ארכיון תג: נתניה

רק חצופים ! Only Rude and Cheeky

רוי אורביסון – רק הבודדים

Roy OrbisonOnly the Lonely

רק חצופים אינם מתחשבים בזולת, רק כאלה החושבים רק על עצמם ובלי שום שמץ של התחשבות בזולת מעיזים לפלוש למרחב המחיה של הזולת.

Only the rude and cheeky are not considerate of others, only those who think only of themselves and without any trace of consideration for others dare to invade another's living space.

איני נוהגת ללעוג למנהגי הזולת, מגוחכים ומטומטמים ככל שיהיו. אני גורסת שכל אדם ודעתו הוא, כל אשה ומנהגיה היא. כל זאת, בתנאי בל יעבור, שהזולת עם מנהגיו המשונים לא יהין לכפות אותם עלי. מעולם לא הבנתי וכנראה כבר לא יקרה שאצליח להבין למה מעז מאן דהוא לכפות את עצמו על הזולת שאינו מעונין בכך.

I don't use to make fun of other people's customs, ridiculous and stupid as they may be. I believe that every person is entitled to have their own mind and habits. All this, on an inescapable condition, that people with their strange customs would not dare to force them on me. I have never understood and probably it will not happen that I would be able to understand why someone is daring to impose himself on others who do not want to.

נתניה, תחנת האוטובוס בשדרות גיבורי ישראל, ליד בנין מס' 12, יום רביעי לפני יומיים, 14:48. עוד מרחוק, לפני שהאוטובוס מתקרב לתחנה, נשמע קול שאון נורא שמתגבר ככל שאנו מתקרבים אליה. האוטובוס עוצר במקביל לתחנה, כי אינו יכול אחרת ואני יורדת ממנו אל גהנום של רעש נורא.

Netanya, bus station on Giborei Israel Boulevard, near Building No. 12, Wednesday two days ago, 14:48. From a distance, before the bus approached the station, there was a terrible noise that was getting louder as we approached. The bus stops parallel to the station, because it can't do otherwise, and I get of it into a hell of terrible noise.

רוי אורביסון וקיי די לאנג – לבכות

Roy Orbison & k.d. langCrying

במקום בו אסור לחנות, בתחנת האוטובוס, חונה טנדר כשהוא חוסם מהאוטובוסים לעצור בתחנה, ולפניו מרקדים שני גברים לקול מוזיקה רועשת ביותר המחרישה את אוזני כל העוברים והשבים. אני ממש לא רוצה לדון בנושא של מה עושים שני המשוגעים הללו במקום לעבוד כדי לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. איני מעוניינת לפתוח דיון על אורח חייהם הטפילי וכיוצא באלה. אין לי ענין במה עושה הזולת. מה שכן, יש לי ענין רב בבריאות אוזני ובחדירה למרחב שלי. לא ברור לי איך מרשים להם לכפות את עצמם עלינו במרחב הציבורי.

At the bus stop, where it's not allowed to park, a pickup truck is parked, blocking the buses from stopping at the station, while in front of it two men dance to the sound of such loud music that deafens the ears of all passers-by. I really don't want to discuss the issue of what these two lunatics do instead of working to support themselves and their families. I don't want to discuss their parasitic way of life and so forth. I have no interest in what the other does. What I do have, is a great interest in the health of my ears and penetration into my space. I don't know how they are allowed to impose themselves on us in the public sphere.

במשפט אחד:

זה נפסק בשלב כלשהו, אין לי מושג מתי ואיך או אם המשטרה הוזמנה כדי לקנוס אותם על הרעשה ללא רשיון במרחב הציבורי. מס' הטנדר: 78-454-56

וביערת הרע מקרבך!!!

In one sentence:

It stopped at some point, I have no idea when and how or if the police was called to fine them for unauthorized noisemaking in the public space. Number of pickup truck: 78-454-56

You must purge the evil from among you!!!

נתניה Natanya

כביש החוף, 14.9.12, עשר בבוקר. האוטובוס שט לו בנעימים, נופים חולפים לאט בחלון ואני מספיקה להקליק מדי פעם דברים הנקרים בעדשת המצלמה.

"נתניה!" מכריז הנהג. "מי רצה לצומת נתניה?" אני יורדת מן האוטובוס שהסיע אותי מצומת קציר. השמש מחבקת אותי בקרניה מאירות הפנים. אני מחייכת חזרה. נעים. עושה דרכי למעלה, לכיוון מרכז העיר.   

Highway 2, 14.9.12, ten am. The bus sways pleasantly, views pass slowly in the window, and I get to occasionally click some sights in order to capture them on my camera.

"Natanya!" The bus driver announces. "Who wanted to Natanya junction?" I get off the bus that drove me here from Katzir junction. The sun caresses me with her welcoming smiling rays. I smile back. It's nice. I'm making my way up, towards the centre of the city.

מספר מטרים לפני הצומת הראשונה, אני מבחינה בגייזר הפורץ מתוך האדמה בקילוח דק, ביישני. בעודי מתקרבת, הולך הזרזיף ומתרחב מול עיני, לאט אמנם, אך בטוח. כשאני מגיעה עדיו, זה כבר מחציף פנים ומאיים להציף את הכביש.

A few meters before the first intersection, I notice a geyser sprouting out of the ground with a thin, shy trickle. While approaching, the drizzle grows wider and wider in front of my eyes; indeed slowly, but surely. By the time I reach it, it's already cheeky and threatens to flood the road.

אני עוצרת לתעד. אשה עוצרת לידי, ממתינה בסבלנות לשמוע את הקליק, חיוך מבין מעטר את פניה היפות. אני מחזירה חיוך ומחוה בידי לאות שהדרך פנויה. "את עתונאית?" היא שואלת. יש לה קול נמוך, צְרוּב עשן.

"לא", אני עונה, "סתם חובבת צילום."

"איזה בזבוז!" היא מנידה ראשה לכיוון עמוד המים הממשיך להגביה עוף.

I stop to document the scene. A woman halts near me, patiently waiting to hear the click; an understanding smile decorates her pretty face. I return a smile and gesture with my hand to sign that the way is free. "Are you a journalist?" She asks. She has a smoky, low voice.

"No", I answer, "just like to take photos."

"What a waste!" She nods with her head towards the pillar of water which continues to take wing.

אני מהנהנת, מוציאה את הנייד ומחייגת 106. "שנה טובה לך", היא מאחלת וממשיכה בדרכה.

"שנה טובה!" אני קוראת אחר גבה המתרחק. הקול הלקוני בטלפון שואל מה אני רוצה מעיריית נתניה ופורש בפני אפשרויות להקלקה. אין שם שום אופציה לדווח על המפגע הרטוב, אז אני לוחצת על מה שהכי נראה לי: המרכזיה. "מספרך בתור 3", מודיעה זו ומציעה לי להשאיר את מספרי כדי שיחזרו אלי בהגיע תורי, במקום להמתין על הקו. אני עוקבת אחר ההוראות ומקליקה המספרים המתאימים. ברור לי שלא יטרחו לחזור אלי. מן הסתם יש להם דברים טובים יותר לעשות, מאשר לענות לבעיות מוניציפליות.

I nod, then take the cellular phone out and dial 106. "Happy New Year to you", she wishes me and takes off.

"Happy New Year!" I call after her furthering back. The laconic voice on the phone asks what do I want with the municipality of Natanya, and displays to me a variety of clicking. There's no option of reporting the wet hazard, so I press on what I think is the most fit: the centre. "Your number in the queue is 3", it declares, and offers me to leave my number with the promise that they will get back to me when my turn will come, instead of waiting on the line. I follow the orders and press the suitable numbers, assure that nobody will bother. They probably have better things to do than answering municipal problems.

 

אני יורדת אל החוף. החול הרך מערסל בחמימות את כפות רגלי. גלי המים מנצנצים בשמש. שובלים לבנים קרבים ובאים, קרבים ובאים. מחפשת כסא נוח להשתרע עליו.

"היי!" הקול הצרוד מאחורי נשמע לי מוכר. "את עוקבת אחרי?"

אני סבה ומביטה בה. פניה זורחות מאוזן לאוזן. "או, שלום!" הפנים שלי משיבים לה זריחה. "ודאי שאני עוקבת אחרייך! איך אפשר שלא?" לא ידעתי שאני פותחת תבת פנדורה.

"בואי, שבי פה!" היא מורה לי. אוי לנו! אני בהחלט מעדיפה נשים חזקות, אך בשום אופן (וגם לא גלגל!) לא שתלטניות!

"אם לא אכפת לך", אני מנסה בלשון רכה, "אני מעדיפה לשבת היכן שאני." פֵרוש פשוט: חיילת, התפזרי לך מד' אמותַי, לא בא לי עלייך!

"אין בעיה!" היא מתרחקת ואני נושמת לרווחה. הרי לא באתי בשביל להתרועע. באתי כדי לנשום אויר ים צח, לקרוא, לכתוב, לנוח, להנות. מתישבת, עוצמת את עיני, שואפת אל קרבי את המלח.

ריח הבושם שלה מאפיל עלי. "אם לפטמה לא בא לבוא אל נג'ימה, אז נג'ימה באה אל פטמה." אני פוקחת את עיני ורואה את השביל שהכסא שלה סימן עת גררה אותו אלי. למה אני? "אז מה? את מִפֹּה?"

איך אומרים לנודניקית (מקצועית, מן הסתם) שתרחק ממך, איך נפטרים מקרציה? אני לא רוצה להעליב, אבל המצור שלה עלי לא נעים לי. אני מוציאה את הטאבלט. "סליחה", אני מנסה בשיא הנימוס. "אני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל באתי לפה לקרוא. את נראית נחמדה, אך אין לי מצב רוח לדבר." בעברית פשוטה: נא שימי מחסום לפיך, אל נא תבלבלי לי את המוח וגם אל תשאלי מה אני קוראת!

פניה נסוגות. היא קמה וללא אומר גוררת חזרה את כסאה למקומו הקודם. נעלבה. לא הבעיה שלי. יכלה להבין שאין מתנפלין כך. יכלה להיות מנומסת ולבקש רשות לשבת לידי. לא שהחוף של אמא שלי, אבל לא יכול להיות שבלי להכיר אותי, היא מתחילה להדחף וישר לפקד עלי ולהורות לי מה לעשות. מחשבה של לא נעים לי מתחילה להציק. אין לי על מה להתנצל, הרי לא אני התחלתי. חיוך עובר לי בתוך הלב. אני כבר לא ילדה קטנה ובגילי כבר לא משנה מי מתחילה.

I'm going down to the beach. The soft sand receives cordially my feet. The waves sparkle in the sun. White trails coming near, approaching. I'm looking for a chair to sprawl on.

"Hi!" The hoarse voice behind me seems familiar. "Are you stalking me?

I turn around and look at her. Her face shines from ear to ear. "Oh, hello!" My face shines back. "Of course I am stalking you! How can I not?" I didn't know I'm opening Pandora's box.

"Come, sit here!" She instructs me. Oy vey! I certainly prefer strong women, but no way (or road!) domineering ones.

"If you don’t mind", I'm trying with a soft tone, "I prefer to sit where I am." Simple explanation: solderess, scatter away from my personal space, I don't fancy you!

"No problem!" She moves away and I feel relieved. I didn't come here to make friends. I came for the fresh sea air, to read, write, rest, enjoy. I'm sitting down, closing my eyes, inhaling the salt.

The smell of her perfume takes over. "If Fatma doesn't feel like coming to Najima, then Najima comes to Fatma." I open my eyes and see the trail her chair marked when she dragged it to me. Why me? "So, are you from here?"

How do you tell a nudnik [nuisance] (a professional, probably) to stay away, how do you get rid of a leech? I don’t want to insult, but I don’t like her siege on me. I take out my tablet. "Excuse me", I try with the top of my manners. "I don’t wish to be rude, but I came here to read. You seem to be a nice person, but I'm not in the mood of chatting." In simple Hebrew: please, put a muzzle on your mouth, please don’t dry my kopp (don’t bother me), and also don’t you dare to ask what I am reading!

Her face are backing down. She gets up and silently drags her chair to its previous place. She is offended. Not my problem. She could understand that you don't jump like this on others. She could be polite and ask my permission to sit near me. Not that the beach belongs to my mother, but no way that without knowing me she starts to push and give me orders what to do. An unpleasant thought starts to bother me. I feel embarrassed. I have nothing to apologize for, I didn't start. A smile crosses within my heart. I'm not a little girl anymore. At my age, it doesn't matter who started.

שעתיים לאחר מכן, אני אוספת את עצמי ומתחילה לזוז לכיוון העיר. ארוחת צהרים קלה בהחלט תתאים לי עכשו. בילדותי, העיר הזו היתה מלאה בתיירים והרחובות הנושאים אל הים היו גדושים בהמון. היום, הרבה יותר מרווח. עדיין פה ושם נשמעות שפות זרות, אך הצרפתית היא זו השולטת ללא עוררין. אני אוהבת את צלילי השפה הזו.

נעימוּת מקדמת את פני. אני שמחה לגלות שאין מקפיאים את המקום לכדי סיביר. "שלום!" מסבירה לי המארחת פנים. "היכן תרצי לשבת?" שאלה טובה… אינני מכירה את המקום. אני מעבירה סביב מבט מרפרף. ליד החלון יהיה טוב, יש שם שמש. "אפשר לשבת שם?" אני מחוה בסנטרי לעבר הפינה.

"בבקשה", היא עונה וממהרת להכין לי את השולחן. היא פורשת עליו מצעית מניר, מסדרת את הסכו"ם, מניחה כוס זכוכית ומציגה את התפריט.

אני פוסעת לאיתי ועד שאני מגיעה, המסדר ערוך ומוכן. לפני שאני מעיינת בתפריט, אני מבקשת קנקן מיץ תפוזים סחוטים טרי. "זה עולה 30 ₪", היא מקדימה תרופה למכה.

"30 ₪???" אני בתדהמה מוחלטת. מה זה, הם גובים כפול על הקטיף, הלקט, ההובלה, השינוע וכיו"ב? האם זה כולל גם ריבית והצמדה?

"זה המחיר, רציתי להזהיר מראש."

מתחשבת, אין מה לומר. "את ודאי יכולה לראות שאינני תיירת. אין מחיר נפרד לישראליות?" פולניה, אף פעם לא מיותר להתמקח.

"אשאל את הבוס", היא אומרת בנימוס מלצרי.

אני פורשת התפריט ומעיינת במחירים בתשומת לב רבה, מקוה לא לחטוף התקף לב. לא ממש נורא. 5-10 ₪ יותר מבמסעדות שאני מכירה בחדרה. אני יכולה לספוג את זה.

היא רוכנת לעברי, קולה מונמך. "הבוס מוכן להוריד ל-25."

אני שומרת על ארשת פנים סבירה, מחייכת במידה ומודה על ההתחשבות.

♀♀

Two hours later, I collect myself and start moving towards the city. A light lunch would certainly be suitable now. In my childhood, this city was full of tourists, and the streets carrying to the see were loaded with crowds. Today, it's a lot spacious. Still, here and there foreign languages are heard, but French absolutely dominates. I love the sounds of this language.

 

Pleasantness welcomes me. I'm happy to find out that the place is not being frozen as in Siberia. "Shalom!" The hostess welcomes me. "Where would you like to sit?" Good question… I don’t know the place. I pass a superficial gaze around. Near the window will be good. The sun is there. "May I sit there?" I gesture with my chin towards that corner.

"Please", she answers and Hurries to prepare the table for me. She puts a placemat on it, arranges the cutlery, places a glass and displays the menu.

I pace slowly, and until I get there, everything is in good order. Before viewing the menu, I ask for a jug of fresh orange juice. "It costs 30 ILS", she prefers to prevent rather than cure.

"30 Shekels???" I'm totally in shock. What is it, are they charging double for the fruit-picking, the collecting, the transporting, shipping, handling, et cetera? Does it also include interest and consumer price index linkage?

"This is the price. I wanted to warn in advance."

Well, a considerer, no doubt. "You probably can see that I'm not a tourist. Isn't there a separate price for Israelis?" I'm a frugal person; it's always worthwhile to bargain.

"I'll ask the boss", she says with a politeness of a waitress.

I open the menu and study the prices very carefully, hopping not to get a heart attack. Not too bad. 5-10 shekels more than the restaurants I know in Hadera. I can handle this.

She bends towards me, her voice lowered. "The boss is willing to drop the price to 25."

I keep appearances, smile in restraint and thank her for the consideration.

 

פעם שלישית גלידה? היא יושבת לה שם, במרחק כמה שולחנות ממני, גבהּ אלי. לא הבחנתי בה כשנכנסתי. מקוה שהיא לא ראתה אותי. אבל בעצם, אולי זו הזדמנות להתנצל? לישר את ההדורים? לא אני התחלתי! אבל חודש אלול, אולי לא מיותר לבקש סליחה, גם אם לא חטאתי לפניה?

היא מרימה אלי את עיניה, עננה חולפת על פניה המתגוננות. "סליחה", הקול שלי קצת רועד. אינני בטוחה איך היא תקבל את זה. "אני מקוה שלא פגעתי בך, כי לא היתה לי כוונה כזו." רק רציתי לקרוא!!! לא רציתי שיציקו לי!

עיניה חוקרות את שלי. "זה בסדר", היא אומרת לאחר אתנחתא. "אני חושבת שקצת התנפלתי עלייך. גם אני לא התכוונתי."

עכשו תורי לאשש שזה בסדר גם מצדי. היא מורידה מבטה אל הצלחת, נועצת את מזלגה במזון ומביאה אל פיה. לפני שאני מספיקה לחשוב יותר מדי, הפה שלי משתלט עלי. "אני רואה שאת לבד, אולי בא לך לאכול ביחד?"

היא מסיימת ללעוס, מניחה את מזלגה, מקנחת את פיה במפית. מבטה מורם אלי שוב. "אצלי או אצלך?"

השולחן שלה עמוס ואילו על שלי מונח רק כד המיץ. "אני מעדיפה אצלך." אני קולטת את המלצרית שלי יוצאת מהמטבח ואני מנפנפת לעברה.

"את יושבת פה?" אני מהנהנת והיא מסדרת את הכלים מול הידידה החדשה שלי.

Third time's a charm? If I see her next time I'll scream? She's sitting there, in a distance of a few tables, with her back to me. I didn't notice her when I came in. I hope she didn't see me. But perhaps it's an opportunity to apologize? To iron out the difficulties? I wasn't the one who started! But it's the month of Ellul, perhaps it's not a bad idea to ask her forgiveness, even if I haven't commit any crime?

She lifts her eyes; a cloud passes over her defending face. "Excuse me", my voice is shaking a bit. I'm not sure how she might take it. "I hope I didn't offend you, because I had no intention to do so." I just wanted to read!!! I had no wish to be bothered!

Her eyes examine mine. "It's OK", she says after a while. "I think that I jumped on you a bit. I didn’t mean to."

Now it's my turn to assure her that I'm OK too. She lowers her gaze to her plate, sticking her fork into the food and brings it to her mouth. Before I have the chance to think, my mouth take control over me. "I see that you are by yourself, perhaps you feel like eating together?"

She finishes chewing, put her fork down, and wipes her mouth with her napkin. Again, she lifts her gaze up to me. "My place or yours?"

Her table is loaded while mine is occupied with only the juice jug. "I prefer yours." I notice my waitress coming out of the kitchen and wave to her.

"Are you sitting here"? I nod and she arranges the crockery next to my new friend

הגרסא המקוצרת:

נסעתי כדי להעביר יום על חוף הים, חזרתי עם חויה.

The Short version:

I went to spend a day on the beach, and I came back with an experience.

חפירות:

  1. כביש החוף ויקיפדיה
  2. נתניה ויקיפדיה
  3. גייזר ויקיפדיה