ארכיון תג: נר שמיני של חנוכה

ימי החנוכה Hanukkah Days

נר שמיני של חנוכה The eighth candle of Hanukkah

נר שמיני של חנוכה The eighth candle of Hanukkah

זהו. הדלקנו את הנר השמיני, האחרון לחג הזה. מחר, בילוי עם הנכדים שנמצאים עדיין בחופשת החג ומחרתיים חוזרים לשגרת הלימודים.

That's it. We lit up with glee the eighth candle, the last one of this holiday. Tomorrow, spending precious time with the grandchildren who are still on their holiday vacation; and then, the day after tomorrow, all are returning to their study routine.


Charlie Brown's Hanukkah


חג האור The Holiday of Light

שבת שלום וחג שמח

כשהייתי קטנה (בגיל, לא בנומך…), היו דופקים לנו על הדלת לקראת חנוכה (קראו לזה יום סרט) ומציעים באדיבות נרות לחג מטעם או בשם אגודת העיוורים. אמי היתה מוסרת לידי את הכסף – מחיר של שתי חפיסות – כדי שאעביר לידי הנציגים הממתינים בפתח. כפולניה טיפוסית, היא נהגה לקנות דברים בזוגות ואף יותר… האמרה השגורה בפיה היתה (באידיש): "דאס ויל נישט קיין עסן, נו שוין, זאל זיין" (זה אינו דורש אוכל, אז שיהיה). למותר לציין שהארונות בבית – כולל אלה שבמטבח – היו מלאים תמיד ומתפקעים מכל מיני דברים שלא דרשו אוכל…

When I was small (at age, not under height), they would knock on our door for Hanukkah (they called it a band day) and kindly offer candles for the holiday on behalf of the Association of the Blind. My mother would hand me the money – the price of two packs – to pass on to the delegates waiting at the door. As a typical Polish woman, she used to buy things in pairs and even more… Her usual saying was in Yiddish: "Dus vill Nisht Kien Essen, Nu Shoin, Zoll Zain" (it does not require food, so be it). Needless to say, the cupboards in the house – including those in the kitchen – were always full of things that did not require food…

כשגדלתי, עדיין היו דופקים בדלת, והפעם – אני זו שהוצאתי את הסכום המתאים. כבת נאמנה לאמי – גם אני קניתי שתי חפיסות. שיהיה ולא יחסר. מסורת זו מסורת!

When I grew up, they would still knock on the door, and this time – I was the one who spent the right amount. As a faithful daughter of my mother –I bought two packs too. Let it be and not be missed. Tradition is tradition!

מ-2008 כבר אינני גרה בעיר, כך שאין לי מושג אם יש עדיין הדופקין על הדלתות בהצעות לנרות חנוכה. אני מקוה שלא, משום שכולי תקוה ורצון עז שהתקדמנו במדינה והממשלות למיניהן פקחו עיניים והשכילו לתת לעיוורים את התנאים המגיעים להם כדי להקל על חייהם ולקדמם.

Since 2008, I no longer live in the city, so I have no idea if there is still knockings on the doors with suggestions for Hanukkah candles. I hope not, because I have every hope and desire that we have advanced in the country and the various governments have opened their eyes and have given the blind the conditions they deserve in order to ease their lives and advance them.

בשנים הראשונות שלי פה בהר, מחוץ לעיר, זה מאוד חָסַר לי, הדפיקות בדלת. גם ההרגשה של הנתינה. עד היום קשורות אצלי ההכנות לחג עם המתדפקים בשער כשבאמתחתם הנרות. עם השנים התעשתתי והפנמתי שלא טוב קיבוץ הנדבות הזה, זה לא מתאים למדינה מתוקנת ועדיף שמה שמגיע ינתן בלי כחל וסרק ושטויות מיותרות.

In my first years here on the mountain, out of town, I missed the knocking on the door. Also the sense of giving. To this day, my preparations for the holiday are connected with those who knock at the door with the candles to sell me. Over the years, I came to my senses and realized that this begging is not good, it is not suitable for a civilized country, and it is preferable that what people deserve should be given without embellishment and unnecessary nonsense.

הנרות הללו

בסופרמרקט בעיר אליה ירדתי לקניות לקראת החג, מכרו 10 סופגניות (קטנות, אך עם ריבה) ב-10 ₪ ו-6 גדולות באותו המחיר. העדפתי את ה-10, כמובן, כי אם כבר קלוריות – אז במנות קטנות 😉 השכן האדיב שלקח אותי איתו לקניות, העדיף ענבים על פני הקלוריות.

At the supermarket in the city where I went shopping for the holiday, they sold 10 donuts (small, but with jam) for 10 NIS, and 6 large ones at the same price. I preferred the 10, of course, but if adding calories – then in small doses (: the kind neighbour who took me shopping with him, preferred grapes over calories.

אני מזכירה לו לקנות נרות. "אין לי צורך בהם", הוא עונה, "אינני נוהג להדליק."

גבותי מתרוממות (בצותא, כן?): "מה, אינך יהודי? איך זה שאינך מדליק נרות?"

"אין לי חנוכיה", הוא מצהיר על המצאי שנשאר ברשותו, "היא לקחה גם את זה."

"כמה כבר עולה חנוכיה?" אני שואלת את עצמי ואותו. תו המחיר מראה על 15 ₪ ואני מראה לו. "בוא, אקנה לך, חבל שלא יהיה לך אור בבית."

"עזבי", הוא עונה, "להדליק לבד זה לא כיף."

יש משהו בדבריו, אם כי אני סבורה שעדיף להדליק לבד מאשר לא להדליק בכלל. בכל זאת, רצוי לשמור על המסורת.

I remind him to buy candles. "I don't need them," he replies. "I don't usually light."

My eyebrows are rising (together, of course): "What, aren't you a Jew? how come you don't light candles?"

"I don't have a menorah," he declares his inventory, "she took it too."

"How much does a menorah cost?" I ask myself and him. The price tag shows 15 NIS and I show it to him. "Come on, I'll buy you, it's too bad you won't have light at home."

"Forget it," he replies, "lighting alone is not fun."

There is a point in his words, though I think it's better to light alone than not to light at all. Nevertheless, it is desirable to observe the tradition.

שאנו מדליקים

הגרסא התמציתית

שבת שלום ומבורכת וחג שמח ומלא אור לכולנו.

The concise version

Shabbat Shalom and Blessed, and happy holiday and full of light for all of us.


♀  נילי זיידלדיוקן אמי

♀    נילי זיידל שרה בקול פעמונים מדהים שני שושנים


Nili Seidel – Portrait of my mother

Nili Zaidel sings with an amazing bells' voice two roses

שבת שלום ומבורכת וחג אורים שמח

נילי זיידל מנגנת הצבעים, כתבתו של גלעד עדין, הטלויזיה הישראלית