ארכיון תג: פרופסור עוז אלמוג

תרבות הרייטינג

שלשום הגיע אלי בדוא"ל מאמרו המרתק של פרופסור עוז אלמוג והריני מביאה אותו כלשונו, ברשותו של מחברו.

החיוך של ארז טל

עוז אלמוג

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שנעצה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

——————

בדוא"ל שהועבר אלי היו הערות של שרשרת שולחיו, ביניהן: "גם אני מזדהה עמוקות עם הכתבה…
מה יצרנו? תרבות הריק…" "אני עד כדי כך מזדהה עם הכתוב שיש לי עכשיו ממש דפיקות לב מואצות. אנא אנו באים???? איני יודעת אם לא אקריא את המאמר הזה לתלמידי ואשאל לחוות דעתם. תודה רבה!"

—————-

אני קוראת את הכתוב ולבי נחמץ על ההחמצה שהדור שלי אחראי לה. הדור שלי הוא דור מלחמת יום כיפור שלחם על הגנת קיומנו במדינה שלנו. בני הצעיר נולד במלחמת הבוץ הלבנוני. ככל אם עבריה, הריני גאה בצאצאי, אם כי חבל לי על שהם וחבריהם יוצאי דופן המה בקרב בני דורם. אני, לביתי הפרטי עשיתי כמיטב יכולתי, וכך גם כמה מחברותי, אך אנו בהחלט מכות על חטא על שלא השכלנו לחנך כראוי את הדור כולו. אם מאן דהיא מדמיינת אותנו הולכות בעצמנו מבית לבית ומבית ספר לבית ספר ומחנכות, אז לא לכך התכוונתי, אלא לחוסר המעורבות שלנו בנעשה בחדרים החשוכים של ממשלות ישראל לדורותיהן, בעיקר בממלכת משרד החינוך. אני מאמינה שהשינוי יכול לבוא מלמעלה, מעמדות הכוח של השלטון, שעל פי נציגינו שם יישק דבר. היינו צריכות לשלוח (או שמא לקום בעצמנו ולשמש) נציגות ראויות יותר מרוב אלה שישבו ויושבים שם דבוקים בחוזקה לכסאותיהם, הבטוחים שמטרת הגעתם לבית הנבחרים היא אך ורק לעשות לביתם ולא לבית העם הנאנק תחת עוּלם המיותר ומממן אותם. המעטות ששלחנו, הישרות והחרוצות (מישהי זוכרת את מפלגת ד"ש?), נפלטו משם עד מהרה, היות והן לא הצליחו לצלוח את הבוץ הפוליטי המטנף במטרתן לעשות לתיקון הקלקולים. מלחמת מעטות נגד רבים אינה מצליחה ברוב המקרים.

מה הפתרון? כבר כתבתי בעבר שיש כזה והוא פשוט ביותר: לנהוג ביושר וביושרה. יש לטהר את בית הנבחרים עד היסוד, להעיף את המושחתים העומדים בראשינו ועושקים אותנו ולהקים לנו מנהיגים ישרי דרך. איך כתב פרופסור אלמוג על בני דורו: "מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש". אנשים ישרים אכן נסו מהפוליטיקה כל עוד רוחם בם משום שסרבו להתלכלך בטינופת. האמיצים המעטים שהעיזו לטבול את ידם בסחי במטרה להרחיק את השרצים ששורצים שם, נכשלו. אני סבורה שאפשר עדיין לתקן. את הנעשה אמנם אי אפשר להשיב, אך את הנוכחים שם אפשר לסלק ולהתחיל מחדש עם בדק בית יסודי ושידוד מערכות. לזה צריך אנשים ראויים ואני מקוה שישנם עוד צדיקים בסדום (צדיקות מעטות יש והן בהחלט נכונות) שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול ולמלא ביושר את המשימה הלא קלה הזו.

פני הדור כפני הטלויזיה המשדרת אליו. הרי לא אטול שום קורה מבין עיני אף אחד אם אזכיר שסוג התרבות הנצרכת הינו פועל יוצא מן החיברות שלנו, מן הערכים (או חוסר הערכים) שספגנו ראשית לכל במשפחתנו (הן הגרעינית והן המורחבת), ממה שלמדנו בגן ובבית הספר, מהחברה בה אנו חיים ובעיקר –ממה שאנו רואים וחווים בסביבתנו הקרובה וגם הרחוקה. הדור שעליו מדבר פרופסור אלמוג מחובר רובו ככולו אל הכפר הגלובלי ושואב משם את ערכיו ומושגיו, במקום להתחבר בעיקר (אך לא רק, כמובן) אל ערכי עמו ולשאוב ממקורותינו החכמים. חבל גם שהדור הזה בחר לחקות את הקלוקל, המיידי, חסר הסבלנות והסובלנות, כגון מה שמגיע מארצות הברית, שבמכוון אינני מכנה אותה תרבות במובן העמוק של המלה. אמנם זו מכונה תרבות, אך מי ששומרת נפשה מומלץ לה לרחק ממנה פרסאות רבות ככל האפשר. במקום לשאוב מן הראוי והמיטב שמציעה החשיפה אל תרבויות אחרות, בוחר חלק גדול מדור הריק לצרוך את הכאן ועכשו וממש לא אכפת לו שאחריו המבול. זה דור שמאן דהיא ממנו העירה לי פעם על האומץ שיש לי (לטענתה) לפרסם מגילות ארוכות על אף שלקוראים אין סבלנות לקרוא מעבר לשתי שורות במציאות הזו של סיסמאות ותמצות קלוקל, של עוני בשפה ושטחיות. נו, טוב, אני הרי מתכתבת עם עצמי, אז אני ממשיכה בשלי…

אנחנו חינכנו את הדור הזה. ירקנו הרבה מאוד דם והשקענו את מיטב יכולתנו ומאמצינו במה שהאמנו שאנו צריכות להעביר לצאצאינו. למה זה לא עבר כפי שתכננו? כי אנחנו לא לבד. לסביבה השפעות חזקות יותר מכל ערכים של משפחה, גם המלוכדת, החמה והאוהבת ביותר. גם את הנכדים הפסדנו, לצערי.

ארז טל הינו דוגמא מובהקת לכך שאין דבר בטוח, שלא תמיד הבטחות מתקיימות. ההתחלה המבריקה שלו היתה ב"העולם הערב" בערוץ 2 הנסיוני (שגם הוא אבד בדרך אל הרדידות). לאחר מכן, הוא עשה את "רק בישראל", שהיתה לא יותר מנחמדה ומצחיקה, אך אני בספק כמה ידעו לצטט ממנה קטעים או אם הוציאה מטבעות לשון כמו "העולם הערב". מה שאני זוכרת מהתוכנית, זה רק את אורנה בנאי הכשרונית בתור לימור המהממת, אבל זו רק אני.

איך מעבירים מעלינו את רוע הגזרה של תרבות הרייטינג? גם פה יש לי פתרון פשוט: שידוד מערכות יסודי. למחוק מחיקה מוחלטת את השטויות המשודרות כיום ולהפנות את כל התקציבים ליצירה מקורית איכותית כגון שבתות וחגים, מעורב ירושלמי, בטיפול, חטופים (תהיה עונה שניה, יש!!!) ועוד שנעשו כאן. הסליחה עם אלה שלא הזכרתי, כולל אלה הנמנים על ז'אנרים אחרים כמו זה הסאטירי של ארץ נהדרת הנפלא. חלק מהן נקנה על ידי רשתות מכובדות בחו"ל, מה שמוכיח לנו שלמרות שהיצירה נוצרת בעברית, אפשר בהחלט למוכרה לגויים, גם אם הם עורכים בה שינויים כדי להתאימה לקהל.

ידיד שלי (מהדור של פרופסור אלמוג) נקלע לבית מאן דהוא ומצא אותו יושב דבוק לתוכנית ראליטי על יפות וחנונים. לאחר מספר דקות בהן בהה ידידי בעל כורחו במתרחש על המסך, הוא חש צורך עז להקיא ולפיכך חש האיש חיש למלט את נפשו מהאיחס. את תובנתו מן החויה המחליאה סיכם באוזני במלים הבאות: "אין צורך להלחם בעם ולדכא אותו כפי שנעשה בסין ובמדינות כמותה, מספיק לטמטם את העם באמצעות החרא שמציגים בטלויזיה וכך לשלוט בו." כמו כן, תהה ידידי איך זה שהחנונים נחשבים לחכמים אם היו כל כך טפשים להסכים להשתתף בתוכנית כזו. האם הכסף יעוור עיני כל ויענה הכל?

אין לנו טלויזיה שמשדרת איכות. למה? כי יש את התפישה שאותי כל כך מקוממת, לפיה צרכנים המחפשים איכות מעטים המה ולכן הם אינם נספרים. אף אחד אינו מעלה בדעתו ש"מסעודה משדרות" כבר אינה אותה אחת משנות המאה שעברה וכי גם היא התפתחה וזכתה ללמוד ולהתקדם בחיים וכדאי כבר להשמיט את המושג הזה ממקומותינו ולכוון גבוה ככל האפשר. כשהברירה תהיה בין גבוה לגבוה – לא תהיה בעיה של רייטינג ונהירה אל הנמוך, נכון?

אולי. אפשר רק לקוות. לטוב, רק לטוב.

אחד מקרובי, מהדור הישן, נהג לומר לילדיו באידיש: "טמבל, נעם א ביכל אין די האנט" (טמבל, קח ספר ביד). זה היה בטרם פרצה הטלויזיה בישראל להשחית את חיינו

הגרסא המקוצרת: אין. רוצים שינוי!

קישורים:

1. האתר המעניין של פרופסור אלמוג

2. מה שכתבתי מזמן על התרבות (תמיד כדאי לשנן שוב)