ארכיון תג: סבתא

שלום כתה א' ה'תשע"ט Hello First Grade 2019

שרית חדד – כל עוד

Sarit Hadad – As Long As

איזה יום מרגש! אחד הנכדים עולה לכתה א'!

What an exciting day! One of the grandchildren goes to first grade!

סבתא א'

הנכד הראשי שלי עולה היום לכתה א', איזה כיף זה! כמה מרגש! זה אמנם לא הנכד הראשון שלי, אך עם האחרים לא היה לי מזל להיות בקשר ולקחת חלק בחייהם, גם לא באופן וירטואלי, כך שהוא נחשב אצלי לנכדי הראשון. לפעמים, יוצא לי להפגש עם הנכדים הבוגרים בכינוסים משפחתיים בהם אנו מחליפות כמה מלים של התעדכנות כמו באיזה גיל הם ובאיזו כיתה לומדים. אני מנסה לזכור זאת, אך עד שאני מגיעה הביתה – הדברים נשכחים לי, כך שבפעם הבאה עלי לשאול שוב. ציינתי לעצמי שבפגישה הבאה אביא איתי עט ונייר וארשום את הפרטים, אחרת אין לזה תקנה. אני מקוה שאין הם חושבים שזה מוזר שאין אני זוכרת את הפרטים לגביהם.

Grandmother A

My main grandson goes to first grade today, what fun it is! How exciting! He is not my first grandson, but with the others I was unlucky to be in touch and couldn't take part in their lives, not even virtually, so this one is considered my first grandson. Sometimes, I get to meet with the older grandkids at family gatherings, where we exchange a few words of catch-up as to what age they are and what grade they are studying. I try to remember it, but by the time I get home – I forget what they told me, so next time I have to ask again. I mentioned to myself that at the next gathering I would bring a pen and paper with me and write down the details, otherwise it is hopeless. I hope they don't think it's weird that I can't remember the details about them.

הנכד הראשי שלי עלה היום לכתה א'! הלכתי להשתתף עימו ביומו המרגש הראשון. איזה כיף זה לסבתא לצעוד עם הנכד והוריו לבית הספר, לענות על שאלותיו, לדבר איתו על מה שקורה בדרך, איך עוד אנשים צועדים יחד איתנו, איך עוד ילדים מגלגלים אחריהם את המזוודה. אני נזכרת שאצלנו, היינו נושאים את התיק על הגב. זמנים משתנים.

My main grandson went to first grade today! I went to participate with him on his first exciting day. How fun it is for Grandma to walk with the grandchild and his parents to school, to answer his questions, talk to him about what's happening on the way, how other people walk with us, how other children roll their suitcase after them. I remember we were carrying our schoolbag on our backs. Things has changed over time.

♀♀

סבתא ב'

הנכדה הבכורה שלי התקשרה אלי לבשר לי שהיא יוצאת לבית הספר בדיוק כשהקלטתי לה ברכה בווטסאפ לרגל היום הראשון ללימודים. הקלטתי ברכות לכל הנכדות והנכדים, לא קיפחתי אף אחת. איני יודעת אם הם שומרים את הברכות שלי, אך אני בטוחה שהם יזכרו אותי. בכל שנה יש לנו את אותו הריטואל של ברכות שאני מקליטה להם בקולי. לא משהו ארוך, כדי שלא יגידו לי שאני "חופרת" להם, אלא דברים קצרים הנאמרים להם באהבה. אני אוהבת אותם.

Grandmother B

My eldest granddaughter called me to tell me that she was leaving for school just as I recorded her a greeting in WhatsApp for the first day of school. I recorded greetings to all the granddaughters and grandsons, I did not deprive anyone. I don't know if they keep my blessings, but I'm sure they'll remember me. Every year we have the same ritual of blessings that I record for them in my voice. Not something long, so they won't tell me I'm "digging" to them, but short things they are said with love. I love them.

אתמול ערכתי פגישת כיף לכל הנכדות והנכדים לכבוד סיום החופש הגדול. היה לנו כיף בחופש. בחלק ממנו נסענו לחופשות משפחתיות בחו"ל. לקחתי את הגדולים למקומות של גדולים ואת הקטנים לדיסנילנד. אני אוהבת לפנק אותם. איזה כיף שיש נכדים!

Yesterday I had a fun meeting for all granddaughters and grandsons in honour of the end of Summer vacation. We had fun during the summer. In part of it we went on family vacations abroad. I took the older ones to places of old ones, and the little ones to Disneyland. I love to spoil them. How fun it is having grandchildren!

 

יוני רכטר, איתי פרל ואנסמבל קורל – כל עוד

Yoni Rechter, Itay Perl & Coral Ensemble – As Long As

 

סבתא נפלה למים Grandma Fell into the Water

זוכרות את השיר "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד?" [מתהלים קלג]

Do you remember the song "how good and nice it is brothers sitting together?" [From psalms 133]

Messianic Dance – Hinei Ma Tov

אחד הנכדים הגאונים בא עם מלים חדשות למנגינה הזו ומאז איני יכולה שלא לזמר את הגרסא החדשה ולקפץ בחדוות אין קץ. נסינה ותראינה שלא תוכלנה לחזור אחורה… זה הולך כך:

הנה מה טוב ומה נעים

סבתא נפלה למים

סבא קפץ אחריה

והפך לצפרדע.

One of the geniuses' grandkids came with new lyrics to this tune, and since then I can't stop singing the new version and jump with endless joy. Try it and you'd find that you can't go back to the old version… It goes like this:

How good and wonderful

Grandma fell into the water

Grandpa jumped after her

And turned into a frog.

[It rhymes well in Hebrew…]

 

חמודים הנכדים; שמחה וצהלה וכיף גדול איתם.

The grandkids are cute; it is great happiness and joy and fun with them.

סבתא נפלה למים Grandma fell into the water

הנה מה טוב ומה נעים, סבתא נפלה למים Grandma fell into the water

 

פושקעלע Pushkele

צהריים. נעים וחמים. הרחוב מתכונן לַשָׁבַּת, רומז לאנשים להזדרז לסיים את ענייניהם. אני בכיוון הקניון, בדרכי להשלמות קניות של המצרכים הנחוצים לי.

Noon. It's nice and warm. The street is preparing for Shabbat, indicating the people to hurry and finish their business. I'm heading to the mall, on my way to top up the ingredients I need.

ילדון צועד לפני, מקפיץ כדור טניס צהוב ביד אחת ובשניה תופסו ומעביר מיד לידו הראשונה כדי להקפיץ וחוזר חלילה. אני מעריכה שהוא בסביבות גיל שבע. ממול, מגיעה אשה, פניה נוהרות בשמחה מתפרצת והיא מתכופפת אליו בחיבוק חם ושואלת ברוך: "מה שלומך, פושקעלע?" היא נושקת לו על לחיו, מזדקפת וחיוכה מתרחב למשמע תשובתו: "אני בסדר, סבתא. את באה אלינו?"

"לא, פושקעלע, אני צריכה לנוח. אבוא בערב לקידוש. לאן אתה הולך?"

"אמא שלחה אותי להביא חלה", הוא עונה לה, ממשיך להקפיץ את כדור הטניס.

היא מעבירה יד אוהבת על שערותיו. "יופי. תזהר בכביש." עוד נשיקה והיא ממשיכה בדרכה והוא ממשיך להקפיץ את הכדור הצהוב, עובר אותי.

A little child walks in front of me, bouncing a yellow tennis ball in one hand, catches it with the other, and passes it to the first hand in order to bounce it again, and vice versa. I estimate that he is around the age of seven. In front of us, a woman approaches, her face shining in bursting joy, and she bents towards him with a warm hug, asking softly: "How are you, Pushkele?" She kisses his cheek, stands up and her smile broadens hearing his answer: "I'm OK, grandma. Are you coming to us?"

"No, Pushkele, I need to rest. I'll come in the evening for the Kiddush. Where are you going?"

"Mummy sent me to buy a challah", he answers, continuing bouncing the tennis ball.

She puts a loving hand across his hair. "Great. Be careful when crossing the road." Another kiss, and she continues in her way, and he continues bouncing the yellow ball, passing me.

מארינה מקסימיליאן – 1990 (אין לאן לחזור) מלים

שלום כתה א'

מאבטחת בבית ספר

♀♀

סבתא א'

כל הלילה כמעט ולא עצמנו עין. מהתרגשות. תמיד זה היה ככה לפני יום הלימודים הראשון של הילדוֹת שלנו. הפעם, זו הנכדה שעושה את הצעד הראשון לכיוון ההשכלה. ליל השימורים שלנו נסב על החלפת סיפורי הילדוּת שלנו. עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם וזוגתי שתחיה ואני נטלנו תשעה פסיק תשעה מהם, כך שאנו מספרות ומספרות זו לזו עד שהאופק מתחיל להזהיב בגישושים של קרניים איטיות ומגיע זמן קריאת שמע של שחרית. אמרו לי, שאם לא ישנת בלילה, פירושו שלא התעוררת, כך שאת יכולה לדלג על אמירת ה"מודה אני". חבל, יש לי הרבה דברים להודות עליהם לא-לוקימתינו האדירות. מחר בבוקר אגיד את זה בכוונה גדולה יותר.

זוגתי אינה מתעסקת עם הדברים הללו. היא מעדיפה לשמור מסורת בדרך אחרת. גם על זה אני יודעת שעלי לברך. בכל זאת, עשרים וחמש שנים יחד אינן באות בקלות. ברוכה את זוגתי.

כל הקיץ נדדנו ללא מנוח מבילוי אחד למשנהו עם הנכדות, מחשש פן תשתעממנה חס ושלום. המצאנו כל מיני משחקים (למזלן, יש להן סבתא יצירתית וגם הזוגה נחנה בדמיון מזרחי פורה מאוד), השתוללנו כאילו אנו בנות אותו הגיל (בלילות צנחנו וישנו כבולי עץ מרוב תשישות) והעיקר – העמקנו את הקשר בינינו.

אנחנו אוהבות לטפל בהן. ביתנו נמצא במרחק של מספר בתים משלהן, כך שלמעשה, שלנו הוא ביתן השני. בצהרים, עת חוזרות הן מבית הספר ומהגן, הן מגיעות אלינו, מניחות את תיקיהן במקום וכולנו מתישבות לאכול יחד את ארוחת הצהרים. אני אוהבת לבשל להן. גם להוריהן, השבים בערב מיום עבודה ארוך כדי לאוספן והם מותשים מכדי להתחיל לבשל. נכון שאפשר להזמין משהו מבחוץ, אך בשביל מה, אם יש אותי? כך אנו זוכות לשבת עם הילדים והנכדות לסעודת הערב. תמיד שמח לחלוק ארוחה יחד. לדעתי, האוכל ערב יותר לחך ככה.

ההורים לא יכלו לקחת יום חופש כדי ללוות את הקטנות ביומן הראשון, כך שזוגתי שתחיה ואני נטלנו על עצמנו את המטלה הנעימה הזו. בקיץ, טיילנו איתן מספר פעמים אל מתחם בית הספר שהגן צמוד אליו, כדי להראות להן את המקום בו תבלנה חלק מיומן ואולי תלמדנה משהו שיועיל להן בחייהן הבוגרים. תמיד יש תקוה לטוב.

בשער בית הספר, אנו עומדות בתור עם שאר הקהל הנרגש, עוברות תחת עינה הבוחנת של המאבטחת, מציגות בפניה את תכולת תיקינו. זו חדשה והיא מנסה לעשות רושם שהיא מסורה לתפקידה ויסודית. אני מניחה שעם הזמן היא תתחיל להכיר אותנו ותפסיק עם החיטוט המיותר הזה.

מאבטחת

אנחנו בפנים. רקפת ואני נפרדות בחיבוקים ובנשיקות מזוגתי ובת חסותה ושמות פעמינו אל החלק בו שוכן בית הספר. איתנו, צועדות בסך הורים על טפן, כולנו נרגשות, חלק אף מזיל דמעה. אני נמנית עם החלק הזה. אומרת בלב ברכת שהחיינו ומאחלת למשפחה להוסיף ולגדול ולזכות להוביל את הצאצאיות למצוות, לחופה ולמעשים טובים.

פעם, בימים שהילדות שלנו היו קטנות, היתה זוגתי מחפשת מקום להצטמק בו כדי שלא ישייכו אותה אלי, משום שלא החמצתי אף פעם הזדמנות להנציחן. הייתי היחידה. בזמן שכל ההורים רקדו ופיזזו ושרו עם יוצאי חלציהם, אני עמדתי וצילמתי. גם בוידאו. אין פלא שאין לי כמעט תמונות איתן. לא אכפת לי – העיקר שלהן יש את זכרון הילדוּת עם אִמָן השניה ולי יש את התמונות המסודרות באלבומים. אני מתה על אלבומים. גם בעידן הדיגיטלי, אני מסדרת את התמונות, בוחרת את הכי מוצלחות (ברוב הפעמים זה את כולן) ואצה להדפיסן כדי לחזור ולסדרן באלבומים אמיתיים. יש לנו ארון שלם של אלבומים. אני מקוה שאלה ישמשו כמורשת המשפחתית.

כל ההורים, ללא יוצאת מן הכלל, משגיחים במועל יד על צאצאיהם מבעד לעדשות הסמרטפון. היחידה (שוב…) שמצלמת במצלמה (דיגיטלית בימינו אלה) – זו אני. מאחר ואינני יכולה להמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, לקחה על עצמה זוגתי להנציח את ילדת הגן בסמרטפון. לפעמים יוצאות לה תמונות טובות ואני מחזיקה אצבעות.

200 תמונות רק מהיום. הכניסה החגיגית לכִּתה, הפגישה עם המורה, הישיבה ליד שולחנות הכתיבה, טקס קבלת ילדי כתה א', השירים, הדקלומים, הפרידה… תקתקתי ותקתקתי כדי לא להחמיץ דבר. הסוללה החזיקה מעמד לאורך כל הזמן, אם כי תמיד יש לי שתיים נוספות בתיק בהיכון. אחר הצהרים ישבנו עם הנכדות לסדר את התמונות ולהכינן להדפסה. מחר יהיה גם אלבום.

שלום כתה א'.

רחוב סומסום: קיפי הולך לבית הספר

♀♀

סבתא ב'

לקח לי 3 אוטובוסים להגיע לשם. הם גרים רחוק ולא בִּכְדִי. יובלות שאין הוא מדבר איתי, עוד מהתקופה בה שרת בצבא. אחרי הצבא, הוא יצא מהבית כדי להרחיק עצמו ממני. אחר כך הוא התחתן ולא הזמין אותי. כעבור שנים, נולד בכורו והוא החרים אותי ולא הזמין לברית. גם לא לבריתה של בתו.

אנחנו נתקלות זה בזו (למורת רוחו, מן הסתם) לעתים נדירות מאוד. זה התחיל בפטירתה של אמי, היא סבתו. כנכדהּ, הוא לא יכול היה להתחמק מלהשתתף בלוויה, גם אם משמעות הדבר היתה שיצטרך לפגוש אותי, שנואת נפשו. בהיותו בכור הנכדים, הוא אמר עליה קדיש. בתום הטקס, כשהבחנתי שהוא פונה ללכת בלי לעבור על פני – מיהרתי ואחזתי בידו כדי לעכבו. הוא הופתע כשהתנפלתי עליו בחיבוק ובנשיקה על לחיו שבקושי הגעתי אליה על קצות אצבעותי, אך נשאר לעמוד נטוע במקומו ולא זז, ממתין עד יעבור זעם. חיבוק ממנו לא קיבלתי חזרה.

בפעמים הבאות, הוא ביקש מאחותו להזהירני לבל אתקרב אליו, קל וחומר אגע בו. התעלמתי. בהזדמנות הזו הייתי מעבירה לו מתנות לנכדים. תחילה סרב לקחת בתואנה שאין זה יאה להעניק מתנות בבית קברות (הוא הואיל להסביר), אז העברתי באמצעות אחותו. עם הזמן היא ביקשה (ובצדק!) לא לשמש יותר כמתווכת, משום שלב האבן איים לנתק איתה קשר אם היא תמשיך בזאת. הפסקתי. הפסד שלו. חבל שאינו מבין איזה הרס זה למנוע מילדיו סבתא. מה כבר עשיתי לו, איזה פשע פשעתי לפניו שהוא נוהג בי כך ומנתק אותי מנכדי?

כשהיתה בחיים, ניסתה אמי להשכין בינינו שלום. לשוא. בכל פעם ששאלה אותו למה הוא ממשיך במריו ואינו מחדש איתי את הקשר – הוא היה עונה לה שהוא שונא אותי. כשחקרה לדעת את הסיבה לכך, ענה שאינו זוכר כבר מדוע, אך זה מה שהוא מרגיש. איך אפשר להתכחש לרגש? זה מה שהוא מרגיש. ואני חסרת אונים.

מעולם לא זכיתי לחבק את נכדי. אחותו מעבירה לי מדי פעם מידע על התפתחותם ותמונות שלהם. אני ניזונה מפירורים. כנראה שבת זו בת והיא קרובה יותר לאמא. בן זה גבר, שונה, אחר. כנראה שזו דרכו. שיהיה בריא. אם הילדים לא שינו אותו – אינני אופטימית באשר לעתיד. אני חוששת שלא אנכח בבר מצוה, גם לא בבת מצוה. קשה לי להרחיק לחשוב על מעבר לכך. איזה קשר כבר יהיה לי עם ילדיו? איך אפשר יהיה להשיב את הנעשה? ומה יהיה, כאשר לבתי – אחותו של בני – יהיו ילדים? איך יוסבר להם שלבני דודתם יש סבתא ואילו להם לא? היטלר רצח לי ולבני דורי את הסבתות. נראה שההסטוריה חוזרת על עצמה וגם נכדי אלה יהיו עשוקים מלחוות סבתא, כמוני. לב אבן.

בתי סיפקה לי מידע מסווג. יצאתי לדרכי השכם בבוקר כדי לחזות ביומו הראשון של נכדי בבית הספר. מרחוק, בהסתר, אני עומדת וחוזה בפלא האוחז ביד אביו ופוסע בבטחה. ילד יפה הנכד. גם ממרחק אפשר להבחין בתנועותיו המזכירות את אלה של אביו. נכד. וירטואלי. מעולם לא חיבקתי. אני מתארת לעצמי שאם יעבור לידי, ודאי לא ידע מי זו האשה, שאת פניה לא ראה מעודו,  המביטה בו באהבה. אני חוששת שכך גם הנכדה.

שלהי דקיטא. לוהט. אני עולה על האוטובוס הראשון כדי לעשות את הדרך הארוכה בחזרה. בפנים, משיב המזגן את רוחי הסוערת, הדואבת. אני מתישבת ומנגבת במגבון הלח את מצחי ופני שזעה ניגרת מהם. מה הייתי נותנת כדי לתקן את המעוות!

יוני רכטר ואבנר קנר בליווי מקהלת העפרוני – כל עוד

♀♀

המציאות:

נרקיסי עלה היום לכתה א', אחותו כלנית התחילה גן טרום חובה. לאורך כל הדרך לבית הספר טרטרו לנו הציקדות בראש, מלוות אותנו בצרצורן מחריש האוזניים. הקיץ, זו הפעם הראשונה בה התוודענו אל המכה הזו ותרגלנו אורך רוח. לומדת. עדיין. בחיים לא ידעתי שיש יצור כזה, מיותר לדידי.

הלבבות הולמים בהתרגשות. ביאטריס (שנכנסה באומץ לתפקיד הסבה הנודדת) ואני התרוצצנו כאחוזות תזזית בין טקסי הנכדים כדי לחלק את תשומת לבנו ואהבתנו שוה בשוה. ארועים משמחים, כן ירבו!