ארכיון תג: עץ חג המולד

נר ראשון של חנוכה ה'תשע"ז First Hanukkah Candle 5777

חג חנוכה שמח Happy Hanukkah

חג חנוכה שמח Happy Hanukkah

 

הערב, זה מאותם מאורעות נדירים בהם חג החנוכה וחג המולד חלים בו זמנית. המוני בית ישראל נוהרין לחזות בכיף של הדלקת הנר הראשון של חנוכה ובמחזה המרהיב של עץ חג המולד המואר המוצב בכמה ככרות מרכזיים בערי ישראל.

This evening is one of the rare events when we have Hanukkah and Christmas at the same time. The whole of Israel flow to joyfully watch the fun of lighting the first Hanukkah Candle, as well as the spectacular view of the lighted Christmas tree which is placed in some main squares of Israeli cities.

חנוכיה על רקע עץ חג המולד Hanukkah menorah on Christmas tree

חנוכיה על רקע עץ חג המולד Hanukkah menorah on Christmas tree

שבת בפאריז Shabbat in Paris

נרות השבת

פאריז בשבת היא אותה פאריז של ימי חול, ההבדל היחיד הוא באנשים הממלאים את בתי הקפה, בעיקר את אלה שעל גדות המים. התחבורה שוקקת כבכל יום. אני חשה שישנם פחות כלי רכב פרטיים, אך ביאטריס טוענת שההבדל אינו משמעותי, משום שאנשים מודעים יותר לסביבה ומשתמשים במהלך ימי השבוע פחות ברכביהם ויותר בתחבורה הציבורית הזמינה. כאן זה לא ישראל, כאן אין דממת תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. כאן על היהודים החרדים להתאים עצמם לסביבה ולא להפך, כמו בארץ הקודש.

Paris on Shabbat is the same weekday Paris. The only difference being in the people who fill the cafés, especially the ones on the water's edges. Transportation is buzzing as in weekdays. I feel that there are fewer private vehicles, but Béatrice claims that the difference is not significant, because people are more environmentally conscious and use less vehicles during their weekdays and more the available public transport. This is not Israel, here there is no public transport shutdown on Shabbes and holidays. Here, the ultra-Orthodox Jews must adjust themselves to the surrounding and not the opposite, as in the Holy Land.

חג המולד עבר (בלעדַי), אך דמותו החביבה של Père Noël עדיין מבצבצת מכל פינה ומקשטת גם את הביסטרו בו אנו סועדות את ארוחות הבוקר בסוף השבוע הזה. גם העץ עדיין נראה פה ושם עת אנו עושות את דרכנו לסעודת השבת המשפחתית אצל אמא של ביאטריס. ברחוב בו הן גרות בסמוך זו אל זו, מתחילים לגרש את העצים החוצה כדי להפטר מהם. לי זה מכמיר את הלב לראותם עומדים מבוישים בקור, חלקם זרוקים, שרועים אפיים ארצה, הגשם יורד עליהם ומקמט את הקישוטים שלא הוסרו מהם. הכושים עשו את שלהם ועכשו – קישטה.

Christmas has passed (without me), but Père Noël's likeable character still pops out of every corner and also decorates the bistro where we dine our breakfasts this weekend. The trees are also still visible here and there as we make our way to the family Shabbat dinner at Béatrice's mother's place. In the street where they live next to each other, the trees begin to be expelled to get rid of them. To me, it is heart-rending to see them standing ashamed in the cold, some are tossed, sprawled to the ground, the rain falling on them and crumpling the decorations that have not been removed from them. They did their job and now, after finishing it – out they go, they were dismissed without thanks.

אני מביעה את תקוותי באוזני ביאטריס שיש מי שיוזם את איסופם המסודר, מאגד אותם בְּמָקום אחד, מטפח ושומר לקראת השנה הבאה, בִּמְקום סתם להשליך לאשפה ולבזבז עצים לשוא. אפשר לחשוב שאנו משופעים מדי בריאות ירוקות על פְּלַנֵטָתֵנוּ. היא מושכת בכתפיה ומודה שמעולם לא שמה לב אליהם ואין לה מושג כלשהו באשר לגורלם.

I express my hope to Béatrice that there is someone who initiates their orderly gathering, bundles them in one place, cultivates and preserves for the next year, instead of just throwing them to the garbage and waste trees in vain. One might think that we are too saturated with green health on our planet. She shrugs and admits she never noticed them and has no idea regarding ​​their destiny.

דומיניק

דומיניק, אמהּ של ביאטריס, מברכת ומדליקה את נרות השבת. גם איתה אינני צריכה לפתוח דיון על סדר הברכה והדלקת הנרות. כפי שלימדה את כל בנות המשפחה לדורותיהן, מדליקה סבתא-רבא את הנרות לאחר שהיא אומרת את הברכה. אני מביטה בידיה הרועדות וחושבת לעצמי ש-93 הוא גיל מופלג ונאה ומקוה שכשאגיע לגילה, אהיה לפחות כמוה, טפו-טפו-טפו. ביאטריס דומה לה מאוד. יש לאן לשאוף.

Dominique, Béatrice's mother, blesses and lights the Sabbath candles. I don't need to start a discussion with her too about the order of blessing and lighting the candles. As she taught all the family members throughout their generations, her great-grandmother lights the candles after saying the blessing. I look at her trembling hands and think to myself that 93 is an exalted and nice age, and hope that when I reach her age, I will be at least like her, tfu-tfu-tfu. Béatrice is very similar to her. There is where to strive to.

הָאֵם מליטה את פניה בידיה ומתפללת בקול רם לרווחת בנותיה, בניה, נכדותיה, נכדיה, הנינות והנינים. הכל מקשיבים בקשב רב. אחר-כך תעדכן אותי ביאטריס שהיא, אחיותיה ואחיה מתפללות שאמהּ לא תשכח אף אחת. בכל זאת, גיל קצת מתקדם… גם הפעם עוברות הברכות והפילולים בשלום. כולן הוזכרו ואנו מקוות שהן תזכינה לכל הטוב שאיחלה להן.

Her mother covers her face in her hands and prays aloud for the welfare of her daughters, sons, granddaughters, grandchildren, great-granddaughters and great-grandchildren. Everyone listens with great attention. Béatrice would update me afterwards that she, her sisters and brothers were praying that their mother would never forget anyone. Still, it's a bit an advanced age… This time too, the blessings and prayers go well. All of them have been mentioned and we hope that they will get all the good and abundance she wished them.

שולחן השבת מלא כל טוב, כיד האירוח המזרחי. אמנם ישנם כמה חתנים שלא מהעדה הנכונה, קרי האשכנזית, אך דומיניק מקבלת את כולם בסבר פנים נאות ולוחשת לי באוזן שלא המוצא חשוב, אלא שיהיו בני אדם והעיקר שהם בעלים טובים לבנותיה ואבות מצוינים לנכדותיה. אני נזכרת ב"בדיחה" הפולנית* הידועה וממלאת פי מים. לא שיש סיכוי שזו תהיה חמותי אי-פעם או שתלמד לדעת מה טיב היחסים ביני לבין בתה, אבל נחמד לדעת שהיא מקבלת אותי כפי שאני, על אשכנזיותי המזרחית.

The Shabbat table is full of goodness, as is the Eastern hospitality. Although there are some grooms who are not from the right ethnic group, meaning Ashkenazi, but Dominic welcomes them all and is whispering to me that the origin is not important, but that they will be human beings and most importantly that they are good husbands to her daughters and excellent fathers to her granddaughters. I remember the well-known Polish "joke"* and I fill my mouth with water. Not that there is a chance that she will ever be my mother-in-law or that she will learn what the real nature of my relationship with her daughter, but it is nice to know that she accepts me as I am, as an Eastern Ashkenazi.

ביאטריס מסבירה לי שמשפחתה די טיפוסית לתקופה. אם פעם היו מתחתנים בתוך העדה, הרי שזה די חלף (אם כי ישנם עוד כאלה ששומרים בקנאות על המסורת ההיא) ואפשר למצוא מגוון. אמהּ פתוחה יותר לקבל "זרים", אם כי זה לא בקלות ולפני כל הצגת חתן מיועד שאינו בן העדה – היא מנסה ומשתדלת ככל יכולתה להניא את הסוררת מללכת בדרך שלדעתה לא תצלח. היא אינה מסתירה את דעתה שנישואין מוצלחים יסודם במוצא המשותף של בני הזוג, על אף שכמה מבנותיה הוכיחו שאפשר גם אחרת. סבתא-רבא דומיניק אינה מתווכחת עם המוגמר.

Béatrice explains to me that her family is pretty typical for the time. If in the past they used to marry within their ethnic group, it is quite a passing thing (though there are others who zealously maintain that tradition) and you can find variety. Her mother is more open to accepting "strangers", though it is not easy, and before presenting any intended groom who is not a member of their ethnic group – she tries and attempts as hard as she can to dissuade the recalcitrant from going the way she thinks won't succeed. She does not hide her opinion that a successful marriage is based in the couple's shared ancestry, although some of her daughters have proved that otherwise is indeed possible. Grandmother Dominique does not argue when something is successfully completed.

שולחן לשבת

רוב המשפחה חילונית ומסורתית לייט – כלומר, ממלאים אחר המסורת בתדירות נדירה ובהזדמנויות מסוימות. אין מדליקים נרות שבת וחג ואין מבקרים בבית הכנסת, גם לא בימים הנוראים. מתחתנים בעיריה ואת הברית לבנים הנולדים עושים בבית החולים תחת פיקוח רפואי מוקפד. יש גם ענף חרדי, שדי מתבדל ומטעמי כשרות אינו מופיע סדיר לארוחות המשפחתיות, אלא אם כן הנשים הקדימו והכשירו את המטבח והכלים למהדרין. אין צורך לעשות כן אצל סבתא-רבא דומיניק, משום שהמטבח שלה כשר למהדרין.

Most of the family is secular and traditional Lite – that is, follow the tradition on rare frequency and on certain occasions. There are no candles for Shabbat and holidays and no going to the synagogue, not even on the Days of Awe. They're getting married at City Hall and the brit milah to the born boys they do in the hospital under strict medical supervision. There is also an ultra-Orthodox branch, which is quite divergent and for kosher reasons do not attend regularly at family meals, unless the women have preliminary prepared and rendered kosher the kitchen and dishes. Not at Grandmother Dominique's kitchen, as she keeps kosher.

לפחות הם חיים זה לצד זה ומתעדכנים זה בחיי זה ואינם מתנתקים לחלוטין כמו החוזרים בתשובה אצלנו, שחוששים פן יבולע להם חס ושלום אם ישמרו על קשר עם בני המשפחה שנותרו חילונים רחמנא ליצלן. החרדים הצרפתיים גם אינם חולמים להתאסף ולהשליך אבנים בשבת על כלי הרכב העוברים בשכונה. כאן זה לא מאה שערים.

At least they live side by side and keep up with each other's lives and are not completely disconnected like our ba'aley tshuva (repentant, the newly religious), who fear that they will be harmed if they keep in touch with those family members who remain secular, G-d forbid. The French Haredim also don't dream of gathering and throwing stones on vehicles passing through the neighbourhood on Shabbat. This is not a Mea She'arim (ultra-Orthodox neighbourhood of Jerusalem) here.

הפעם, כשהאח הדוס מלוה אותנו החוצה (זה בחוץ ואין בזה משום ייחוד חס וחלילה, מה עוד שאנחנו שתיים), הוא מונע מאיתנו את ההטפה השגרתית, משום שבאנו ברגל למרות הקור (100C, אך אין גשם עדיין) ואיננו מחללות את השבת בנסיעה ברכב. ההבדלה זו סיפור אחר, משום שאין שום סיכוי שנשים נפשנו בכפנו ונהלך רגלית בכפור העז הצפוי לנו לפנות ערב.

This time, when her Dos brother escorts us outside (this is outside and there is no Yichud G-d forbid, as we are two women, not one), he avoids the routine preaching, because we came by foot despite the cold (100c, but no rain yet) and we are not desecrate Shabbat with traveling by car. Havdalah is another story, because there is no chance that we will risk our lives in by walking in the fierce frost that is expected in the afternoon.

* הבדיחה הפולנית

שתי פולניות בגיל מתקדם נפגשות בגן הציבורי ומתישבות זו לצד זו על ספסל פנוי. אחרי שיחה מקדימה משולבת באנחות קורעות לב ובתלונות השגרתיות, פונה אחת מהן אל חברתה ושואלת: "נו, ז'ניה, איך הילדים שלך?"

"אוי, יענטל, אל תשאלי…" נאנחת הנשאלת. "אל תשאלי."

"מה, כל כך נורא?" מביעה יענטל התעניינות, מסתירה את קורת רוחה מאחורי המניפה אותה היא אוחזת כנשק מפני החמסין האסייתי בארץ הקודש.  "החתן שלך לא בסדר עם הבת?"

"לא, לא! יש לי חתן, אוי, איזה חתן יש לי! ממש נפלא! איך שהוא נושא את לאה'לה שלי על כפיים, אל תשאלי! הכל הוא עושה! היא לא צריכה לטבול את היד שלה במים. כל דבר שהיא צריכה – הוא מיד מביא לה וכשהיא רוצה לנוח, הוא לוקח את הילדים לגן השעשועים. ממש בחור זהב!"

פניה של יענטל נופלות וצונחות כמעט עד הקרקע, אך היא מתעשתת במהירות כדי לא להסגיר את קנאתה. תוך נפנוף מהיר במניפתה, היא שואלת: "ואיך אצל הבן שלך, יענקלה?"

"אוי!" קוראת ז'ניה בפנים מכורכמות כשהיא מניפה את ידיה לפניה בצער. "אצלו ממש קשה. האשה שלו מנצלת אותו בכל דבר. היא לא מזיזה אצבע לכלום וכל היום נותנת לו פקודות, 'תעשה כך ותעשה אחרת' ואף פעם היא לא מרוצה ממה שהוא עושה. איזה פנים חמוצות יש לה, לַשְׁנִירָאלֶה הזו שלי, פע!"

"אוי ועי!" קוראת יענטל במעין השתתפות בצער. "גם אצלי השְׁנִיר לא ממש בסדר, אבל הוא בחר להתחתן איתה למרות שיצחק ואני הזהרנו אותו שהיא לא בשבילו." היא גוחנת אל רעותה ומוסיפה בקול מושפל: "אמנם היא משלנו, אבל היא חושבת שהיא מלכת היקום, שהיא יותר מכל אחד אחר ומעבידה את יוס'לה שלי בפרך. היה כבר יותר טוב אם הוא היה מתחתן עם א שווארצע. אלה יודעות את מקומן ואיך לכבד בעל."

*  The Polish Joke

Two advanced-age Poles meet in the public park and sit side by side on a free bench. After a preliminary chat combined with heart-breaking groans and routine complaints, one of them turns to her friend and asks: "Well, Jenia, how are your kids?"

"Oy, Yentl, don't ask…" Sighed the asked. "Don't ask!"

"What, is it so bad?" Yentl expresses her interest, hiding her satisfaction behind the fan she holds as a weapon against the Asian Hamsin in the Holy Land. "Does your son-in-law treat your daughter badly?"

"No, no! I have a son-in-law, oh, what a son-in-law I have! Really wonderful! The way he treats my Leahlle is great, don't ask! Everything he does! She doesn't have to dip her hand in the water. Anything she needs – he immediately brings her and when she wants to rest, he takes the kids to the playground. Really a golden guy!"

Yentl's face drop and fall almost to the ground, but she quickly regains her composure in order to hide her jealousy. With a quick wave of her fan, she asks: "And how about your son, Yankele?"

"Oy!" Jenia exclaims with a crooked face as she swings her hands in front of her in sorrow. "It's really hard for him. His wife exploits him in everything. She doesn't lift her finger for anything, and all day she gives him orders, 'Do this and do that' and she's never happy with what he's doing. Such a sour face she has, this shnirale of mine, feh!"

"Oh vey!" Yentl calls in a kind of sorrowful participation. "My shnir isn't really okay either, but he chose to marry her even though Itzhak and me warned him she wasn't for him." She leans over and adds in a lower voice: "Indeed, she is one of ours, but she thinks she is the queen of the universe, that she is more than anyone else, and slaves my Yossele very hard. It would have been better if he had married a Shvartche. These know their place and how to respect their husband."