ארכיון תג: סוכות

לבנות סוכה   Building a Sukkah

סוכות בחדרה Sukkot in Hadera

סוכות בחדרה   Sukkot in Hadera

השנה, התאספנו כמה חברות כדי לבנות לנו סוכה. לא מתוך המצוה לשמה, אלא למען מצוות כיבוד חברה שמאוד רצתה סוכה בחצרהּ.

This year, we gathered some friends to build a us a sukkah. Not for the purpose of fulfilling the mitzvah, but for the sake of honouring a friend that very much wanted a sukkah in her yard.

אנחנו בגיל בו אנו מעריכות כל רגע כמעט העובר עלינו בנעימים ובטוב. את הרגעים הפחות טובים אנחנו מנסות להעלים מחיינו. אין לנו צורך להתעסק עם שטויות. אני מאמינה שכאשר מתרכזות בטוב, אנחנו מעצימות את זה וחוות חיים טובים ונעימים. ביאטריס מעירה לי שזה תלוי במקום בו את נמצאת ומביאה את הדוגמא של הכורדים הסובלים מהתורכים הארורים. צודקת, בהחלט צודקת.

We are at an age when we appreciate almost every moment that passes on us pleasantly and with goodness. We try to make the less good moments of our lives disappear. We don't have a need to deal with crap. I believe that when we concentrate on good, we empower it and experience a good and pleasant life. Béatrice comments that it depends on where you are and gives the example of the Kurds suffering from the damn Turks. She is right, absolutely right.

סוכות רגילות   Typical Sukkot

סוכות רגילות   Typical Sukkot

חוץ מהקטע של זכר ליציאת מצריים, אחת הסיבות ביהדות לבניית הסוכה היא שתצאי מאזור הנוחות שלך, תחווי שבוע של חיים בחיק הטבע במקום לא הכי נוח וזאת במטרה שכאשר תחזרי למקום משכנך הרגיל – תעריכי אותו. השטויות של העידן החדש היו קיימות כבר בתורה הקדומה, מלפני 3000 שנים. החברה שלנו רצתה סוכה, כדי שהיא תוכל לכנס את חברותיה יחד במהלך החג וכך, מי שאין לה משפחה או שהמשפחה מתעלמת ממנה, תוכל לחגוג בכיף עם החברות. מצוה לשמוח בסוכות.

Aside from remembering the Exodus from Egypt, one of the reasons in Judaism to build the sukkah is that you will leave your comfort zone, experience a week of outdoor life in an inconvenient place, so that when you return to your regular dwelling – you will appreciate it. The nonsense of the new age already existed in the ancient Torah, 3000 years ago. Our friend wanted a sukkah so that she could gather her friends together during the holiday and so, whoever has no family or the family ignores her, can celebrate with the friends. It's a Mitzvah to rejoice in Sukkot.

במשפט אחד:

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים מ"ב-מ"ג)

In one sentence:

"Ye shall dwell in booths seven days; all that are home-born in Israel shall dwell in booths; that your generations may know that I made the children of Israel to dwell in booths, when I brought them out of the land of Egypt: I am the LORD your God." (Leviticus Chapter 23, verses 42-43)

באוסטרליה, כחלק מתערוכת "פסלים ליד הים", יחגגו השנה את "סוכה ליד הים".

In Australia, thousands of years of Jewish practice meet high-end architecture in Sukkah by the Sea – a public art event in Bondi.

סוכת שלומנו The Peace Sukkah

השכן הדתי מצא לנכון להקים את סוכתו השנה מאחורי הבנין. בחירה מוזרה, לטעמי. בשנים קודמות, זו היתה בחזית.

My religious neighbor saw fit to build his sukkah this year behind our building. A strange choice, in my opinion. In previous years, it was at the forefront.

"הגידי", שואלת ידידה שבאה לבקרני כאושפיזת דירתי, עת היא שוטפת את ידיה לאחר ביקורה בשירותים, "השכן שלך נורמלי?"

"איזה שכן?" אני שואלת חזרה. "כולם נורמליים, עד כמה שאני יודעת. מה קרה?"

"הבן אדם לא מצא מקום אחר להקים את סוכתו, מאשר מתחת לשירותים שלך? לא שמפריע לי ללוות את ביקורי בחדר הקטן בשירה ובתפילות, אבל אני תוהה איך לא מפריע לו להתפלל שם ולשמוע את המים היורדים."

"Say," asks a friend who came to visit me, as she washed her hands after visiting the bathroom, "is your neighbour normal?"

"Which neighbor?" I ask back. "Everyone is normal, as far as I know. What happened?"

"The guy did not find another place to build his sukkah, than under your bathroom? It doesn't bother me to accompany my visit to the little room with songs and prayers, but I wonder how it doesn't bother him praying there while hearing the flushing water."

אכן, נקודה נכונה. "האמת היא שלא חשבתי על זה", אני עונה לה. "לא יצא לי עדיין לשמוע אותו. אבל זו לא רק תחת השירותים שלי, אלא של כל הבנין. הוא שומע את כולם."

Indeed, a good point. "To be honest, I didn't think about it," I reply. "I haven't heard him yet. But it's not just under my bathroom, it's under the whole building's bathrooms. He hears them all."

סוכת השכן בחזית הבנין שלנו בשנים קודמות The neighbour's sukkah at the front of our building in previous years

סוכת השכן בחזית הבנין שלנו בשנים קודמות The neighbour's sukkah at the front of our building in previous years

"הדתיים הללו מוזרים, אני אומרת לך", כך היא אומרת לי. "הוא לא יכול להזיז עכשו את הסוכה, נכון? הוא תקוע עם קולות הניאגרות של הבנין עד סוף החג."

"These religious people are strange, I'm telling you," she tells me. "He cannot move the sukkah now, can he? He's stuck with hearing the toilets of the building until the end of the holiday."

"עד כמה שאני זוכרת מלימודי הרבנות שלי", אני מפגינה את בקיאותי במסורת, "מותר להזיז סוכה ממקומה. זה כמו לבנות סוכה מחדש. הרי למי שלא הספיק לפני, מותר לו לבנות סוכה במהלך חול המועד. כך, שאם קולות המים הקולחים יפריעו לו, הוא יוכל להזיזה."

"As far as I remember from my rabbinate studies, it is permissible to move a sukkah from its place. It's like building a sukkah again. After all, those who didn't have time before, are permitted to build a sukkah during Chol HaMoed (the intermediate days). So, if the sound of the running water disturbed him, he could move it."

"איני רואה איך זה לא יפריע לו", היא מעירה. "זה לערבב קודש בחול שבחולין." אני מהנהנת בראשי ומהרהרת בדבריה. 'חול שבחולין', אני חוזרת בראשי, 'חול שבחולין.' "בעצם, מה זה צריך להיות אכפת לי", אני שומעת אותה מבעד לשרעפי, "זה הוא שצריך לחשוב על זה."

"I don't see how it won't bother him," she observes. "This is holiness mixed with profane secularism." I nod my head while thinking about what she said. 'Profane secularism,' I repeat in my head, 'profane secularism'. "Actually, why should I care?" I hear her through my thoughts, he's the one who should think about it."

"בשנים הקודמות", אני מזכירה לה, "הוא בנה את הסוכה בחזית, מתחת לחלון חדר השינה שלי ושל שאר השכנים. אולי העירו לו שהוא מפריע עם התפילות שלו ועם התקהלות כל האושפיזין שבאו לבקרו. לי זה לא הפריע במיוחד, הרי זה לא לתמיד, כמה ימים וזהו, זה עובר."

"In previous years," I remind her, "he built the sukkah on the front, under the window of my bedroom and the rest of the neighbours'. Perhaps they told him that he was disturbing them with his prayers and the gathering of all the Ushpizin who came to visit. It didn't bother me that much, it wasn't for good, a few days and that's it, it passes."

"העיקר הבריאות!" מכריזה הידידה משום שאין לה מה להעיר יותר בנושא.

אכן, העיקר הבריאות.

"Abi gezunt (The main thing is health)!" Announces my friend as she has nothing more to comment on the subject.

Indeed, Abi gezunt.

*******

בסוכות עלינו להיות שמחות, אז הנה שיר שמחה שעושה חשק לצאת במחולות.

On Sukkot we have to be joyful, so here is a song of joy that makes you want to rise on your feet and dance.

ורקה סרדוצ'קה – הכל יהיה בסדר

Verka Serduchka – Everything will be All Right

Вєрка Сердючка – Все будет хорошо

סוכות ה'תשע"ט Sukkot 5779

אני אוהבת את החג הזה: המשפחה מתכנסת בסוכה והשמחה השורה בה, מגיעה עד לב השמיים.

I love this holiday: the family congregates in the sukkah and the joy that prevails there, reaches the heart of heaven.

נינה:

איך שאני שמחה שעשינו את האקזיט הזה! 'שמחה' זו לא מלה – זה בלשון המעטה. בכל שנה בזמן הזה, היה אוכל לי את הלב שהעובדים שלי היו בחופשה חצי חודש בגלל החגים, אך היו מקבלים משכורת מלאה. עכשו אין לי את הבעיה הזו על הראש; הסינים, שקנו את המפעל, צריכים להתמודד עם זה. אני ממש לא סקרנית לדעת מה יקרה שם.

הילדים באו על טפם ובנו בחצר סוכה ענקית לתפארת, הכי גדולה בשכונה, כראוי למוניטין של משפחתנו שמארחת המון בחג הזה. הקייטרינג הוזמן בידי הכלות שלי, כך שלא הייתי צריכה לטרוח. הגיע זמני לנוח ולהניח לדור שלהם לקחת אחריות. העיקר שנהיה בריאים ושמחים.

Nina:

How glad I am that we executed this exit! 'Glad' is not a word – it's an understatement. Every year at this time, I used to eat my heart out because my employees had been on leave for half a month during the holidays, but they would have been paid a full salary. Now I don't have this problem on my head; the Chinese, who bought the factory, have to deal with it. I'm really not curious to know what will happen there.

The children came with their kids and built in the courtyard of a huge, magnificent sukkah, the largest in the neighbourhood, as required in keeping with the reputation of our family that hosts many people on this holiday. The catering was ordered by my daughters-in-law, so I did not have to bother. It is time for me to rest and let their generation take responsibility. The main thing is that we should be healthy and happy.

ג'ינה:

סוכות הוא אחד החגים החביבים על הקהילה, משום שהכל מתקבצים יחד כדי לבנות את הסוכה בחצר בית הכנסת, לקשטה ולפארה. נחמד לראות את הילדים הקטנים המתרוצצים בין הבונים וממלאים אחר ההוראות הניתנות להם. זה יוצר תחושה נעימה של קהילה מאוחדת, של המשכיות המסורת והטמעתה בדור הרך.

חג שמח לכל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, שהחגים יעבור עלינו בשקט ושנהיה אך שמחים!

Gina:

Sukkot is one of the congregation's favourite holidays, because everyone gathers together to build the sukkah in the synagogue's courtyard, to decorate and ornament it. It is nice to see the little children running among the builders and following the instructions given to them. This creates a pleasant sense of a unified community, of the continuity of tradition and its assimilation into the young generation.

A happy holiday for our people, in Israel and the Diaspora, may the holidays pass quietly and may we be just happy!

מינה:

ידידה התקשרה לאחל לי חג שמח ולהזמין אותי לטוס איתה לליסבון בעוד שנתיים. היא בת 73 ומתכננת לעוד שנתיים. לא ידעתי מה להשיב. איני זוכרת שאי פעם במהלך חיי תכננתי משהו מעבר לשבוע הקרוב. אמרתי שעלי לחשוב על זה, משום שמעולם לא עמדתי בפני מצב כזה. זה חדש לי.

אחרי שניתקנו את השיחה, חשבתי שישנם אנשים המתכננים את חייהם לשנים קדימה גם בגילי. לי אין את זה. אני חושבת שזה משום שאני נמצאת במקום שנוח לי ואין לי צורך לצאת להרפתקאות. חוצמזה, אני שונאת לטוס ולא ממש ששה לבקר במקומות שצריך להגיע אליהם במיכל מעופף או במיכלית שטה, שאינו נוסע על כביש.

בנוסף, מה אני יודעת מה יהיה איתי בעוד שנתיים? אולי אמצא אהבה ותהיה לי בת זוג? לא שנראה לי סביר, אבל אולי אחליט פתאום שאני רוצה לגור זמן מה בסהרה ואצא ואממש את זה? שנתיים זה הרבה מאוד זמן בשביל להחליט עכשו.

Mina:

A friend called to wish me a happy holiday and to invite me to fly to Lisbon in two years' time. She is 73 and plans for another two years. I didn't know what to reply. I don't remember ever planning anything in my life beyond the coming week. I said that I have to think about it, because I never faced such a situation. This is new to me.

After we hung up, I thought there are people who plan their lives for years ahead even at my age. I don't have it. I think it's because I'm in a place where I'm comfortable and I don't need to venture out. Besides, I hate to fly and not really want to visit places that need to be reached by using a flying container or a floating tanker that does not drive on a road.

In addition, what do I know what will happen to me in two years? Maybe I'll find love and have a spouse? Not that it seems realistic to me, but maybe I'd suddenly decide that I want to live for a while in the Sahara, so I'd go and do it? Two years is a long time to decide now.

ירדנה ארזי וחנניה אברג'ל – את

Yardena Arazi & Hanania Abargil – You

שבת שלום וחג שמח Shabbat Shalom and Happy Holiday

לוחות הברית

Tablets of the Ten Commandments

 

יום ששי, מחר שבת ומחרתיים ערב חג הסוכות. לא היתה לי ברירה, אלא לצאת לקניות, משום שביום ראשון יהיה בלגן גדול.

It's Friday, tomorrow Saturday and the day after tomorrow the eve of Sukkot. I had no choice but to go shopping because Sunday would be a big mess.

הסוּפֶּר דוקא לא עמוּס כל כך, למרות שציפיתי שלא יהיה מקום לשים שם סיכה. או שאנשים ערכו את הקניות שלהם אתמול או שהם דוחים אותן ליום ראשון.

The supermarket was not so packed, though I expected there would be no place to put a pin anywhere. Either people did their shopping yesterday or they put them off for Sunday.

בדרכי לשם, אפשר היה להריח גויאבות מן העצים הספורים שעמדו עמוסי פרי. בסופר, זו השנה הראשונה בה הציגו גויאבות, אך הן נראו כל כך מסכנות ורקובות, שהקונים הפוטנציאליים משכו מהן ידיהם והן נותרו בתוך הארגזים. לא יודעת מה קרה לפרי האהוב עלי ולמה איני מצליחה למצוא גויאבות אכילות. היקום כנראה אינו מעונין שאהנה מזה.

On my way there you could smell guavas from the few trees that were loaded with fruit. At the supermarket, this was the first time for years they had displayed guavas, but they looked so wretched and rotten, that potential buyers pulled their hands out so the guavas remained in the crates. I don't know what happened to my favourite fruit and why I can't find edible guavas. The universe probably does not want me to enjoy it.

שאלתי את הירקן אם אין גויאבות טובות יותר והוא ענה שזה מה יש. התעלמתי מן המבט המזלזל שהלה שלח לעברי והמשכתי הלאה. לא הייתי במצב הרוח המתאים כדי להעמיק את הנושא איתו ולומר שחבל שהוא טרח להציגן מלכתחילה, משום שהן ממש לא נראות טוב. לוא הייתי במקומו – לא הייתי מקבלת סחורה כזו, בעיקר אחרי שהם מפרסמים באותיות של קידוש לבנה שהתוצרת שלהם מגיעה מן השדה אל הסופר תוך 24 שעות. הגויאבות הללו לא נקטפו אתמול, כך זה נראה בבירור.

I asked the greengrocer if there were no better guavas and he said that this is what he has. I ignored the dismissive look he sent towards me and moved on. I wasn't in the mood of deepen the subject with him and say that it's a pity he bothered to display them in the first place, because they really don't look good. If I had been in his place, I would not have received such merchandise, especially after they publish in very large letters that their products come from the field to the supermarket within 24 hours. It seems very clear that these guavas were not picked yesterday.

בפעם שעברה, היתה לי איתו תקרית אחרת: הם מכרו במבצע שלוש חבילות של עשבים (שמיר, פטרוזיליה ונענע) ב-10 ₪ במקום ב-3.90 ₪ היחידה, אך היו רק שתיים, כך שכדי לנצל את המבצע הייתי צריכה לקנות שתי חבילות נענע וחבילת שמיר, כי פטרוזיליה לא היתה בנמצא. כשהתלוננתי על כך בפניו, הוא דוקא היה אדיב ונחמד והתנצל על המחסור בעשב החשוב כל כך למרק ולסלט שלי.

Last time, I had another incident with him: they sold three packages of herbs (dill, parsley and mint) for 10 NIS instead of 3.90 NIS per package, but there were only two, so I had to buy two packages of mint and a package dill, because there was no parsley. When I complained about it to him, he was kind and nice and apologized for the lack of such an important herb to my soup and salad.

הייתי אז עם הנכדים והתפתחה בינינו שיחה על חינוך הדור הצעיר. כחובש כיפה שחורה, הוא התפלא מאוד לשמוע אותם מדקלמים את ברכות הקידוש ושהם בכלל יודעים דברים על יהדות, כשסבתם מסתובבת בסופר עם מכנסיים קצרים וחולצת טי קצרת שרוולים.

I was then with my grandchildren and a conversation developed between us about the education of the younger generation. As a someone who wears a black Kippa (yarmulke), he was very surprised to hear them reciting the Kiddush blessings and that they knew about Judaism at all, when their grandmother was strolling around the supermarket with shorts and a short-sleeved T-shirt.

"בחן את יהדותך", בחנתי אותו בבחינה שאני מעבירה את רוב הדתיים הנקרים בדרכי, בעיקר את אלה החושבים שיש להם בעלות על האמת הבלעדית ושאחרים אינם נחשבים בעיניהם. "האם אתה יכול לדקלם לי את עשרת הדברות?"

"עשרת הדברות?" הוא חזר אחרי כהד, מנסה להרויח זמן. נראה היה בעליל שאין הלה בקיא בהם, למרות שהיה צריך, הרי אלה אבני הדרך ביהדות, הנחיות המוסר העיקריות שלנו.

"עשרת הדברות!" הכרזתי. "האם אין כבודו זוכרן? כי אני יכולה לסייע לך בזה, גם הנכדים שלי יודעים אותם בעל-פה." אימצתי את כל כוח האיפוק שלי כדי לא לפרוץ בצחוק גדול למראה פניו המשתהות. ילדים חילוניים יודעים את עשרת הדברות! איזה פלא!

"Examine your Jewishness," I examined him with the test the I pass most of the religious people caught in my path, especially those who think they own the exclusive truth and that others are not worthy. "Can you recite the Ten Commandments to me?"

"The Ten Commandments?" He echoed back, trying to gain time. It was obvious that he was not familiar with them, even though he should have, as these are the milestones in Judaism, our main moral guidelines.

"The Ten Commandments!" I declared. "Doesn't your honour remember them? Because I can help you with this, even my grandchildren know them by heart." I took all my strength of restraint in order not to burst into a big laughter at the sight of his pausing face. Secular children know the Ten Commandments! What a wonder!

"חבר'ה", אמרתי לו, "אני נמנעת מלתת לך ציון הפעם, אך אני מטילה עליך לשנן את הדברות עד לפעם הבאה שניפגש, כי אבחן אותך. ממליצה לך לשננם גם לצאצאיך."

הוא הבטיח לי לעשות כן, אך היום לא טרחתי לבדוק את הדבר. לחושך מבטו המזלזל, הבנתי ששכח ממני לגמרי.

"Man," I said to him, "I avoid from giving you a grade this time, but I order you to memorize the commandments until the next time we meet, because I will test you, and I advise you to memorize them to your offspring too."

He promised me that, but today I did not bother to examine the matter. In dark of his contemptuous look, I realized that he had forgotten all about me.

סוכות ה'תשע"ח Sukkot 5778

 

סוכת השכנים אתמול, בזמן בנייתה The neighbours' sukkah yesterday, while constructing

סוכת השכנים אתמול, בזמן בנייתה The neighbours' sukkah yesterday, while constructing

אותו בנאי, אותה סוכה, אותו הסכך; כמו בשנה שעברה, רק הקישוטים שונים, רבים יותר. מסורת זו מסורת.

The same builder, the same sukkah, the same schach (thatch); like yesteryear, only the decorations are different, many more. The tradition continues as it should.

בוקר חמים ונעים. החמה משפיעה עלינו מחומה, אך במתינות, מאפשרת לרוח הקלה ללטף אותנו. אני בדרכי אל הנכדים לבלות איתם את החג. מבעד לסדין המופשל לצדדים, אני מבחינה בשכנים שלי היושבים בתוך סוכתם, סועדים את לבם בארוחה של תחילת היום. "חג שמח!" אני מברכת אותם בעוברי על פני סוכתם. "בתאבון!"

"חג שמח!" הם עונים במקהלה, כולל הילדים.

It's a warm pleasant morning. The sun beams her warmth upon us, allows the breeze to caress us. I'm on my way to have fun with the grandkids and celebrate the holiday with them. Through the sheet rolled sideways, I notice my neighbours sitting in their sukkah, having their first meal. "Hag Same'ach!" ("Happy holiday!") I celebrate them when I pass near their sukkah. "Good appetite!"

"Hag Same'ach!" They reply as a chorus, including their kids.

"בואי, הכנסי, כבדי אותנו בנוכחותך", מזמינה אותי השכנה במאור פנים להיות אושפיזה, "אולי תרצי לטעום משהו?"

"תודה!" אני נעתרת. אמנם סעדתי את ארוחת הבוקר המלאה שלי, אך אשמח לאיזה קינוח, עוגת שוקולד, לדוגמא.

"Come in, honour us with your present", the neighbour invites me to visit them with benevolent expression on her face, "perhaps you'd like some refreshment?"

"Thank you!" I accede. Even though I did have my full breakfast, I'd be happy to have some desert, a chocolate cake, for example.

אני נכנסת פנימה ומתישבת היכן שמורים לי, בְּשׁוּלחן הנשים. האב ושני בניו הקטנים יושבים אל שולחן הגברים, בקצה הימני של הסוכה, והאם ושתי הבנות עומדות עליהם לשרתם. לא ממש נעים לי לשבת בגפי, אך איני מעיזה להזמין אותן לשבת איתי. אני האורחת, לא ממש בקיאה באורחותיהם ואין לי רצון לשבש את הסדרים שלהם. אני רק מקוה שאולי מישהי תבין שאין זה מנומס להשאיר את האורחת לשבת בגפה.

I go inside and sit where I'm instructed, at the women's table. The father and his two little sons are witting at the men's table, at the right side of the sukkah, and the mother and her two daughters are serving them. I don't feel comfortable to sit by myself, but I don't dare to invite them to sit with me. I'm the guest, not really familiar with their customs, and I have no desire to disrupt their orders. I can but hope that somebody would understand that it's not polite to leave the guest sitting alone.

אחת הבנות רוצה למזוג לי קפה לכוס רגילה, אבל כמי ששומרת על החילוניות שלי, אני מקפידה לא להטמא מהם ולכן מבקשת מיץ בכוס פלסטיק. המיץ הרי נבדק וכוס הפלסטיק היא חד פעמית, כך שאין חשש לטומאה כלשהי. הבת שואלת איזו עוגה אני רוצה. אני שואלת בחזרה (הרי יהודיה אנוכי) אם זו מאפה בית או קנויה. הלה מאשרת לי שזו קנויה למהדרין ואין לי לחשוש. אני שמחה שמכבדים את האורחת החילונית (אני ואנוכי) וקשובים לדרכיה.

One of the daughters wants to pour me coffee into a regular glass, but as I'm practicing my secularism very pedantry, I insist on taking care of myself and not to be defiled by them. Therefore, I ask for juice in a plastic cup. Since the juice was definitely tasted and the plastic cup is to be used only once, there isn't any fear of impurity whatsoever. The girl askes which cake I want. I ask in return (since I'm Jewish) if it's homemade or was it bought. She confirms that it's absolutely bought and I have nothing to worry about. I'm happy that the secular guest (me-me-me) is respected and that they are attentive to her ways

אני זוכרת לברך "בורא פרי העץ" אחרי שאני מוודאת שהמיץ הוא סחוט ב-100%. יש דברים שאני זוכרת מהבית… גם זכור לי שעל העוגה יש לברך "בורא מיני מזונות", אך אני בוחרת לגוון עם ברכה משלי ולנגד אוזניהם המזדקפות ועיניהם המשתאות אני אומרת: "בורא מיני מאפה טעימים". הם אינם מחייכים אפילו. שמחתי על שלא התפתיתי לברך את הברכה במלואה, כפי שאני רגילה: "ברוכה את, אלוקימתינו האדירות, קיסרית היקום, בוראת מיני מאפה טעימים". לא נראה לי שהיו בולעים את זה.

I remember to bless "creator of the fruit of the tree" after I make sure that the juice is 100% squeezed. Some things I do remember from my childhood… I also remember that for the cake you say "creator of sorts of foods", but I choose to diverse with my own blessing, and in front of their erecting ears and their astonished eyes I say: "creator of sorts of delicious pastries". They don't even smile. I was glad that I wasn't tempted to say the full blessing, as I'm used to: "blessed be you, our Mighty G-dess, Empress of the Universe, creator of sorts of delicious pastries". I don't think they would swallow this.

♀♀♀

המיץ והעוגה היו טעימים.

However, the juice and the cake were delicious.

 

שישו ושימחו Joy and Rejoice

דדל שמחת תורה

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה
ואור גנוז בנשמת אפך

מיכה שטרית

"שמחות קטנות" – ערב הפיוט הגדול

"Little Joys" – Evening of Liturgical Hymns

שישו ושימחו

ביאטריס טרחה ועמלה עם הנכדים ויצאו להן דֶדֶלים מהממים תחת ידיהם המוכשרות. בשנה שעברה הם הכינו אותם עם אבא-אמא בעברית והשנה – זה היה בצרפתית. הוריהם תהו שמא כדאי לשכור בשנה הבאה מישהי שתטמיע בהם את חוויית הכנת הדדל באנגלית. ביאטריס השיבה בתהייה משלה, שאולי זה רעיון לא רע כלל ואפשר להכין בכל שמחת תורה דדל בשפה אחרת. כמובן שמיד צצו כל מיני רעיונות ובאחד מהם חשבנו על סבתהּ הפרסית של אוריתי (הסבתא-רבה של הטף), אותה החמצנו, משום שלדאבוננו, הלכה הלה לעולמה בשנה שעברה בשיבה טובה (הלואי עלינו בבוא העת). נו, לא הכל מושלם. ביאטריס העירה שאמהּ (היא חמותי בהחבא) ודאי היתה שמחה מאוד לסייע בטריפוליטאית, לוא היתה מסוגלת לקבל את היחסים בין שתינו, שזה ענין מורכב ביותר מבחינתה. אולי פעם זה ישתנה. כרגע, אנחנו יכולות רק לקוות.

Joy and Rejoice

Béatrice worked hard with the grandchildren and they produced amazing Simchat Torah flags with their talented hands. Last year they did them with their parents in Hebrew, and this year it was in French. Their parents wondered how worth it would be to hire next year somebody who would make these flags with them in English. Béatrice replied that perhaps it wouldn't be a bad idea at all and they can make their flags every Simchat Torah in a different language. Naturally, all kinds of ideas popped up, and in one of them we thought about Orit's Persian grandmother (the children's great-grandmother) whom we missed since unfortunately she passed away last year at a ripe old age (I wish us the same when the time comes). Well, not everything is perfect. Béatrice commented that  her mother (who is secretly my mother-in-law) would be very happy to assist in Tripolitanian if she could accept our relationship, which is a very complicated matter as far as she's concerned. Perhaps it would change one day. At the moment, we can but hope.

"תגידי", מקשה הצאצא שהפך אותי לסבתא מאושרת, "התחרפנתן לגמרי? מה אתן הופכות לי את הילדים לדוסים?" להזכירכן, קוראותי הנאמנות, זה אותו אחד שבגיל 4 שאל אותי בקול רם וצלול, כשמכר שלי, רב, שומע ואוזניו מצילות מן הסתם: "מה זה אלוהים?" והִרוה אותי נחת. שמחתי שזה לא יגדל ביראה מיותרת ממשהו בלתי הגיוני ומיותר.

"Tell me", asks my offspring that made me a happy grandmother, "have you gone out of your minds? Why are you turning my children into dosalach (religious)?" I'd like to remind you, my faithful readers, that he is the one who at the age of 4 asked me loud and clear, while an acquaintance of mine, a Rabbi, shockingly heard: "What is G-d?" and made me happy. I was satisfied that he won't grow up with an unnecessary fear of something illogical and needless.

מזל שביאטריס רק שומעת עברית ואינה מבינה את הדברים.

"איזה דוסים על ראשך?" אני מהסה אותו בחריפות. "מה זה, אסור לילדים לדעת מאין באו, במובן של המסורת? אתה רוצה שיהיו בורים גמורים?"

"לדעת, כן", הוא עונה באורך-רוח, "אבל מה היא שמה לנרקיסי כיפה על הראש ולכלנית קשרה מטפחת? תכף היא תמליץ להם על פאות, הוא לגדל והיא לכסות את שערה."

Fortunately, Béatrice only hears Hebrew and doesn't understand.

"What dosalach are you taking about?" I sharply shut him down. "What, your children aren't allowed to know where they come from traditionally? Do you want them to be total ignorants?"

"Knowing, yes", he answers tolerantly, "But why did she put a kippah on Narkisi's head and tied a headkerchief on Calanit's head? Soon, she will recommend him to grow sidecurls, and her to wear a wig in order to cover her hair."

הטף דוקא התלהב. להתחפש תמיד כיף.

The grandchildren were exited. Always fun to wear masks.

♀♀

[הכנת דגלי שמחת תורה באתר של התנועה הרפורמית ליהדות מתקדמת]

Israel Movement for Reform and Progressive Judaism site

 ארבעת המינים

♀♀

חילונית א'

נטילת ארבעת המינים

ידעתי על נטילת ידיים, בעיקר לאחרונה, בגלל הפוליו לא עלינו, אך נטילת ארבעת המינים? הם עושים את זה עם מים וסבון? ממש מרטיבין? לא ברור לי, למה ליטול אם אפשר להניח להם?

בכתבה על שוק ארבעת המינים, תהה הכתב בפני קהל השומעים, כולו פליאה, איך מוציאין כל כך הרבה כספים על הללו, כגון 1000 ₪ (אלף!!!) טבין ותקילין לאתרוג. מיד נמצאו להם דוסים למכביר שנעמדו כאיש אחד לכהות בו: "בשבילנו, רוחניות זה דבר קדוש ונוציא כל סכום עליה. זו מהותו של עם ישראל!"

איך אני נוהגת לומר: כל אדם ורוחניותו הוא, שלא לומר 'מהותו הוא'. מי יודעת, אולי בנענוע מינים אלו ניוושע ותִקרב עת גאולתנו?

♀♀

חילונית ב'

בסוכות תשבו שבעת ימים

פעם, בילדותי (לדברי הנכדים, זה בטח היה לפני איזה מליון שנים), נהגנו אחרת: מיד אחרי תפילת נעילה ושבירת הצום, הזדרזו המדקדקין, גם אלה שלא היו דתיים, והתחילו במצוות דפיקת המסמרים לשם הקמת הסוכה. נראה לי שהיתה אז יותר מסורת מאשר ההפקרות של ימינו.

במהלך חול המועד עברו הפקחים ובדקו איזו מן הסוכות הכי יפה ואפילו חילקו פרסים למצטיינים בקישוטה. והיום מה? גורנישט. אם מישהו מקים סוכה – הוא ודאי דתי וכדאי לתפוס מהלה מרחק, כי בני מגזרו הפכו להיות קיצוניים ביותר בימינו. איפה הם הימים ההם, בהם גרנו זה בכפיפה לזה ולהוא ואף לא אחד מהדוסים ההין לידות אבנים בחילונים?

מר קו מנגן מוצארט

La Linea plays Mozart

♀♀

חילונית ג'

הקפות

חבר'ה, חשבתם איך זה נראה? עומדין להם הדוס'לך ורוקדין עם ספר. מאן דהוא החליט פעם שזה קדוש ומאז סובל כל העולם בכל מיני גרסאות של סבל, יסורים ועינויים שהמציאו לנו המאמינים. מתי ישוחרר העולם מהבלי הדתות ומעול השטויות הכביכול קדושות הללו? מתי נהיה חופשיים לחשוב בעצמנו בלי שמאן דהוא ימצא לנכון להטיף לנו כדי להכריחנו לדבוק בתורתו, אותה הוא מחשיב כאמת הבלעדית? מתי יסתפק כל אדם באשר הוא בעצמו בלבד ולא יראה חובה קדושה לעצמו למות על קידוש השם ולנבור בעסקי זולתו? מתי "ואהבת לרעך כמוך" יהיה שגור בפי כל וללא קשר וזיקה לאמונה כלשהי (ורצוי בלעדיה, כמובן)?

[משעשע איך עושין מוזיקה מעניינת…]

♀♀

חילונית ד'

מה השמחה הזו לנו?

הממשלה הזו על הפנים, הכלכלה על הפנים, הכל לא הולך כמו שצריך, אנחנו בקושי מקרטעים ואלה שמחין. על מה יש לשמוח? עומדים להם הדוס'לך ומפזזין כאילו אין מחר ואין על ראשנו כורת רשע עם גזרותיו המבישות ועוד מזמרין בקולי-קולות. אפשר לחשוב שעברתי לגור בשכונה דתית. אלה, אין להם בעיה לפלוש לכל מקום שהם יכולין ולהטריד את מי שאינו מעונין בשמחתם. החילונים, מן הסתם, בראש שמחתם, אחרת מה להם לחפש אצלנו?

מעולם לא חויתי את שמחת בית השואבה במו רמ"חי ושס"עי לפני כן והסתפקתי במה שהראו בטלויזיה. מה שהיה לי יותר מדי ומיותר בהחלט, אבל אני הרי לא ממונה על השידורים (חבל מאוד!). גם ככה מצב הרוח אצלי לא משהו ואלה רוקדין לי על העצבים. אוף! שהתהלוכה הרועשת הזו תעבור כבר מפה!

♀♀

שנה טובה – גרסת התפוח

Happy New Year – Apple's Version