ארכיון תג: סן רמו

בין סן-אמו לַדְרֶקוֹוִיזיון Between San-emo and the Drekovision

pride kiss

Pride kiss

ריטה – שרה ברחובות

(מבחינתי, זה הביצוע הכי-הכי, אין כמו ריטה!)

RitaShara Barkhovot (Singin in the Streets)

(As far as I'm concerned, it's the best performance, there's no one like Rita!)

אינני יודעת מה איתכן, אבל לי פשוט נמאס מהמוזיקה של התקופה הנוכחית, משירי הפיגולים הנוראיים לאוזן הסובלת, מה עוד שעורכים ביניהם תחרות.

I don't know about you, but I'm just fed up with the music of the present period, the disgusting terrible songs to the suffering ear, and what's more, they are competing each other.

נאדה – לב של צועני

NadaIl mio cuore è uno zingaro

בהתחלה היה פסטיבל סן רמו, ובהמשך נוצר האירוֹוִיזיון, שהשירים שהגיעו אליו היו מופתיים מבחינת פּוֹפִּית, ערֵבים ומנעימי אוזן, שהיה כיף להאזין להם.

In the beginning there was the Sanremo Music Festival, and later the Eurovision Song Contest was created, which the songs in it were exemplary in terms of pop music, nice to the ears and fun to listen to.

פפינו די קפרי – רוברטה

Peppino Di Capri – Roberta

פסטיבל סן רמו הביא לנו את מיטב הלהיטים של התקופה, עליהם גדל הדור שלי וממנו עוצב טעמנו המוזיקלי. כשאומרים "מוזיקת פופ", מדברים על זה בדרך כלל בזלזול (-מה, לפחות כלשהו) ומבטלים בשישים את האיכות שלה. נכון שקל להתרפק על הנוסטלגיה ולקונן שפעם היו הדברים טובים הרבה יותר מאשר הם היום, אבל אי אפשר שלא לתהות אנה התדרדרנו ובעיקר – איך הגענו עד הלום. אני מסכימה שעל טעם וריח אין להתווכח, אבל דיר בלאק – יש גבול לכל תעלול ולכל תהום אליה מדרדרים אותנו קובעי הטון ודעת הקהל. במקום ליצור ולהוציא איכות – מוציאים את הכי מגעיל שיש. כמה חרא יש בתוככי המין האנושי וכמה שטחיות היא מסוגלת להוציא מעצמה (עד כמה נמוך היא מסוגלת לרדת???) ולהציג בפנינו את התוצרים הנוראיים של היום?

The Sanremo Festival brought us the best hits of the time, on which my generation grew up and from which our musical taste was shaped. When they say "pop music," they usually talk about it with disdain (at least some) and dismiss its quality. It's true that it's easy to cling to nostalgia and lament that once things were much better than they are today, but one can't help but wonder where to have we deteriorated and, mainly – how did we come to this. I agree that there is no arguing about taste and smell, but for our sake – there is a limit to every prank and to every abyss to which the tone and public opinion makers are dragging us into. Instead of creating and producing quality, they generate the most disgusting things there is. How much crap is there in the human race and how superficial is it capable of getting out of itself (how low can it go down???) and present us with the terrible products of today?

ג'יליולה צ'ינקווטי – איני בוגרת מספיק

Gigliola CinquettiNon Ho L'Età

נכון, נהוג לחשוב שמוזיקה (ויצירות תרבות בכלל) הם תוצר של מי שיוצר אותן וכשהדור הוא כזה – מה הוא כבר מסוגל להוציא מתוך עצמו? אבל אין זה כך כלל וכלל. יש בבנות הדור הצעיר מזה שלי המסוגלות לעוף ולהעשיר אותנו ביצירות שלהן, אך דא עקא שחונקים אותן בעודן באיבן. כשאין לך איך להתפרנס מן האמנות שלך, אין לך ברירה אלא ללכת עם הזרם. מעטות הן אלה המסוגלות לפרוץ את המחסום הכלכלי וליצור את האמת שלהן.

True, it is customary to think that music (and cultural creations in general) are the product of the people who create them and when the generation is as it is – what can it actually extract from itself? But it is not like this at all. There are people in the younger generation who are capable of flying and enriching us in their works, but the problem is that they are being strangled in their beginning. When you have no way of making a living from your art, you have no choice but to go with the flow. Few are able to break through the economic barrier and create their own truth.

מינה ואלברטו לופו – דיבורים דיבורים

Mina & Alberto LupoParole Parole

אינני יודעת אם הדור הוא זה שהולך ופוחת, כמו שאני סבורה שהמנהיגים הרשעים הם אלה שמאלצים את כולנו להתכופף ולכווץ את עצמנו לכדי אפסים קטנים ואחידים. תאוות הבצע אינה יודעת שובע ומאחר והכוח מרוכז בידי מעטים השולטים עלינו בכספם – הם אלה שקובעים מה נראה, מה נחוה ומה יונחל הלאה, לדורות הבאים.

I don't know if the generation is diminishing, as I think it is the evil leaders who force all of us to bend and shrink ourselves into small, uniform zeros. Greed is insatiable, and since power is concentrated in the hands of a few who control us with their money, they determine what we will see, what we will experience and what we will bequeath to future generations.

♀♀♀

פפינו די קאפרי – מלנכוליה

Peppino Di Capri – Melancolie

את פסטיבל סן רמו אינני זוכרת, רק את השירים המקסימים שיצאו ממנו. אין זכור לי אם שידרו אותו בטלויזיה שלנו. אני מניחה שאם כן – זה היה משאיר אצלי זכרון כלשהו. אבל היה את הרדיו ששידר את השירים ואני אהבתי אותם מאוד.

I don't remember the Sanremo Festival, only the charming songs that came out of it. I don't remember if they were broadcasted on our television. I suppose if it did – it would leave me some memory. But there was the radio that broadcasted the songs and I loved them very much.

סן רמו נתן את הטון והמוזיקה האיטלקית (כמו הצרפתית) שודרו אז ברדיו אצלנו כל הזמן. הנה זמרת מקסימה שהיה לי אז קראש עליה.

Sanremo set the tone and Italian music (like French) was broadcast on the radio all the time. Here's a lovely singer I had a crush on then

מינה – אתה עושה דבר נהדר

Mina – Tu sì 'na cosa grande (You do a great thing)

♀♀♀

האירוֹוִיזיון הראשון אותו אני זוכרת, היה ב-1978, צמודה לרדיו אי-שם בסיני, חשה גאוה על שהשיר "שלנו" זכה במקום הראשון. לא שיר לטעמי, אבל מה זה משנה – העיקר שניצחנו, לא ככה? בשנה שלאחריה, כמובן שחגגנו את האירוויזיון אצלנו. מי זוכרת איך רצנו כולנו כאחוזי אמוק בשבוע שלפני שידור התוכנית וקנינו טלויזיות בצבע?

The first Eurovision I remember was in 1978, attached to a radio somewhere in the Sinai, feeling proud that the "our" song won first place. Not a song of my taste, but what does it matter – the main thing is that we won, isn't it? The following year, of course we celebrated the Eurovision Song Contest in Israel. Who remembers how we all running amok the week before the show was broadcast and we bought colour televisions?

חלב ודבשהללויה

Milk and HoneyHallelujah

♀♀♀

אחד השירים באירוויזיון שמהצליל הראשון הותיר אותי נדהמת, היה זה:

One of the songs that left me stunned from the first sound, was this:

סיקרט גארדן – נוקטורן

Secret GardenNocturne

שנים לאחר מכן, הילד שלי ואני שקועות בשיחה וברקע הרדיו דלוק על תוכנית כבקשתך. שתינו נאלמות דום באחת והוא מגביר את המוזיקה הבוקעת. אני יכולה לחוש את צמרמורות העונג מציפות אותו, כמוני. אני שמחה על שחינכתי היטב והוא יודע להעריך מוזיקה נפלאה.

"זה לא מה שאת חושבת", הוא אומר לי. "זה בא מהאירוויזיון, בלי שום קשר למקום ולארוע, לא מה שהיית מצפה."

Years later, my child and I are immersed in conversation and in the background the radio is turned on a program as to the listeners' wishes. The two of us stop at once and he amplifies the music. I can feel the shivers of pleasure flooding him, like me. I'm glad I was well educated and appreciate wonderful music.

"It's not what you think," he tells me. "It came from the Eurovision, with no connection to the place or the event, not what you would expect."

אכן, ללא קשר למה שמקובל ועם איכות – אפשר גם לנצח (לא שהנצחון באמת חשוב), כמו בשיר הבא:

Indeed, regardless of what is acceptable and with quality – it is also possible to win (not that the victory is really important), as in the following song:

קורין הרמס – אם החיים הם מתנה

Corinne Hermès – Si la vie est cadeau

בלי להבין את המלים ובלי להבין עד כמה החיים יכולים להיות מתנה, התהלכתי במשך זמן רב עם הדמות המקסימה של הזמרת ועם הקול המקסים המהדהד שלה. כמה קסם ויופי גלומים בבחורה אחת!

Without understanding the words and not understanding how much life can be a gift, I walked for a long time with the charming character of the singer and her enchanting charming voice. How much magic and beauty are embodied in one woman!

מאז, לא טרחתי לצפות באירוויזיון במשך שנים, משום שהמוזיקה שם הפכה לשבלונית וחסרת ענין ורגש. מדי פעם הבליח שיר על רמה, כמו זה של ג'וני לוגאן, אך היה זה שושן נדיר בין קוצי הקשקוש וגם הוא לא הכי-הכי; שיר יפה, נחמד ולא יותר מזה. מה שמיחד אותו, זה צליל הסקסופון.

Since then, I have not bothered to watch the Eurovision Song Contest for years, because the music there has become banal and lacking interest and emotion. From time to time a good song popped, like Johnny Logan's, but it was a rare lily among the thorns of rattles and it too was not the best; a nice song, pleasant and nothing more. What sets him apart is the sound of the saxophone.

ג'וני לוגןמהי עוד שנה

Johnny LoganWhat's another year

ב-2005 הגיעה שירי מימון ונטעה תקוה שהמוזיקה הפופולרית בישראל יכולה להתרומם ויותר מכך – זה שיר מנצח. גם אם היא לא זכתה במקום הראשון – עדיין השיר שלה מצוין וזה הכי חשוב, מבחינתי.

שירי מימון – השקט שנשאר

Shiri MaimonHaSheket SheNish'ar (The Silence that Remains)

ועכשו, נשאר רק לתהות מה קרה עם מה שאמורה היתה להיות תוכנית של הצגת המוזיקה הפופולרית של המדינות המשתתפות. איך הגענו, ממקבץ של שירים יפים ונוגעים וכיפיים, לקקופוניה דיסהרמונית העשויה מאותה שבלונה אחת. במקום להבליט את הקסם במוזיקה של כל מדינה – מנסה כל משתתפת לרדת למכנה הכי נמוך כדי להבחר. לא האיכות קובעת, אלא התחרות. לא ההעשרה התרבותית משחקת כאן תפקיד, אלא התאוה לנצח בכל מחיר, גם בכזה של השתטות מוחלטת.

מה קרה לטוהר ולכיף?

And now, all that remains is to wonder what happened with what was supposed to be a popular music show of the participating countries. How did we get, from a collection of beautiful, touching and fun songs, to a cacophonic disharmonic made of the same mould? Instead of highlighting the magic of the music of each country – each participant tries to descend to the lowest denominator in order to be selected. It is not quality that determines, but competition. It is not cultural enrichment that plays a role here, but the desire to win at all costs, even by playing a total fool.

What happened to purity and fun?

מאתיה באזאר – קרן הירח

Matia BazarRaggio di luna

האירוויזיון הכי יפה, הכי מושקע ועם השירים הכי מהנים היה ב-1979 בישראל. צפינה ושפוטנה בעצמכן.

The most beautiful Eurovision, the most invested and the most fun songs was in 1979 in Israel. Watch and judge for yourself.

אירוויזיון 1979 בישראל

Eurovision 1979 in Israel