ארכיון תג: סהרה

את You

ירדנה ארזי וחנניה אברג'יל – את

Yardena Arazi & Hananya Abargil – You

את-את

You-You

מתוך החשכה מבצבצת לה בת-קול דקה: "עורי-נא".

התאים שבמוחי נראים לי חוּמים. אני ממש יכולה להבחין. הם ערוכים חצאי-עיגולים סביב-סביב, רוטטים בעדינות. הדממה שעטפה אותי מתחלפת ברחש החיים שבחדר. אחות מרחפת מול פני, אוספת את המכשירים, מניחה אותם בתוך כלים. צלילי מתכת חדים נוקשים זה בזה.

העיניים שלי מסרבות להפתח. אין מה למהר. שוקעת שוב.

Out of the darkness a thin voice pops out: "Wake up".

The cells in my brain look brown to me. I can actually see. They are organized around with half circles, gently quivering. The silence that wrapped me changes into the sounds of life in the room. A nurse hovers in front of my face, gathering the instruments, put them into devices. Sharp metal sounds strike each other.

My eyes refuse to open. There's no rush. I'm sinking again.

תקתוק חדגוני נוקש מאחורי עורפי. בפינה הרחוקה יושבים הרופאים, מדברים ביניהם בשפה שאת צליליה אינני אוהבת. ודאי מעבירים חוויות מהתהליך, מעין שיחת סיכום.

היא לא פה.

Monotonous tick hits the nape of my neck. In a distant corner, the doctors are sitting, talking between themselves in a language that its sounds I don't like. Probably passing their impressions of the procedure, a kind of a conclusion talk.

She's not here.

♀♀

שבועיים לפני, היא הזמינה אותי אל משרדה בחיוך כובש. בקולה הרך, המלבב, הסבירה לי את התהליך הצפוי, מונה את השלבים השונים. אני תולה מבטי במוצא שפתיה, כולי קשב. מלותיה הנשלחות, מלותיה הנקלטות. בקושי. מזמן לא פגשתי באשה כל כך מקסימה.

היא לא היתה שם, כשהתעוררתי.

Two weeks before, she invited me into her office, welcoming me with her captivating smile. With her soft, lovely voice, she explained the expected procedure, detailing the different steps. I'm staring at her lips, entirely concentrated. Her words that were sent, her words that are being received. Barely. It's been quite some time since I met such a charming woman.

She wasn't there when I woke up.

 

גם את

You Too

שעות אחדות עוברות. אני מתאוששת בחדר. הרופאים מגיעים מדי פעם לראות מה איתי, איך אני מרגישה ועד קמה מתקדמת לקראת ערות מלאה. מחייכים, מעודדים. המוח שלי כבד, רדוםעדיין, וברגע שהם עוזבים, אני שוקעת שוב לתוך שינה.

היא לא באה לבקר.

A few hours pass. I am recovering in a separate room. The doctors are popping in from time to time to see how I'm doing. They smile, encouraging. My brain is heavy, still sleepy, so I sink back into sleep as soon as they leave.

She didn't come to visit me.

סוף-סוף משחררים. אני מתלבשת. יוצאת בצעד מהוסס אל המסדרון. אולי היא בכלל ביום חופש? המשרד שלה פתוח. אני עוצרת בפתח. היא מרימה את ראשה. "או, זו את", היא אומרת לי, פניה מאירות. "יופי, את כבר על הרגליים. איך את מרגישה?"

They discharge me at last. I'm getting dressed. Hesitantly, I go out to the corridor. Perhaps this is her day off? Her office is open. I stop at the door. She lifts her head. "Oh, it's you", she says, her face is shining. "Great, you are already on your feet. How do you feel?"

הרבה יותר טוב, אני אומרת לעצמי, רק מלראות אותך מחייכת אלי ככה.

"מי באה לקחת אותך?" היא שואלת. "יש לך בת זוג?"

"לא", אני מקוננת באוזניה. "אני חסרת מזל בתחום הזה."

"אוי, איזו אמירה קשה!" קולה מופתע.

אינני מבינה מה קשה בזה, זו המציאות שלי. אולי התרגלתי.

"Who's coming to get you?" She asks. "Do you have a spouse?"

"No", I whine to her. "I'm lacking of luck in this department."

"Oy, what a harsh statement!" Her voice is surprized.

I fell to understand what's harsh in this, that's my reality. Maybe I got used to it.

פתאום, מתוך איזשהו דחף שאינני יודעת מהיכן הגיע, אני חושבת שיש לי הארה. אני מזמינה אותה אל תוך חיי. "אולי את רוצה להיות בת הזוג שלי?"

"לא", היא עונה מיד ואפילו בלי לגמגם. "לא", היא שונה, מרככת את קולה. אכזבתי ודאי ניכרת היטב.

אז למה התעניינת אם יש לי בת זוג? פָּנַי תהייה גלויה.

"אני לא לסבית", היא מסבירה. "זו לא אני."

נו, ברור, זו לא היא – זו אני… כרגיל.

מקפלת את עצמי ונסוגה באכזבה חזרה לקונכיה שלי.

Suddenly, out of an urge which I have no clue where it came from, I think I have a revelation. I invite her into my life. "Perhaps you'd like to be my spouse?"

"No", she answers immediately and even without stuttering. "No"", she repeats, softening her voice. My disappointment must have been clearly shown.

So why did you check if I have a spouse? My face expresses total wonderment.

"I'm not a lesbian", she explains. "That's not me".

Oh, clearly, that's not her – it's me… As usual.

I'm folding myself and disappointed retreat back into my shell.

 

קרן האור של חיי

להקת סהרה – את

Sahara – you

מליון כוכבים Million Stars

שירים שמעבירים בי רטט

Songs that Make Me Tremble

מוזיקה צריך לשמוע בעוצמה. להדק את האוזניות ולתת לצלילים להעיף אותך לחלל האינסופי.

Music needs to be heard loudly. Tighten the headphones and let the sounds flip you into infinite space.

ישנן יצירות, שלא משנה כמה זמן עובר – שיניו אינן נוגסות בהן ושלמותן נשמרת. איכות היא איכות היא איכות. המפגש בין הצלילים המושמעים לבין האוזן המאזינה הוא ש"עושה את זה" או שלא. כמו אהבה, כמו "כימיה": או שהיצירה מחוללת בך משהו או שהיא משאירה אותך אדישה. לא יודעת, אולי בגלל גילי הבשל, אך נדיר שקורה לי להתאהב בשיר בימים אלה, להוציא את שהדרה לוין ארדי יוצרת. מה לעשות, אני עגולה ועקבית. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי תוהה אם מי שעושים היום מוזיקה באמת מקשיבים לעשייה שלהם. בכוונה כתבתי עשייה ולא יצירה, כי המוזיקה הפכה להיות תעשיה וכבר אינה קסם יצירתי ומרומם רוח.

There are pieces, no matter how long time passes, its teeth didn't consume them and their completeness stayed intact. Quality is quality is quality. The encounter between the sounds being played and the listening ear is what "does it" or not. Like love, like "chemistry": either the piece does something to you or it leaves you indifferent. I don't know, perhaps because of my ripe age, but it is rare for me to fall in love with a song these days, except for those that Hadera Levin Areddy creates. What to do, I am round and consistent. Many times I find myself wondering if those who make music these days really listen to their work. I deliberately wrote work rather than creation, because music has become an industry and is no longer a creative and uplifting charm.

להלן מספר שירים עבריים שלעניות דעתי מעשירים את עולמנו. סדר העלאתם אינו מצביע על כלום, היות ובפירוש אין לי העדפה – אלה השירים שאני הכי-הכי אוהבת ושומעת כל הזמן כמעט בכל זמן. כמובן שזו בחירה מצומצמת מתוך המגוון שברשותי. אתן בהחלט מוזמנות להעלות את בחירותיכן.

Here are some Hebrew songs that in my humble opinion enrich our world. Their order here does not indicate anything, since I definitely have no preference – these are the songs I love most and listen to almost all the time. Of course this is a limited choice out of my diversity list. You are definitely welcome to put on your choices.

עמית פרקש/ מליון כוכבים: ט"ז בתמוז התשס"ו (12.7.09). צהרים. מקשיבה לחדשות ורצה להתחבר לטלויזיה. אימה נופלת עלי. נזרקת בזמן ל-16 באוקטובר 1986, תאריך נפילתו של רון ארד בשבי, כפי שהיה בזמן חטיפת החיילים בהר דב ב-7 באוקטובר 2000 ובגבול הלבנון ב-12 ביולי 2006. מלחמה מצחצחת נְשָקֶיהּ ועמֵי שני הצדדים סובלים. שוב משלמים ילדים עבור גחמות ושגיאות של פוליטיקאים.
מלחמה גורמת בחַרְבָּה להלוויות, דמעות, יגון. אין בה ששון לאנשים נורמלים ושוחרי שלום. מתוך הכאוס והיאוש עולה קול צלול, חודר, מנגינה ומלים מצמררות: "רצית לעוף, רצית כבר הלאה…" פשוט לעמוד דום ולהצטמרר. יהי זכר נופלינו הקדושים ברוך.
בשבוע שעבר ציינו מלאת שלוש שנים לסיום המלחמה המיותרת הזו. מי יתן שלא תהיינה יותר מלחמות ונזכה כבר להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ונשב בשלוה ונחת תחת גפננו ותאנתנו. מזכירה, למי שמעדיף להתעלם, שגלעד שליט עדיין לא שוחרר.

הדרה לוין ארדי/ Before You Go: אני sorry to tell you שאין את זה ביוטיוב, אבל יש לי את האלבום המקורי King O, עם השיר הזה, אותו הורדתי לאייפוד בהזדמנות הראשונה שהגעתי הביתה ואני חורשת. על אהבתי הבלתי נגמרת אל הדרה כתבתי פה, באתר. הדרה היא זמרת מדויקת. איך היא מתארת בשירים בצורה מדויקת, בחפיפה הולמת בין מלות השיר ללחנו, את מה שאני מרגישה – פשוט קסם.

עברי לידר/ זכיתי לאהוב: לפעמים תופש אותָך שיר ואת אומרת לעצמך (אני, לעצמי) שזו שלמות מדהימה, איך שהמלים "מתלבשות" על המנגינה בצורה כה הולמת. עד שאת מבחינה בשגיאות הגסות של הזמר בהגייתן. לא יעזור, עלגות ובורות בשפת האם – בשום פנים ואופן לא בבית ספרי. אינני מסוגלת לקבל עצלנות של מאן דהוא לברר כיצד הוגים נכונה את המלים. בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, הייתי רחוקה מהרדיו, כך שהמלים לא נכנסו לי לאוזן, אף שהלחן כבש אותי כליל. כששיר מקסים אותי – איני נחה עד שאני מוצאת את מלותיו כדי להאזין להן. קשה להנות ממנו, אף שזה שיר מקסים ביותר. שלא לדבר על הנחלת הלשון הקלוקלת. ממש לא נעים לשמוע את הקהל מעוות את המלים כשהוא מצטרף לשירת הזמר. חבל. אני חושבת שעדיין יש מקום להקליט מחדש בהגִיָה הנכונה. בכלל, ממליצה להצמיד יועץ/צת לשון לפני כל הקלטה כדי למנוע בושות.

סהרה / את: מוזיקה היא מוזיקה היא מוזיקה. כשזו איכות – מרגישים מיד את הקסם. איך אפשר לשמוע את המִדבר בשירה שלהם. אני הרי מהדור שלפני ה-MTV והיוטיוב, הדור שעדיין השתמש בדמיונו ולא נצרך לזה של זולת. מדמיינת לעצמי את חולות המדבר של שיר האהבה הבדואי ומתמכרת לצלילים. גם עלילות הפצוע האנגלי עולות לי לתודעה, זכרונות מאפריקה, שמלבד כמה צילומי נוף מרהיבים, העלילה אינה זכורה לי. הכיכוב של מריל סטריפ מוביל אותי אל שיתוף הפעולה הנפלא שלה עם קלינט איסטווד ב"הגשרים של מחוז מדיסון". להזכר ברוברט רדפורד, מתפצל: לפעמים מוליכה אותי המחשבה אל "כך היינו" ולפעמים אל "הלוחש לסוסים". בכל פעם מוביל אותי השיר הזה למחוזות שונים, מלאי ערגה וגעגועים.

הגרסא המקוצרת:
מוזיקה פירושה לאהוב.

The short version:

Music means loving.