ארכיון תג: פיגועים

עוד יום קשה Another Hard Day

שדה וטרשים Field and rocky landscape

שדה וטרשים Field and rocky landscape

קשה לחשוב על זה, אנחנו מדחיקים את זה רוב הזמן, אחרת איך אפשר לקיים שגרה, אך זה קיים וזה מכֶּה בחוזקה.

It's hard to think about it, we repress it most of the time, otherwise how can we maintain a routine, but it exists and it strikes hard.

אני שונאת להדליק את הרדיו בבוקר ולשמוע על פיגוע נוסף. אני שונאת להדליק את הרדיו בצהריים ולשמוע על פיגוע נוסף. אני שונאת להדליק את הרדיו ולשמוע את החדשות הרעות. לכן, אני נמנעת מזה פעמים רבות. אני מעדיפה לחיות בעולם שלי ולא לדעת על הדברים הללו. גם לוא ידעתי, מה כבר יכולתי לעשות? הבעיה היא, שמי שיכול וצריך לעשות, אוטם את עצמו ולא עושה דבר.

I hate turning on the radio in the morning and hearing about another terror attack. I hate turning on the radio at noon and hearing about another terror attack. I hate turning on the radio and hearing the bad news. So, I avoid it many times. I prefer to live in my world and not to know about these things. Even if I knew, what could I do? The problem is that whoever can and must do is sealing themselves and doing nothing.

יצא לי להדליק את הרדיו בצהריים ולשמוע על הפיגוע, על שני ההרוגים, על הפצועים, המשפחות. לא קל. עוד יום קשה לנו. למרות זאת, החארות לא ישברו אותנו ולא נזוז מן הארץ שלנו.

It happened that I turned on the radio at noon and heard about the terror attack, the two dead, the wounded, the families. Not easy. Another hard day for us. However, the assholes terrorists won't break us and we will not move from our land.

אלה הם חיינו This is Our Life

שבת שלום ומבורכת

שבת שלום ומבורכת Gut Shabbes

קציר, כ"ה-כ"ו בתשרי ה'תשע"ו (8-9 באוקטובר 2015)

8.10.15  10:30 (סמס)

אירוע בטחוני שארע היום בקציר טופל על ידי כוחות הבטחון. בכל מקרה של חשד לאירוע יש להתקשר מיד למוקד 100 ולרב"ש

♀♀

8.10.15  19:09 (דוא"ל, משולחן הועד)

תושבים יקרים

היום היה ארוע בטחוני ברחוב ההרדוף, לשמחתינו ללא נפגעים בנפש וברכוש
הארוע טופל על ידי כוחות הביטחון שהוזעקו למקום.
על פי הנחיות גורמי הביטחון המעודכנות, הציבור מתבקש להמשיך ולגלות ערנות, לצמצם  תנועה בכביש 65 ובישובי הואדי בדגש על שעות הערב והלילה ולהימנע מנסיעה בטרמפים.

בכל מקרה של חשד או ארוע בטחוני אתם נדרשים להתקשר מיידית למוקד 100 ומיד לאחר מכן לרב"ש הישוב

בברכה
הועד המקומי

 ♀♀

9.10.15  12:17 (סמס)

תושבים יקרים לתשומת ליבכם היום בשעה 13 מתוכננת הפגנה בצומת אום אל פחם ובשעה 16 בצומת ערערה, סעו בזהירות ושבת שקטה

♀♀

Kazir, 25-26 Tishrey 5776 (8-9 October 2015)

8.10.15  10:30 (text massage)

A security incident which occurred today in Kazir was handled by the security forces. In any case of suspicion of an event call immediately 100 and the community's security coordinator

 ♀♀

8.10.15  10:09 (email)

Dear residents

Today was a security incident at the Harduf Street, happily without any casualties or damage

The incident was handled by the security forces that were called to the place.

According the updated instructions, the public is being asked to continue and be alert, narrow moving on road 65 and the Vadi settlements with emphasis on evening and night hours and avoid of taking lifts.

In any case of suspicion or a security incident you are required to immediately 100 and then immediately the community's security coordinator

Kind regards

The local committee

♀♀

9.10.15  12:17 (text massage)

Dear residents for your attention today at 13 hours a demonstration is planned at Um El Fahm junction and at 16 hours at Arara junction, drive carefully and a peaceful Shabbat

נינה

כל הארץ כמרקחה. כבר עברנו תקופות קשות של טרור. החארות לא יפחידו אותנו, להפך! אלה השעות היפות של עמישראל המתלכד להלחם באויב. הוריתי לפטר את כל הערבים שעבדו אצלנו במפעל. התפלאתי לראות את הרשימה. כל כך הרבה מהם! וכל אחד מן הסתם פוטנציאל לטרור. למה לי פצצות מתקתקות אצלי? נזפתי במנהל כוח האדם והזהרתי אותו שאם משרתו יקרה לו, שיותר לא יביא לי מהם. שיחנקו בחורים שלהם. יש מספיק פועלים מסין או מתאילנד או מכל מקום אחר. לא צריך לתת פרנסה למי שרוצה להרוג אותנו. נראה אותם מתקוממים נגד ההנהגה הטרוריסטית שלהם, שזו תיתן להם פרנסה. נראה אותם עכשו!

Nina

The entire country is in turmoil. We had already times of terror. The dreks won't scare us, on the contrary! These are the beautiful hours of the Israelis who unite in order to fight the enemy. I ordered to fire all the Arabs who worked in our factory. I was surprised to see the list. So many of them! And each one is a potential terrorist. Why would I have ticking bombs in my factory? I rebuked the personnel manager and warned him that if he cares about his job, than he should never hire any of them again. May they suffocate in their holes. There are enough workers from China or Thailand or any other place. We should not give any work to those who wish to kill us. Let see them rebel against their terrorist leadership, let the damned Abu Mazen give them livelihood. Let's see them now!

פינה בעמק – בדרך אל האור

ג'ינה

איזה גל טרור עובר על הארץ! אנחנו מתפללות בבית הכנסת לשלום ולבטחון בני עמנו ומקוות לטוב. חויתי על בשרי את הטרור בשנת אלפיים. היה מפחיד, כי טרור הרי מפחיד, אבל התגברנו על הקמים עלינו לרוצחנו. תמיד נתגבר! הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אך עם ישראל חי לעולם ועד!

Gina

What a terror wave flows in Israel! We pray in the synagogue and plead for peace and safety on our people, and hope for the best. I myself experienced the terror in 2000. It was scary, since terror is frightening, but we succeeded to overcome those who came to murder us. We will always overcome! We will always overcome! In each and every generation they rise up against us to destroy us, but the people of Israel will live forever and ever!

עפרה חזה – חי, עם ישראל חי

מינה

לא מעט נקלעתי לזירות טרור בימי חיי וגם אתמול לא היה שונה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של עזריאלי ושמתי פעמי לקניון כדי להפגש שם עם מישהי שהכרתי באתר ההכרויות, אחרי שדיברנו בטלפון והשיחה היתה נחמדה. לא שזו ערובה למשהו. מפגש פנים אל פנים עלול לטפוח לנו על הפנים, חלילה.

אל הפגישה לא הגעתי, משום שברגע שירדתי מהאוטובוס, התחילה מהומת אלוהים ברחוב, בני אדם ומכוניות שעטו במהירות והיו צעקות ויריות ובלגן שלם. התרחקתי משם כל עוד רוחי בי ונסתי על נפשי לכיוון תחנת האוטובוס הביתה. לקח שעתיים עד שהאוטובוס הגיע כדי לאסוף אותנו.

כשהגעתי סוף-סוף הביתה, ראיתי בטלויזיה את מה שהתרחש. הודיתי לאלוקימתינו האדירות על ששמרה עלי. לא ברור לי למה הייתי צריכה להקלע שוב לארוע כזה, אבל כנראה אלה החיים שלי. אני לא ממש יודעת אם בא לי לנסות ולהפגש שוב עם ההיא. אני מאמינה בגורל ואולי היה זה אות אזהרה בשבילי מפניה?

Mina

I had my not fair share of encountering into terror events in my life, and yesterday was not different. I went off the bus at the Azrieli bus stop, and made my way to the shopping centre in order to meet with somebody I met at the dating site, after speaking with her on the phone. The conversation was nice, but it's no guarantee for anything. A meeting face to face might not end nicely.

I didn't make it, because the minute I went off the bus, a turmoil started, people and cars were running rapidly, and there was shouting and gun shooting and a whole balagan, total mess. I fled away as fast as I could toward the bus stop home. It took two hours until the bus came to collect us.

When I finally arrived home, I saw on TV what happened. I thanked our mighty Goddess for guarding me. I don't know why I had to encounter again into such an event, but it seems that this is my life. I'm not so sure if I feel like trying to meet again that person. I do believe in fate, so perhaps it was a sign of warning for me from her?

נאדיה

הטרוריסטים אינם מפסיקים. בכל יום עוד דקירות ועוד התקפות עלינו לרוצחנו. נראה שהם יצאו מדעתם בעקבות ההסתה ושטיפת המוח שמנחיתים עליהם מנהיגיהם הארורים. אבל הם לא יצליחו. אנחנו איתנים ונעמוד לנצח. כבר עברתי כברת חיים כדי לחוות ולדעת שאין דור שבו אין הם עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך יהיה גם הפעם.

אני מקוה שכל מי שינסה להרים עלינו את ידו – יושמד מיידית. למה רק פוצעים אותם? בשביל מה לוקחים אותם אחר כך לבית החולים? הטיפול בהם עולה לנו כסף. מי משלם את זה, משרד הבריאות? משרד הבטחון? משרד ראש הממשלה? והכל הרי מהמסים שלנו! עדיף שיחסלו אותם במקום וזהו.

Nadia

The terrorists do not stop. Each day more and more stabbings and attacking us with the purpose to murder us. It seems that they have gone out of their minds due to the inciting and the brainwash they are having from their damned leaders. But they won't succeed. We are standing firmly for ever and ever. I have went through a significant part of a life and experienced enough to know that there is not a generation when they don't rise up against us to destroy us, and the Holy One, blessed be He, rescues us from their hands. So will be this time too.

I do hope that anyone who tries to raise his hand against us – will be destroyed immediately. Why just injure them? Why are they taken to the hospital after the event ends? Treating them cost us money. Who pays for this, the Ministry of Health? The Ministry of Defence? Prime Minister's Office? And it's from our taxes! It's better that these terrorists will be destroyed on the spot, there and then, and that it.

♀♀

בתמצית:

החארות לא ינצחו אותנו!

In essence:

The dreks won't defeat us!

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי

ארץ אוכלת יושביה A  Land that Devours its Inhabitants

נחתנו בסביבות 5 לפנות בוקר. אני לא אוהבת לטוס (בלשון המעטה), קל וחומר בלילה. ביאטריס ואני מנצלות את זמן הטיסה לחלומות. בהתחלה לא הייתי מסוגלת להרדם למעלה באויר וכתוצאה מכך היה הולך לי כל היום. עם התרגלותי ל"שגרה", הצלחתי גם אני לעצום עין ולתפקד במהלך היום של הנחיתה בארץ.

איננו סוחבות איתנו כבודה רבה, רק את התיקים האישיים שלנו, כך שאין אנו מתעכבות ועושות דרכנו לקפה של בוקר. אנחנו אוהבות להתנהל בנחת. יש לנו כחצי שעה עד לרכבת של 6 שתיקח אותנו לחדרה ומשם הביתה במכונית. יש יתרון שאחד הילדים גר בחדרה ואפשר לחנות אצלו את האוטו.

בדרך אנחנו עוצרות לקניות כדי שיהיה לנו מה לאכול. מאז התחדשו המהומות, ביאטריס מסרבת בכל תוקף לקנות אצל בני דודינו. לפיכך, למען שלום-בית, עלי לחשב תקציבנו מחדש וזה עולה לנו ביוקר רב יותר מאשר אצל הישמעאלים. לדוגמא, בדוכן גן שמואל מוכרים שקדים ב-118 ₪ לק"ג. מאה ושמונה עשרה שקלים חדשים!!! למזלנו, מצאנו בשוק בכרכור ב-50 ₪.

אם כבר מדברות על יוקר המחיה ועל הבּוֹרוֹת בתקציב, כדאי שרשויות המס יבדקו את כל הכסף השחור שעובר במגזר הישמעאלי. בכל זאת, 20% מהאוכלוסיה וחלק די נכבד ממנה מעלים את הכנסותיו. הבעיה היא שמפחדים להתעסק איתם והתוצאה היא שמכבידים את היד על האזרחים הישרים ועל אלה שאינם יכולים להתחמק מדיווח אמיתי.

אנחנו מפנקות את עצמנו בארוחת בוקר במתחם הקניות בגן שמואל. שבעות וטובות לב אנו עושות סיבוב כדי לתפעל את הרגלים. אני מביטה על טאבלט אדום בחלון התצוגה שמושך לי את העין. מעיינת במפרט שלו ומוצאת שזה מתאים לצרכים שלי. מזמן תכננתי להחליף את המחשב הנייד בטאבלט במשקל קל יותר לטיסות. עכשו מצאתי.

כבר שעת צהרים עת אנו מגיעות הביתה. פורקות את עצמנו ומתישבות בגינה לבדוק את הרכש החדש. מדליקה את הרדיו כדי לשמוע חדשות והעולם נחשך. כל השמחה על החזרה ארצה, על השמש הזוהרת ומזג האויר הנעים, הופכת לאוזניים כרויות לשמוע את העדויות והזוועה. אני מתרגמת לביאטריס את הדיבורים ורואה בדמיוני מה שמתרחש אצלה בראש. לוא יכלה, היתה אורזת את עצמה ועושה אחורה פני חזרה פאריזה. עכשו היא תקועה פה כי מועד הכרטיס שלה חזרה רחוק מספר שבועות.

אינני יכולה לומר שאני רגילה למה שקורה, משום שאי אפשר להתרגל לזה; לא לצוקים – איתנים ככל שיהיו ולא לעמודי ענן למיניהם. יחד עם זאת, זו הארץ שלי והמצב הבטחוני החסר מלוה אותי כל חיי. היא, לעומת זאת, מוצאת קושי רב בהתאקלמות פה והדילמה העיקרית בחיינו היא להחליט היכן לגור. אני מעדיפה את הארץ, כמובן, אך צריכה להתחשב גם בה. בינתיים אנחנו מיטלטלות בין שם לכאן. יהודיות נודדות.

עופרה חזה – קדיש

Ofra Haza – Kaddish

יהא זכר הנרצחים ברוך ושלא נדע יותר טרור, פיגועים ודאבה!

A  Land that Devours its Inhabitants

We landed around 5 in the morning. I don't like to fly (it's an understatement), all the more so at night. Béatrice and I dream during the flight. At the beginning, I couldn't sleep up in the air, so the whole day was ruing for me. When I got use to this "routine", I managed to close my eyes and function during the landing day in Israel.

We don't schlep much luggage with us, only our personal handbags, therefore we don't get held and make our way to a morning coffee. We like to do things calmly. We have an half an hour until the 6 o'clock train that will take us to Hadera and from there home in our car. There is a benefit that one of my kids lives in Hadera, so we can park the car there.

On our way home we stop to shop so we'll have things to eat. Since the Palestinians renew their riots, Béatrice unequivocally refuses to shop at our cousins. Therefore, for the sake of domestic peace, I have to recalculate our budget, which cost us dearly, much more than we used to spend at the Ishmaelites. For example, at the shop in Gan Shmuel, they sell almonds for the price of 118 ILS per kilo. One hundred and eighteen Israeli new shekels!!! Fortunately, we found them for 50 ILS in the market of Karkur.

If we're talking about the cost of living and about the holes in the national budget, in is advisable for the tax authorities to check all the black money that is transferred within the Ishmaelite section. They are 20% of the population and a great part of them evade their income. The problem is that the authorities are scared of dealing with them, therefore the result is that honest people are paying the price and the taxes, as the authorities pursue them and those that can't escape of it.

We indulge ourselves with breakfast in the shopping centre. Satisfied and happy we walk around to activate our feet. I'm looking at a red tablet that draws my eyes at the display window. After studying its specifications I find that it meets my needs. For a quite a long time I planned to replace my laptop with a tablet as the latter is lighter to schlep. Now I found what I was looking for.

When we arrive home it is already noon. We unpack ourselves and sat down in the garden to check the new acquisition. I turn on the radio to listen to the news, and the whole world darkens. Our joy of coming back to Israel, of the shining sun and the pleasant weather, turns into attentive ears to hear the evidence and the horror. I translate the talking to Béatrice and can see in my mind what's going inside her head. If she could, she would pack herself and go back to Paris. Now she's stuck here because her return ticket is due for a few weeks.

I can't say that I'm used to what is happening, because nobody can't get use to this; not to the terror and all the bloodshed. Yet, it is my country and the lack of safety accompanies my whole life. She, on the other hand, finds it very hard to acclimate here in Israel, and the maid dilemma we have is to decide where to live. I prefer Israel, of course, but I also have to take into consideration her needs. In the meantime, we wander between there and here. We are the wandering Jews.

Partisan Song sung by Annie Lederhendler

May the memory of the murdered be blessed, and may we never again experience any terror attacks, as well as grief!

טֶרוֹרִיסטָה קָמִיקָזָה Terrorista Kamikaza

התמונות על המסך רצות, הקרין הבולגרי מוסר מידע מקוטע. מבין בליל מלותיו אני מצליחה לפענח בקושי שתיים: טֶרוֹרִיסטָה קָמִיקָזָה. מחבל מתאבד.

בכל פעם שיש פיגוע, אני נזכרת בקודמים לו. כמו כולנו, מן הסתם. הפעם הראשונה בה נחשפתי לטרור, היה הטבח בנמל התעופה לוד. הייתי בטירונות בצריפין ולאף אחת מאיתנו לא היה מושג מה קורה במרחק מספר קילומטרים מאיתנו. רק העיתונים בישרו לנו למחרת שבשעה שעסקנו בשלנו – פעל הרוע במטרה לטבוח חפים מפשע.

מאז, זרמו מעט מדי מים בירדן והטרור הלך וגבר. וגם התקרב.

The pictures on the screen are running while the Bulgarian speaker delivers fragmented information. Among his medley words I hardly succeed to decode two: Terrorista Kamihaza. A suicide terrorist.

Each time when there is a terrorist attack, it reminds me of the previous. As all of us, probably. The first time I was exposed to terror, was at the Lod Airport massacre. I was at basic training in Tzrifin and none of us had any idea of what was going on a few kilometres from us. Only on the next day the papers informed us that at the time we were mining our business (meaning – training to become soldiers) – evil acted and slaughtered innocent people.

Since then, a lot of water ran in the Jordan River and the terror increased. And came near as well.

יום רביעי, ב' באיר התשנ"ד (13.4.1994)

יום הזכרון לחללי צה"ל

אני נפגשת עם אמי בתחנה המרכזית בתל אביב כדי להמשיך משם לאזכרה בבית הקברות בחולון. אמי יורדת מן האוטובוס ופורצת בבכי של הקלה כשהיא מבחינה בי. "אל תשאלי", היא מסבירה למראה גבתי המורמת, "כששמענו את החדשות ברדיו – חשבתי שאני יוצאת מדעתי. פחדתי שאת שם."

אכן, הייתי אמורה להיות שם, בתחנה המרכזית בחדרה, בשעה שהמטען הראשון התפוצץ. היתה לי התלבטות אם לקחת את המכונית או את האוטובוס. תמיד העדפתי את זה האחרון, אך הפעם החלטתי להתפנק.

Wednesday, B Iyar 5754 (13.4.1994)

Day of Remembrance for the Fallen Soldiers of Israel

I am meeting with my mother at the Tel Aviv Central Bus Station in order to continue from there to the memorial at the cemetery in Holon. My mother gets off the bus and bursts into tears of relief when she spots me. "Don't ask", she explains to the sight of my raised eyebrow, "when we heard the news on the radio – I thought that I'm going out of my mind. I was terrified to the thought that you might be there."

Indeed, I was supposed to be there, at the Hadera Central Bus station, when the first explosive device exploded. I was uncertain about what I should do: weather to take the car or the bus. I always preferred the latter, but this time I decided to indulge myself.

יום ראשון, כ"א בחשון ה'תשס"ג (27.10.2002)

צומת כרכור, כביש 65

אמנם כפו עלינו שעון חורף, אך גם בשעת אחר צהרים זו עדיין חם למדי, שום חורף באופק. אני יורדת מן האוטובוס הממוזג שהביא אותי מקציר, הישר אל החיק החמים של החוץ הבוהק. פוסעת על האספלט זרוע הנקבים, משתדלת לא לדרוך על הפחם השחור המרוח עליו. חוצה את השדה המפריד בין התחנה לקניונית אלונית לעבר בית הקפה, שם ממתינה לי פגישה עסקית. שרידי מתכת פזורים סביב, נעוצים באדמה הנטפלת לנעלי, מעידים באלם על שארע כאן שבוע לפני כן.

Sunday, 21 Heshvan 5762 (27.10.2002)

Karkur Junction, Road 65

Although we were forced to change to winter time, but in this hour of the afternoon is still quite hot, no winter in the horizon. I'm going of the bus that brought me from Kazir, directly to the warm lap of the gleaming outside. I'm pacing on the perforated asphalt, trying not to step on the black charcoal which is spread on it. I'm crossing the field that separates between the bus station and Alonit shopping centre, towards the coffee shop, where I'm expecting a business meeting. Metal remains are scattered around, stuck in the soil that glues to my shoes, silently evident about what had happened a week ago.

האנדרטה בצומת אלונית

יום רביעי, א' באדר ב' ה'תשס"ג (5.3.2003)

חיפה

אני יוצאת מבית הדין הרבני שמחה וטובת לב: לאחר מסכת דיונים מתישים, אני משיגה סוף-סוף החלטה לטובתי. שמה פעמי לתחנת האוטובוס הקרובה. מספר דקות של המתנה ואז… מה שנדמה לי כבום על קולי, מהדהד במרחק מספר רחובות מאיתנו, הממתינים. אני נושאת עיניים השמימה, אך שום מטוס אינו חולף מעל. "זה פיגוע", אומרת מישהי לידי. אינני שואלת אותה מִנַיִן לה. פטריית עשן עולה מעלה ונעה לכל רוח, גם לכיווננו.

אוטובוס מגיע, מכוסה כולו בפיח ובריחות חריכה. הדלת נפתחת. בפנים, נוסעים נרגשים. הנהג מושך את בלם היד וקם, חיוור כסדין. "מה קרה?" אני שואלת, "באמת פיגוע?" הנהג מוציא מתיקו בקבוק מים ולוגם ממושכות. אני מבחינה בגפיו הרועדות. "נורא!" הוא ממלמל, לוגם שוב. הצבע עדיין לא שב אל פניו. "האוטובוס שנפגע היה מאחורי, ראיתי את הפיצוץ דרך המראה." הוא פונה אל הנוסעים: "כולם בסדר? מישהו רוצה מים?"

כל מי שהיה לו סלולר, החזיקו ליד האוזן, מרגיע את בני שיחו שהוא עדיין חי.

Wednesday, A Adar B 5763 (5.3.2003)

Haifa

I'm leaving the rabbinic court pleased and happy: after a web of exhausting hearings, I finally achieve a decision in my favour. I'm heading to the nearby bus station. A few minutes of waiting and then… What seems to me as a supersonic boom, echoes in a distant of a few streets from us, the waiting. I'm lifting my eyes to the sky, but no passing airplane is in sight. "This is a terror attack", says somebody near me. I don't ask her how she knows. A smoke in a shape of a mushroom rises up and moves in every direction, towards us as well.

A bus arrives, covered all over with soot and smells of burning. The opens. Inside, excited passengers. The driver pulls the brake and stands up, pale as a sheet. "What happened?" I ask, "really a terror attack?" The driver pulls out of his bag a bottle of water and takes a long sip. I notice his shivering limbs. "Awful!" he mumbles, taking another sip. The colour hasn't yet return to his face. "The bus that was hit was behind me, I saw the explosion trough the mirror." He turns to the passengers: "Is everybody all right? Does anybody want some water?"

Everybody who had a cellular phone, held it tight to their ears, calming the other side they are still alive.

שבת שובה, ח' בתשרי התשס"ד (4.10.2003)

חיפהמסעדת מקסים

האשה שלי ואני תכננו להפגש אחר הצהרים עם הילדים והנכדים במסעדת "מקסים" בחיפה. יורדות אל שפת הים. שבת חמימה, נעימה. רחש האדוה ממלא אותנו עדנה, נחת. ידה האוחזת בידי משלחת בי רטטים. היא משהה פסיעתנו ומביטה עמוק בעיני. זרועותיה נכרכות סביבי ואני שוקעת לתוכן, אהבתה עוטפת אותי. מעולם לא חשתי חמימות כזו. שלמות. ודאות. נשיקתה… מעולם לא ידעתי חמדה כזו…

פיצוץ נורא מחריש את אוזנינו. נדמה כי האדמה סביבנו רועדת, אך אלה הם רגלינו המסרבות לשאת אותנו ואנו קורסות על החול המתערבל. שביבים נישאים באויר, מקשים על הנשימה. עשן סמיך מיתמר משרידי המקום בו היינו אמורות להתכנס על טפינו בעוד זמן קצר.

קמות. מנערות את בגדינו. היא מביטה בי בדאגה. קשה לי להשתלט על הרעד שאחז בי. היא מחבקת אותי, נוסכת את אהבתה. אחר, מזדקפת, מניחה ידיה על כתפַי ואומרת בקולה הרגוע שאנחנו בסדר ומודה על כך לא-לוקימה. אני לא ממש, אך סומכת עליה, שואבת ממנה כוח. נחלקות בתפקידים: היא מתקשרת למרפאה שלה ומארגנת את צוותי החרום. אני מתקשרת לילדים לבדוק היכן הם. בקול הלום, רועד, אני מדווחת להם על שארע ומפנה אותם לביתנו.

למחרת, ידווחו בעיתון שהמחבלת עברה דרך ברטעה, ליד קציר, בדרכה לְפַגֵעַ.

Shabbat Shuva, Heit Tishrey 5764 (4.10.2003)

Haifa, Maxim Restaurant

My woman and I planned to meet in the afternoon with our kids and grandkids at the Maxim restaurant in Haifa. We are heading to the beach. A warm pleasant Shabbat. The gentle sound of the wavelet fills us with tenderness, pleasure. Her hand holding mine sends quivers all over me. She slows down our pacing and gazes deeply into my eyes. Her arms are wrapped around me and I sink into them, her love envelopes me. I never felt such warmth before. Completeness. Certainty. Her kiss… I never knew such pleasure…

A horrible explosion deafening us. It seems like the earth around us is shaking, but it's our feet refusing carry us, and we collapse onto the stormy sand. Fragments float in the air, making it hard to breath. A thick smoke ascends from the remnants of the place we meant to gather with our offspring in a short time.

We get up. Shaking our cloths. She looks at me worriedly. I find it hard to stop the trembling that controls me all over. She embraces me, pouring her love. Then, standing straight, she puts her hands on my shoulders, saying in your calm voice that we are OK, and thank the G-ddess for it. I am not really so, but trust in her, depending on her strength. We divide our duties: she calls her clinic and arranges the emergency team. I call the children to check where they are. In a shocked, trembling voice, I report to them about what has happened and direct them to our home.

The day after, the papers will report that the terrorist went through Barta'a, near Kazir, on her way to execute her terror attack.

יום שלישי, ב' בחשון התשס"ז (24.10.2006)

חדרה, השוק העירוני

אני בכיוון השוק כדי לרענן את מצבת הירקות והפירות. הדוכנים מציגים כל טוב, שפע של תאוה לעיניים ומן הסתם גם לחך. שעה לאחר מכן, אני עומדת בתחנה, ממתינה עמוסת מצרכים לאוטובוס שיסיעני הביתה. מספר מטרים מכאן, ליד חנות הפלאפל, יישמע פיצוץ עז, שיחריד את כל חדרה וירצח קונים ועוברי אורח תמימים 24 שעות לאחר מכן, עת אהיה בביתי בקציר, חותכת לי סלט טרי מהירקות שקניתי.

Tuesday, B Heshvan 5767 (24.10.2006)

Hadera, City Market

I'm heading the market in purpose of refreshing the vegetables and fruit stock. The stands present abundance of the best merchandise which is delight to the eye and probably to the palate. An hour later, loaded with ingredients, I'm standing at the bus stop, waiting for the bus to take me home. A few meters from here, near the falafel store, a mighty explosion, which will horrify all of Hadera and will murder innocent customers and passers-by, will be heard 24 hours later, when I will be at my home in Kazir, cutting the vegetables I bought to to make a fresh salad.

שוק עירוני חדרה

הגרסא המקוצרת:

טרור. זה לידנו, בכל מקום אליו נשים פעמינו. למה? כי אנחנו יהודים.

The short version:

Terror. It is near us, everywhere we go. Why? because we are Jews.

Lainy Alison – All Meadows and Goddesses 

חומר למחשבה:

תמיד, אך בעיקר בשעה קשה זו, כדאי לנו לעצור רגע, לעשות חושבים ולבדוק את עצמנו – היכן אנו יכולים לתרום למניעת דברים כאלה. היכן אשמים העומדים בראשנו באי השלום?

Food for the thought:

Always, but especially in this difficult time, it is worthwhile to stop for a moment, do some thinking and examine ourselves – how can we contribute to prevent these things. Where are we to be blamed for the lack of peace?

Howard Goodall – "The Lord Is My Shepherd"

חפירות:

  1. טרור ויקיפדיה
  2. התחנה המרכזית בחדרה ויקיפדיה
  3. הפיגוע בצומת כרכור חדשות Y-net
  4. הפיגוע בקו 37 בחיפה ויקיפדיה
  5. הפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה ויקיפדיה
  6. הפיגוע בשוק בחדרה מעריב nrg

Diggings:

1. Terrorism Wikipedia

2. Karkur junction suicide bombing Wikipedia

3. Haifa bus 37 suicide bombing Wikipedia

4. Maxim restaurant suicide bombing Wikipedia

5. Hadera Market bombing Wikipedia

 

עדכון: פיגוע דריסה ודקירה בתחנת האוטובוס ליד קיבוץ גן שמואל (11.10.15)

Update: Terror attack at the Gan Shmuel bus stop (11.10.15)

בני, גיבור התהילה, סליחה

תחנת האוטובוס ביציאה מחדרה, י"ט בטבת התשס"ט 15.1.09

קהל הממתינים היה משועמם. חצי שעה עברה ואוטובוס לקציר אין. אני מעבירה מבט סביב. חדרה. עיר של פיגועים. שרק לא יבוא לי פיגוע עכשו. לא בא לי למות. עדיין לא. גם לא להפצע. אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עכשו, אני פצועה מספיק מהחיים. אוירה של מתח באויר. הידיעות מעזה זורמות מתוך טרנזיסטור רחוק. בית הקפה הסמוך משדר תמונות מלחמה. שרק לא יפלו לנו חיילים. הלואי ויחזרו הביתה בשלום. אתן אומרות אמן, נכון?

כבר יותר מחצי שעה. כמעט שעה עברה ההמתנה היא חיינו. פקח עובר ונעצר ליד מכונית מסחרית כחולה, בוחן אותה בעיניים רעבות, מכשירו נכון להקלדה. הוא מעיף מבט סביב, אולי יבחין בדמות כלשהי השועטת בבהילות לבטל את הרוע בטרם תהפוך זו לגזֵרה כואבת בכיס. אף אחד אינו נראה באופק. הפקח מצמיד את הנייר שהפיק אל מגב המכונית.

שולפת את מצלמתי. העצים נראים יפה היום, מסורקים, מסודרים, נכונים להנצחה. בחור צעיר חולף לידי, קביו נושאים אותו לאט על רגלו האחת. הוא עוצר ליד המכונית הכחולה, מביט באי אמון על החלון הקדמי. בספסל שלידי, אשה מצקצקת בלשונה, מוחה דמעה מעינה. אני מהנהנת אליה בהשתתפות. גם עיני אינה יבשה. הבחור שולח מבט לצדדים, אחר כך מסתובב אלינו, פניו מכורכמות. הוא אוסף את הדו"ח ומדדה אל צד הנהג. המכנס המיותם, המקופל בקפידה תחת ירכו, מחמיר אלינו מבט בתוכחה רועמת.

בחלוף מכוניתו לידינו, אני מנסה לפגוש את מבטו, אך הוא כבר הרחק מאיתנו. הוא מסתכל קדימה, ארשת פניו אומרת השלמה.

הגרסא המשלימה:

ואמש… כמדי שנה, נאספו המכובדים לטקס פתיחת ארועי יום הזכרון. וכמדי שנה, על אף גילו המופלג, טרם השכיל נשיאנו הבלתי נלאה ללמוד ענוה, צניעות ומתן כבוד מה הם. כמדי שנה, במקום שיגיש הלה את הלפיד לאלמנה, מגישה התורנית את הלפיד לנשיא. והבוקר, אני משערת שזה יחזור על עצמו: הנבחרת מסכימה להגיש את הזר לנשיא כדי שהלה יניחו על הקבר.

הגרסא המקוצרת:

תהא נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים ובבנין הארץ ננוחם.

קציר, יום הזכרון לחללי צה"ל

ה' באייר התש"ע 19.4.10

עוד מחוויותי ביום זכרון אחר