ארכיון תג: פרנסה

אהבה או פרנסה Love or livelihood

נכדים זו שמחה

נכדים זו שמחה  Grandchildren are joy

 

עשי אהבה או לביתך

Make love or make a living

 

את יכולה לתכנן כאוות נפשך, אך החיים הם שקובעים לך בסופו של דבר. רבות מדובר על החופש לבחור, לעשות ולבצע, אך המציאות היא שכמה שלא תתכנני, תשתדלי ותנסי להגשים, לא הכל נתון בידייך. או שמא כן? הקשקוש הניו-אייג'י אומר שהכל נתון בידינו, שאנחנו רק צריכות להתחבר ליקום ולשפע האינסופי שבו והחיים יהיו טובים אלינו. אשרי המאמינה.

יש דבר כזה שנקרא פרנסה, שבלעדיו חיינו אינם חיים. את יכולה לאהוב עם כל הלב, אך אינך יכולה לחיות רק מאהבה. אינני מגלה לכן דבר חדש, נכון?

You can plan as much as you like, but in the end, live decide for you. A lot of talking is going on about the freedom to choose, to do and implement, but the reality is no matter how much you plan, attempt and try to make things happen, not everything is in your hands. Or perhaps it is? The new-age rattle-babble says that everything is in our hands, that we just need to connect to the universe and to the infinite abundance in it, and then life will be good to us. It may be right, but I have my doubts.

There is this thing called livelihood, which without it we can't live. You can love with all your heart, but it's not possible to live only on love. I think it's not new to you, is it?

 

אנסמבל מארק  אליהו – געגועים, חולות

Ensemble Mark Eliyahu – Longings, Sands

עולה חדשה, אוהבת את ארץ אבותיה עד עמקי נשמתה, אך כשהיא צריכה לבחור בין להשאר בארץ האוכלת יושביה, להתבטל ולכלות את חסכונות חייה ולאחר מכן לחיות על חשבון זוגתה, לבין להענות להצעת עבודה מכבדת והוגנת בנכר, לא פשוט לעשות את הצעד הנראה כמתבקש. יש צורך באומץ רב. גם בשברון לב גדול.

A new immigrant, who loves deeply her ancient-new country, but when she has to choose whether to stay in this land that devours its inhabitants, without work while wasting her life savings and after that live on the expanse of her spouse, or taking a honest fair position in the diaspora, it's not easy to take the obvious step. It takes a lot of courage. Also causes a big heartbreak.

 

Mark Eliyahu Ensemble – "Coming Back"

יש לי ילדים אהובים פה ונכדים מתוקים ואינני יכולה לעזבם. לה אין כלום פה מלבדי. כל משפחתה עזבה לנכר לאחר שהות קצרה. ישנם אנשים שתופשים מהר ומבינים שאי אפשר לחיות פה, ודאי לא תחת ממשלת העיוועים הנוכחית. אנשים נבונים אינם הולכים ראש בקיר.

My children live here and I can't leave them, let alone my sweet grandchildren. She has nobody but me. Her whole family left after a short time here. There are sharp people with a rapid comprehension that understand it is impossible to live here, certainly not under the stupid current government, where its ministers are looking after themselves instead of the people. Smart people don't bang their heads against the wall.

במשפט אחד:

את בונה את חייך לפי טעמך והבנתך, מפנה מקום לנפש אהובה ואז…

 

In one sentence:

You build your life according your taste and your understanding, making room for a beloved soul and then…

Mark Eliyahu – I will seek for you at dawn

הון שחור

"כי בתחבולות, תעשה-לך מלחמה; ותשועה, ברוב יועץ." (משלי כד 6)

עשרה שח עץ

שוב מתחילים להציק לנו עם המלשינון שלהם, במקום לנקוט בצעדים נורמליים ומתבקשים. מרוב טפשות, כי חוכמה אין כאן. לעם, שכל חייו בגולה עסק בתחבולות נגד השלטונות במקומות אליהם פוזר ונגד הפריצים הקמים עליו לרוששו ולבקש נפשו, אי אפשר לברוא אמון יש מאין, בעיקר לא כאשר הממשלות למיניהן לא נהגו בו כשורה. גם לא כאשר העם הזה חזר למולדתו הנצחית והוא מנסה לשקם את עצמו.

אף אחד אינו רוצה להיות פראייר, גם אם בבסיס, רוב בני האדם נוטים לתת אמון קודם-כל. ברגע שמעדת, כממשלה, האמון בך לא ישוקם בקלות, אם בכלל. זוכרות את "מושחתים, נמאסתם"? זה עזר לזמן קצר מאוד והממשלה כמנהגה נוהגת, אם זה מפא"י, העבודה, ליכוד והאחרות. ומי יודעת מה צופנת לנו זו שתקום עוד מעט?

המושחתים הללו אפשרו את שובם לכנסת של גנבים עם תעודות, של עברינים שהורשעו ועכשו הם שוב ליד הקופה הציבורית וישלחו ידם אל מה ששייך לנו, העם. כמה זמן אתן חושבות ייקח להם לשוב לסורם? איך אין חוק שמונע שיבה אל החיים הציבוריים ממי שהוכיחו לנו שאין לסמוך עליהם? יגידו המטומטמים ש"העם בחר אותם". ודאי שהעם בחר, כי ישנם חלקים בעם שהם לא ממש חכמים והולכים שולל אחר דברי חלקות וישנם כאלו הרוצים ביקרם של הללו כדי לקבל גם הם מיני נתחים מהשלל והביזה.

תהייה: האם יש לנו דין וחשבון נגיש ונהיר לאן הלכו 40 המיליארדים החסרים בקופת המדינה? מסמאים את עינינו ומטמאים את אוזנינו במיני דיבורים שקריים ומאשימים את המחאה החברתית שהיא זו שגרמה לחור בתקציב. מקשקשים לנו בקומקום שהצפי להכנסות ממסים היה גבוה ממה שנגבה בפועל. מאשימים את הכל – חוץ מאשר את עצמם. והיכן היה הנגיד היוצא, זה שאמור היה לשמור שזה לא יקרה?

מחאה-מחאה-מחאה!!!

שוב הציבור אשם והפעם אלה מעלימי המס, אלה העובדים בשחור וקוראים לציבור להלשין על אחיהם. אני מציעה שקודם כל יתנו לנו שרותים ואחר יעזו לגבות מס. קודם כל שיורידו את כל ההטבות הבלתי מוצדקות שיש לחברי הכנסת ולשרים ואחר כך יהינו להוריד גזרות על הציבור העמל קשה למחיתו. יש לנו ממשלה הממומנת מכספינו, אך זו אינה מחזירה לנו אותם בצורת שירותים. הכי קל להכביד היד על מי שאין להם ברירה אלא לשאת בנטל, כי מה יעשו? לא יעבדו? אז מה יאכלו?

אם הם מחפשים את ההון השחור, שיבואו למגזרים שלמים שאינם יוצאים לעבוד וחיים מכספי המסים שמשלמים האנשים היורקים דם, העמלים ביזע והדמעות אינן חדלות אצלם למראה בני ביתם המתהלכים רעבים ויחפים. אם מחפשים את ההון השחור, שיעזו וילכו אל המגזרים העובדים רק במזומן והמשתמטים מלרשום את הכנסותיהם, כי כל שקל שילך לממשלה שאינה שלהם, הוא שקל אבוד ומבוזבז.

בעיסוקַי, אינני יכולה שלא לרשום תקבולים, משום שאני עובדת עם מי שזקוקות לחשבוניות שאני מוציאה וכך מלכתחילה זה נמנע ממני; אך גם אם היה לי את האופי והעוז להעלים מס – זה לא היה אפשרי לי. לפני מספר שנים, ניסיתי לעבוד עם מישהו שקרא לי אליו כדי שאעזור לו להתקדם ולמצוא מקורות נוספים לפרנסתו, במסגרת האימון האישי והעסקי של "דין פרוטה". הלה התלונן שיש לו דין ודברים עם שלטונות המס, משום שהם טוענים שהוא חייב להם הרבה כסף והוא מנסה להוריד את התשלום ככל יכולתו ולהעביר אליהם כמה שפחות. אני חוקרת כדי לדעת כמה זה ה'הרבה כסף' שהלה חייב להם והוא נוקב במספר שמשאיר את פי פעור לרווחה. מזל שלא שוטטו זבובים במרחב הקרוב אלי. "אתה רציני?" אני שואלת. "איך הם הגיעו לסכום כזה?" הוא מחייך אלי, גאה בעצמו על שהצליח להדהים אותי ועונה: "אני מניח שיש להם מקורות להעריך…" עיני הנדהמות מביטות בו בסקרנות בוערת: "אני ממש לא מבינה, אתה רוצה לומר לי שבאמת העלמת את הסכום העצום הזה? איך הצלחת?" (ובמלים אחרות: איפה הכסף???). הוא מניף ידו ומחוה לעבר הטירה שבצל גנה ישבנו: "הכסף פה", הוא עונה בשקט וחיוכו מתרחב עוד יותר על "הצלחתו הרבה" להערים על מס הכנסה. אני ממהרת לאסוף את עצמי ונפרדת מהלה במטרה שלא לפגשו יותר, לפחות לא בנסיבות עסקיות. בל תהא ידי במעל. אני מעדיפה לישון טוב בלילה.

עשרה שח פלי

לוא המדינה היתה באמת רוצה למגר את התופעה – היא היתה יכולה לעשות זאת בהצלחה לא מבוטלת, אך כשאין רצון, גם אין תוצאות. בארצות הברית, לדוגמא, כל אחד חיב בדיווח, גם השכירים; אך "כאב הראש" השנתי הזה טוב לאזרח, משום שמותר לו לנכות את ההוצאות שלו שתורמות להכנסתו (או יותר נכון – ליציאתו לעבוד), גם אם בעקיפין. התשלום למורה הפרטי של הצאצא מוכר במס להורה וכך, אם זה האחרון מדווח על ההוצאה, יש לצפות שגם המורה ירשום את ההכנסה, משום שכאשר שלטונות המס יצליבו את המידע – זה צריך להיות מאוזן ושוה, נכון? אז איך אפשר להעלים מס במצב כזה? הנה איך בבת-אחת תעלם ההעלמה כלא היתה.

כמה בעלי מקצוע אנחנו מעסיקים ללא אפשרות לנכות את שכרם מהכנסתנו ולכן אין אנו מדווחים עליהם? כמה פעמים אנו שומעות את השאלה, "גברת, את רוצה חשבונית?" אם התשובה היא חיובית, מיד עולה המחיר בשיעור המע"מ, נכון? ומי מעונינת לשלם תוספת של 17% (נכון להיום, כי מחר זה עלול לעלות!) כשאין היא יכולה להזדכות עליה? וכמה פעמים נשאלנו, עוד טרם תחילת הערכת העבודה, אם אנחנו מבקשות חשבונית? כי אם התשובה היא חיובית, הרי שהצעת המחיר שנקבל תהיה גבוהה ולא רק בגובה המע"מ.

♀♀

בתמצית: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ח' 10)

חפירה:

יותר משליש מהצעירים מעדיפים לשלם בשחור עידו אפרתי, אתר דה מרקר

החולמים/החלמאים אנו?

משהו לא נורמלי עובר על השלטון במדינת ישראל, על אלה היושבים במרומי מגדל הכנסת, המסתפנים ומתחפרים בכסאותיהם ומשתפנים לאזור אומץ ולתקן את שקלקלו הם וקודמיהם.

מה רוצה העם? מה אנחנו בסך הכל רוצים? ככר אחד של לחם, כד אחד עם מים, מיטה כדי לישון בה, ים נקי מזיהום להתאוורר בו… האם זה יותר מדי לבקש?

כנראה שכן, כי כשאנו יוצאים להפגין במטרה להסב את תשומת הלב אל מה שלוחץ לנו וחונק אותנו וכדי שהקברניטים הכושלים שלנו יתחילו להתיחס אלינו ולטפל בתחלואים שהם יצרו – עוצרים אותנו ובאלימות.

איזו הצדקה יש לאלימות? איזו הצדקה יש לשבירת ידיים ורגליים? מצלצל מוכר?

הכיבוש משחית, אמר פרופסור ישעיהו ליבוביץ והכיבוש אכן השחית את נפשנו. אין להתפלא על מי שבמהלך שרותם כקלגסים נגחו באוכלוסיה שאינה נמנית על בני עמם (וגם אם זו לא השתתפה בטרור כלל), כשיכסחו הללו את אחיהם, דמם ובשרם. אותם שוטרים, שאינם מהססים לפעול באלימות כנגד המפגינים – לא צצו יש מאין, אלא מתוך האוירה השוררת, החיברות הישראלית של שליטה ודיכוי עם זר. יחד עם זאת, אין זה יכול להוות תֵרוץ, אלא חומר למחשבה ולהתנערות ממעשים כאלה.

העם מוחה, העם דורש צדק חברתי!

עוד חומר למחשבה

כדאי להקשיב היטב למלים המדויקות

מלים כדורבנות