ארכיון תג: פוליטיקה

למה לנו פוליטיקה ? Why Politics

אמנם הבטיחו לנו גשם, אך כשהתעוררנו, גילינו שבת נאה, ללא שמץ ענן באופק.

We were promised rain, but when we woke up, we found a nice Shabbat, with no cloud on the horizon.

כמה טלפונים קצרים וכמה הודעות בווטסאפ – והנה, הצלחנו להתארגן תוך זמן קצר ולצאת לפיקניק ספונטני בחיק הטבע, בפארק הקרוב. מזל שנדברנו אתמול להפגש אם הבטחות החזאי לא יתגשמו. תמיד טוב שיש תוכנית גיבוי.

A few short phone calls and a few messages on WhatsApp – and here we managed to get organized in a short time and go on a spontaneous picnic in the bosom of nature, at the nearby park. Luckily, we talked yesterday to meet if the forecaster's promises won't come true. Always good to have a backup plan.

שבע נשים בשלות פותחות שולחן ומניחות עליו מטעמים. חלק קנוי וחלק הוכן במטבח הפרטי. אנחנו העדפנו להביא ממעדני המרכול. אני אוהבת לבשל, אך מעדיפה מדי פעם להתפנק ולקנות, במקום לבלות זמן במטבח. אתמול, העדפנו לצאת ולבלות בים. היה שוה כל רגע.

Seven mature women open a table and place delicacies on it. Some were purchased and some were prepared in private kitchens. We preferred to bring from the delicacies of the supermarket. I do like to cook, but I prefer to indulge myself from time to time and buy, instead of spending time in the kitchen. Yesterday, we preferred to go out and spend time at the sea. It was worth every minute.

החבורה שלנו היא חתך של החברה הישראלית על גווניה השונים. לכל אחת מאיתנו רקע שונה, אפילו מנוגד לגמרי, אך דבר אחד מאחד אותנו – כולנו אזרחיות המדינה הזו וכולנו רוצות בטובתה. כולנו רוצות חיים טובים ושקטים לנו ולצאצאינו. אנחנו מיחלות פרנסה טובה עבור צאצאינו, ואילו עבורינו, אנחנו מקוות לחיות בכבוד מן הפנסיה שצברנו. שני הדברים לא ממש מתקיימים כעת ואנחנו רוצות שהמצב ישתנה לטובה.

Our group is a cross section of Israeli society. Each of us has a different background, even contradictory, but one thing unites us – we are all citizens of this country and we all want its best. We all want a good and quiet life for ourselves and for our offspring. We wish for a good living for our descendants, and for us, we hope to live with dignity from the pension we have accumulated. The two things are not really happening now and we want the situation to change for the better.

במפגשים שלנו, אנחנו מדברות הרבה על המצב העגום, על פוליטיקה והרבה על הממשלה הכושלת שהורסת כל חלקה טובה אצלנו. כולנו מסכימות שצריך להחליפה, אפילו אלו שתמיד הצביעו עבור המפלגות המרכיבות את הממשלה והן תמשכנה להצביע עבורן עד סוף ימיהן. הרגל אין משנות, בעיקר שזה הוטבע עוד מהבית.

In our get-togethers, we talk a lot about the bad situation, about politics, and a lot about the failed government that is destroying every good part in the country. We all agree that it must be replaced, even those who have always voted for the parties that are part of the government and will continue to vote for them for the rest of their lives. One doesn't change a habit, especially when it was formed by their parents.

במשפט אחד:

אפשר להיות חברות טובות גם כשיש חילוקי דעות, אפילו פוליטיים.

In one sentence:

You can be good friends even when there are disagreements, political ones as well.

Andrew Marr – Why Politics Matters

דת ורוחניות Religion and Spirituality

בשולי הביקור בארצנו של הכס הנחשב לקדוש

On the sidelines of the visit to our land by the See who is considered Holy

הבלי דת, חבלי משיח?

הבלי דת, חבלי משיח?  Absurdity of religion, pre-Messianic pangs

השבוע ביקר אותנו בנוכחותו המיותרת מי שחולש על העולם הנוצרי ומוביל את מאמיניו בדרכי הבל ושטויות. חוץ מטקסים ותככים פוליטיים, מה הביא הלה עימו?

This week we were visited by his needless presence of he who dominates the Christian world and leads his followers in the ways of vanity and nonsense. Apart from political ceremonies and intrigues, what did that person bring with him?

באחת מתוכניות הרדיו אתמול, הביע הדובר את תמיהתו על השמחה שעלתה מתוך פסיקת בית המשפט העליון על הפסקת סבסודם של תלמידי הישיבות. הלה טען שבלימודיהם, "מחזיקים" הללו את רוחניותו ותרבותו של עמנו. אני טוענת שלכל אחד מאיתנו הזכות להחזיק בדעה אישית, רק חבל שזו מוטעית וצרת אופקים. רוחניות אינה בהכרח דת ולפיכך ישיבה אינה בהכרח מוסד רוחני. למה לימודי דת נחשבים לנעלים יותר מאשר לימודים למטרת השכלת היחיד/ה? למה התעניינות בכתבים עתיקים נראית חשובה יותר מאשר התעמקות בהגותם של משכילים מודרניים?

יש כמה דרכים לפתור את הטפיליות של הדתיים והאוחזים בקרני הדת, אך אציע פה אחת ופשוטה ביותר: להחליט כבר להנחיל לילדינו את כל התכנים החשובים ולא להשמיטם מתכנית הלימודים של כולם. אם אנחנו מחשיבים את התורה ותוספותיה לאוצר הרוחני שלנו כיהודים, בעיקר במדינת היהודים, הרי שהמתבקש הוא כי תוכנית הלימודים תתנהל בהתאם בלי השטויות הדתיות, כמובן, אלא לימוד המורשת הטהורה ושאף אחד לא יקשקש לי שללא ההבלים הדתיים משול הדבר לגופה בלי נשמה. הבלי הדת אינם נשמה, אלה אמונה במשהו מסוים ולא כל אחד כבול לזה. יש בינינו נבונים דיים כדי להבדיל בין אמונה עיוורת לבין רוח אמיתית. זה ענין של החלטה ותו לא, של שר/ת חינוך בעל חזון, שעתיד עמו חשוב לה/ו. אמנם היו לנו שרי חינוך מן המגזר המיותר, אך בשורות גדולות לא הביאו לנו אלה. עובדה, מה יודעים ילדינו על מורשתם?

אני מתארת לעצמי שיש מאבק בין היחודיות לבין הרצון להשתייך לעולם כולו, בין אינדיבידואליות לבין גלובליות. גם בסדרות של מדע בדיוני כגון "מסע בין כוכבים" מראים שלמרות הגלובליזציה, עדיין ישנה הבדלנות והמסורת של העמים השונים המשמרים את נכסי צאן הברזל של מורשתם. אולי זה מתוך מוגבלותם של הכותבים לדמיין לעצמם יקום החף מכל הבלים דתיים, אך הגיע הזמן להתקדם ולהבין שדת זה ענין של אמונת היחיד במשהו שמתאים לו (אם כי זה בדרך כלל נכפה עליו מרגע התהוותו) ולא ענין רוחני שנכון לכל אחד מאיתנו.

מה מותר כהן דתי כלשהו על פני האדם הנחשב לפשוט? ודאי שלראשון אין נשמה יתרה על האחרון. לא הלמדנות והשקדנות בכתבים העתיקים הפכה את הפופ/הרב לרוחני יותר מאחר שלא טרח להתעמק בהללו. מי ששואלת את עצמה מדוע אינני מזכירה את האימאם, אזכיר את תעובי את אלה הנמנים על דת שכל מהותה להכרית את מי שאינו מאמין בהבליה. לא שהדתיוּת היהודית הפנאטית והנוצריוּת הלא פחות פנאטית טובים יותר.

אני הרי מאותגרת ולפיכך קשה לי להבין איך אדם בשר ודם נחשב לקדוש רק משום שהלה עוסק בלימוד כתבים עתיקים. האם אינו נזקק לנקביו כמו כולנו?

 

Documentary: The Thorn Birds – Rachel Ward, Richard Chamberlain Reminisce

אבא של גלעד רץ לכנסת

ב-כ' בתשרי התשע"ב (18 באוקטובר 2011), ישבנו כולנו מאוחדות ודומעות באחד הרגעים המרגשים של חיינו כאומה. מרותקות למסך המחשב משעת שחרית, לא הסטנו ממנו את עינינו כדי לא להחמיץ את משק כנפי ההסטוריה. מציאות חיה ששום דמיון לא יוכל לה. גלעד חזר חי.

עת עטה הליל, המצלמות עוקבות עדיין אחר המתרחש סביב הבית אליו הגיע פדוי השבי בשלום, חשבתי על המטה, על הפעילים, על האנרגיות הטובות שהצטברו בפעילות לשחרור גלעד שליט. מה עושים עם כל אלה? המטרה הושגה, מה עכשו? מסיבת שחרור?

כמי שהיתה צמודה למסך הטלויזיה במלחמת לבנון השניה, אני זוכרת בימים הראשונים למלחמה, ביקור של אישיות אמריקנית (אינני זוכרת מי זו היתה) במפעל בו עבד נועם שליט. בעלי המפעל הציג את נועם והיה מין שקט כזה והבעה של "זה אביו של החַיָּל החטוף". אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלוא אני במקומו, לא הייתי מסוגלת לעבוד, אלא מתנחלת במשרד ראש הממשלה עד שהלה יעשה מעשה חיובי למען השבת בני. בימים שלאחר מכן, אף שהערכתי את השקט והנימוס של האדם, מצאתי את עצמי תוהה על ההתנהלות הזו. האין הבן-אדם מכיר את עמו? האין הוא יודע שיש צורך לדפוק על שולחן (ועדיף עם הרגליים) כדי להשיג משהו? נועם שליט ביקר בִּשְׂדרות, שכבר אז היתה נתונה למתקפת בומבות. בדרך למקלט, העיר לו אחד התושבים שכך אין מתנהלים ואף התנדב לסייע במלאכת העברת המסר התקיף לראש הממשלה דאז. נועם נראה נבוך, אך ענה שכך הוא מתנהג ואין הוא יכול להשתנות. מן הסתם ענין של סגנון, של חינוך.

ההודעה של נועם שליט על הצגת מועמדותו לכנסת די הפתיעה אותי. הייתי בטוחה שהוא ירצה לנוח אחרי כל מה שעבר עליו ועל משפחתו מאז החטיפה וכי ההמולה הספיקה לו. שמחתי על שבחר לא להספח אל המחנה המרוקן את המדינה מכל תוכן ערכי, אם כי אני לא ממש בעד המפלגה שהעדיף. בעיני, זו נבלה וזו טרפה. אין באמת במי לבחור. אני מאלה שאינן מוכנות להצביע בעד הרע במיעוטו כפי שמציעים לי המפגרים שחושבים שהם חכמים ואינם מבינים שזו אינה הדרך. מישהו רואה את מפלגת העבודה מגלה נחישות ויושר ואינה נכנעת לתכתיבים של המפלגות הדתיות או של הבזוי האחר שאת שמו אינני מסוגלת לבטא בלי להקיא (אני חסה על המחשב…)?

אינני אוהבת את הפוזה של אמנון לוי. אמנם, עתונאי חוקר הריהו מטבעו חשדן, ספקן, פקפקן – וזה בסדר גמור, מבחינתי. מה שמפריע לי זו גישת האנטי. רוצה אדם לרוץ לכנסת, חשקה נפשו של מאן דהו להכנס אל גוב האריות – שיבושם לו, למה לשים לו רגליים? אין לי בעיה עם לשאול שאלות קשות, אך למה בניגוח? אי אפשר בנימוס, בכבוד? נו, שוין, מורלי סייפר מ-60 דקות הוא לא. התוכנית לא היטיבה עם שני הצדדים – לא עם המראיין, שלא הציג אינטליגנציה מפליגה פה. מה החוכמה בלעג לטירון? איזה השג עתונאי זה היה? גם המרואיין לא יצא נשכר וחבל שלא הכין שיעורי בית. אני משערת שיש לנועם מה לומר, שיש לו דעות על מה שקורה בממשלה ובכנסת ומן הסתם גם הצעות לשינוי. בהחלט ציפיתי לשמוע משנה סדורה ולא עמימות. לא מספיק להיות אבא של גלעד כדי להגיע לכנסת. כמו רוב הציבור שאינו מכיר את האדם אישית, הייתי בהחלט מעוניינת לשמוע מהן דעותיו בנושאים הבוערים שעל הפרק ואלו הצעות יש לו באמתחתו להיטיב את חיינו פה. בעיני, הוא נראה אמין יותר מהליצן שחושב שאפשר לשטות באנשים בשאלה-גימיק המפגרת שלו "איפה הכסף?"

מאי נפקא מינה? אנו עשויים לצאת נשכרים מאנשים איכותיים שאכפת להם מאיתנו, מפניה של המדינה וממה שנשאיר אחרינו פה.

הגרסא המתומצתת:

אם רוצות שינוי מן היסוד ולטובה – אנחנו צריכות בממשלה ובכנסת אנשים טובים וישרי-לב. דא עקא שאני בספק אם אלה מתאימים לפוליטיקה העכשוית ומסוגלים לנווט בין גלי ההסתאבות ולצלוח בשלום את נפתולי ההתקרנפות שפשו שם.

קישורים מומלצים:

  1. פנים אמיתיות עם נועם שליט

ימין ושמאל רק חול וחול

הפעלה פעילה: נא צפו קודם כל בוידאו שבקישור הבא

http://www.youtube.com/watch?v=_4dksiRW-Yg&feature=player_embedded

נתקלתי בזאת אצל אחד מחברי האמיתיים בפייסבוק ומצאתי לנכון לשתף גם בעמוד שלי שם, משום שדבריה בנושא בו דיברה הגברת מצאו חן בעיני ונראו לי שפויים, הגיוניים וחכמים. חבר אמיתי נוסף ראה את הוידאו אצלי ומצא לנכון אף הוא להעלותו בעמודו. כך עובדים הדברים בפייסבוק – החברים מקשרים זה לזה וזה עם זה והכל מתיידעים לקורה סביבם ומדי פעם מוצאים לנכון להגיב.

עד כאן נחמד ונאה ועולם הרשת החברתית כמנהגו נוהג, אך דא עקא וישנם אנשים אכולי שנאה עצמית וחסרי ברגים במוחם הדל, ואשר כל קיומם עלי אדמות תלוי בעונג אותו הם מפיקים מן התגובות של שאט-נפש בה מתקבלים דבריהם וברפש אותו הם פולטים מהג'ורה שלהם, מהמקום בו נמצא הפֶּה אצל אנשים מן הישוב. במהלך חילופי הדברים, הגעתי שוב ושוב לבחון את הפתגם "מענה רך ישיב חימה" (משלי פרק טו, פסוק א) ומצאתי, לדאבוני הרב, שבניגוד למה שחונכתי עליו, אכן משיב מענה רך חימה. אני סומכת עליכם שתבינו, כי אתן הרי מבינות.

לצערי, תרבות התקשורת הבינאישית התדרדרה גם בעולם; ולא, אין זה משמח אותי שגם לא ישראלים מתגלים כבריוני-שיחה. אינני דוגלת בקיצוניות ואני מאמינה שלמען שלום-בית, מומלץ לא להתחפר בעמדות ועדיף לנקוט בפשרה, כזו שכל הצדדים יוכלו לחיות בשפי לפיה; אך שוב הסתבר לי, שאם אני רוצה להעביר מסר למאן דהוא וגם מעוניינת שזה יובן על ידו – הרי שבלית ברירה עלי לנטוש את תורת אמי, לרדת לרמתו ולדבר בשפתו הגסה והמגעילה, אפילו שאין זו חוכמה גדולה או כבוד לנקוט בלשון זרה לי עת עולה בכך הצורך, כשהתנאים בשטח מכתיבים זאת. יחד עם זאת, מבחינתי, הסיפוק מכך שהמסר הובן, אינו שקול כלל להחלפת דעות מנומסת ומכובדת, אותה אני מעדיפה, כמובן.

נעזוב ברשימה זו את העובדה שמי שהתחרע ושָצַף ביוב היה (כמה מפתיע, הא?) מהצד הפחות מוצלח של האנושות, זה שחייו מוכתבים בידי אותו אבר מיותר. אני רוצה להתרכז פה במשהו פורה הרבה יותר, בשאלה אם כאשר דעות מסוימות של אדם אינן מוצאות חן בעינינו, האם עלינו להתנער מדבריו בצורה גורפת, גם כאשר משמיע הלה דעות העולות בקנה אחד עם אלה שלנו. מה דעתכן?

מצאתי לנכון לשתף את הוידאו הזה, משום שהדברים אותם השמיעה הגברת נכונים וחשובים וכדאי מאוד ללמוד מהם. האמת, לא ציפיתי לתגובות מתלהמות (אני מתעקשת עדיין להיות תמימה) כגון: "מה את מתפלאה על ההסברה אם בחרתם ושלחתם בריון להיות שר חוץ?" ודאי שאני מתפלאה והרבה מאוד, כי אני לא בחרתי מזה שנים משום שלא היה לי את מי לבחור. זו בחירה שלי, היות ואינני מוכנה לבחור את "הפחות מושחת" או את "הרע במיעוטו", כפי שמציעים לי כמה חסרי הגיון. אני רוצה לבחור את מי שמייצג אותי ואת דעותי, כי זו המשמעות האמיתית של מילוי חובתי האזרחית ולא ללכת לקלפי כדי לשים במעטפה פתק חסר משמעות עבורי. כמו כן, לא אני מיניתי את שרי הממשלה, להם אני מתנגדת בנמרצות בגלל התנהלותם הכושלת, שלא לדבר על מושחתותם. כמה מהר נוהגים חסרי הבורג לשפוט את זולתם על סמך מלים ספורות אותן שירבטו ובלי ללמוד עליהם קודם לכן.

תגובה נמהרת אחרת (וסליחה על שאני מצטטת דברי בלע) האשימה אותי בימניות ובשליטה על עם אחר. נו… גם אם ימות המשיח יגיעו, ימנית לא אהיה, לפחות לא במובן המסורתי של המונח. אמנם אני דוגלת במסורת, אך לא זו הדתית והפרדת הדת מהמדינה היא נר לרגלי; אני גאה ביהדותי, אך לא בזו המבוטאת והמבוזה בידי הדתיים הקיצוניים של היום. גם שמאלנית לא אהפוך, כי לעולם לא אתמוך במי שרוצים לרצוח את עמי ולהשמידו. בנוגע לשליטה על עם אחר, גם אני מתנגדת לה ובהחלט בנחרצות, אך יחד עם זאת, לעולם לא אעלה בדעתי לצאת ולסקול את החיילים בני עמי השומרים עלי, רק משום שהדמוקרטיה מאפשרת לי להביע מחאה. אני יודעת שנעשים מדי פעם דברים שלא יעשו בידי קלגסים ואני מתנגדת לכך בכל תוקף. אינני מצדיקה כלל את מעשיהם וסבורה שיש להעניש את הסוטים מן הדרך האנושית עליה חונכנו, הן כיהודים והן כישראלים. אך הם אינם הכתובת, את המחאה להמצאותם במקום בו הם מוצבים יש להפגין מול אלה ששלחו אותם. אין מתעללים בשליח! מה עוד שזה בשר מבשרינו וילד מילדינו.

יחד עם זאת, אין טעם להתווכח עם עובדות. עובדה היא, שמאז הוקמה גדר ההפרדה, אין פיגועים בישראל או שקל יותר לסקלם. פתאום שקט! ומה רע בכך? מותר לנו לחיות בשלוה, לא? דא עקא, שאיך שהדברים נעשו, כל תכנון והקמת החומה – היו עקומים ומקוממים. גם אם מדובר בפלשתינים, הרי שהם עדיין בבחינת בני אדם וככאלה – אנו מצווים (מהתורה!!!) להתיחס אליהם בכבוד הראוי ולא לגזול מהם את אשר להם, גם לא את אדמתם! לא כולם אויבינו! לדרוס אותם, לגזול מהם את זכויותיהם ושאר פעולות רעות ומבישות, זו אינה דרך היהדות. אמנם, "בא להרגך – השכם להרגו" (ברכות נח א, סב ב; יומא פה ב), אך אם אינו בא להרגך, למה זה תתעלל בו?

מעיון בויקי על העיתונאית הנמרצת הזו, מלאני פיליפס, עולה כי בין שאר דעותיה הרדיקליות, מתנגדת הלה באופן גורף להומוסקסואליות. להלן ציטוט מויקיפדיה:

She opposes civil partnerships for homosexuals, calling them "toxic," and arguing that "the traditional family […] has been relentlessly attacked by an alliance of feminists, gay rights activists, divorce lawyers and cultural Marxists who grasped that this was the surest way to destroy Western society."[29] She argued that giving IVF fertility treatment to lesbians would "help destroy our understanding of human identity," and said the opposition to it represents "a fight back to save our civilisation."

על הפסקא הזו תבוא רשימה נפרדת, כמובן. לענין הרשימה הנוכחית, מה שחשוב זו התהייה, אם – בגלל שדעותיה בנושאים מסוימים שונות משלי ואינני מכבדת אותן כלל (מה לעשות, אין לי סבלנות או אהדה למי שפועל נגדי ואינו מאפשר לזולתו לחיות כראות עיניו) – אני אמורה לדחות גם את אלה הנושקות לשלי (תרתי משמע)? לא נראה לי. האם לכן?

הגרסא המקוצרת:

"דִּבְרֵי חֲכָמִים, בְּנַחַת נִשְׁמָעִים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים" (קהלת ט',י"ז)

תרבות הרייטינג

שלשום הגיע אלי בדוא"ל מאמרו המרתק של פרופסור עוז אלמוג והריני מביאה אותו כלשונו, ברשותו של מחברו.

החיוך של ארז טל

עוז אלמוג

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שנעצה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

——————

בדוא"ל שהועבר אלי היו הערות של שרשרת שולחיו, ביניהן: "גם אני מזדהה עמוקות עם הכתבה…
מה יצרנו? תרבות הריק…" "אני עד כדי כך מזדהה עם הכתוב שיש לי עכשיו ממש דפיקות לב מואצות. אנא אנו באים???? איני יודעת אם לא אקריא את המאמר הזה לתלמידי ואשאל לחוות דעתם. תודה רבה!"

—————-

אני קוראת את הכתוב ולבי נחמץ על ההחמצה שהדור שלי אחראי לה. הדור שלי הוא דור מלחמת יום כיפור שלחם על הגנת קיומנו במדינה שלנו. בני הצעיר נולד במלחמת הבוץ הלבנוני. ככל אם עבריה, הריני גאה בצאצאי, אם כי חבל לי על שהם וחבריהם יוצאי דופן המה בקרב בני דורם. אני, לביתי הפרטי עשיתי כמיטב יכולתי, וכך גם כמה מחברותי, אך אנו בהחלט מכות על חטא על שלא השכלנו לחנך כראוי את הדור כולו. אם מאן דהיא מדמיינת אותנו הולכות בעצמנו מבית לבית ומבית ספר לבית ספר ומחנכות, אז לא לכך התכוונתי, אלא לחוסר המעורבות שלנו בנעשה בחדרים החשוכים של ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר בממלכת משרד החינוך. אני מאמינה שהשינוי יכול לבוא מלמעלה, מעמדות הכוח של השלטון, שעל פי נציגינו שם יישק דבר. היינו צריכות לשלוח (או שמא לקום בעצמנו ולשמש) נציגות ראויות יותר מרוב אלה שישבו ויושבים שם דבוקים בחוזקה לכסאותיהם, הבטוחים שמטרת הגעתם לבית הנבחרים היא אך ורק לעשות לביתם ולא לבית העם הנאנק תחת עוּלם המיותר ומממן אותם. המעטות ששלחנו, הישרות והחרוצות (מישהי זוכרת את מפלגת ד"ש?), נפלטו משם עד מהרה, היות והן לא הצליחו לצלוח את הבוץ הפוליטי המטנף במטרתן לעשות לתיקון הקלקולים. מלחמת מעטות נגד רבים אינה מצליחה ברוב המקרים.

מה הפתרון? כבר כתבתי בעבר שיש כזה והוא פשוט ביותר: לנהוג ביושר וביושרה. יש לטהר את בית הנבחרים עד היסוד, להעיף את המושחתים העומדים בראשינו ועושקים אותנו ולהקים לנו מנהיגים ישרי דרך. איך כתב פרופסור אלמוג על בני דורו: "מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש". אנשים ישרים אכן נסו מהפוליטיקה כל עוד רוחם בם משום שסרבו להתלכלך בטינופת. האמיצים המעטים שהעיזו לטבול את ידם בסחי במטרה להרחיק את השרצים ששורצים שם, נכשלו. אני סבורה שאפשר עדיין לתקן. את הנעשה אמנם אי אפשר להשיב, אך את הנוכחים שם אפשר לסלק ולהתחיל מחדש עם בדק בית יסודי ושידוד מערכות. לזה צריך אנשים ראויים ואני מקוה שישנם עוד צדיקים בסדום (צדיקות מעטות יש והן בהחלט נכונות) שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול ולמלא ביושר את המשימה הלא קלה הזו.

פני הדור כפני הטלויזיה המשדרת אליו. הרי לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אזכיר שסוג התרבות הנצרכת הינו פועל יוצא מן החיברות שלנו, מן הערכים (או חוסר הערכים) שספגנו ראשית לכל במשפחתנו (הן הגרעינית והן המורחבת), ממה שלמדנו בגן ובבית הספר, מהחברה בה אנו חיים ובעיקר –ממה שאנו רואים וחווים בסביבתנו הקרובה וגם הרחוקה. הדור שעליו מדבר פרופסור אלמוג מחובר רובו ככולו אל הכפר הגלובלי ושואב משם את ערכיו ומושגיו, במקום להתחבר בעיקר (אך לא רק, כמובן) אל ערכי עמו ולשאוב ממקורותינו החכמים. חבל גם שהדור הזה בחר לחקות את הקלוקל, המיידי, חסר הסבלנות והסובלנות, כגון מה שמגיע מארצות הברית, שבמכוון אינני מכנה אותה תרבות במובן העמוק של המלה. אמנם זו מכונה תרבות, אך מי ששומרת נפשה מומלץ לה לרחק ממנה פרסאות רבות ככל האפשר. במקום לשאוב מן הראוי והמיטב שמציעה החשיפה אל תרבויות אחרות, בוחר חלק גדול מדור הריק לצרוך את הכאן ועכשו וממש לא אכפת לו שאחריו המבול. זה דור שמאן דהיא ממנו העירה לי פעם על האומץ שיש לי (לטענתה) לפרסם מגילות ארוכות על אף שלקוראים אין סבלנות לקרוא מעבר לשתי שורות במציאות הזו של סיסמאות ותמצות קלוקל, של עוני בשפה ושטחיות. נו, טוב, אני הרי מתכתבת עם עצמי, אז אני ממשיכה בשלי…

אנחנו חינכנו את הדור הזה. ירקנו הרבה מאוד דם והשקענו את מיטב יכולתנו ומאמצינו במה שהאמנו שאנו צריכות להעביר לצאצאינו. למה זה לא עבר כפי שתכננו? כי אנחנו לא לבד. לסביבה השפעות חזקות יותר מכל ערכים של משפחה, גם המלוכדת, החמה והאוהבת ביותר. גם את הנכדים הפסדנו, לצערי.

ארז טל הינו דוגמא מובהקת לכך שאין דבר בטוח, שלא תמיד הבטחות מתקיימות. ההתחלה המבריקה שלו היתה ב"העולם הערב" בערוץ 2 הנסיוני (שגם הוא אבד בדרך אל הרדידות). לאחר מכן, הוא עשה את "רק בישראל", שהיתה לא יותר מנחמדה ומצחיקה, אך אני בספק כמה ידעו לצטט ממנה קטעים או אם הוציאה מטבעות לשון כמו "העולם הערב". מה שאני זוכרת מהתוכנית, זה רק את אורנה בנאי הכשרונית בתור לימור המהממת, אבל זו רק אני.

איך מעבירים מעלינו את רוע הגזרה של תרבות הרייטינג? גם פה יש לי פתרון פשוט: שידוד מערכות יסודי. למחוק מחיקה מוחלטת את השטויות המשודרות כיום ולהפנות את כל התקציבים ליצירה מקורית איכותית כגון שבתות וחגים, מעורב ירושלמי, בטיפול, חטופים (תהיה עונה שניה, יש!!!) ועוד שנעשו כאן. הסליחה עם אלה שלא הזכרתי, כולל אלה הנמנים על ז'אנרים אחרים כמו זה הסאטירי של ארץ נהדרת הנפלא. חלק מהן נקנה על ידי רשתות מכובדות בחו"ל, מה שמוכיח לנו שלמרות שהיצירה נוצרת בעברית, אפשר בהחלט למוכרה לגויים, גם אם הם עורכים בה שינויים כדי להתאימה לקהל.

ידיד שלי (מהדור של פרופסור אלמוג) נקלע לבית מאן דהוא ומצא אותו יושב דבוק לתוכנית ראליטי על יפות וחנונים. לאחר מספר דקות בהן בהה ידידי בעל כורחו במתרחש על המסך, הוא חש צורך עז להקיא ולפיכך חש האיש חיש למלט את נפשו מהאיחס. את תובנתו מן החויה המחליאה סיכם באוזני במלים הבאות: "אין צורך להלחם בעם ולדכא אותו כפי שנעשה בסין ובמדינות כמותה, מספיק לטמטם את העם באמצעות החרא שמציגים בטלויזיה וכך לשלוט בו." כמו כן, תהה ידידי איך זה שהחנונים נחשבים לחכמים אם היו כל כך טפשים להסכים להשתתף בתוכנית כזו. האם הכסף יעוור עיני כל ויענה הכל?

אין לנו טלויזיה שמשדרת איכות. למה? כי יש את התפישה שאותי כל כך מקוממת, לפיה צרכנים המחפשים איכות מעטים המה ולכן הם אינם נספרים. אף אחד אינו מעלה בדעתו ש"מסעודה משדרות" כבר אינה אותה אחת משנות המאה שעברה וכי גם היא התפתחה וזכתה ללמוד ולהתקדם בחיים וכדאי כבר להשמיט את המושג הזה ממקומותינו ולכוון גבוה ככל האפשר. כשהברירה תהיה בין גבוה לגבוה – לא תהיה בעיה של רייטינג ונהירה אל הנמוך, נכון?

אולי. אפשר רק לקוות. לטוב, רק לטוב.

אחד מקרובי, מהדור הישן, נהג לומר לילדיו באידיש: "טמבל, נעם א ביכל אין די האנט" (טמבל, קח ספר ביד). זה היה בטרם פרצה הטלויזיה בישראל להשחית את חיינו

הגרסא המקוצרת: אין. רוצים שינוי!

קישורים:

1. האתר המעניין של פרופסור אלמוג

2. מה שכתבתי מזמן על התרבות (תמיד כדאי לשנן שוב)