נוראה ופחד קיומי שזה עלול לקרות גם לי בכל רגע, גם אם אני בארץ שלי – הרי אויבים סביב לנו, ימח שמם, המבקשים לכלותינו בכל דור ודור.

במשך שנים רבות לא הייתי מסוגלת לגעת בנושא השואה ולהתמודד עם מה שנעשה לבני עמי. בילדותי ובנעורי לא היו נהוגים פסטיבלי המסעות לפולין. על זאת יש לי לומר שאינני מבינה למה זה קורה ולמה עורכים את מצעדי החיים הללו בָּאָרֶץ ולמה אנו מפרנסים את זרע המרֵעים ולא את עצמנו.

שגרת ההתנהלות ביני לבין הורי היתה פשוטה: הם לא סיפרו ואני לא שאלתי. מסביבי, בשכונה בגבעתים בה גדלתי, היה רובנו, הילדים, חסר סבתאות וסבים, כך שהשאלה על גורלם לא צצה. עם התחלפות השכנים – בעיקר המבוגרים שעזבו אותנו לעולם טוב יותר עבורם – והגעתם של ילידי הארץ, פתאום צץ לו דור חדש שלא ידענוהו. השאלה, "היכן סבתא וסבא שלי", נענתה בתשובה עמומה שהם מתו, ללא פרטים נוספים על הנסיבות. מענה חלקי ולא מספק אף הוא ניתן לנו בשיעורי ההסטוריה. עד היום אני מתכווצת מבושה לזכר הארוע המפגר לחלוטין בו דיווחתי לאמי על מה שלמדנו בבית הספר וחזרתי בשחצנות על דברי המורה (המפגרים אף הם) בנוגע להליכתם של היהודים אל מותם כצאן לטבח. אינני יודעת מי האידיוט (אין לי מלה אחרת, אולי לכן יש?) שהגה את המשפט המטומטם הזה, אך אני תוהה איך זה שהמורה שלנו, שעברה את השואה על בשרה, היתה מסוגלת להעלותו על דל שפתיה ולהעבירו אלינו. אני זוכרת את אמי מביטה בי במבט פגוע ועונה לי בקול רפה, שזו אינה חוכמה גדולה להגיד את זה היום ומי שלא חוה את הנוראות ההן, אינו זכאי לשפוט.

אני חושבת שהייתי בגיל בת מצוה ולא ממש הבנתי אותה. המורים היו מכובדים ביותר אז בעינינו ואילו להורים לא ממש התיחסנו בכבוד, משום שהיו גלותיים ולא דיברו עברית (או שדיברו, אך קלוקלת ביותר) ודי התביישנו בגללם. המשפט של המורה נחרת בלבי עמוק והרבה יותר ממה שאמרה לי אמי, והלך איתי לאורך שנים רבות, עד גיל די בשל, עת בכורי הגיע לעשות את פרויקט שורשים. בתקופה ההיא החלו בני דורי להבין שלדור הורינו לא נותר זמן רב ואם לא נתישב על זה עכשו, האֵימתי לא יגיע, היות וניצולי השואה הולכים וכלים. שנות השתיקה החלו להפרם אט-אט בטפטוף דק מאוד ומה שדלינו לא היה רב, אך די מבעית. כשאת לומדת על זוועות מתוך ספרי ההסטוריה, את לא ממש בתוך זה, לא כמו שכלי ראשון מספר את שחוה. מה עוד, שהכלי הזה הוא הורתך.

הטקסים בבית הספר התחילו לקבל משמעות, בעיקר משום שצורפו אליהם ניצולי שואה, אלה שהחלו לספר את סיפורם בפומבי. אז טרם פרצה הטלויזיה לחיינו ואם היה טקס ממלכתי לזכר השואה שאולי שודר ברדיו, הרי שהדבר לא הגיע לידיעתי. לא זכור לי שהאזנתי.

שדרת הקהילות בבית העלמין בחולון

אינני זוכרת מתי התחלתי לצפות בטקס יום הזכרון בטלויזיה, אבל בהחלט בטוחה שזה היה לאחר הולדת בכורי, במסגרת חזרָתי לבדוק את הערכים אותם רציתי להנחיל לו ולאלה שיבואו בעקבותיו (תכננתי 7). אין לי מושג אם מהתחלה נידונו לעינויי הנאומים המיותרים והטרחנים של הפוליטיקאים, אך בעשר השנים האחרונות זה הופך למעצבן יותר ויותר. מי שאחראי על התכנים בטקס הזה אינו עושה מלאכתו נאמנה, לטעמי. אני, כידוע, מוגבלת ומאותגרת קשות, כי לא ברור לי מדוע יש לפוליטיקאים דריסת רגל בטקס שאמור לשמר את זכר השואה. חשבתי (נראה לי שלתומי) שלשם כך יש לנו את מוסד "יד ושם", שצפוי מהעומדים בראשו לשאת דברים, שניצולי שואה אמורים לספר לנו על חוויותיהם ואין לערב פה פוליטיקאים נדחפים. לראש ממשלתנו יש לי רק לבוז על השטויות שנאם אמש. על נשיא המדינה יש לי לומר שקיויתי שיתעשת עם השנים ויחכים קצת, שנמאס כבר מהפניה הלא מנומסת שלו לשומעים ולצופים. אינני מסוגלת לקבל את החוצפה שבהזכרת ניצולי השואה בסוף. אף נושא משרה אינו מכובד יותר מאשר ניצולי השואה!!! האם עלי להזכיר לאלה העומדים בראשנו, שאין הם נעלים מאיתנו וכי הם אלה שצריכים לשרת אותנו ולא להפך? הלואי ויסולקו כבר מכסאותיהם, אמן! והלואי ויבואו טובים ומוכשרים תחתם, ויפה שניה אחת קודם! האם אני צריכה להסביר שוב ושוב שהטקס הוא למען ניצולי השואה ולא למען האדֵר נושא משרה זה או אחר? מדוע אין פונים אל ניצולי השואה בלבד? למה בכלל יש להזכיר את נושאי המשרות השונות? למה לא להשמיטם בהר הרצל?

אני צופה בטקס בשעמום הולך וגובר, משחקת פריסל בזמן השטויות הנישאות ברמה וחושבת על בני דורם של צאצאַי, שמן הסתם אינם טורחים לפתוח את הערוץ הראשון, משום שהטקס כל כך לא לענין ולא מדבר אליהם, על התוכן הכל כך מפגר שלו. אינני יכולה שלא לתהות על חוסר הערכים המונחל באמצעותו. רק הקטע של משיאי המשואות קשור לטקס והסיפורים מרגשים עד דמעות. יחד עם זאת, אין לי מושג איך נבחרים המשיאים ולמה אין יצוג רחב יותר לקהילות אחרות מלבד אלה של פולין.

בקיצור נמרץ:

הולך ופוחת הדור ונחסר מספרם של אלה שהיו שם. מה יקרה כשהאחרון יעצום את עיניו לנצח? איזו משמעות תהיה לטקס הזה בעוד חמישים שנים בעיני נינַי? האם בכלל זו תהיה עדיין מדינה יהודית (חילונית!!!)?

קישורים (לאלה שטרם קראו):

1. מוקדש לאמי

 2. להתראיין אצל כתב גרמני

3. שנת שרות באושוויץ

4. עת להתעלות

5. בטרם צפירה

6. סרטים ליום השואה בנענע10