ארכיון תג: פאריז

סופשבוע בפאריז Weekend in Paris

אישתאר – בפאריז

Ishtar – À Paris

פאריז של היום אינה פאריז של פעם, לפני פיגועי נובמבר 2015 בפאריז. הפחד שורר בכל.

Today's Paris is not a Paris of yesteryear, just before the November 2015 attacks in Paris. Fear prevails everything.

אנחנו נמנעות מלצאת לרחובות, על לשבת בבית קפה אין מה לדבר, קניות אנחנו עושות באינטרנט. שתינו עדיין מעוניינות לחיות כמה שיותר.

We avoid going out into the streets, sitting in a café is out of the question, we do our shopping online. We both still want to live as much as possible.

ריף כהן – בפאריז [מלים]

Riff Cohen – À Paris [lyrics]


צילה דגןחבק אותי [מלים]

צילה דגן – חבק אותי (גרסת 2002)

מועדים לשמחה Moadim LeSimcha

Dave Koz & Phil PerryTender is the Night

היה מעין זמזום טורדני באויר אליו לא שתנו לבנו תחילה. רק כשפָּנִינו ימינה, לרחוב הבא, ובקושי הספקנו לפסוע מספר פסיעות, היכה בנו הרעש בכל עוז.

There was a kind of humming buzz in the air to which we didn't pay much attention at first. It was only when we turned right, to the next street, and we could hardly take a few steps, that the noise hit us with all of its might.

אנשים רצו לעברנו כאחוזי אמוק, פניהם מעוותות בבעתה. לא היה לנו סיכוי לעמוד בפני הזרם הזה. נסוגונו אל תוך אחת החנויות ועד מהרה הוצף המקום בנמלטים שלא היטיבו לרוץ והעדיפו למצוא מחסה מיידי. נדחקנו לירכתיים וחשבתי לעצמי באימה שאנחנו פה כמו מטרות נייחות וכדאי למצוא מוצא החוצה בהקדם. בספרים תמיד מספרים על יציאות אחוריות. קיויתי שיש פה כזו כדי שנוכל למלט את נפשנו.

People ran in amok toward us, their faces distorted in terror. We had no chance of resisting this stream. We retreated into one of the shops and soon the place was flooded with fugitives who could not run well and preferred to find immediate shelter. We have been pushed into the back, and I thought to myself in horror that we were here like stationary targets and that we should find a way out soon. Books always tell us about rear exits. I hoped there was such here so we could save our lives.

מבט קצר בפניה של ביאטריס בישר לי שגם היא חשבה על כך. שתינו נענו יחד אחורה כדי לחפש מוצא. הספרים לא הטעו. ביאטריס הניחה ידה על ידית הדלת, והחלה להניעה לאט מטה. פאריז עיר עתיקה וכזו גם החנות. הידית לא אבתה לזוז. פניה של ביאטריס היו עיסה של אימה. הלב שלי צנח לתחתונים.

A short look at Béatrice's face informed me that she had thought about it too. We both moved back together in order to find a way out. The books were not wrong. Béatrice put her hand on the doorknob and began to move it slowly down. Paris is an old city and so is the shop. The handle did not want to move. Béatrice's face was a mass of terror. My heart sank to my underwear.


"הֵי", שמעתי קול מבעד לערפל מרוחק. "הֵי, התעוררי!" העיניים שלי מסרבות להפתח. "הללללווווווו!!!" קול נשי נואש מלוה אותי אל תהום הנשיה.

"Hey," I heard a voice through a distant mist. "Hey, wake up!" My eyes refuse to open. "Hallllllooooo!!!" A desperate female voice escorts me to the abyss of oblivion.


פניה המודאגות סמוכות לשלי. הראש לי מתפוצץ. "תודה לאל!" אני שומעת אותה קוראת.

"מ-מה???" אני מצליחה ללחוש בקושי רב.

"נפלת מהמיטה", היא מסבירה, ארשת פניה מתוחה. "קיבלת מכה בראש."

אני ממששת את המגבת הרטובה המונחת על מצחי. נראה כי מעדתי לשמחה מתוך שינה.

Her worried face is close to mine. My head is exploding. "Thank God!" I can hear her reading.

"W-what?" I manage to whisper with great difficulty.

"You fell out of bed," she explains, the expression on her face tense. "You bashed your head."

I touch the wet towel on my forehead. I seemed to stumble joyfully in my sleep.

Tony BennettTender is the Night

פאריז פסח ה'תשע"ח Paris Pesach 5778

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis Paris

פסח בפאריז. מזג האויר קר, רק 0c16 ואני מרגישה לא משהו עם זה. כרגיל, מעדיפה את החמימות בארץ.

Passover in Paris. The weather is cold, only 160c and I'm not good with it. As usual, I prefer the warmth in Israel.

פעם היתה העיר הזו מופת ליצירת אמנות מעניינת מכל הסוגים. בבחרותי, חלמתי להגיע אליה ולהנות ממה שיש לה להציע. היו זמנים שחשבתי לעבור לגור למשך שנה בפאריז – הן כדי לחרוש את העיר והן כדי ללמוד את השפה המקסימה שתמיד היתה לי חולשה אליה. מאוד משך אותי לתור מקומות כמו הגדה השמאלית, מונמארטר, מוֹנְפַּרְנָאס ועוד, שתוארו בספרים הצרפתיים המתורגמים שקראתי בעברית. שמות כמו כנסיית סן ז'רמן דה פרה, מוזאון הלובר, מגדל אייפל (אבל בלי שום רצון לטפס עליו) הלהיבו את דמיוני. נשים שפעלו בעיר, כמו סימון דה בובואר, סימון סניורה, רומי שניידר ועוד מלא נשים מרשימות שהיו לי למודל ולמופת.

Once upon a time this city was a model of interesting art of all kinds. In my youth, I dreamed to come here and enjoy what it has to offer. There were times when I thought I would move to Paris for a year – both to explore the city and learn the charming language I always had a weakness for. I was very attracted to places such as the La Rive Gauche, Montmartre, Montparnasse, etc., described in the French translated books I read in Hebrew. Names like Abbaye de Saint-Germain-des-Prés, Musée du Louvre, Tour Eiffel (but with no desire to climb it) excited my imagination. Women who lived in the city, such as Simone de Beauvoir, Simone Signoret, Romy Schneider and other impressive women who were my role models and exemplary.

 מלקולם מקלארן – ג'אז זה פאריז

Malcom McLaren – Jazz Is Paris

מזה מספר שנים שהעיר הזו התקפלה, מכונסת בתוך עצמה מפחד הטרור. מה שהתחיל כרצח יהודים בידי מוסלמים ארורים ולא קיבל מענה מתאים, הפך לרצח שאר האזרחים הלא מוסלמים. עיר הלומת טרור. לא הייתי בוחרת לבלות בה את הפסח אלמלא ההזדמנות לפגוש את ביאטריס פנים אל פנים.

For several years now, this city has been retreated, withdrawn into itself because of terror. What began as the murder of Jews by bloody Muslims and did not receive a proper response, became the murder of other non-Muslim citizens. A city stricken with terror. I would not have chosen to spend the Passover here were it not the opportunity to meet Beatrice face-to-face.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 1)

Malcolm McLaren – Paris (CD 1)

מקומות בהם נהגה ביאטריס לבלות נסגרו, בתי הקפה אינם הומים כמו בעבר, העיר איבדה את הקסם שלה. אין הרבה חשק להסתובב ברחובות, ודאי לא בלבוש מסורתי. החשש מפני השכנים המוסלמים מזכיר לי את מה שקרה ליהודים בזמן הנאצים. ביאטריס מתארת בכאב איך כילדה שיחקו כל הילדים בשכונה ביחד בלי שעיינו זה את זו, אלא להפך – עובדת היותם הוריהם מהגרים קֵרבה ביניהם. אני יכולה לדמיין איך פעם היה אחרת ועד כמה זה השתנה בצורה קיצונית לרעה.

Places where Béatrice used to hang out were closed, the cafés are not as crowded as before, the city had lost its charm. There is not much desire to walk around the streets, certainly not in traditional garb. The fear of the Muslim neighbours reminds me of what happened to the Jews during the Nazis time. Béatrice describes painfully how as a child, all the children in the neighbourhood played together without looking in hostile at each other, but on the contrary – the fact that their parents were immigrants brought them close to each other. I can imagine how different it was once and how drastically changed.

מלקולם מקלארן – פאריז (סידי 2)

Malcolm McLaren – Paris (CD 2)

אני שמחה שאני רק תיירת פה ואיני צריכה לחיות במקום הזה. הטרור בישראל יותר נוח, נראה לי. ישראל היא ביתי, ארצי, מולדתי.

I'm glad that I'm just a tourist here and I don't have to live in this place. To me, terrorism in Israel seems more convenient. Israel is me home, my country, my homeland.


Sarah Halimi, Wikipedia

Mireille Knoll, Mida site


פאריז 13 מעלות Paris 13c

דנה ברגר – חמימות חולפת [מלים]

Dana Berger – Momentary Warmth


לא תכננתי להגיע לפה; ודאי לא בזמן הזה של סכנה ברורה ומיידית לטרור משתולל, שלא לדבר על מזג האויר הקרררררררררר. אבל גם אם אינך מתכננת, החיים מזמנים לך חויות על פי דרכם.

I didn't intend to come here; certainly no at this time of clear and immediate hazard of raging terror, let alone the collllldddddddd weather. However, even if you don't plan, life summon you experiences according to its own ways.

אתמול, סמוך לשעת הצהרים, צלצל הטלפון ממספר לא מוכר. "שלום", עניתי בנימוס.

"שרון?" קולה המוכר מחורר לי את הלב מחדש ואני מתקשה להוציא הגה מפי. "שרון?" היא שונה.

אני מתעשתת. "כן?" קולי יבש, חלול.

"אני מגיעה הערב לפאריז וחשבתי שאולי תרצי להפגש." ככה. ישירות. כאילו אין ים של זמן מפריד ביננו. "יש לך אפשרות לבוא?"

יש לי אפשרות, בהחלט; לי אין צורך בהכנות ממושכות כדי לטוס לחו"ל, המטען שלי קל, אבל למה שארצה להפגש איתה?

Yesterday, near noon, my cellular rings from an unfamiliar number. "Hello", I answered politely.

"Sharon?" Her familiar voice pierces my heart again and I find it difficult to utter a word. "Sharon?" She repeats.

I pull myself together. "Yes?" My voice is dry, hollow.

"I'm coming to Paris tonight and I thought maybe you might be willing to get together." Just like that. Directly. As if there isn't an ocean of time that separates between us. "Is there a possibility for you to come?"

I do have, definitely; I don't need long preparations for going abroad, I travel light, but why would I want to meet with her?

בתחנת הרכבת של חדרה חם מאוד, כך אני שומעת מהממתינים סביבי. לי נעים, אני אוהבת את החמימות העוטפת אותי. אני מקוה שזו אינה החמימות היחידה שאחוה ביומיים הבאים.

It's very hot at the Hadera train station; that's what I hear from the people waiting around me. I find the weather pleasant, as I like the warmth caressing me. I hope that this isn't the only warmth I'll experience in the next couple of days.

אוי, פאריז!

Oy Paris!

vive la france

שבת בבוקר, יום קשה: אבא מזיל דמעות הרבה, אמא בוכה המון דמעות, המון דמעות; ולי יאמרו המון שטויות.

Shabbat morning, a tough day: father sheds lots of tears, mum is crying tears a lot, a lot of tears; and I will be told plenty of nonsense.

סגרתי הכל אתמול אחרי היומן והלכתי לישון. התעוררתי למציאות הכמעט יומיומית של המדינה שלי, אך בבירה של ארץ אחרת. המחשבה הראשונה שלי היתה דאגה לפצועים ששרדו ולבני משפחות החללים. מפה, מהמקום המוכר לנו כל כך במשך דורות, לדאבוננו, אני מבקשת לשלוח להם את תנחומי.

I closed everything yesterday, after watching the weekend report, and went to sleep. I woke up to the almost daily reality of my country, but in a capital of another state. My first thought was about the injured who survived the attack and concern for the family members of the murdered. From here, the unfortunate so familiar place we are going through over generations, I would like to send them my condolences.

בשעת צער והזדהות זו, אולי לא תקין להשוות, אך אין מתבקש מזה. העולם סרב להתיחס לטרור אצלנו לפני שנים רבות וקיבל את פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק. למרות אימת הטרור שם, למרות שנראה היה שמנהיגי העולם יתאחדו ויפעלו בנחישות נגד הטרור, המשיך העולם להתנהל כמקודם. אל קעידא לא הושמד, אלא להפך – ארגוני טרור נוספים קמו והם מאיימים על שלום העולם.

In this hour of grief and empathy, perhaps it's not politically correct to compare, but one can't escape of doing it. Many years ago, the world refused to take actions against terrorism aimed towards us, Israelis, and got September Eleven Attacks in New York. Despite of the terror and fear there, despite of it seemed that the leaders of the world to unite and take firm steps against terror, the world continued to behave as before. Al-Qaeda was not destroyed, on the contrary – more terror organizations were established, and they are threatened the world's peace.

Sapho – Avec le temps

השתלטות הבוקו חראם על שטחים נרחבים באפריקה, התקפת הטרור בצרפת בתחילת השנה על מערכת השבועון שרלי הבדו ועל ההיפר הכשר היהודי, השתלטות האיסלם על אירופה ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט פה את הכל – לא שינתה דבר. העולם ממשיך בשלו, העולם שותק. העולם עדיין מסרב להבין שטרור במקום מסוים ונגד מישהו מסוים אינו מסתיים באותו מישהו, אלא מתרחב הלאה.

Boko Haram gaining control over wide lands in Africa, the terror attack in France at the beginning of the year at the satirical weekly magazine Charlie Hebdo and the Hypercacher kosher superette, Islam overtaking Europe and more (there is much more, but I can't mention everything) – didn't change a thing. The world continues as usual, the world is silent. The world still refuses to understand that terror in a certain place and against a certain someone doesn't end with that certain someone, but spreads further on.

רק אתמול חוינו התקפת טרור נוספת של מוסלמים ארורים על אזרחים יהודים תמימים שנסעו לעשות את השבת. אף אחד בעולם לא טרח לגנות את זה. נו, אלה רק יהודים. גל טרור שוטף את ישראל כבר למעלה מחודש והעולם שותק. אף אחד אינו מגנה את הטרור נגדנו, כי זה נגד יהודים. אבל מה שהיה חשוב עד מאוד לאיחוד האירופי וכל כך בער לו – זה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. זה מתחיל עם סימון מוצרים ונגמר בעליהום עלינו כיהודים. אנחנו יודעים שמה שהתחיל בשריפת ספרים, הסתיים בשואה, ברצח העם היהודי. והעולם כמנהגו נוהג, העולם שותק.

אולי הפעם תהיה זו קריאת השכמה לעולם להבין שטרור הוא טרור הוא טרור ויש להכחידו בעודנו באיבו, כי זה אורב לפתחי הכל.

Only yesterday we experienced another terror attack in Israel by cursed Muslims against innocent Jewish citizens who drove to do the Shabbat. Nobody in the world bothered to condemn this. Nu, it's only Jews. A terror wave floods Israel for more than a month, and the world is silent. Nobody condemns the terror against us, because it's against Jews. But what was so much important to the European Union, and so urgent to deal with – is marking products made in the Israeli settlements beyond the Green Line. It starts with marking products and ends with attacking us as Jews. We all know that what started with burning books, ended with the Shoah (The Holocaust), the genocide against the Jewish people. And the world behaves as usual, the world is silent.

Perhaps this time will be a wakeup call for the world to understand that terror is terror is terror, and it must be destroyed when it's young, since it lies in waits on everybody's threshold and nobody can escape from its ambush.

Lara Fabian – Je suis Malade

חופש הביטוי Freedom of Expression

כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.

As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.

על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.

About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists. 

ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.

Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.

אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.

No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.

חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.

Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.


מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.

In summary:

Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.


Malcolm McLaren & Catherine Deneuve – Paris Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

שיראל ביתן – אם תלך (La fille)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!); הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Ella Fitzgerald – I Love Paris


נסתרות דרכי האהבה.

פאריז, גאוה 2013 Paris, pride

מגדל אייפל

ישנם ימים בהם את קמה ומוצאת את עצמך תוהה היכן את. כפי שקשה לי להתרגל להתחיל את השבוע (ברגל ימין, כמובן) ביום השני שלו, כך קשה לי להתרגל לעשות את סופי השבוע לא בארץ שלי. עדיין, כשאני פוקחת את עיני ורואה מולי את הוילון הלבן עטור הפרחים הצהובים המכסה את החלון הגדול, המוח שלי מנסה לעכל את מיקומו כדי לשדר הלאה את התחושה החמימה שאני בחיק אהובתי. מתי מתרגלות לתחושת הבית?

אמנם די מבלבל, אך ישנה מטרה נעלה, והיא לחיות את ההווה בהכי כיף שאפשר ולמצות את החיים במלואם, בבחינת קחי עכשו, כי המחר מי תשורנו עם כל הגזרות הנוראיות והמשונות שממשלת ישראל משיתה עלינו לאחר ההבטחות לעשות את ההפך ולהיטיב עִמָנו, העם.

There are days when you get up and find yourself wondering where you are. As it's hard for me to get use to start the week (in the right foot, of course) on its second day, it is also difficult for me to spend the weekends not in my country. Still, when I open my eyes and see the white curtain, decorated with the yellow flowers, covering the big window, my brain tries to digest its location in order to transmit the warm feeling I am in my beloved arms. When does one get used to the sense of home?

Indeed, quite confusing, but there is a grand cause, which is living the present as much in fun one can and seize the day if full; in the sense of take now because who knows what tomorrow holds with all the weird horrible edicts the government of Israel impose on us, even after the promises to do the opposite and benefit us, the people.

שבת. אחרי שלא צעדתי בחדרה, אני מכינה עצמי לצעוד פה. מזג האויר מבשר טובות. אמנם לא נצורות, כי 200 אינן אידיאליות בשבילי, אך לפחות יש סיכוי שהשמש תבצבץ מבין העננים ודרך הטפטוף שצפוי לנו תעטר את עולמנו בקשת יפה. מתאים לנו, נכון? בכל אופן, אינני מבינה מדוע אין הגשם יכול לחכות למחר, מה יש לו איתנו? למה להרטיב לנו את הדגלים?

Shabbat. As I didn’t march in Hadera, I am preparing myself to march here. The outlook is for a beautiful day. Indeed, it's not the best, as 200 is not ideal for me, but at least there is a chance that the sun will poke out from among the clouds and throughout the forecasted drizzle it will decorate our world with a nice rainbow. Quite appropriate, isn't it? Nevertheless, I don't understand why the rain can't wait until tomorrow. Why would it wish to wet our flags?

ביאטריס מקשטת את עצמה בכל צבעי הקשת ואיני יכולה לרוות מלהביט בדמותה המקסימה. היא מצודדת אלי מבט ושואלת אם יש בדעתי לשים עלי משהו כדי שנוכל לצאת. אני מחייכת אליה והתוכניות מתאחרות קמעא.


הרעש סביבנו מחריש אוזניים. אף פעם לא הבנתי למה צריכה המוזיקה להרעיש בעוצמה כזו, למה אי אפשר להנעים נעימות ולבבות במקום גרימת נזק לעור התוף. אני וקרנבלים לא ממש מסתדרים, אך אני רואה מצוה בצעידה הזו כל עוד איננו שוות זכויות לגמרי. פעם אולי לא נצטרך את זה יותר. אולי.

The noise surrounding us is deafening. I have never understood why the music has to be so noisy, why can't it be played enjoyably to please the heart instead of causing damage to the eardrum. We and carnivals do not really get along, but I see this marching as a Mitzvah as long as we don’t have equal rights. At some point we might not need it anymore. Perhaps.

ידי בתוך ידה והיא מנווטת אותנו בבטחה. אני מתענגת על תחושת החמימות שהיא נוסכת בי. מדי פעם היא מצטרפת לקריאות הקצובות של הקהל. אין לי מושג מה מבטאים הצלילים בשפה הזרה לי. אולי אחר-כך, בבית, היא תסביר לי מה נאמר. אני מצפה בכל לבי להדגמות.

Her hand nestles in mine and she firmly navigates us. I enjoy the sense of warmth her existence pours in me. From time to time she joins the rhythmic calls of the crowd. I have no idea what the sounds in that foreign language express. Perhaps later, at home, she will explain them to me. I'm looking forward to the demonstration with all my heart.

יש עוצמה ביחד הזה, של לראות שאנחנו כל כך מגוונות ובעיקר – שאנחנו רבּות מאוד. לכל מלוא העין בנות המין היפה והמגדר הנכון. תענוג. אני צועדת בעיר שחלמתי עליה תמיד וכל כך רציתי להגיע אליה. עוד חלום שהתגשם.

סביבנו קהל אוהדות ואוהדים, המרפסות גדושות צופות וצופים. חלק מנופף בדגלים לאמור שגם הן בקהלנו. יפה. התחושה נפלאה. בדרך כלל אינני אוהבת להיות בתוך המון, בעיקר כשזה שוצף ומרעיש, אך כנראה שכבר התרגלתי לזה ואני אפילו יכולה להנות מלהיות חלק ממנו. מה עוד שלצדי האשה הכי נפלאה בעולם.

There is a huge power in this togetherness, of recognizing how much diverse we are, and mainly – how so many. Members of the beautiful and the right gender are all over, as far as the eye can see. A pleasure. I am marching in the city I always dreamt about and so much wanted to visit. Another dream came true for me.

Around us a crowd of supporters, the balconies are crammed full with viewers. Some wave flags to say they belong to our community too. Nice. The feeling is fantastic. Usually, I don't like to be in a crowd, especially when it rages and noisy, but it seems I already got used to it and I can even enjoy being a part of it. And of course, I have the most wonderful woman in the world together with me as well.


בערב מראים לנו בטלויזיה את העימותים שהיו עם פעילי הימין שהפגינו נגדנו ונגד חוק השיוויון בנישואין. אלה עדיין לא הפנימו שעידן חדש החל – כזה המנסה לא להפלות בין בני אדם. חבל שעדיין ישנם כאלה הסבורים שזכותם להכתיב לזולתם את אורח חייו. אני מקוה שימגרו את הנאצים הללו עוד באיבם ויפה שניה אחת קודם.

In the evening, the television showed us the confrontations with the right activists who demonstrated against us and the marriage equality law. These did not yet assimilate that a new era started – such that tries not to discriminate people. It is a shame that there are still such who think they have the right to dictate others how to live their lives. I hope these Nazis will be smashed when it is early, and the sooner the better.

בוקר יום ראשון Sunday Morning


קציר. בוקר. יום ראשון. עיניים נפקחות, תרות, מחפשות, תוהות. היא איננה. לא פה. מאז הלכה, נעלם השקע שהכיל אותה. המקום שקט יותר. אני יכולה להמשיך לישון, אך זו ישראל ויש לקום לעבודה. יום חול של תחילת השבוע.

Kazir. Morning. Sunday. Eyes are opened, exploring, searching, wondering. She's gone. Not here. Since she left, the gap that had her, disappeared. The place is quieter. I can continue sleeping, but this is Israel, and one has to get up for work, since it's a weekday, the beginning of our week.

אני חושבת על החיילים ועל הביטוי "שביזות יום א'". גם אני הייתי פעם חיילת, אך בזמני לא היתה שביזות (הסלנג הזה הגיע מאוחר יותר), היתה שגרה צבאית שדי למדנו לאהוב. השביזות צצה שנים רבות אחרי, יחד עם שאר הביטויים החדשים של הדור הצעיר.

I think about the soldiers and their expression referring to "Sunday's misery". I also was a soldier once, but there wasn't any misery; there was a military routine we learned to love. "Misery" appeared many years later, along with the other new expressions of the young generation.

בנזין – יום ששי את יודעת

Benzin – Friday You Know

בוקר בא לעבודה. צחצוח, סלט קטן נחתך דק-דק, לימון נסחט לתוכו, המים בקומקום מבעבעים. פעם הם היו שורקים בצרימה מעצבנת, היום זה חשמלי וכבה מעצמו. שקט יותר. יעיל. נעים. לוא היתה פה, הייתי מוזגת גם לה. היא אוהבת את שלה בלי סוכר. איך אפשר לשתות קפה לא מתוק?

Morning came for work. Brushing, a salad is cut very thin, a lemon is squeezed into, the water in the kettle is boiling. In the past it used to whistle with an annoying grating sound, today it's electronic and turns itself of by itself. Quieter. Efficient. Pleasant. If she was here, I'd pour for her too. She likes hers without sugar. How can one drink a not sweet coffee?

לוא היתה פה, הייתי קוטפת לה שושנה אדומה מהגינה שלי ושמה לפניה, שתשמח, שתחייך. אני אוהבת לראות את העיניים שלה זוהרות, את גומות החן עת שפתיה מחייכות.

Had she been here, I'd pick her a red rose from my garden and put it in front of her, so she would smile and be happy. I like to see her eyes shine, her dimples when her lips smile.

לוא היתה פה.

If only she'd been here.

הוולווט אנדרגראונד – בוקר יום ראשון

The Velvet UndergroundSunday Morning


U2 – Sunday Bloody Sunday Live From Slane Castle

לונדון, יום ראשון בבוקר. החלום עדיין נאחז בעיני עת היא מסיטה את הוילון, קוראת לאור לבוא. פתיתי השלג נופלים חרש על החלון הרטוב, נאספים על אדנו. ציפור קטנה רועדת מקור מקישה במקורה על הזכוכית, מבקשת מחסה. היא מקישה חזרה באצבעה והעופית פורשת כנפיה ונמלטת על נפשה. אני מקוה שהקן שלה קרוב ויש לה אל מי לחזור, לחלוק המיה, חום.

London, Sunday morning. The dream still hangs to my eyes while she pushes aside the curtain, calling the light to come in. Snowflakes are silently falling on the wet window, gathering on its sill. A little bird, shivering from the cold, is knocking on the glass with its beak, asking for shelter. She knocks back with her finger, and the little bird spreads its wings and flees for its life. I hope her nest is nearby, and it has somebody to go back to, to share yearning, warmth.

החשמליות – לונדון


Marc Lavoine & Souad Massi – Paris

פאריז, Dimanche matin. השלג לא פסק לרדת כל סוף השבוע, מכסה בלובן טהור את הכל. אף שאני אשה של חום וחמסין, של אביב וקיץ, נחמד לי להתעורר מדי פעם בנוף שונה. אין לנו תוכניות לצאת. הזדמנות מצוינת להעמיק את הקשר שלנו.

Paris, Dimanche matin. The snow hasn’t stop falling all over the weekend, covering everything with pure white. Even though I am a woman of warmth and heat-wave, of spring and summer, it nice to wake up in a different scenery occasionally. We don’t have any plans to go out. That's a good opportunity to deepen our relationship.

היה לי קשה להתרגל לעובדה שבחו"ל יום ראשון אינו יום עבודה. אתגר להגיון של המוח שלי (יש לי חדש, רק היום קניתי טרי באיטליז!), שרגיל כי השבוע מתחיל ביום ראשון, ממשיך בשני וכן הלאה, כי יש סדר, הגיוני, קוי, ליניארי. איך יכול שבוע חדש להתחיל מהיום השני שלו? קצרה בינתי. בלוח השנה שקניתי בנכר, אני מוסיפה את התאריכים העבריים ומנסה לתרגל את עצמי לחשוב בלע"ז. אני מניחה שזה ענין של הרגל או של שהייה ממושכת יותר במקום שבו לזמן יש משמעות שונה מאשר זו לה אני רגילה.

It was hard for me to get used to the fact that Sunday abroad isn't a working day. It’s a challenge to the logic of my brain (I have a brand new, since I bought a fresh one today at the butcher's). My brain is used to the order of the days in Hebrew Sunday is called "first day", Monday is "second day", and so on – third, fourth, fifth, sixth, and Saturday is Sabbat. So there is order, it's logical, it's linear. How can a new week start from its second day? It's beyond my comprehension. I add the Hebrew dates in the calendar I bought abroad, and try to exercise thinking in a foreign language. I guess it's a matter of habit or of a longer staying in a place where time has a different meaning than the one I'm used to.

Catherine Deneuve & Malcolm McLarenParis Paris

פאריז-פאריז. ימי ראשון של התכרבלות לקראת החזרה הביתה ביום שלמחרת.

Paris-Paris. Snuggling Sundays, preparing to go back home the next day.


מו ופו בשושנים

יום השואה הבינלאומי בפאריז

טלאי צהוב

חיים – חוֹוִים. משחר ילדותי אני רגילה לטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה בארץ. ערב היום הזה, אנו צופות בטלויזיה בטקס הממלכתי המרשים, למחרת מתקיימים בבתי הספר טקסים שהוכנו מבעוד מועד, אוירה מיוחדת שוררת וכמובן הצפירה ועמידת הדום. אינני מצליחה להזכר איך היה בילדותי בבית הספר, אך באמצעות ילדי למדתי שהטקסים בבית הספר מתקיימים עם תחילת הלימודים וכשהצפירה מגיעה – עומדים הילדים דום בכיתותיהם, מה שנראה לי משונה וחסר הגיון. הייתי מצפה שהטקסים יכוונו לצפירה ואז כל תלמידי בית הספר עומדים דום ביחד. אולי יביאו לנו שר חינוך חדש ונורמלי יותר וזה ישתנה.

כשיצאה החלטת האו"ם לגבי יום הזכרון הבינלאומי לשואה, לא ממש התרגשתי, אם כי הרי עדיף מאוחר מאשר אף פעם. גם לא זכור לי שציינו את זה בארץ, אולי משום שלא ממש הייתי קשובה לחדשות והילדים שלי כבר בגרו מעבר לגיל בית הספר. בתוכנית הרדיו של קול ברלין (מס' 44, בתאריך ה' בשבט התשס"ט 30.1.2009), שידרנו על היום הזה וגם אחר כך, ביום הזכרון לשואה אצלנו, דנו בַּנושא הכאוב בְּהבט של היחסים בין בני הדור השני (הצאצאים הישירים של הקרבנות) לבין בני הדור השלישי, נכדֵי הנאצים – אם יש טינה, אם אפשר לסלוח, אם ניתן להתיחס לצאצאי הרשעים ימ"ש כאל בני אדם.

מה אנו בוחרות לזכור ולהנציח? עת חולפות השנים והתעמעמות הזכרון, יחד עם הסתלקותם מן העולם של ניצולי השואה, עולה וצפה השאלה אם לא די, אם לא מספיק עם כל ההנצחה הזו והשימור של הגטואיזם. בני דורי, אלא שהוריהם יצאו משם בעור שיניהם, עדיין נושאים את הצלקות של ילדות בצל המוות, של לא להכיר את סבא וסבתא משני הצדדים, לא את הדודים ושאר בני המשפחה, אלא רק דרך סיפורים מעטים מדי, מתי מספר, שסופרו על ידי ההורים לעתים מאוד-מאוד רחוקות. אינני חושבת שאי פעם יבגוד בי הזכרון עד כדי שכחת התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" בקול ישראל, את השקט המצמית שהשתרר עת הקריין או הקריינית מתחילות בקריאת השמות והבקשות למידע בקול דרמתי, שאסור היה להשמיע שום רחש עד שזו תסתיים ואת המבטים המאוכזבים של ההורים כשלא שמעו שם מוכר.

עד מתי להנציח? אני חושבת שלעולם ועד. יש לקיים את יד ושם ולזכור ולהזכיר ולקחת את תלמידי בתי הספר לשם למען ילמדו מהו רוע ושיש להמנע ממנו. רצוי גם שזה יהיה במקום הדריכה המיותרת על אדמת הדמים בגרמניה, בפולין וביתר הארצות בהן משל הרוע והשמיד את בני עמנו. ביום הזכרון הזה אי אפשר להמנע מלקשר בין הגזענות בבית"ר ירושלים לבין רצח בני עמנו בשואה. אי אפשר שלא להרהר על חוסר החינוך המתאים של אותם אוהדי הקבוצה הגזעניים שנראה כי לא ביקרו במוזאון שבעירם ולא למדו דבר מהעבר הנורא.

פעם ראשונה שלי לעשות את היום הזה בנכר. בבית הכנסת בו נוהג אחיה הדתי של ביאטריס להתפלל, עורכים טקס זכרון ותפילה מיוחדת לעילוי נשמות הנספים. ביאטריס מחנה את המכונית בחניה ומציגה בפני ה-flic, הוא הז'נדרם, את ההזמנה. מאז מאורע הדמים בטולוז, אין לוקחים צ'אנס ומאבטחים מקומות כינוס של יהודים, כמו בתי כנסת. בי אין אלה משרים בטחון כלל, בכל זאת אלה גויים ולא שוטרי ישראל. אפילו שומרים ישראליים משרים עלי יותר רוגע, אולי משום שאני רגילה לראותם בכל מקום בארץ ואילו פה את יכולה להכנס לכל מקום, גם אם זה כלבו/קניון ענק או אפילו הלובר ואף אחד לא יהיה שם כדי לפשפש בתיקך ולתהות על מצגת חפצייך האישיים.

מספר חברים מה"רזיסטאנס" יושבים יחדו בקדמת בית הכנסת, סמוך לבימה, ומוזמנים לעלות בזה אחר זה כדי להזכיר את בני משפחותיהם ואת הקוֹמְרַדְס שלהם שלא שרדו את התופת. אינני יכולה לעצור את דמעותי. מראה הקשישים הללו, בלבושם המכובד – החולצות הצחורות המגוהצות למשעי, העניבות שחורות, שלל המדליות הענוד בגאוה מוצדקת על מקטורניהם – מעביר בי צמרמורת של כאב חד שקשה לי להתגבר עליו. איפה הם ואיפה ניצולי השואה אצלנו? איפה הם, החיים בצורה מכובדת ואיפה ניצולי השואה בישראל, המסיימים את חייהם בצורה כה עלובה רק בגלל רוע הלב והרשעות של ביב השופכין העומד בראשנו, שיִיבֵּש אותם (כמו גם אותנו) מכל מקור מחיה סביר. אני שומעת מעמיתים בברלין על יהודים שחזרו לגור בגרמניה רק בגלל בעיות פרנסה בהן נתקלו בארץ וכי בנכר הם מתקיימים בכבוד. כמה מקומם שדוקא בארץ היהודים, נמנע הצדק מהיהודים ששרדו. מה וכמה השתנה (אם בכלל) מאז התוכנית שעשו אורלי וגיא על הנושא?

החזן נעים הקול אומר קדיש וכולנו עונות ועונים אמן, מקצה עזרת הנשים שביציע ועד לאולם הגברים שלפנינו. הרב אומר מספר מלים לסיום ויש לי כל הזמן תחושה שבתום דבריו הוא יעביר אותנו לדום ונפצח כולנו בשירת "התקוה" בטרם פיזור. זה אינו קורה, כמובן ואני די מתאכזבת, אך מזכירה לעצמי שאינני נמצאת בארץ וכאן המנהגים שונים משלנו.



תחושה משונה לחוות את יום הזכרון הזה בנכר.



לפעמים צריך בכח



  1. יום הזכרון הבינלאומי לשואה ויקיפדיה
  2. הפודקסט של תוכנית הרדיו קול ברלין עם אביב רוס העורך והשדרן
  3. כל ניצול רביעי בארץ עני מיה איידן, אתר נענע
  4. משטרת צרפת במלחמת העולם השניה אתר הספריה הוירטואלית של מט"ח
  5. הגר אשר בשעריך