ארכיון תג: סכינאות

ושמחת בחגיך והיית אך שמח You Shall Rejoice

You shall rejoice in your feast so that you will be altogether joyful

(Deuteronomy 16:14-15)

שלוה כפרית rural peace

שלוה כפרית rural peace

נינה

איזה כיף זה לשבת יחד בסוכה שבנו צעירי המשפחה בכזו חדוה בפיקוח דור ההמשך. בורכתי. הנכדים הכינו מסכת נחמדה ועשו לכולנו נחת רוח. הצד הדתי תיבל את האוירה בדברי תורה מאירים, מה שתרם רבות לחגיגיות ולתחושת השייכות היהודית.

אינני דתית, אך תמיד הקפדתי על שמירת המסורת והנחלתה לילדי. אני רואה שעכשו הם מעבירים את השרביט הלאה. הדגש הוא על שמירת המסורת, לא על פנטיות דתית. גם זו שהתחתנה עם דתי עבדקן, שומרת עליו לבל יקצין. מזלנו שהוא בחור פיקח ויודע להבדיל בין אמונה אישית לבין כפייתה על סביבתו. בורכתי.

Nina

Such a great joy sitting together in the sukkah which was built by the youngsters in our family with such delight, under the supervision of the next generation. I was blessed. The grandchildren prepared a nice performance, and gave us a lot of pleasure. The religious side of the family spiced the atmosphere with enlightening biblical discourse, which contribute to the festivity and the sense of belonging to the Jewish people.

I'm not religious, but always insisted on keeping the tradition and pass it on to my children. I can see how they pass it on now to their children. The emphasis is on keeping the tradition, not on religious fanaticism. My daughter who married a thick-bearded religious, keeps a close eye on him, supervises that he won't become radical. It's our luck that her husband is a wise chap and knows how to distinguish between a personal belief and forcing it on his surroundings. I am blessed.

פטיש מסמר

<>

ג'ינה

החדשות הרעות מהארץ מגיעות ממש בשלהי ההכנות שלנו לחג. התחושות קשות. אין אדם מהקהילה שאין לו קרובים בארץ, כולל נציגות נכבדה ביהודה ושומרון.

למרות הכל, אנו מצוּוִים לשמוח. קשה, אך אנחנו נחושים להמשיך. אף טרוריסט לא ישבש לנו את רוח החג. אנחנו נושכים שפתיים ומחליטים לשמוח ביתר שאת, גם בשביל הנרצחים.

Gina

The bad news from Israel came exactly while we were at the end of our preparations for the holy day. The feeling is almost unbearable. We all have relatives in Israel, including a considerable representation in Judea and Samaria.

Despite everything, we are ordered to rejoice. It is difficult, but we are steadfast to continue. No terrorist will disrupt the holy day spirit. We bite our lips and decide to celebrate and rejoice with greater vigour, also on behalf of the murdered.

מינה

אומרים שהחגים מדגישים את הלבד ביתר שאת. האמת היא שאף פעם לא היה לי רע לבד. למעשה, מצאתי שלהיות לבד עדיף ונחמד, מאחר ואין אף אחת לבלבל לי את המוח ולהטרידני בדברים שאין לי ענין בהם. מצד שני, לוא הייתי מוצאת בת זוג כלבבי, כזו שהלב שמח אליה, שהאהבה הדדית ופורחת – אין יותר כיף מזה בחיים.

לפעמים אני חושבת שכל העכבה הזו במציאת בת זוג, אולי היא לטובתי, אף שאינני רואה זאת כרגע. בהתחלה, אחרי שהתגרשתי, חשתי מין צורך דחוף למצוא מישהי לשים עליה את ראשי, להתנחם, להיות נאהבת. אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים, דוקא מצאתי את שאהבה נפשי, אך החיים רצו אחרת ולקחו אותה ממני. היתה תקופה קשה של אבל, אך לאט-לאט התאוששתי. הילדים, שפרו ורבו והביאו לי את הנכדים המתוקים, עזרו לי. לא שהתנחמתי, כי קשה להתגבר על אובדן טרגי של אהובה, אך למדתי להשלים עם הגורל. לא לקבל, להשלים. לפעמים יש דבש ולפעמים יש לא דבש. צריך לדעת להעריך את הטוב שבחיים ולתת לפחות טוב להתנדף. אני רואה עצמי כאשה אופטימית. אני מאמינה שזה ענין של מזל ומקוה שיתמזל מזלי ואמצא לי את האחת הראויה.

החדשה האחרונה מאתר ההכרויות: עוד מטורללת פונה אלי בהא לישנא: "היי מעוניינת להכיר?? ממתינה לתשובתך…" איך שאני שונאת שאומרים "היי". עבריה, דברי עברית! מה ה"היי" הזה עלייך? גם אי אפשר לדעת אם הכוונה היא ל"הַיי" או ל"הֵיי". לא שזה הרה גורל, אבל כשאומרים לי "הַיי" זה שונה מ"הֵיי". אני והדמיון המזרחי שלי רואים ב"הַיי" סתם מלה שאינה שייכת לעברית, אבל "הֵיי" זה דבר אחר, כי זה זורק אותי ישר לשיר הנפלא "היי ליידי" של שארלין שאני מתה עליו.

אם נחזור לענייננו… בכל זאת אני מנומסת ועדיין אופטימית, ולכן אני משיבה לה בשאלה: "למה לא? תמיד נחמד להכיר". מה הייתי צריכה לענות? אם הדבילית לא הבינה שהיא צריכה ליצור הנעה לפעולה, כמו לשלוח לי את כתובת דוא"לה או את מספר הטלפון שלה, אז אני שמה דאודורנט (כהרגלי) ומרימה ידיים. למותר לציין שתשובה לא קיבלתי ממנה, נכון?

אני מתחילה להתרגל לחיות בגפי. מדי פעם ישנם רגעים של שמחה, כמו לבלות בסוכה עם הילדים, כשכולם מתכנסים על טפם ובאים לחגוג איתי. רגעים נפלאים של נחת.

Mina

They say that the holy days emphasis one's loneliness with greater vigour. The truth is that I never cared about being alone. It wasn't too bad for me. Actually, I feel fine by myself, since there's nobody to dray me the copp and bother me with things I have no interest in.  on the other hand, if only I would find a spouse to my liking, such person that my heart would be rejoiced to the sight of her, that love would be mutual and flourishing – there is no more fun in life than that.

Sometimes I think that all this delay with finding a spouse perhaps is in my favour, even if I don't see it at the moment. In the beginning, after my divorce, I felt this urge need to find somebody to put my head on, to be comforted, to be loved. After a few unsuccessful attempts, I had the luck to find the one that connected to my soul, but life wanted differently and took her away from me. There was a difficult time of mourning, but slowly I recovered. My children were fruitful and multiply, and brought me my sweet grandchildren. It helped. Not that I am consoled, since it's hard to get over a tragic loss of a beloved soulmate, but I learned to reconcile with my fate. Not to accept, but reconcile. Sometimes life hands you honey, and sometimes not honey. One should know how to appreciate the good in life and let go of the less good. I see myself as an optimistic woman. I believe that it is a matter of luck and hope to be lucky to find the right one.

The latest news from the dating site: another nutcase flags me with the following words: "Hey/hi interested to get to know?? Waiting for your answer…" in Hebrew, if one does not punctuate, you never know if they mean "hey" or "hi". I don't mind them in English, as these are English words, but I hate using them in Hebrew, as we have a very nice word in our holy language: "Shalom". A beautiful word, isn't it? Anyway, the word "hey" always reminds me Charlene's wonderful song "Hey Lady", which I'm crazy about.

If we go back to the issue… Nevertheless, I'm polite and still optimistic; therefore, I answer her with a question: "Why not? It is always nice to get to know". Should I answer differently? If the imbecile didn't understand that she has to create a moving to action, such as sending me her email address or her telephone number, than I put my deodorant (as usual) and lift my hands high up in surrender. Needless to say that I didn't get any answer.

I'm starting to get used to live alone. From time to time there are some moments of joy, like celebrating the holy day with the children in the Sukkah, when all get together with their children and come to be with me. Precious moments of pleasure.

Charlene – I've Never Been to Me

נאדיה

הרדיו מטרטר את החדשות הרעות והטלויזיה מחרה-מחזיקה אחריו. עכשו אפשר לראות את התמונות והמראות שהרדיו תאר קודם לכן. אין רגע דל. כבר היו לנו ימים של טרור ואינתיפאדה ושאר מרעין בישין, אך אנחנו ממשיכים הלאה. הטרור הזה לא חדש, כי לחיות בארץ הזו, פירושו להאכל על ידי יושביה. מתי לא היה טרור בארץ הקשה הזו? למה שזו לא תשקוט כבר?

אני מקוה להתבדות, אך נראה לי שאנחנו חוזרים לתקופת הסכינאות של השנים בה הייתי הרבה יותר צעירה, כשרבין איים לשבור להם את הידיים והרגליים. אני מקוה בכל לבי שגל הטרור הנוכחי לא יגלוש לפיצוצים באוטובוסים, כפי שגם חוינו. לא שאני נוסעת לאנשהו מפה, כי אין לי את מי לבקר, אבל כואב הלב לשמוע על אנשים שנפגעים, גם אם אלה זרים.

חשבתי על מה הייתי עושה לוא אתרע מזלי והייתי נתקלת בטרוריסט הבא מולי לדקרני. היום, מן הסתם לא הייתי מסוגלת לעשות דבר, משום שיש גיל בו התנועתיות אינה קלה כבר. אבל אם הייתי צעירה, לפני עשרים שנה, נאמר, אני חושבת שהייתי מסוגלת לעשות משהו כדי להתגונן. קודם כל, הייתי הולכת ללמוד התגוננות כדי להקדים רפואה למכה. אני מניחה שזה היה מקנה לי את המיומנות לנטרל את הבא עלי להרגני. אבל לא הייתי מסתפקת בזאת, אלא מנסה ללמדנו לקח, בתקוה שבני עמו יִראו ויֵראו. איני רואה עצמי כסדיסטית, אבל בהחלט רואה חובה לעצמי לגרום לו ולחבר מרעיו להפיק לקחים כדי להמנע מטרור. איני יודעת אם אכן הייתי מסוגלת לכך, אבל לדמיין אפשר. אני מדמיינת איך הייתי מנטרלת ממנו את הסכין ואז דוקרת אותו בכל כוחי, כדי שידע את הטעם. לא הייתי הורגת ישר, אלא מנתחת את אבריו בצורה מבוקרת: חותכת לו את כפות הידיים, כדי שלעולם לא יוכל החרא לאחוז דבר, בעיקר לא סכין; אחר כך מורידה לו את האף ואת האוזניים, זה בשביל שיתיסר מרה. לא הייתי מדלגת על העיניים כדי שלא יוכל עוד לראות לעולם ומקנחת בחיתוך כפות רגליו, כדי שלא יוכל עוד להניח אותן על האדמה הזו.

אולי, אם כולנו היינו עושים זאת, הם היו חושבים לפני המעשה, למרות שטיפת המוח שמן הסתם הם עוברים בטרם השלחם לרצוח יהודים, ונמנעים. אני משערת, שמילא למות על קידוש שבעים ושתיים הבתולות שלהם, אבל מי ירצה לחיות כנכה קשה ונסמך על הזולת?

טוב, אפשר לחלום… הלואי ויבואו עלינו ימים שקטים, אמן!

Nadia

The radio rattles the bad news and the television joins it accordingly. Now we can see the pictures and videos that the radio described before. There's never a dull moment. We already had days of terror and intifada and other deep troubles, but we overcome and move on. This terror isn't new, because living in this country means to be eaten by its inhabitants. When was a time without terrorism in this hard piece of land? Why can't we have peace?

I hope to be proven false, but it seems that we are going back to the period where we suffered from knifing. I was much younger then, when Rabin (our late prime minister) threatened to break their hand and feet. I hope with all my heart that the current wave of terror won't increase to exploding buses, as we experienced also. Since I don't have whom to visit, I don't go anywhere. Nevertheless, the heart is bleeding to hear about the victims, even if they are strangers.

I thought about what I would do if unfortunately I would bump into a terrorist charging upon me to stab me. Currently, probably I wouldn't be able to do a thing, since there is an age when mobility is not so easy. But had I been younger, let say twenty years ago, I think that I would be able to do something to defend myself. First of all, I would hurry to learn a kind of martial art in order to take preventive steps. I assume that it would provide me the skills to neutralize any terrorist who wishes to kill me. Furthermore, I wouldn't be satisfied with this, but try to teach him a lesson, with hope that his people will see and fear. I don't see myself as a sadist, but certainly feel obligated to cause him and his cohorts to draw conclusions from the event in order to avoid terror. I don't know if I could actually do it, but one can imagine. I imagine how I would neutralize the knife of him and then stab him hard, so he will know how it tastes. I wouldn't kill him straight away, but operate on his organs in a controlled manner: chop his palms, so the drek would never be able to hold a thing, especially a knife; then, I would take his nose and ears off, that is for the shit will bitterly suffer. I wouldn't skip the eyes, so he wouldn't be able to ever see again; and wrap it up with cutting his foot, so he wouldn't be able to ever set them on this land.

Perhaps, if all of us would do this, these damned terrorists would think before they act, despite being brainwashed they probably have before being sent to murder Jews, and avoid doing this. I guess that dying for the sake of their seventy two virgins is one thing, but who would aspire to live as a severely crippled and never be able to anything on his own, without help from others?

Well, one can but hope… I wish for peaceful days, Amen!

על הסכין On The Knife

הכירי את שכנתך Know thy nieghbour

הכירי את שכנתך
Know thy nieghbour

"הם עובדים יפה והכל, אבל אין אמונה!"

"כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, צריך להזהר מהם!"

"ערבי טוב, זה ערבי מת!"

"מ-וות ל-ע-ר-בים, מ-וות ל-ע-ר-בים!"

(תמצית הקריאות המתלהמות נגד בני דודנו)

מה אתן אומרות?

♀♀

"They work ok and everything, but you can't trust them!"

"Every Arab is a potential terrorist, one must beware!"

"A good Arab is a dead Arab!"

"Death to the Arabs, death to the Arabs!"

(A few of the harsh words against our cousins)

What say you?

♀♀

יש לי כמה חברות קרובות שדי משונה לנו שהתקבצנו יחד. לפעמים אנו תוהות הדדית איך זה שאנחנו כה אוהבות זו את זו וביחסים כה קרובים, למרות הדעות המנוגדות שיש לנו במספר נושאים מהותיים. מסתבר שאת יכולה לאהוב גם את זו ששונאת ערבים כי "הם נחשים, אלו, צריך מאוד לשים לב שלא יתקעו לך סכין", למרות שדעתך מנוגדת לחלוטין. כשהייתי צעירה יותר, אחת כזו לא היתה זוכה לנשום את האויר שאני נושמת והייתי פוסלת אותה מכל וכל בגלל דעותיה הנלוזות לדעתי. איך בכל זאת הגיעו כמה כאלה אל ד' אמותי? החיים, מסתבר, מקרבים לבבות למרות הניגודים.

I have some close friends who feel weird that we are together. Sometimes, we wonder how come we do love each other and we stay in such close relationship, despite our opposite views in some fundamental issues. It turns out that you can love also the person who hates Arabs because "they are snakes these, one must be very cautious not to be stubbed in the back", even is your opinion is totally the opposite. When I was younger, such a person wouldn't get to breath the same air I breathe and I would absolutely reject her due to her despicable opinions (as I see it). How did such come into my life? It seems that life brink hearts together despite contradictions.

כשאנו מביטות אחורה, אל תחילת יחסינו, אנחנו מוצאות שלא התחלנו עם החלפת דעות פוליטיות, אלא בנושאים הרבה יותר מהותיים וחשובים לנו, כגון ספרות, מוזיקה, תרבות וכיוצא באלה דברים הבריאים לנפש והמביאים מזור לכל. נכון שיש לנו טעמים שונים, כמו זו ש"חולה" על מחזות זמר ואחרת על אופרות (ומסתבר שביאטריס אינה היחידה החובבת ז'אנר מעצבן זה), יש האוהבת לקרוא רומנים עבי כרס (מי הזכירה את איין ראנד?) ויש שאינה מסוגלת להביא עצמה לסבלנות המתאימה ומסתפקת בסיפורים קצרים או בשירה. יש ויש ויש…

When we look back to the beginning of our relationship, we fine that we didn't start with exchanging political views, but with more significant and important subjects (to us, of course) like literature, music, culture etc. issues which are healthy to the soul and that bring cure to everybody. It is true that we have different tastes, like the one who is crazy about musicals, and another about the opera (it seems that Béatrice is not the only one who is fond of this annoying genre); some like heavy novels (who reminded Ayn Rand?); and there's the one that can't bring herself to be patient enough, so she is satisfied with short stories or poetry. There are different kinds of people…

חָלַקנו ביקורים בתאטרון, בקולנוע, מול המרקע בבית – בעיקר אצל אלה שרכשו את המפלצות הענקיות שמעניקות חויה נחמדה למדי. אני בטוחה שיבואו ימים ויהיו מסכים על קירות שלמים, כפי שחזינו בסרטי המדע הבדיוני. במהרה בימינו, אמן! היינו עסוקות בלהעשיר זו את זו בעולמנו הפנימי ולא ממש התפנינו לדבר על פוליטיקה. כך מצאנו את עצמנו יום אחד, אחרי שנים של חברות, בצדדים שונים של המתרס ועם מגוון דעות מנוגד.

We shared visiting the theatre, the movies, the television screen at home – especially at those who purchased the huge monsters which gives a nice experience. I'm sure that the day will come where whole walls will be covered with screens, as we saw on the science fiction movies. I wish they'd come soon, in our days, Amen! We were busy with enriching each other in our inner world and we didn't bother to talk about politics. This is how we found ourselves one day, after years of friendship, on the different sides of the barricade and with various opposite opinions.

זה התחיל באינתיפאדה השניה, בשנת 2000. חזרתי מפגישה עם כמה חברות במרכז ונקלעתי לפקק עצום בצומת משמר הגבול בכביש ואדי עארה. ביום רגיל, את עוברת את המרחק משם ועד לבית ברבע שעה. הפעם, זה ארך שלוש שעות. אינני רוצה לחשוב על מה היה קורה אילולא השתמשתי בשירותים בקניון בחדרה בטרם עלותי לאוטובוס. לפעמים ישנם נסים קטנים ומצאתי את עצמי מברכת על מזלי הטוב. טוב זה יחסי, כמובן… לא היה נעים כלל וכלל להתקע בתוך אוטובוס שלא זז מילימטר, שלא לדבר על לחזות בכל השמוקים מסביב שלא היססו לצאת מהרכבים כדי לשחרר את שלפוחיותיהם קבל עם ועדה.

It started on the Second Intifada, in the year 2000. I came back from a meeting with some friends in the centre of Israel and I found myself in a huge traffic jam at Mishmar Hagvul junction on Wadi Ara highway. In a normal day one passes the distance between there to my home in Kazir in 15 minutes. This time it took three hours later. I don't want to think what would have happen if I didn't use the W.C. at the shopping mall in Hadera before I went on the bus. Sometimes there are little miracles, and I found myself blessing my good fortune. Good is of course dependent, as it wasn't pleasant at all to be stuck inside the bus which didn't move an inch, not to mention watching all the schmucks around who didn't hesitate to go out of the cars in purpose of relieving their bladder in public.

סיפרתי את חוויותי לחברות ולראשונה במהלך חברותנו רבת השנים הגענו לדבר על פוליטיקה ונגזרותיה. היו שיחות לא קלות, וזאת בלשון המעטה. לתגרות ידיים לא הגענו, אך להתרגזות ולהרמת הקול בהחלט, מה שלא נעם לאף אחת מאיתנו. החלטנו, שלמען שלום יחסינו, איננו מדברות על פוליטיקה.

My friends and I had some disagreeable conversations, in understatement. We didn't come to scuffle, but we did get angry and to raising voices, which wasn't pleasant to any of us. We decided, for the sake of peaceful relationship, not to talk about politics. 

האמת, הדילמה מאוד לא פשוטה ואי אפשר לדעת מי כן בסדר ומי יתחנף אלייך וכשזהירותך תתרופף – ישלוף עלייך סכין לרוצחך. למרות זאת, אסור להכליל. מה שעשו לנו – אסור לנו לעשות לאחרים! אסור לחשוד בכשרים בגלל קומץ מתלהמים ורוצחים.

Indeed, this is not an easy dilemma and it's not possible to know who is OK, and who will flatter you and when your caution will loosen – he will pull a knife to murder you. Despite this, one must not generalize. What has been done to us – we shouldn't do to others! We shouldn't suspect the innocent because of a few harshly murderers.

כשבנינו את הבית בקציר ב-1990, העסקנו פועלים ערבים. חלק היה מהסביבה, קרי – ישראלים, וחלק בא מהשטחים. היה קטע מאלף, לפחות מבחינתי, כשהבאתי להם אבטיח. זה בהחלט היה פוקח עיניים.

In 1990, when we built our house in Kazir, we occupied Arabs workers. Some were from the villages nearby, meaning Israelis, and some came from the territories. It was an illustrative event, at least from my point of view, when I brought them a watermelon. It certainly opened my eyes.

יושבים 6 חבר'ה על הבלוקים וכל אחד לועס את הארוחה שהביא עימו מהבית בתוך פיתות. אני שמה את האבטיח הקר שהוצאתי מהמקרר על ערמת הבלוקים ששימשה להם כשולחן ומרגישה על הכיפק על הכיבוד שאני נותנת להם כקינוח. מוחמד מביט עלי ובחבר'ה חליפות ומחייך אלי בנימוס כשהוא מודה לי על טוב לבי. אני מחייכת חזרה, מאחלת להם תאבון וחוזרת לעיסוקי. שעה לאחר מכן, אני באה לבדוק איך התקדמו בעבודה ומוצאת את האבטיח מזיע בשמש, באותו מקום בו הנחתיו.

6 guys are sitting on building block and they chew the meal they brought from home within pittas. I put on the pile of blocks they used as a table the cold watermelon I took out from the fridge. I feel great for the dessert I gave the. Muhamad looks at me and then to the guys and smiles politely at me while thanking me for my kindness. I smile back, wishing them good appetite and go back to continue my tasks. An hour later I come back to check their advance with the building and find the watermelon sweating in the sun, at the same place where I put it.

"יאסר", אני פונה לפועל הכי קרוב אלי, "שו הדא?" ההוא מביט בי במבט מוזר ומשרטט סימן שאלה בעיניו. "לא נגעתם באבטיח. חבל שזה התחמם עכשו."

"גברת שרון…" פותח הלה.

אני קוטעת אותו בתקוה שיבין את הרמז: "מה, יא סידי?" לפני 25 שנים להקרא גברת היה לי די מוזר. היום כבר התרגלתי לזה, כמו גם להקרא 'סבתא' (איזו מלה מקסימה!). בני אדם הם יצורים סתגלנים…

"אין לנו איך לפתוח את האבטיח", הוא מסביר.

"Yasser", I turn to the closest worker, "shu Hada? ("What is this?" in Arabic) He gives me a weird gaze and draws a question mark with his eyes. "You didn't touch the watermelon". It's a shame it became hot now."

"Misses Sharon"… He starts.

I interrupt him with the hope he will understand the hint: "What, Ya Sidi?" (in Arabic; "Mister") 25 years ago to be called Misses was very weird to me. Today I'm already used to it, like also be called 'grandmother' (such a precious word!). Human beings are adaptive creatures.

"We can't manage to open the watermelon", he explains.

אני מרימה את גבותי (מעריצה מאוד את אלה המסוגלות להרים גבה בודדת) בתהייה. "איך? אין לכם סכין?" פתאום אני תופשת מה אני אומרת, איך אני מחברת סכין לערבים. צימוד קצת מסוכן בימים ההם, כשהסכינאות שלטה ברחובותינו ובני דודינו שחטו יהודים שניקרו בדרכם.

"אסור לנו", הוא אומר בקול שקט.

במין הבזק של הבנה (אני הרי מאותגרת לא מהיום) חודרות למוחי האיטי התמונות של הבידוק הבטחוני, של הוראות השעה ודומיהן. מה לעשות, הם עבדו אצלנו מספר חודשים, הכרנו אותם על בסיס אנושי ומעולם לא ראינו אותם כ"אחרים". ככה זה כשמתחככים עם הזולת, מתקרבים אליו, מתידדים איתו.

I lift my eyebrows in amazement (I admire greatly those who are able to lift each eyebrow separately). "How? Don't you have a knife?" Suddenly I comprehend what I am saying, how I'm connecting a knife to Arabs. It's a bit a dangerous juxtaposition those days, when knifing ruled in our streets and our cousins slaughtered Jews who happen to be near them.

"We are not allowed", he says in a quiet voice.

With a flash of understanding (well, I'm challenged since a long time ago, not just currently) my slow mind starts to remember the images of the security check everywhere, the temporary orders and alike. What should I do, they worked for us for a few months, we knew them on a humanly basis, and we never saw them as "others". This is what happens when people mingle, they get closer, they befriend.

לקחתי בחזרה את האבטיח והכנסתיו למקרר. כשזה היה מספיק קר, חתכתיו לחתיכות והבאתי להם בתוך קערה. הנחתי לידה מזלגות עבורם. לא הייתי בטוחה שמותר להם מזלגות, אבל לא התכוונתי לברר. שמחתי שהם התישבו וקינחו את היום במשהו מתוק.

Took the watermelon and put it back in the fridge. Then, when it was cool enough, I cut it to pieces, put into a bowl, and brought to the workers. I put some forks aside the bowl. I wasn't sure they are allowed to have forks, but I had no intention to investigate. I was happy to see them sitting down and deserting the day with something sweet.

 

Berkeley students' surprising reaction to ISIS and Israel flags on campus

♀♀

בתמצית:

למרות הכל, כולנו בני אדם.

♀♀

In summary:

Despite everything, we are all human beings.

 2007 סועאד מאסי הופעה אקוסטית חיה

Souad Massi Live Acoustic 2007