ארכיון תג: עלי לונדון London Leaves

ערב שבת Shabbat Eve

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם…

Yom hashishi vayechulu hashamayim veha'aretz vechol tezva'am…

the sixth day. And the heaven and the earth were finished and all their host…

קציר (אצלי)

בוקר. אחת-עשרה. חמים. נעים. השמיים כחולים יפים, מכוסים במשיכות קלות של צבע לבן פה ושם. נוצות, אפילו לא עננים. ההורוסקופ ברדיו מנבא זוגיות. יפה. הגיע הזמן. אולי יתמזל מזלי ואזכה להשתקע עם מישהי נורמלית?

Morning. Eleven. warm. Pleasant. The sky is beautiful blue, covered with slight strokes of white colour here and there. Feathers, not even clouds. The horoscope on the radio predicts parity. Nice. It's time. Maybe I'll be lucky and get settled in with somebody normal?

העלים בחצר נאספים אל שקיות הניילון בשורה ישרה ליד הגדר הפונה לסמטא. שכנה עוברת ומציצה לעברי, עיניה מחייכות. "סיימת? המסדר כבר ערוך ומוכן או שיש לך עוד עבודה?"

אני מחייכת חזרה. "טרם, המפקדת. יקח לי עוד כשעה, המפקדת."

"שעה זה בסדר מבחינתי, חיילת", היא משחקת איתי, "אמתין לך בחצרי, העלים שלי צועקים 'הצילו' וישמחו לאיסופם."

נחמד. יש לי עבודה. בצוק העתים, עוד כמה גרושים תמיד ברוכים.

The leaves in my yard are collected in the straight-lined plastic bags by the fence facing the alley. A neighbour walks by and glances at me, her eyes smiling. "Are you done? Is the order prepared and ready or do you have more work?"

I smile back. "Not yet, ma'am. It'll take me about an hour, ma'am."

"An hour is fine for me, soldieress," she plays along, "I'll wait for you in my yard, my leaves are screaming 'H-E-L-P' and would be happy to be collected."

Nice. I have work. In hard times, a few more pennies are always a blessing.

אחר הצהרים. שלוש. היא מוזגת לי עוד מקנקן המיץ שהוציאה אלי ומשקה אותי שוב ושוב לבל אתיבש חלילה. שורת השקיות המלאות מחכה בצייתנות שאקח אותן לנקודת האיסוף. אני לוגמת ולוגמת, הצמאון גדול. אמנם עלים, אך זו בכל זאת עבודה פיזית, זה הרי לא ישיבה מול המחשב. היא מעמיסה על עצמה חלק מהשקיות ומלוה אותי לשדה שליד.

Afternoon. three. She pours me more from the jug ​​of juice that she took out and watered me over and over again. The line of the full bags, obedience awaits me to take them to the collection point. I drink and drink, the thirst is huge. Although leaves, but it is however a physical job, it is not sitting in front of the computer. She loads some of the bags on her shoulder and walks me to the nearby field.

בדרכנו חזרה היא כורכת זרועה סביבי. "הכנתי לך מגבת, באה להתקלח אצלי?"

אני מביטה בעיניה המזמינות. למה לא? תמיד נחמד לקבל בונוס על השכר המוסכם.

On our way back she wraps her arm around me. "I prepared a towel for you, are you coming to shower with me?"

I look into her inviting eyes. Why not? It's always nice to get a bonus on top of the agreed payment.

החזנית עדי ארד – שים שלום (משפחת מלבסקי)

Cantor Adi Arad – Shim Shalom (Bring Peace – Malavsky Family)

***

תל אביב (אצלה)

יום ששי, יום קצר. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. אני מתקשרת אליה מנתניה, מציינת את מיקומי כדי שהיא תנווט אותי מביתה אליה. למרות שאני מעדיפה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, לקחתי את המכונית, כי אין אוטובוסים זמינים אליה.

Friday, a short day. She invited me to her for the weekend. I call her from Netanya, indicate my location so she will steer me to her from her home. Although I prefer public transport, I took the car because there are no buses available to her.

היא מעבירה אותי את הדרך. פגוש עוקב פגוש, הכבישים עמוסים לעייפה ואני מנווטת אל דרכי אליה בזהירות לפי הוראותיה. הימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, מי חלמה אז על נווטנים? היא מכוונת אותי לפנות בצומת ההיא, בפניה השלישית ימינה, אחר כך מיד שמאלה ושוב שמאלה והנה היא מודיעה לי שאני כמעט אצלה ושהיא יורדת לרחוב לחכות לי. הלב שלי הולם בחוזקה. המכונית שלי קרבה ובאה והנה היא – מצביעה על מלבן חניה פנוי, אזור חופשי מעינא בישא של הפקחים.

She takes me through the road. A bumper follows another, the roads are very busy and I navigate my way to her carefully according her directions. The early days of cell phones, who then dreamed of navigators? She directs me to turn at that junction, at third turn right, then immediately left and again left, and here she informs me that I'm almost there and she goes down to the street to wait for me. My heart is pounding hard. My car is coming close and here she is – pointing to a free parking rectangle, a free zone from the inspectors' bad eyes.

חגית כפיר – אנא בכוח

Hagit KfirAna Be'cho'ach

היא אוחזת בידית דלתי ופותחת לי אותה. אני יוצאת אליה. מביטה בעיניה. היא בעיני. כל העולם שלי מתמקד בה. בקסם שהיא. מחייכות. מוציאה את התיק שלי. היא אוחזת בידי ואנחנו עולות אל דירתה. אל מרחב המחיה שלה, שיהפוך גם שלי במהלך החודשים הבאים.

She holds the door handle and opens it for me. I go out to her. I look into her eyes. She looks at mine. My whole world focuses on her. On the magic that she is. We are Smiling. I'm taking out my bag. She takes my hand and we go up to her apartment. Into her living space, which will become mine over the next few months as well.

הלילה הראשון שלנו. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. לא היה כל כך קל. לא ידעתי מה עושות. לא ידעתי אם ארצה… מה ארצה… מה תרצה היא… הזכרונות כל כך חיים. אפילו עכשו, מבעד לשנים.

Our first night. It wasn't so easy. I didn't know what to do. I didn't know if I want… What I want… What she wants… The memories are so vivid. Even now, through the years.

היא פותחת את הדלת, מצדדת עצמה ומזמינה אותי פנימה. ומהרגע שהדלת נסגרת… א-לוהימה, היש עוד משהו בעולם שישוֶה למה שהיה בינינו? ומה לא היה בינינו? דם ואש ותמרות עשן. היא ואני בתוך ענן לבן. נושכת את שפתי עד זוב דם עת היא מחוללת ומפליאה בי את אהבתה. האש הבוערת בנו, הלהבות הלוהטות, הסדינים המתלקחים. והעשן. הו, העשן… המיתמר לו מעלה-מעלה דרך שבעת הרקיעים, מגביה אותנו אל ספֵרות שלא ידעתי על קיומן מעודי.

She opens the door, sidles herself, and invites me inside. And from the moment the door closes… Oh my goodness, is there anything else in the world that is equal to what was between us? And what wasn't between us? Blood and fire and smoke transformers. She and I in a white cloud. Biting my lips till bleeding while she engenders and amazes me with her love. The burning fire in me, the blazing flames, the flamed burning sheets. And the fire. Ho, the fire… That transcends up and away through the seven skies, elevating us to spheres I never knew existed before.

ואחר כך, בטרם שקיעה, היא מדליקה את הנרות ומקדשת לנו את השבת.

And afterwards, before sunset, she lights the candles and blesses the Sabbath for us.

***

לונדון (אצל מאן דהיא)

"ועכשו, למזג האויר: 9 צלזיוס, יום צונן וקר ברוב בריטניה כיום וגם מחר."

נובמבר בלונדון. התחזית אינה מבטיחה טובות. אני מתגעגעת ארצה, אל החום והאור. ארץ עגמומית כל-כך, איך אפשר לחיות בה? אבל עובדה שיש חיים גם באלסקה, לא עלַי ולא עלֵי מי שמעדיפה אביב וקיץ. לי אין מושג איך אפשר לחיות לאורך זמן בלי שמש זורחת, מאירה.

London (at somebody)

"The weather next: 9 Celsius, cold breezy day for most of the UK today, and tomorrow as well."

November in London. The forecast does not promise too much good. I miss my country, the heat and the light. England is such a gloomy country, how can one live in it? But the fact is that there is life in Alaska too, not for me, nor for who prefers spring and summer. I have no idea how can somebody live for long periods of time without a bright, shining sun.

ישנן תנועות ופעולות שאת עושה בארץ מסוימת ובאחרת לא. בלונדון, הדבר הראשון שאת עושה בבוקר אחרי שאת קמה, זה להסיט את הוילונות כדי לאפשר לאור להכנס. לא שיש מזה הרבה, אבל גם מעט עוזר. בארץ, למי יש וילונות? לנו יש תריסים, להם אין.

There are moves and actions that you do in one country and in another you don't. In London, the first thing you do in the morning after getting up is to remove the curtains in order to let light in. Not that there is much of it, but also a little helps. In Israel, who has curtains? We have shutters, which they don't have.

החשמליות – לונדון

HaChashmaliot – London

אני שומעת אותה מתנועעת בחדר, עוד מעט ירחש הוילון המוסט, אולי תפקוד אותנו איזו קרן שמש בודדה שתואיל לבצבץ מבעד לעננים הכבדים הממטירים עצמם לדעת מזה כמה ימים. קר וסוער ברחבי הממלכה ומחר אין שינוי.

I hear her moving in the room; soon, the sizzling of curtain being pushed will be heard, maybe a single ray of sunlight will burst through the heavy clouds that have been raging for a few days. It's cold and stormy throughout the kingdom and no change tomorrow.

אני שומעת אותה מניחה את מגש ארוחת הבוקר על שולחן הצד, חשה את המיטה מתקמטת במקום בו היא מתישבת לידי, גוהרת אלי. שפתיה חמות על שלי, גופה נלחץ אלי. חמדת אין קץ אופפת אותי.

לא בא לי לצאת מהמיטה.

I hear her putting the breakfast tray on the side table, I feel the bed creasing where she sits herself next to me, stoops to me. Her lips are warm on mine, her body pressed against me. Endless delight envelopes me.

I don't feel like getting out of bed.

החזנית והזמרת עדי ארד – אדאג'יו (אלבינוני)

Cantor and singer Adi Arad – Adagio (Albinoni)

 

הגרסא התמציתית:

עייפתי. מי יתנני כבר שבת אצל האשה האחת והיחידה?

The concise version:

I am tired. When will I be blessed to celebrate the Shabbat with the one and only woman already?

חפירות:

  1. שירים לשבת יוטיוב
  2. היום יום ששי רינת גבאי
  3. שבת בבוקר באנימציה
  4. נעילה פרק מספרי "אחלמה"
  5. עלי לונדון סיפורים והרהורים על חוויותי בלונדון

השבת

The Sabbath

תחי המלכה! Long Live the Queen

אצלנו שבת המלכה, אצלם חגיגות. היתה מסיבה נחמדה אמש בבית של חברות קרובות. אמנם, הפתיחה הרשמית של החִנגות לציון 60 שנה לעלייתה של הוד מלכותה על הכס אמורה לחול הבוקר, אך בגילנו מותר לנו להקדים. שרה'לה ואני נהנינו מאוד. שרנו, רקדנו, טעמנו מרוב המטעמים ואף שתִינו (מגבילות עצמנו למשקאות הקלים).

We have Shabbat The Queen, they have festivals. Last night we attended at a nice party in a house of close friends. Indeed, the formal opening of the celebrations to mark the 60th year of Her Majesty's reign is due for this morning, but at our age we are allowed to start early. My Bubbale and me had a very good time. We sang, danced, tasted from most delicacies and even drank (limiting ourselves to soft drinks).

מה לי, הישראלית, ולאלה? לא הרבה, מלבד הרושם הרב שעושים עלי ההוד וההדר של הטקסים (אחחחחח, לוא היתה מלכות דוד קימת בימינו!). חוץ מזה, ישנן חוויות של פעם בחיים שעדיף לא להחמיץ, כמו מסיבת הרחוב המזומנת לנו היום.

How do I, an Israeli, relate to this? What have I in common here? Not much, except of the big impression the glory and splendour of the ceremonies have on me (oh, if only the Kingdom of David existed in our days!). Besides, there are one-lifetime experiences which one netter won't miss, like the street party awaits us later in the day.

אל המושג הזה של מסיבה עם השכנים ברחוב, התוָדעתי באפריל של השנה שעברה, ביום חתונתו של הנסיך וויליאם עם קייט מידלטון. בפעם הראשונה בחיי (ואני ממש לא קטינה) למדתי שיש דבר כזה, שהאנגלים מתאספים שכונות-שכונות וחוגגים ברחוב עם אוכל ומשקה (הדגש על החריף, כמובן) עד דלא ידע. הידע שלי על חגיגות יום העצמאות אצלנו התגמד לעומת מה שהתרחש אז לנגד עיני, שלא לדבר על שמחת בית השואבה התוססת. אני מביטה סביב, מנסה להבין מה החגיגה הזו להם ותוהה אם חתונת צאצא של אחד מהמובילים אותנו (באף!) תוציא את בני ישראל לשמוח ברחובות? ממש לא נראה לי. יותר נכון יהיה לשמוע תלונות וטרוניות על בזבוז משאבים שיכולים היו להיות מועברים לטובת הציבור. מה שלי נראה תמוה ומוזר – להם זה אורח חיים. היו כמה מאמרים בגנות החגיגה הגדולה והבזבוז הראוותני, אך הללו היו ממש ספורים ולא נספרו. רוב העם יצא במחולות וצבא בהמוניו על המסלול בו אמורה היתה לעבור הכרכרה עם הזוג הנסיכותי.

I was introduced to this term in April last year, at Prince William's wedding day. For the first time in my life (mind you, I'm not a spring chicken) I learned that there is such a thing, that the English are gathering in their neighbourhoods and celebrate on the streets with food and drinks (mainly concentrating on the liqueurs, of course), until becoming vagueness. I'm looking around me, trying to understand why they are so joyful, and wonder if a wedding of one of our leaders' offspring would take out the Israelis to celebrate on the streets. I don't think so. Most likely would be hearing the complaints about the unnecessary waste of resources which could be transferred in favour of the public. What seems strange and weird to me – is a way of life for them.  Due to the recession, there were some articles defaming the big celebration and the extravagant waste, but they were merely a few and were not counted for. The majority went out to celebrate and assembled in masses on the route where the carriage with the Royal couple was supposed to pass.

צריך להבין שבימים רגילים, אין האנגלי הרגיל מכיר את שכניו. אנגליה אינה ישראל, בה הכל בוחשים בקדֵרות שכניהם, כך שהלה יכול לגור לידך מליון שנה ולא את ולא הוא יזהו שכן את שכנתו. גם אם תצאי מדלת ביתך לעבר מכוניתך והשכן אף הוא יעשה כן – קלושים הסיכויים שיהיה איזשהו סימן הכר מצדו לשכנותכם, גם לא מנוד ראש קל לברכה, להכרה.

Usually, the average/ common English person doesn't know their neighbours. England is not Israel, where everybody shtip their noses into their neighbours' cauldron. In England one can live near you a million years and not you or they would recognize each other/ without recognizing each other. Even if you would go out to your car the same time with your neighbour – the chances of receiving any sign of recognition from them are very poor; not even a slight nod of greeting.

דוגמא מובהקת לכך (והיו עוד, כמובן) נקרתה לי לפני מספר שנים: אני בישראל, משוחחת באמצעות הסקייפ עם ידידה אנגליה ופתאום צפירות סירנה ברקע אצלה. אני תוהה לפשר הדבר והיא מציצה מהחלון ומדווחת לי על ניידות משטרה המצטופפות על המדרכה כמה בתים ממנה וקהל מתאסף. בתמימותי אני שואלת אם היא מכירה את מי שגרים שם. מבטה אומר לי שמיותר ששאלתי. "למה שאכיר?" היא עונה כמו יהודיה כשרה. לבקשתי, היא מכוונת את המצלמה לַכיוון. חוץ מאשר בסדרות האנגליות המעולות, הרי מעולם לא חזיתי במציאות בפעולתה של המשטרה האנגלית והייתי סקרנית. דקות אחדות לאחר מכן, אני מבחינה בשקית הפלסטיק השחורה. אני מתארת לעצמי שעכשו עומלים חוקרי הזיהוי הפלילי בתוך הדירה כדי למצוא ראיות למה שהתרחש. זה הזמן לבדוק מה קרה. אני שולחת את ידידתי לשאול אצל שארית המצטופפים, אולי שמעו דבר. הלה מביטה בי בעיניים נדהמות ובארשת פנים מזועזעת עונה לי נחרצות שזה לא יקרה.

"איך לא יקרה?" אני שואלת, "האם אינך סקרנית לדעת?"

"לא!" מגיעה התשובה הפסקנית. "זה ענין למשטרה."

נכון שבלתי אפשרי לדמיין תשובה כזו אצל ישראלי מצוי?

I happened to attend a typical example of the classical English neighbouring (and there were many more, of course): I was in Israel, chatting on Skype with an English friend, when suddenly I heard sirens in the background of her end. I wondered what was it, and she peeked out from her window to report of police patrol cars assembling at the sidewalk, a few houses from hers, and a crowd of people gathering. Naïvely, I asked if she knew the people living there. Her despising gaze told me my question wasn't called for, a very big mistake… "Why would I know them?" she answered like a kosher Jewish woman.

At my request, she aimed the camera in the direction where the exiting event took place. Excluding the excellent English TV series, I never saw in person the actions of the English police; naturally, I was curious. A few minutes later, I noticed the black plastic bag. I assumed that the forensic investigators were working on the findings to find out what happened. This was the time to catch on. I tried to send my friend to the gathering people in order to ask around, perhaps they knew something. The woman's eyes gazed at me astonishingly. With a shocking expression on her face she answered firmly that this is not going to happen.

"How come not happen?" I ask. "Aren't you curious to know?" 

"No!" Arrives the decisive answer. "This is a police matter."

Nu? Isn't it true that such a reply from an Israeli is not possible?

לאור זאת ומקרים נוספים בהם נתקלתי בארץ האפורה ההיא, ניתן לשער את פליאתי הרבה עת הבחנתי בתכונה לקראת מסיבת הרחוב. זה אומר שרחובות יסגרו ותחבורה פרטית לא תוכל לנוע. האנגלים עַם ממושמע ומנומס, אין אצלם בעיה להשמע להוראות הממליצות להם להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להמעיט את הצפיפות והפקקים. להלן שאלת דרך: שני כלי רכב נעים זה לקראת זה ברחוב אנגלי טיפוסי. משני הצדדים מכוניות חונות ורק נתיב אחד להם. מה יקרה?

In light of the above and more events I experienced in that grey country, one can imagine my big surprise when noticing the bustle towards the street party. It means street will be closed and private transport won't be able to mobile. The English people are disciplined and polite, they have no problem with obeying orders recommending using public transportation in order to minimize crowdedness and traffic jams. Following a road question: Two vehicles move towards each other in a typical English street. Cars park on the two sides of the road and the vehicles have only one route. What will happen?

תשובה: מה באמת? מאחר וזה באנגליה ולא בישראל, לא תהיינה צפירות אזהרה מחרישות אוזניים, לא הִדָחֲקות להוריד זה את זה מהמסלול בכוח כדי להראות לזולת מי המלך. שני הנהגים יחפשו מיד מקום פנוי בין הרכבים החונים במטרה לפָנות את הציר לרכב האחר. מי שמוצא ראשון – נכנס אליו מיד ובלי שהיות, כשהוא מסמן בהדלקת אורות שהדרך פנויה. בישראל, מסמנת הדלקת אורות אזהרה חמורה: פנו דרך, כי אני מגיע! אני ולא אחר! סורו, כי הדרך שלי היא! באנגליה, אף אחד לא יחלום להמשיך לנסוע עד שהרכבים יעמדו פנים אל פנים בחוסר מוצא, אף אחד לא יצא מרכבו כדי להרים קול (ויד וסכין) על הנהג השני. פשוט הכרה במרחב של רעך, נימוס, יעילות.

Answer: What indeed? Since it occurs in England and not in Israel, there won't be deafening warning horns, nobody is forcing their way in, in order to move the other away off the road and show who's "the king". Both drivers immediately are looking for a free space between the parking cars in order to clear out of the way for the other vehicle. The one who finds a space first – immediately moves in without waiting/ wasting time, while signing with blinking lights that the way is clear. In Israel, blinking lights indicate a severe warning: clear out of the way because I'm coming! Me and nobody else! Move away, because I own the road! In England, nobody would dream to continue driving until the cars facing each other in a dead-end, nobody would go out of their cars in order to raise their voices (and their hands, and knives) on the other driver. It's simply accepting the space of the other, manners, efficiency.

היה נחמד במסיבת הרחוב ההיא ואני צופה שגם היום יהיה כך. כל משתתף ומשתתפת אמורות להביא את האוכל והמשקה שלהם. המוזיקה באחריות המארגנים. הריקודים – כמיטב הספונטניות. אנחנו נמצאות בסרביטון, לא בפינצ'לי או בשכונה מאוכלסת ישראלים אחרת, כך שלא צפוי שנפצח בהורה סוחפת, אלא אם כן אגלה לתדהמתי שיש לי שכנים מארץ מוצאי. אני תוהה אם גם הפעם נחזה בגברים בחצאיות המרקדים לצלילים קדומים קסומים כמו אז.

That street party was nice and I expect today's to be the same. Each participant is expected to bring their own food and drinks. The music is the responsibility of the organizers. The dances – spontaneous. We are in Surbiton, not in Finchley or in another neighbourhood populated with Israelis; therefore, it is not expected of us to start a stirring/ rousing Hora dance, unless, of course, I'd surprisingly find that I have neighbours from my homeland. I wonder if this time we will see again men in kilts dancing to the ancient enchanting sounds like in the past.

והרי אי אפשר לחגוג בלי שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, כי אם אשכחך – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי והעיקר הבריאות!

Last Night Proms 2011 – Jerusalem, God Save The Queen & Auld Lang Syne

ולקראת סיום – הבה נעמוד דום בנימוס.

Towards the end, let's stand up for the national anthem.

British National Anthem, God Save the Queen

אני תוהה איך זה להיות מלכה ששרים לכבודך המנון…

I wonder how does it feel to be the queen and everybody sings the hymn in your honour.

מחר אנו מתיצבות לצפות במשט החגיגי על הטמז. 1000 ספינות צפויות להצדיע להוד מלכותה. נקוה שלא ירד גשם.

Tomorrow we expect to attend at the Thames Diamond Jubilee Pageant, and watch 1,000 boats escorting the Queen and Duke of Edinburgh. We all hope the rain will be nice to us and will exclude itself from showing up.

אטה ג'יימס Etta James

אטה ג'יימס – לבסוף

Etta Jaims – At Last

אולי זה הגיל, אולי הטעם המוזיקלי, אולי שניהם או בכלל לא… מה גורם לנו להמשך למוזיקה מסוימת, לזמר/ת זו ולא אחרת? מה מקפיץ לנו את הלב? אלו צלילים מחלישים לנו את הנשימה?

אצלי זה כנראה הגיל, משום שאני אוהבת בלוז. זה גם הרדיו, שלא ניגן אותה כמעט, לכן לא הגיעה אטה ג'יימס לאוזני.

מישהי אמרה לי פעם שהיא אוהבת סוג של אנשים הגורם לה להיות ערנית וללמוד כל הזמן. יכול להיות שזו הסיבה שאינני חלק מחייה יותר, מן הסתם לא הייתי לה מספיק מאתגרת. טוב, לא סוד הוא שאני מאותגרת… יש לי הרבה מה ללמוד. לשמחתי, בורכתי בא/נשים המלמדות אותי את מה שמעניין אותי.

מישהי אחרת, שלדאבוני גם היא כבר לא חלק מחיי הנוכחיים, העירה לי בזמנה שאני מפסידה כשאני מגבילה את עצמי בחיפוש בת זוג בסביבות גילי בלבד ואינני מוכנה להרחיב את הגבולות. תשובתי היתה שזו אינה מגבלה, אלא כורח המציאות שלי, משום שפער של מעל 5 שנים, זו כבר מוזיקה אחרת (אינני אוהבת אופרה…) וקשה לגשר עליו. תמיד חלמתי להתכרבל עם זו שנפשי אוהבת ולחוש יחד איתה את הצלילים.

כשמגיעה מישהי חדשה אל חיי, אחת הבחינות היא, כמובן טעמה המוזיקלי. הרי איך אפשר לחלוק חיים עם מישהי שמקבלת פריחה כשהיא שומעת את ג'אניס ג'ופלין? אני ישר חוטפת גזזת ממישהי כזו ונמלטת מיד על נפשי. מבחינתי, מי שג'אניס אינה עושה לה את זה, היא חסרת נשמה. למה לי להתעסק עם זומביה? מי שאינה מסוגלת לחוש את העוצמה והכיף בצלילים של יוריה היפ ודומיהם – מה לי ולה?

אין זה אומר שהטעם המוזיקלי מוכרח להיות זהה, ודאי שלא – אחרת החיים משעממים ואין מה ללמוד זו מזו. יחד עם זאת, צריך להיות בסיס משותף מסוים, קו משיק. אני תפוסה כרגע בידי מישהי שהלהקה הכי-הכי שלה היא אבבא… לזכותה יאמר, שזו המגרעת היחידה שלה, יחד עם חולשתה למחזות זמר. באחת הפעמים שלנו יחד בלונדון, יצא אל האקרנים הסרט על הלהקה ומובן מאליו שויתרתי על העינוי ושלחתי את שאהבה נפשי לצפות בו עם חברתה הותיקה, החולקת איתה בטעם הקלוקל. חשבתי שהצלתי את נפשי, אך… חודש לאחר מכן, בטיסה חזרה לישראל, מה אתן חושבות היה הסרט שהוקרן במטוס בלי יכולת לבחור אחר? כן, מריל סטריפ גדולה!

אבבאמאמא מיה

AbbaMamma Mia

כששרה'לה פָּרשָׂה בפני את טעמה המוזיקלי, שמחתי לגלות דברים שמעולם לא שמעתי עליהם. כמי שגדלה בישראל של שנות ה-50 וה-60 (מי זוכרת שלא היתה טלויזיה ולא אינטרנט?), הרי שאי אפשר לחשוד בי שאדע על זמרות הבלוז הגדולות מלבד אלו ששודרו ברדיו. שרה'לה גדלה בעולם הגדול וזכתה לנכוח בהופעות של זמרי דורנו, כך שיש לה באמתחתהּ ידע בלתי נדלה. אני שמחה שהיא בחרה לחלוק בו איתי.

סוף-סוף

הן עמדו על הגבעה המשקיפה אל הים, רחשן הקסום של האדוות מרחף בהתאמה למלים הקדושות שפייטה הרבא, מלווה בידי הקהל שנאסף: בני משפחה, חברים. שתי נשים עמדו תחת חופה משיית סגולה, מתאחדות לכל החיים, לטוב ולטוב יותר, בבריאות, באושר ובעושר. בריזה קלילה דאתה ברכות, לוטפת את הפנים הנלהבות. סוף-סוף הן הצליחו לממש את אהבתן באופן רשמי, בגלוי.

At LAST. אטה ג'יימס הבטיחה שימי הבדידות חלפו, היות ומצאה את החלום שהיא יכולה לקרוא לו שלה. "סוף-סוף", שרה שרה'לה את המלים אותן ידעה בעל פה, אותן התפללה רוב חייה הבוגרים.

"מזל טוב, מזל טוב!" פרצו אנשים מכל עבר בברכות לזוג הטרי, כשהרבא סיימה את הטקס בהבעת תקוה שבנות הזוג תחיינה באושר עד קץ כל הימים.

יסמין לקחה את שרה'לה בזרועותיה וחיבקה אותה בחוזקה, מאמצת אותה אל לבה. "רעייתי", לחשה באוזני זו שאהבה, " אִשָתִי, לעולם ועד."

"לעולם ועוד", תיקנה שרה'לה, "ואף יום אחד לא פחות מזה."

(מתוך עלי לונדון ספר בכתובים)

הערה לסדר:

כל השבת קיויתי לשמוע אזכור כלשהו על מותה, משהו על תרומתה המוזיקלית לנשמת האנושות, אך למה שזה יקרה? אף עורך/כת מוזיקלי/ת לא טרח/ה. גם אם יצוץ התֵרוץ ש"טרם הספיקו להתארגן", אני מאוכזבת. ציפיתי מקריין/ית זה או אחרת לתפוס יוזמה ולחרוג מסד הברזל של הראש הקטן. או שאולי אין להם שרה'לה כזו בחייהם שתאיר להם את הטעם?

בקיצור נמרץ:

אטה ג'ימס 25.1.1938–20.1.2012

יהא זכרה ברוך!

אדל Adele

19

צלילי הפסנתר תפסו אותי באחת. הנמכתי את האש של הלביבות ורצתי לחדר השני להגביר את הווליום ולהתעלף מהקול של הזמרת. כשחזרתי, הצד הראשון שלהן היה שחום כדבעי ויכולתי להפוך אותן כדי שתהיינה אכילות גם מצדן השני. מאחר ולא אמרו פרטים על השיר, זה נשאר אצלי בגדר תעלומה. ככה קורה לי עם שירים חדשים, שעובר זמן עד שאני מצליחה לדלות עליהם פרטים. בסופו של דבר, כוחותינו היו אדיבים ונידבו פרטים: זמרת בריטית חדשה.

שנה לאחר מכן, בלונדון, אני צופה ב-Jools Holland יחד עם מישהי אצלה ביקרתי וג'ולס מכריז על הזמרת. אני קופצת ממקומי ומתחילה לרקוד מרוב שמחה על שנפל בחלקי הכיף לצפות בה בהופעה חיה. ידידתי מביטה בי ואחר במסך ואומרת: "סוף-סוף זמרת נורמלית ועסיסית, לא כמו השדופות הצרחניות שאין להם שום עומק." אני מסכימה עם כל מלה שלה.

ימים אחדים לאחר מכן, שודרה תוכנית הצדעה לברט בכרך בן ה- 80 והיה מענג לצפות באדל המבצעת את השיר האהוב עלינו – Baby it's You (אם כי אני מעדיפה את הגרסא של הסמית').

אדל וברט בכרך – בייבי זו את

Adele and Burt Bacharach – Baby It's You

באותה שנה זכתה אדל בפרס המבקרים של ה-Brit Awards.

Chasing Pavements היה לי בראש הרבה זמן. מתנגן ומתנגן, בעיקר כשכתבתי את טבק ואת עלי לונדון.

כמה שנים מאוחר יותר, היה Daydreamer השראה לפרחים.

מדהים איך שזמרת צעירה יכולה לגעת.

19

The piano sounds caught me at once. I lowered the flame of the latkes and ran into the other room to increase the volume and faint from the singer's voice. When I returned, their first side was well brownish and I could turn them over so they will be edible on the other side as well. Since no details were given about the song, it remains a mystery to me. That's how it happens to me with new songs, which take a while before I manage to dig details on them. In the end, our forces were kind and volunteered details: a new British singer.

A year later, in London, I watch Jools Holland show with someone I was visiting at and Jules announces the singer. I jump out of my seat and start dancing with joy for being lucky to watch her live. My friend looked at me and then at the screen and said: "At last a normal, juicy singer, not like the screaming emaciated who have no depth." I agreed with every word.

A few days later, a salute show to 80-year-old Burt Bacharach was broadcast and it was delightful to watch Adele performing our favourite song – Baby it's You (though I prefer the Smith's version).

SmithBaby It's You

That year, Adele won the Brit Awards Critics Award.

I had in mind Chasing Pavements for a long time. Playing and playing, especially when I wrote Tobacco and London Leaves.

 

Adele – Chasing Pavements

A few years later, Daydreamer was an inspiration for flowers.

 

Adele – Daydreamer

 

It's amazing how a young singer can touch.

______

21

והיא אך רצתה לשיר

ישנם שירים התופסים אותך מהצליל הראשון שלהם ואת פשוט עוצרת כל מה שאת עושה באותו הרגע ועוברת לדום, חוץ מאשר בנהיגה, כמובן. ברוב המקרים זה קורה בזמן שאני עובדת, קרי – כותבת. אני אוהבת לעבוד כשהרדיו פתוח ברקע על 88 בשעות מסוימות, כשקלאסיק FM ברשת או לצלילי הנגן, שם איגדתי את השירים שאני אוהבת, אותם אני מסוגלת לשמוע שוב ושוב, בכל יום, מהבוקר עד הערב.

במקרה של השיר הזה, הייתי הנוסעת. היא באה לקחת אותי משדה התעופה. בדרך כלל אינני אוהבת לנהוג, קל וחומר כשזה בצד הלא נכון של הכביש בארץ שאינני מכירה את דרכיה.

I heard that you're settled down,

That you found a girl…

הדלקתי את הרדיו והיא אמרה שזה השיר הכי יפה באלבום. המנגינה זרמה והמלים מילאו את כולי. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. עצמתי את עיני, מתמכרת, חשה את המוזיקה בכל הגוף, ללא יכולת לעצור את הדמעות.

I heard that your dreams came true

Guess she gave you things I didn't give to you

כשזה נגמר, היא אמרה שמעולם לא פגשה מישהי שחוֹוָה ככה מוזיקה והיא שמחה שהכירה לי את השיר. כולי הכרת תודה, ביקשתי שתשמיע שוב. ושוב. ושוב.

Never mind, I'll find someone like you

I wish nothing but the best for you

היא הכינה קפה והיתה גם עוגה. התלבטתי בין הגבינה לשוקולד, אבל היא אמרה שאני לא צריכה לבחור… זללתי שתי פרוסות (דקיקות!) מכל סוג. היא ידעה שהדרך אלי עוברת בעוגות הטעימות שלה 🙂

Sometimes it lasts in love,

But sometimes it hurts instead

אני מקוה שלעולם לא אקבל את השיר הזה ממנה בתור רמז.

21

And she just wanted to sing

There are songs that catch you from their first sound and you just stop everything you do at that moment and stand at attention, except when driving, of course. In most cases, it happens while I'm working, meaning – writing. I like to work when the radio is open on 88FM in the background at certain times, with the Classic FM on the internet or to my player's sounds, where I have gathered the songs I love, which I can hear over and over, every day, from morning to evening.

In the case of this song, I was the passenger. She came to pick me up from the airport. I usually don't like driving, all the more so when it's on the wrong side of the road in a country I don't know its ways.

I heard that you're settled down,

That you found a girl…

I turned on the radio and she said it was the most beautiful song in the album. The melody flowed and the lyrics filled me entirely. I couldn't speak. I closed my eyes, became engrossed in the sounds, feeling the music all over my body, unable to hold back the tears.

I heard that your dreams came true

Guess she gave you things I didn't give you

When it was over, she said she had never met anyone who experienced music like that and she was glad she introduced the song to me. All of me filled with gratitude, I asked her to play it again. And again. And again.

Never mind, I'll find someone like you

I wish nothing but the best for you

She made coffee and also a cake was there. I deliberated between the cheese and the chocolate, but she said I didn't have to choose… I gobbled two (thin!) slices of each kind. She knew that the road to me was going through her delicious cakes 😉

Sometimes it lasts in love,

But sometimes it hurts instead

I hope I never get this song from her as a hint.

תוספתא:

בשני האלבומים ישנם שירים מצמררים ויש כאלה שטובים יותר בהופעה. לדוגמא: אף שהגרסא של אדל ל-Lovesong אינה רעה, היא אינה מרגשת אותי ואני מעדיפה את זו של הקיור, הנשמעת לי מדויקת יותר. הקיור מעיפים אותי, גם בגרסא האקוסטית של השיר.

Additional:

Both albums have spine-tingling songs and some are better on live show. For example: although Adele's version of Lovesong is not bad, it isn't exciting and I prefer that of The Cure, which sounds more accurate to me. The Cure make me fly, even in the acoustic version of the song.

ודי לחכימא:

אני מאמינה לה, היא שרה מהנשמה שלה.

Word to the wise:

I believe her, she sings from her soul.

קישורים מומלצים:

  1. ראיון א' ברדיו Q
  2. ראיון ב' באותו רדיו
  3. ריטה רגע פרטי (ואני רק רציתי לשיר)

 

Recommended links:

1. Adele Interview 1 on Radio Q

2. Adele Interview 2 on the same Radio

3. Rita – A Private Moment (and I just wanted to sing)

 

אדל מרימה את הקהל בטקס הגראמי 2012 וקוטפת 6 פְּרָסים!

 

Adele – 2012 Grammy Performance "Rolling In the Deep"

Adele wins Best Album of the year  – Brit Awards 2012 HD

 

הופעה מחשמלת של אדל ברויאל אלברט הול

Adele's electrifying performance

Live at The Royal Albert Hall 2011

דממה Silence

ואז… הגיעה הדממה, נופלת לה בשקט, חרישית.

אחרי כל הרעש הנורא, הריבים, הויכוחים, הרמת הקול, הורדת האישיות…

דממה.

And then… Silence came, falling quietly, gently,

After all the horrible noise, the quarrels, the arguments, raising voices, lowering personalities…

Silence.

הנסיעה, התנועה העמוסה, העייפות, הקפה הכואב, האחרון, בבית הקפה ההומה בנמל התעופה, המטוס… אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה… אמא'לה, אני לא רוצה ליפול! מזל שלא לילה. אבל גם ביום לא הכי סימפטי. כמה עוצמה יש למנועים הללו, הדוחפים אותנו למעלה. שלום, מדבר הקברניט… מתי תהיה לנו קברניטה? לא נראה לי שבימי, אין לי כוונה לטוס יותר.

The drive, the crowded traffic, exhaustion, the painful coffee, the last one, in that airport's hectic coffee shop, the airplane… if a person falls out of an airplane in the middle of the night… Mommy, I don't want to fall! Luckily, it's not night. However, also during the day it's not the most sympathetic. How much power is there in these engines, which push us up. Hello, this is your captain speaking… When will we have a captainess? I don't think it will happen in my time, since I don't have any intentions to fly anymore.

גבוה מעל העננים High above the clouds

גבוה מעל העננים   High above the clouds

הרכבת משקשקת את הדרך. נוסעים נכבדים, התחנה הבאה תל-אביב ההגנה. אני מביטה בכרוז, המשמש גם ככרטיסן. עוד ילד של אמא שמנסה לשרוד, העושה דרכו אל התואר דרך משמרות מתישות במקום להתרכז בלימודים, לבלות, למצות את נעוריו. רגע, מה, אני מעירה לו, איפה החפצים? אתה לא מזכיר להם לא לשכוח את חפציהם ברכבת? הוא נותן בי מבט מרוכז, מנסה להבין מהיכן צצתי לו, ככה, באמצע הלילה. מה חפצים? הוא עונה בנימוס ישראלי אופייני. רק תחנה אחת, איזה חפצים ישכחו? המלים נעות בתוכי. חפצים זה מהתחנה השלישית! הוא פוסק בהבחינו במבטי המפקפק, כנראה גם במלים הרוחפות מעלינו. אני עוצרת אותן על סף שפתי, מניחה לו. רציתי להעיר שיש גם נוסעות, שיכול היה לכלול גם אותן בפנייתו ולא רק את הנוסעים, אבל ויתרתי. למה להציק לַילד? לקראת התחנה הבאה, הוא נועץ בי מבט רב משמעי ומזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם. אני מחייכת אליו. אמו ודאי גאה בו.

The train is clacking all the way. Distinguished passengers, next stop is Tel-Aviv Ha'Hagana. I gaze at the announcer, who also is the conductor. Another mommy's child who tries to survive, who paves his way to his degree throughout his exhausting shifts, instead of concentrating in his studies, having a good time, enjoying life, exhausting his youth. Wait a minute, what, I draw his attention, what about the belongings? Don't you remind them not to leave their belongings on the train? He gives me a concentrated gaze, trying to understand where I have suddenly appeared from, just like that, in the middle of the night. What belongings, he answers in a typical Israeli manner. Only one stop, what belongings would they forget? The words move inside me. Belongings are from the third stop! He declares when noticing my doubtful gaze, and apparently my words floating above us. I stop them at the verge of my lips, leaving him be. I had more comments, but passed. Why annoy the kid? Approaching towards the next stop, he gives a meaningful gaze and reminds the passengers not to forget their belongings. I reward him with a smile. His mother must be very proud.

האין היא חמודה, האין היא מתוקה? Is not she cute, is not she sweet?

האם אינה חמודה, האם אינה מתוקה ? Isn't she cute, isn't she sweet

נֶגְרָה מקדמת את פני ביללת ברכה. איך היא זוכרת אותי? אני מניחה את גופי על המיטה, מנסה להרגיע את מוחי ההומה. השעה אחת אחר חצות. אינני יודעת אם אוכל להרדם. בלונדון, השעה רק אחת עשרה. מה היא עושה שם עכשו? חושבת עלי? ודאי צופה בטלויזיה. מן הסתם נושמת לרווחה. אכפת לי? כבר לא.

As a welcome, Negra blesses me with a meow of blessing. How does she remember me? I lay my body on the bed, trying to calm my stormy brain down. It is one A.M. I don't know if I will be able to fall asleep. It is only eleven P.M. in London. What is she doing there now? Is she thinking of me? Probably she is watching television. Apparently, she is relieved. Do I care? Not anymore.

הגוף לא רגוע. טלטלת הדרך הומה בתוכו. אני רק רוצה לנוח. כמה זמן יקח לי הפעם להתאושש? עם כל אשה, עם כל פרידה, זה מתקצר. כנראה גם לזה מתרגלים, כמו לכל דבר בחיים.
אני עוצמת את עיני. המראות עוברים לפני כמו בסרט קשה לעיכול. מבט עקום, עיניים רושפות רעל, את לא נורמלית! למה, את כן? את משונה, את לא בשבילי, את…

My body is not relaxed. The journey, this wandering, rattles in it. I just want to rest. How much time will it take me to recover? With every woman, the time to each parting becomes shorter. Probably, one gets used to this too, like everything in life.

I close my eyes. The scenes pass in front of me like in a hard to digest film. A crooked gaze, eyes flaring with poison, you are not normal! Why, are you? You are weird, you are not for me, you…

נגרה החתולה Negra the cat

נגרה החתולה  Negra the cat

אורזת בחופזה. מה לקחת? מה להשאיר? להשאיר?
מונית?
לא, עזבי, תני לי להסיע אותך.
מה פתאום? אני לא רוצה!
בבקשה, אל תתעקשי על זה.

I'm packing hastily. What to take? What to leave? Leave?

Taxi?

No, leave it, let me drive you. What are you talking about? I don't want you too.

Please, don't be stubborn.

חצי שעה של שתיקה. אפילו קוני, הג'י-פי-אֶסית, חוסכת במלים.
האייפוד מעביר לי את הדרה לראש בעוצמה הכי-הכי:

I wanted to tell you, just before you go

יש לי הרבה מה לומר לך לפני שאני הולכת מחיַיִך, אך אני מתאפקת. אֶת שלא נאמר עד עכשו, אין כבר טעם להוסיף. הראש מתמלא במלים, במלים, במלים. אני מדברת אלייך במלים שבראש שלי, אך אין הן עוברות את דל שפתי. כל הדרך אני מדברת אלייך. גם עכשו, בבית, חודש אחרֵי.

Half an hour of silence. Even Connie, the G.P.S., saves words.

The iPod transmits Hadara to my head with all its most might: I wanted to tell you, just before you go…

 

Hadara Levin-Areddy – Before You Go

I have a lot to tell you before parting from your life, but I restrain myself. There is no point in adding to what has not been said so far. My head fills with words, words, words. I speak to you with the words I have in my head, but they don't cross the verge of my lips. I speak to you all along the way. Even now, at home, a month after.

אין כמו בבית There's no place like home

אין כמו בבית There's no place like home

Trembling Blue Stars – And Then Silence

הגרסא המקוצרת:

פרידה. דממה. 5.6.09

The short version:

Farewell. Silence. 5.6.2009