ארכיון תג: צום

יום כיפור ה'תשע"ז Yom Kippur 5777

חמסה עלינו, לשנה טובה נכתב ונחתם, אמן!

חמסה עלינו, לשנה טובה נכתב ונחתם, אמן!  Hamsa on us, may we written in the book of life, Amen

בימים האחרונים דיברו על סליחות ומה משמעותה של מחילה למי שפגע בזולתו ולמי שנפגע. דיברו על התעלותו של הפרט מעל אופיו הקטנוני ועל הצורך לבקש את סליחת זולתו. מישהו התנכל לאמירה הכללית של "אם פגעתי במישהו, הריני מבקש את סליחתו". אני תוהה מה לא בסדר עם זה. אני יוצאת מתוך נקודת ההנחה האופטימית שכאשר מאן דהוא יודע במי הוא פגע – הריהו ממהר לבקש את סליחת הנפגע ואינו מחכה דוקא לערב יום כיפור. יחד עם זאת, כאשר אין אנו יודעים אם פגענו במישהו, הרי שאמירה כזאת, כשהיא נאמרת בלב טהור ובכוונה גדולה, בהחלט ראויה. אבל הרי תמיד יִמָצְאוּ אלה שלעולם יִמְצְאוּ דופי בכל דבר ויחושו חובה לעצמם לומר את ההפך ממה ששמעו.

On the last days there were a lot of talking about forgiveness and what is the meaning of forgiving to the offender and the person who was offended. Also, the talks were about one transcending above their petty nature, and the need to ask forgiveness. Somebody complained about the general declaration of "if I offended somebody, I do ash for their forgiveness". I can but wonder what is wrong with that. I optimistically assume that when somebody knows whom they offended – they hurry to ask their forgiveness and do not wait until Yom Kippur. At the same time, when we don't know if we offended somebody, than such a saying, when it comes out from a pure heart and with true intent, is certainly worthy. But there will always be found those who continuously find something wrong in anything, and will find their duty to defame and say the opposite of what they heard.

דיברו הרבה על הצד הנפגע, שכמה מטהר זה לסלוח, כי רק כשסולחים אפשר להמשיך עם החיים ולא נשארים תקועים. לפעמים אפשר למצוא קצת חוכמה בשטויות של העידן החדש. הבעיה נעוצה במה שבני האדם הטפשים עושים עם זה. פגשתי כמה אנשים "מלאי אור ותובנה" וכנראה שהקרמה שלי היא לפגוש דוקא את המזויפים והנלוזים מביניהם.

A lot of talking was about the offended side, that how purifying it is to forgive, because only when you forgive you can go on with your life and to stay stuck. Sometimes there is a bit of wisdom among the New Age's nonsense. The problem is with what the dumb humans do with it. I met people who were "full of light and insight". I guess that from all of the kind, my karma is to meet only the fakes and the crooks.

אני רואה עצמי כאשה תמימה (אך לא טפשה!), המתיחסת אל הזולת שאני פוגשת בצורה יפה ומכבדת. אני נוטה להאמין לדבריו, אף פעם אינני מחפשת לסתור אותם ומאפשרת להלה את המרחב שזה צריך. דא עקא, שמאוד מעיקה, שעד מהרה מתגלה פרצופו האמיתי ואני מתאכזבת מאוד. אני חושבת באמת ובתמים שאדם שרוממות האור והרוח בגרונו, אמור לחיות את חייו על פי ההצהרות שהוא משחרר ולא להוליך אנשים שולל (ובעיקר לא את עצמו). לא אחת נאמר לי שאני ממהרת לשפוט וכי עלי לתת לכאלה לכפר על מעשיהם (דמיינו אותי מרימה גבותי אל על בתמיהה גדולה). אין לי הרבה סבלנות לטפשים, גם אם הם חושבים על עצמם כמי שגילו את האור ואת האמת הבלעדית. אין לי כלל סובלנות למי שמזיקים לזולתם גם אם זה מבלי דעת. בעיקר לא לאלה המתרצים את מעשיהם הנלוזים כ"חולשה" ומבטיחים שיש להם "עוד הרבה מה ללמוד ולשפר" וכי הם "עובדים על זה". שיעבדו כאוות נפשם, אך למה על חשבון הזולת?

I see myself as an innocent woman (but, mind you, not a foolish one!), who respectfully welcomes the people I meet. I tend to believe to what they say, never try to contradict them, and allow them the space they need. The trouble is that very soon their true colours are revealed and I get very disappointed. I truly do think that those who speaks so highly about the light and spirit, is supposed to live according the declarations they release and not to deceive people (and mainly not themselves). I was told more than once, that I judge hastily and that I have to let those to atone for their deeds (imagine me lifting my eyebrows in a huge amazement). I don't have much patience for the stupid, even if they think they found the light and the absolute truth. I don't have any tolerance to those who damage people, not even unknowingly. Especially not to those who excuse their behaviour as it is their "weakness" and promise that they have "a lot more to learn and to improve", and that they "are working on this". May they work as they like, but why on the expanse of other people?

נינה:

ממשלה מחורבנת ופוליטיקאים מגעילים. הכל הולך לאבדון פה. אין חינוך ואין תרבות, הכל כלום. תראו מי יושב בכסאות שם למעלה ותבינו. אולי לחלק מהם יש תארים, אבל הם נותרו בהמות.

תמיד הצבעתי ליכוד, כי ככה הצביעו אצלנו בבית ואנחנו הרי ספרדים. אף פעם לא אהבתי את הנתניהו החלקלק הזה, אבל מאחר והוא היטיב עם המאיון שלנו, לא באתי אליו בטענות והצבעתי לו כל הזמן. התעלמתי מהתנהגותו הגסה והאלימה, איך שהוא והחבורה שלו העלילו עלילות קשות על יריביהם, דברים שלא היו ולא נבראו. לא אשכח לו את שתיקתו מול השלטים על הציורים של רבין במדי נאצי ואיך שהוא וחבורתו הלהיטו עוד יותר את הרוחות בשקר הנתעב הזה שאמו של פרס ערביה. זה לא סוד שידיו מגואלות ישירות בדמו של רבין. אני נגעלת מהאיש הזה! כבוד אין לו אצלי.

יש דברים שלא עושים, פשוט לא עושים! אפילו שאתה בתוך הפוליטיקה המלוכלכת והידיים שלך מסריחות מהטינופת שאתה מתעסק איתה, יש מקומות שאתה צריך להיות בן אדם, לא שמוק. בהלוויה, גם אם זה של יריב פוליטי, עליך להתנהג בכבוד ולכבד את המת ואת משפחתו, וגם את אלה שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. בושה וחרפה איך שהנתניהו הזה התנהג. כמה פעמים אפשר לשמוע אותו מדבר על יוני ז"ל? אין לו בכלל בושה, הוא דוחף את זכרו לכל חור! מי יקום ויזכיר לראש הממשלה שיוני אינו היחיד שנפל על הגנת המולדת ואחים אינם אמורים לטפס בסולם הפוליטיקה על גב אחיהם הנופלים או בני משפחה אחרים?

אני לא אוהבת ערבים ואני חושבת שלעולם לא יהיה איתם שלום. הם רוצחים ולא בני אדם ותמיד יחפשו איך להרוג אותנו. הם לא אוהבים אותנו ואנחנו לא אוהבים אותם. ככה זה. אבל כשישמעאלי בא להלוויית ישראלי, לא צריך להשפיל אותו. ההתנהגות של נתניהו כלפי אבו מאזן היתה מתחת לכל ביקורת, כמו תינוק בתינוקיה. בושה!

אם, בבחירות הבאות, נתניהו יתמודד שוב – אני ליכוד לא מצביעה!

Nina:

Such a lousy government we have and disgusting politicians. Everything is ruined here. No education, no culture, nothing. Look who occupy the sits up there and you will understand. Perhaps some of them have degrees, but they remain beasts.

I always voted Likud, because this is how my family voted since we are Sephardim. I never liked this smooth operator Netanyahu, but since he acted in favour of our top percentile, I never complained and voted for him all the time. I overlooked his rude and violent behaviour, how he and his gang falsely accused their opponents, things that never existed. I will never forget his silence facing the signs with the portrait of Rabin wearing Nazi uniform, and how he and his gang incite the people with this revolting lie that Peres's mother was Arabic. It is not a secret that his hands are directly contaminated with Rabin's blood. I am disgusted with this man! I don't respect him at all.

There are things that one shouldn't do, just not! Even if you are in the dirty politics and your hand stink from the filth you are dealing with, there are places when you have to act as human, not as a shlong. When attending a funeral, even if it's of a political opponent, you have to behave with respect and honour the deceased and the family, as well as those who came to pay them the final respect. Such a shame how Netanyahu behaved. How many times should we hear him talking about his deceased brother? He has no shame how he sticks his memory into every hole! Who will stand up and remind the prime minister that Yoni wasn't the only soldier who was killed while defending our country, and brothers are not supposed to climb up the ladder of politics on the back of their fallen brothers or other relatives for that matter?

I don't like Arabs, and I think that there will never be peace with them. They are murderers, not human beings, and will always keep trying to murder us. They don't like us and we don't like them. This is how it is. But when an Arab comes to the funeral of an Israeli, you shouldn't humiliate him. Netanyahu's behaviour towards Abu Mazen was very bad, beneath criticism, like an infant in a kindergarten. A big shame!

If Netanyahu will compete again in the next election – I'm not going to vote Likud!

ג'ינה:

השנה, שמנו דגש על בקשת סליחה, על היחסים בין אדם לחברו. רבים חושבים שהצום הוא עיקר העיקרים ונוטים לשכוח שמהות יום הכיפורים הוא לכפר על העוונות שעוֹוֶן אדם כלפי חברו. תמיד יש את התחרות הסמויה וגם הגלויה בין האנשים כדי להראות כמה חזקים הם ועומדים בצום בגבורה. הרבא הסבירה עד כמה חשובה החרטה האמיתית, הבקשה מהלב ממי שפגענו בו במהלך השנה לסלוח לנו. כולנו בני אדם ואנו חוטאים, גם אם אין זה בכוונה תחילה. תפקיד יום הכיפורים הוא לכפר על המעשים שעשינו, במידה ואנחנו באמת מתחרטים עליהם ומקוים לא לחזור עליהם.

בקהילה שלנו, אנחנו מקבלים כל אדם באשר הוא וכולנו תקוה שגם אחרים יקבלו אותנו כפי שאנו. בארץ, לא התעסקתי עם זה, משום שגדלתי על מסורת והייתי חילונית, כך שלא התעניינתי בהבדלים בין הזרמים השונים שלא היו מוכרים לי. גדלתי על אשכנזי או ספרדי ודתי או חילוני. כשהכרתי את זוגתי היקרה שתחיה, צללתי לתוך נבכי הדת כדי להיות לה עזר ולא נגד והופתעתי לגלות את החרמות עלינו. כל ישראל אולי חברים, אך תלוי באיזה נוסח אתה מתפלל או איך אתה בוחר לקיים את אמונתך. חברה שגרה בארץ הפנתה אותנו לידיעה המפליאה (או אולי שמא לא כל כך) שבעיריית חדרה מסרבים להקצות לתנועה הרפורמית מבנה לתפילה ביום כיפור. במקום לאפשר לכל אחד לקיים את מנהגיו, ממשיכים להפריד ולמנוע זאת. חבל. יחד עם זאת, אנחנו סולחים להם.

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל באשר הוא, לשנה טובה תכתבו ותחתמו.

Gina:

This year we focused on asking for forgiveness, on the relationship between people. Many think that fasting is the main issue, and tend to forget that the essence of Yom Kippur is to remorse and mend the sins people sin against others. There is this constant competition, weather it is hidden or open, between people who have the urge to show how strong they are and can brave the fasting. The Rabba explained how important it is to truly regret our bad deeds, asking from the heart of somebody we offended during the year to forgive us. We are all human beings and we sin, even if intentionally. Yom Kippur is for us to mend our misdeeds if we really regret them with the hope not to do them again.

In our congregation, we welcome any person as they are, and we hope that others will welcome us as we are. In Israel, I didn't deal with this, since I grew up upon tradition and I was not religious; therefore, I didn't pay much attention to the differences between the diverse movements that I wasn't familiar with. I grew up with the terms Ashkenazi or Sephardi, and religious or not. When I met my dear spouse, I sunk into the depth of religion in purpose of being her assistant. I was surprised to find out about the boycott against us. All Israelis may be allies, but it really depends on the version you pray or how you practise your belief.

We are still surprised (or perhaps we shouldn't be) to see how our sisters and brothers in Israel are discriminated. Instead of uniting, the government there chooses to separate and prevent people of practicing their belief as they see fit. A shame. However, we forgive them.

Wishing all the Jews all over the globe Gmar Hatima Tova, may we all be written in the book of life.

מינה:

מלא אנשים עשו לי רע במשך השנים. לא יודעת למה, אבל איתרע גורלי לפגוש את האיחסים והאיחסיות. איני יכולה שלא לתהות מה עשיתי באיזשהו גלגול שכך נגזר עלי. מצד שני, אלו שעשו לי עוול, גמרו לא טוב. הם קיבלו את עונשם ומי שעדיין לא – זה יקרה לו. האמת, לא ממש משמח אותי לשמוע על העונשים הללו. זאת אומרת, זה בסדר מבחינתי שהללו באו על עונשם ואפילו עם ריבית, אך את הנזק שגרמו לי הרי אי אפשר למחות. אם לאפס לו הייתי נשואה קיצצו את הרגליים (ושמעתי ממקורותי שגם אברים אחרים שלו בסכנת הכחדה) בגלל התחלואים השונים בהם לקה אחרי שהצלחתי להשתחרר מהחלאה, זה אמור לשמח אותי? האם זה יכול לפצות על השנים בהן לא ראיתי את נכדי נולדים וגדלים משום שאביהם החרים אותי אחרי שהאפס הרעיל אותו נגדי?

ישנם דברים עליהם אי אפשר לסלוח. גם אם היה מבקש את סליחתי, לא הייתי נענית. אין לי שום כוונה להקל עליו. שיסבול עוד יותר, לא אכפת לי ממנו. אני החלמתי ממה שעשה לי, התגברתי על הקשיים שהלה הערים עלי ואני נמצאת על מסלול טוב מבחינה נפשית. כלכלית, זה כבר סיפור אחר. אני עדיין נאבקת על קיומי, אבל לפחות אני שורדת. כל יום שאני מבלה עם הנכדים (ילדיה של בתי), זה יום מתנה עבורי. שרק יהיו בריאים!

Mina:

Many people cased me a lot of harm during the years. I have no idea why, but I was unlucky to meet the drek de la drek. I can but wonder what have I done in previous lives to deserve this. On the other hand, those who harmed me, ended not well. They got their punishment, and those who haven't got it yet – it will happen to them. To be honest, it doesn't really make me happy to hear about these punishments. I mean, it is OK they got punished and even very hard, but the damage they caused me cannot be expunged, can it? If the zero I was married to got his legs cut off, (and I heard from my sources that other of his organs are in danger of extinction) due to the many illnesses he had after I managed to escape being married to that drek, should it make me happy? Can this compensate me for the years I haven't seen my grandchildren growing up because their father boycotted me after the zero poisoned him against me?

There are things that can't be forgiven. Even if the zero would beg for my forgiveness, I wouldn't accede. I have no intention to make it easy for him. May he suffer more, I don't care. I am healed from what he did to me, I overcame the difficulties he caused me, and I mentally am on good route. Financially, is another story. I am still struggling to make a living, but at least I survive. Each day I spend with my grandchildren (my daughter's kids), is a blessing and a gift for me. May they be healthy!

נאדיה:

אני אוהבת לקרוא. מאז שגיליתי שאפשר לקרוא בצורה נוחה בטאבלט, שמחתי לתרום לרווחת העצים ועברתי לספרים דיגיטליים. בניגוד לחברות אחרות פה, שדבקות לספרים מנייר, אינני מתגעגעת ל"תחושה הנעימה של הספר ביד, של להעביר את הדפים ולשים סימניה כשמפסיקים לקרוא", כפי שהן מנסחות זאת. יש לי תחושה נעימה בהחלט לדעת שאין כורתים שום עץ בגללי.

בשבת האחרונה שמעתי בתוכנית של יצחק לבני את הראיון שלו עם מישהו שכתב ספר מתח על פריז. אני אוהבת את התוכניות שלו וחשבתי שאם הוא מראיין אותו, הספר מן הסתם מעולה. לא שמתי לב שלמעשה, לאורך כל התוכנית מהלל הכותב את ספרו ולבני לא ממש מתלהב. אחרי שקראתי את הספר, הבנתי למה.

הספר יצא בהוצאה ידועה, כך שאפשר היה לצפות שתהיה עריכה לשונית סבירה. זה לא קרה. הנה לדוגמא שלושה משפטים עילגים מהפרקים הראשונים:

"כך תמיד זה היה", במקום הסדר הנכון: "כך היה זה תמיד" או, בעברית פחות מליצית: "כך זה היה תמיד".

"בתל אביב, באותה השעה, סגן אוריאנה טלמור נשענה על הקיר והביטה סביבה בהשתאות". למה לא: "באותה השעה בתל אביב, נשענה סגן אוריאנה טלמור אל הקיר והביטה סביבה בהשתאות". לא נשענים על הקיר, משום שהוא אינו שולחן עליו אפשר להשען, אלא קיר, אי אפשר לעמוד על קיר, נכון? כך גם אי אפשר להשען עליו.

"רוב הנוכחים הרגישו בבית, מייצגים את יחידותיהם בישיבת ההתראה היומית באופן קבוע". בעברית נכונה צ"ל: רוב הנוכחים הרגישו בבית מייצגים את יחידותיהם באופן קבוע בישיבת ההתראה היומית".

וזה ממשיך כך לאורך כל הספר. אני שונאת כשכותבים בעברית עילגת דמויית אנגלית אמריקאית עילגת.

הכותב הבטיח ספר מתח עוצר נשימה. נו… אני מתארת לעצמי שכל אחד ועצירת נשימתו הוא. כדי לסבר את האוזן, מתח עוצר נשימה מבחינתי, זו הסדרה הבריטית המצויינת Line of Duty וסדרות דומות לה העשויות היטב.

לפחות לא שילמתי על זה. בן מסור של אחת הדיירות, השאיל לנו לחג את הטאבלט שלו ומצאתי שם את הספר הזה. העיקר הבריאות! איני נוטרת טינה לאף אחד, בטח לא על ההטעיה הזו.

Nadia:

I like reading. Since I discovered that I can read on the tablet comfortably, I was glad to contribute to the trees' welfare and moved to digital books. Opposed to the others here, in the nursing home, those who stick to the paper books, I don't miss the "pleasant feeling of the book in the hand, of turning the pages and put a bookmark when stop reading", as they put it. I certainly have a nice feeling to know that no tree is chopped because of me.

I read a book, but I didn't enjoy it.

♀♀

בְּמִלָה:

לא תמיד צריך לסלוח. מה שחשוב, זה להיות מסוגלים להמשיך הלאה ולא להתעכב בגלל שטויות של אחרים.

In a word:

One shouldn't be obligated to always forgive. The most important thing is to be able to move on and not to be held back by the nonsense of others.

נעילה ה'תשע"ד

Ne'ila 2014

שופר

בית לולה, המשמש כבית כנסת לעת מצוא בחגי תשרי, גדוש ומלא מפה לפה. המוני בני קציר ממלאים את הרחבה שלפניו וחוסמים את הכביש, אך זה בסדר. גם ככה אין רכבים מהינים לנוע פה, גם אם רוב תושבי הישוב חילונים המה.

Beit Lola (Lola's place), which becomes a synagogue when needed at the High Holy Days, is completely full. Crows of the People of Katzir are filling the square in front of it, blocking the road, but it's OK. No car dares to move, here, despite that most of the Katzirians are not religious.  

ביאטריס ואני פוסעות בנחת אל עבר המתגודדות, מלוות במשפחה. יש עוד זמן. החמה עדיין בראש האילנות וטרם שבה לנרתיקה, כך שבטוח שנספיק לשמוע את קול תקיעת השופר. אנחנו משתדלות לשמור על המסורת לפי הבנתנו ולפי איך שמתאים לנו. ערכנו סעודה מפסקת עם הילדים והנכדים שהגיעו להסתופף בצל קורתנו. משימה מאתגרת, היות ואפשר לבוא אלינו בכיף, אך לא לצאת מאיתנו בטרם ירדה החשכה ושלושה כוכבים נצפים בברור ברקיע.

Béatrice and I are pleasantly strolling towards the congregation, accompanied by our family. There is time. The sun is still high in the sky, waiting to dip itself in the sea before going to bed, so we will manage to be on time for hearing the blowing of the Shofar. We are trying to keep tradition according to our understanding and to what suits us. We had the Se'uda Mafseket (the final meal before the fast) with the children and grandchildren who came to pass Yom Kippur under our roof with us. It is a bit challenging, as you are mostly welcome, but you can't leave before dark and three stars are clearly observed in the sky.

על בטן שבעה ומלאה, הלכנו כולנו לשמוע את תפילת "כל נדרי". הטף הביט בפליאה ברוכבים הבודדים (השנה מעט מספרם וטוב שכך) הנעים על הכביש הריק והפנה אלינו עיניים שואלות. הסברנו שיש כל מיני סוגים של ילדים ואנשים ועלינו לכבד את כולם כל עוד אין אלו מציקים לנו, גם אם אין אנו מסכימים עם דרכם. הטף הראשי, הבוגר, שעלה השנה לכיתה א', הרהר עמוקות בסוגיה, הפך בה והפך בה ולאחר שהגיע למסקנה, אמר בקול צלול: "נכון!" אחותו, הטפה הראשית, החובשת השתא את הספסל בגן החובה, הסתפקה בהנהון חינני לאות הסכמה, שערותיה נעות במרץ. אי אפשר היה להתאפק מלקחת את שניהם אל בין זרועותינו ולחבק באהבה. כמה חמוד הטף, דבש!

With our belly full and satisfied we all went to hear the "Kol Nidrey" prayer. Our grandchildren gazed with amazement at the few cyclers (this year their number lessened, and it's very good) who were moving on the empty road, and turned wondering eyes toward us. We explain that there are varies kind of children and other people, and we must respect them all, as long as they are not pestering us, even if we do not agree with their way. The main grandson, the adult who went this year to the first grade, pondered deeply on the matter, turned it upside down, and after coming to a conclusion, he said in a clear voice: "Indeed!" His sister, the main granddaughter who started Kindergarten this year, settled with a graceful nodding in agreement, her hair moving vigorously. We couldn't restrain ourselves of lovingly embracing them both strongly (but still gently!). They are soooooooo sweet!

מעניין איך שילדים לומדים להסתגל לכל מצב, אם רק מכינים אותם לזה. אחרי התפילה, חזרנו הביתה לנשנש סביב שולחן עגול. מסתבר, שאם מקדישים להם את הזמן ואין מתעלמים מהם, אלא משתפים, אפשר לשבת איתם ולשוחח בכיף. הם מתקדמים לא רע בצרפתית שלהם עם ביאטריס.

It is interesting how children learn to adopt every situation if we take the time to prepare them in advance. After the prayer we went back home to nosh some refreshment around the round table. In seems that if you dedicate the time, and they are not being ignored but shared with your activities, then you can pleasurably sit with them and enjoy their conversation. They are doing quite well advancing with their French chatting with Béatrice.

הבוקר, אחרי הזכרת הנשמות, יצאנו לטייל בסביבה. כיף שלא צריך להשגיח שמא תבוא מכונית. לא שיש תנועה מי-יודעת-מה מסיבית בקציר, אבל אחרי שהתרחבנו בעוד 200 משפחות (והיד עוד נטויה) – ישנן שעות שהמכוניות נעות זו אחרי זו והתנועה די ערה ברחוב הראשי וצריך להזהר. לפחות ביום כיפור חפים הכבישים ממכוניות מחללות.

This morning, after the prayer of remembering the souls, we went for a walk nearby. It is great that we don't have to watch out in case a car comes. Not that in regular days we have any traffic jams in Katzir, but after we have expanded more with 200 families (and there is plans for more) – there are hours where the cars move frequently and the traffic is quite active, so one needs to be aware. At least on Yom Kippur the roads here are free of desecrating cars.

לאחר ארוחת צהרים הצטנף הטף תשוש בתוך המיטות ונם את הסיאסטה בלי הפרעה. אנחנו, המבוגרות, ישבנו עם הילדים והעלינו זכרונות מימים ימימה, בעיקר מיום כיפור ההוא, שאי אפשר להשתחרר ממנו עד עצם היום הזה.

After lunch, the exhausted grandchildren curled up in the beds and slept the siesta without interference. We, the adults, sat with the children and reminisced upon ancient memories, especially from that Yom Kippur we can't be freed of until this very day.

יום כיפור חילוני, שננעל בהתכנסות מחודשת בבית לולה ובתפילה זכה לטוב.

An irreligious Yom Kippur that was adjourned by gathering again at Beit Lola to wholeheartedly say the closing prayer with hope for the best.

כדאי לעיין בראיון עם הרבא הרפורמית פרופסור דליה מרקס. כמים חיים!

♀♀

נינה:

יום קשה. לא קל לצום, אבל מוכרחים, זו מצוה. כל עוד אני יכולה – אני מקיימת. החום הזה אינו עוזר הרבה. בבוקר הלכנו לבית הכנסת להזכרת הנשמות. מזל שבשביל זה לא צריך לשלם. המקומות בבית הכנסת יקרים בלי כל סיבה מוצדקת. לא נשארנו אחרי זה. גם ככה קשה לי ללכת הרבה ובית הכנסת לא ממש קרוב. כאן זה לא חוצלארץ ואי אפשר לנסוע במכונית. גם לא הייתי מעיזה לנסוע. מה אני צריכה שיזרקו לי אבנים על המכונית?

הבכור ניהל לנו את הנעילה פה, בבית, כך שלא הייתי צריכה להטריח את עצמי לבית הכנסת בשביל זה. יש לנו הרבה יותר ממנין במשפחה. יש לנו מסורת במשפחה שמה שאפשר – עושים יחד. אפילו בעל תקיעה יש לנו, אחרי שהבת הגדולה התחתנה עם מישהו שהתמחה בזה.

לשנה טובה נחתמו כולנו!

Nina

A difficult day. It's not easy to fast, but it's a must, it's a Mitzvah. As long as I can – I fast. The heat doesn't help much. We went in the morning for Yzckor, to remember the souls we knew. Luckily, we don't have to pay for that. The sits in the synagogue are unjustified expensive. Very expensive. We didn't stay after the Yzckor. I find it difficult to walk a long distance and the synagogue is not near. Here is not the diaspora where you can go by car even on Yom Kippur. I wouldn’t dare to take the car. I don't need to be stoned, do I?

My eldest conducted the Ne'ila here, at home, so I didn't have to bother and shlep myself to the synagogue for this. We have many members in the family, much more we needed for the Minyan. We have a family tradition that what we can – we do together. We even have a Shofar blower, after the eldest daughter married somebody who mastered it.

May we all be sealed for having a good year!

שופר1

♀♀

ג'ינה:

איזו הרגשה נפלאה לסיים את תפילות יום הכיפור אחרי שתקיעת השופר רוממה את נפשנו שהיתה עטופה כל היום בקדושה ובכוונה גדולה והצלילים שחררו את הכל. כל מה שהיה בפנים בקע ועלה ונסק מעלה-מעלה, גבוה-גבוה עד שנכנס בשערי הרקיע. הרגשנו איך תפילותינו מתקבלות. היה זה רגע מיוחד של טהרה וקדושה, רגע של אמת.

לשמש כרבא זו שליחות נעלה מאין כמוה. אני רואה איך זוגתי ממלאה את הייעוד שלה כשכל עצמותיה אומרות שירה ואני שמחה על כך. אין דבר יותר מספק מעיסוק במה שאת אוהבת ושאת טובה בו. והיא לא רק טובה – היא מעולה ממש.

מי יתן והשתא הבא עלינו לטובה תביא לנו בכנפיה את כל הטוב אשר נשאף אליו ועוד יותר טוב.

Gina

What a wonderful feeling it is to end the Yom Kippur prayers after listening to the blowing of the Shofar which lifted our spirit that was wrapped with Kdusha (sanctity) as well as with full concentration the whole day long. The Shofar sounds were releasing. Everything that was inside broke through and took off high to the sky, up-up and away, until it got into heaven. We felt how our prayers were accepted. It was a special moment of purity and holiness, a moment of truth.

To be a Rabba is a very exalting mission. I watch my spouse filling her calling with all her heart. It makes me happy. There is not any fulfilment like doing what one loves and is good at doing it. My love is not just good – she is by all means excellent.

May this coming new year bring us all the best we are aspiring of and more good.

 Clifford T. Ward – Home thoughts from abroad

♀♀

מינה:

אין לי כוח יותר. זה יום הכיפורים הכי גרוע שהיה לי. יום של חרדה ואימה מפני הבאות, מפני הנפילה. הגיעו מים עד נפש ואינני יודעת את נפשי. אנה אפנה?

היו לי עליות ומורדות במהלך החיים, אך תמיד היה איזה נס שצץ ומשך אותי מעלה, להציל מן הטביעה, אך הפעם אני יודעת שאין כבר תקוה, אין מוצא. הכל מתמוטט לי.

לפני שנתיים נסגר המפעל בו עבדתי ומאז אין לי עבודה. עד אז, צפתי איכשהו. המשכורת היתה סבירה ויכולתי להתנהל בצורה פחות או יותר נורמלית, עם דגש על הפחות. עד עכשו לא מצאתי עבודה. אף אחד לא רוצה להעסיק אשה בגילי, על סף הפנסיה. אני עדיין חותמת אבטלה כשאני נאלצת להגיע ללשכה אחת לשבוע, אבל עבודה אין.

במשך חצי השנה הראשונה קיבלתי דמי אבטלה זעומים מהביטוח הלאומי, סכום עוד יותר קטן ממה שהשתכרתי כשעבדתי (וזה הרי לא היה הרבה), שלא הספיק לכלום והייתי צריכה להשתמש בפיצויים הדלים שקיבלתי ואחר-כך התחלתי לאכול את מעט החסכונות שהצלחתי לחסוך כשעבדתי. כשאלו נגמרו – התחלתי ללוות כספים מחברות. לאוכל. אלה נתנו כמה שיכלו, אפילו שאף אחת מאיתנו לא היתה בטוחה שאוכל אי-פעם להחזיר.

ועכשו נגמר הכסף. בחודש האחרון ביקשתי מכל הנושים שלי לחכות,  אך לשוא. מיסי עיריה, חשמל, מים, כרטיסי האשראי – הכל התמוטט. הכל התראות. הכל לפני ניתוק. כאילו מסך שחור ירד על החיים שלי.

Mina

I can't cope anymore. This is the worst Yom Kippur I ever has. It was a day of anxiety and fear of what is to come, from falling. I had ups and downs in my life, but there was always a miracle which popped to pull me up and save from drowning; but this time I know there's no hope, no way out. Everything collapses on me.

Two years ago, the factory I was working in closed and I have no work since. Until then I was flouting somehow. My salary was reasonable and I could manage normally more or less, with the emphasis upon the less. I haven't manage to find work until this day. Nobody wants to employ a woman of my age, at the edge of retirement. I still sign up for unemployment, and have to get to the bureau once a week, but no work.

I got a very small amount of unemployment allowance from the national insurance during the first six months after being laid off. It was a smaller amount to the one I got as a salary (and that wasn't much at all), which wasn't enough. I had to use the meagre compensation money and then I started to eat up the little savings I managed to save when I was working. When these ended – I started to borrow money from my friends. It was for food. They gave as much as they could, even if none of us was sure that I would be ever able to repay.

And now the money is gone, I ran out. The last month I asked all my creditors to wait, but in vain. City rates, electricity bills, water, my credit cards – everything has collapsed. All I have is warning notices. Everything is facing cutoff. As if a black screen went down on my life.

♀♀

נאדיה:

היום עבר בסדר. לא צמתי.

Nadia

The day went OK. I didn't fast.

♀♀

כדאי לקחת את הזמן ולהאזין לזה: סדר נשים, ארוע שנערך בספריה הלאומית. חומר למחשבה.

סליחה ומחילה

לנוצרים יש את הוידוי בכל פעם שעולה החרטה בלבבם. לנו יש יום אחד בשנה שבו אנו מרכזים את כל חטאינו ועוונותינו כדי לשלח אותם מעלינו ולהטהר. אני מאמינה במסורת, לא באל או בכל דבר שכביכול מכוון את חיינו מלמעלה וגם לא מלמטה. לפיכך, כמי שאינה שבויה בסגידה ובעבודה הזרה לנפשה, אני מדלגת על הקטע שבין אדם למקום (המקום שלי הוא אחר…) ומתרכזת ביחסים שבין אשה לחברתה.

The Christians/ Catholics have their confession or Sacrament of Penance (depend on one's belief), when they feel remorse. We, Jews, have one day in the year where we concentrate all our sins and misdemeanours in order to send them from us and become purified. I believe in our tradition, not in G-d or anything that allegedly stirs our live from above or from below. Therefore, as I'm not trapped in worshipping anything or anyone per se, I leap above the concept of "between a person and G-d" (especially because it is a He and not a She), and concentrate on the relationship between people.

Kol Nidrei Max Bruch (1st part)

משחר חיי, בגן, בבית-הספר, אני זוכרת שלימדו אותנו להאיר פנים לזולת, לעזור, להקל ככל האפשר. אחד היסודות של חיינו היה "ואהבת לרעך כמוך". עד היום אני תוהה על הפתגם הזה וגם אם ירדתי לפשרו – קשה לי מאוד להתחבר אליו. אולי יש כאלה המסוגלים לכך, אך אישית, אינני יכולה לאהוב את כל העולם, זה לא באופי שלי. ישנם אנשים שפשוט אינני יכולה להתחבר אליהם, קל וחומר לאהוב. את רֵעַי (בבחינת חברַי/חברותי, לא הזולת סתם) אני בהחלט אוהבת, אחרת לא היו נמנים על אלה.

From the dawn of my life, at the kindergarten, at school, I remember that we were taught to treat kindly the people we meet, to help them, make it easy for them. One of our basic rules was "love thy neighbour as thyself". I have no idea why somebody translated this to English as "thy neighbour" and no "thy friend" as it is origin in Hebrew. Can't understand why so many simple words got distorted and lost their original meaning when translated. Anyway, neighbour or friend, I still have my doubts about the meaning of this "love thy neighbour as thyself", and I find it hard to do so. Perhaps there are people who can spread their love all over (I know shlongs do…), but personally, I'm not capable of loving the whole world, it's not in my nature. There are people that I just can't befriend, let alone love. My friends (in terms of my friends, not just people, others) I do certainly love; otherwise, they wouldn't be counted as such.

Kol Nidrei by Louis Lewandowski

אומרים שאנו נוטים להכאיב יותר לקרובים לנו, בעיקר לאלה המרעידות לנו את הלב. אם נסלק מעל פנינו את הסדיסטים ונעלים אותם מחיינו, הרי שנותרנו עם חידה. אדם נורמלי, שאינו נמנה על מְעַנֵי זולתו, נמנע מכך, לפחות במודע. זאת אומרת, שיתכן והקרובים לנו נפגעים מאיתנו על לא עוול בכפינו, גם אם לא עשינו להם כלום. כבנות אדם, יש לכל אחת מאיתנו את נקודת המבט שלה. כיהודיות, יש לנו מבחר דעות מגוון, לפעמים אפילו על אותו הנושא. קשה למצוא מישהי שתראה איתך עין בעין. אני חושבת שהחוכמה היא לנסות לראות גם את הצד של זולתך ולהשתדל להבין. זה קשה, אפילו מאוד, אולי אף בלתי אפשרי.

Some say that we tend to hurt the people who are close to us more than others, especially those who make our heart tremble. If we'll remove the sadists and clear them from our life completely, then we remain with a puzzle. A normal person, who doesn't belong to those who like to torture people, avoids doing so, at least consciously. That is to say, perhaps the people who are close to us could be offended by us without any fault on our behalf, even if we did them no harm. As wuman beings, each of us have our own point of view. As Jews, we have a diverse choice of opinions, sometimes even on the same issue. It is hard to find somebody who shares the same opinions as you. I think that the point is to try and see the other's side too and make the effort to understand them. It is difficult, even very, perhaps impossible.

כך יוצא, שגם אם נשתדל מאוד, אי אפשר למנוע פגיעה. גם אם בכלל לא התכוונו, גם אם דברינו הוצאו מהקשרם, לא הובנו כהלכה, גם אם עשינו משהו בתמימות רבה – עלול להיות מישהו שיחוש נפגע. אני מבדילה בין אלה שנפגעים באמת, שאף שלא התכוונתי – "הצלחתי" בכל זאת לפגוע; ובין אלה שכל דבר, אבל כל דבר – מה שתעשי ומה שלא, גם אם תנהגי בהם בשיא העדינות – יציק להם איכשהו ואז הם יציקו לך בחזרה. המה אינם נמנים על רֵעַי, כמובן, כבר לא.

That leaves us with the problem that although we would try our best, offending is inevitable. Even if we didn't mean to, even if our words were out of context, we were misunderstood, even if we did something innocently – there might be somebody who will feel insulted. I distinguish between those who are really offended, that even I didn't mean to, nevertheless I "succeeded" to offend them; and those who anything, but really anything – what one might or might not do, even if treating them with the most gentle behaviour – somehow they would be annoyed, and in return they will irritate you. Those are not counted as my friends, of course, not anymore.

קשה לבקש סליחה וקשה למחול; קל לבקש סליחה וקל למחול – תלוי מה האופי שלך. אם את לוקחת את החיים מהצד הקל יותר שלהם, גם אם אלה קשים עלייך מאוד ואינך מלקקת בהם דבש – הרי שיקל עלייך לבקש את סליחת אלה שפגעת בהם בשוגג ולמחול לאלה שלא התכוונו לחטוא כלפייך, אך כך יצא להם ולא בכוונה תחילה. אך אם את מתעוררת בכל בוקר עם משא כבד בלב על שאת חיה, אם את לא רוצה לראות אור יום כי רע לך, אם את קמה ממיטתך בכל זאת וממשיכה לעוד יום מחורבן כקודמו – הרי שכל העולם נגדך, אין אף אחד שעושה לך טוב וכל סביבתך בעצם עושה יד אחת להרע לך ולפגוע בך. איך תהיה בך היכולת לבקש סליחה על כל הרעות שאת גורמת לכל הנקלע אל חייך, קל וחומר למחול למבקשים את סליחתך?

It's hard ask for forgiveness and difficult to forgive; it is easy to ask for forgiveness and easy to forgive – depending on your nature. If you take life from its easier side, even though it is very hard and you don't lick any honey – it's still easy for you to ask for the forgiveness of those you hurt and forgive those who didn't mean to hurt you, but this how it happened and they didn't mean to. But if you wake up each morning with a heavy burden on your heart because you are alive, if you don't want to see the light of day because you feel bad, if you get out of bed despite this and keep on to another bad drek day as the previous – then all the world is against you, there is nobody in your life who does you good, and actually all your surrounding is conspiring against you in order to hurt and offend you. How would you have the ability to ask for forgiveness for all the damage you cause to every person you meet, let alone to forgive those who beg for your forgiveness?

Tracy Chapman – Baby can I Hold You (known as "Sorry")

ישנם מנהגים, שגם אם הם נראים מאולצים, עדיין מומלץ לקיים אותם. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מופתעים מהגילויים בעקבות בקשת סליחה ומחילה מאלה שאנו בטוחים שמעולם לא עשינו להם רע. פתאום נגלה, שבעקבות מקרה שאיננו זוכרות כלל, אצל הזולת נפער פצע ואנו לא ידענו מכך. אני מקוה שבקשת הסליחה והמחילה שבעקבותיה אכן מרפאות.

There are customs that even if they seem strange to one's nature, it is still recommended to practice them. We might find ourselves surprised by the discoveries following the asking for forgiveness from those who we are sure that we never did them any harm. Suddenly, we'll find out that following an event we don't remember at all, the other person was hurt by us and carries an unhealed wound that we didn't know about. I hope that asking for forgiveness and the pardoning that follows do heal indeed.

מאחלת לכולנו סליחה ומחילה ולאלה הצמות – צום מְכַפֵּר.

Wishing all of us to forgive and be forgiven, and those who fast – may it grant them atonement.

גרסא מקוצרת:

אני משתדלת באמת ובתמים לחיות בטוב, באופטימיות ולהיות בסדר, אך אם יש מאן דהיא בה פגעתי שלא ביודעין, הריני מבקשת את סליחתה ומקוה שזו תמצא בלבה את היכולת למחול לי.

A short version:

In all honesty, I do try to live my life in a good and optimistic way, and also do what is right, but if there is somebody out there whom I offended unknowingly, I beg her pardon and hope that that person will find in her heart the ability to forgive me.

תפילה זכה  Pure Prayer

Karl Jenkins: The Armed Man – Benedictus

Karl Jenkins: The Armed Man – Benedictus

תפילה זכה נוספת  Another Pure Prayer

סיטואציה שלמה ארצי (הקשבנה למלים)

Shlomo Artzi – Situation

חפירות Diggings:

  1. ואהבת לרעך כמוך ויקיפדיה
  2. כל נדרי – מקס ברוך ויקיפדיה
  3. Karl Jenkins: The Armed Man
  4. על Max Bruch: Kol Nidrei ב-Classic FM
  5. היום הקדוש ליהודים/ חג האופניים
  6. להשלים וגם לסלוח אורלי בר-קימה
  7. Luciano Pavarotti & Tracy Chapman – Baby Can I Hold You
  8. Louis Lewandowsky ויקיפדיה (תודה מקרב לב למרסלו שהאיר את עיני)
  9. Louis Lewandowsky מלחין למלים של תפילות

 

היום הקדוש ליהודים / חג האופניים


היו לי כמה רשימות בראש לכבוד היום הזה: על הסליחה, על הכפרה, על המלחמה של הדור שלי… בסופו של חשבון נפש, בחרתי להתמקד הפעם במהות, ברוחניות. אני מניחה שהרשימות הנוספות תכתבנה במהלך השנים הבאות עלינו לטובה ובבוא זמנן אפרסם גם אותן, לא לדאוג 🙂

זה יום טעון. זה יום קשה. ויחד עם זאת – יום של התעלות הנפש, של תחושה שיש משהו נעלה, מעבר לקיום היומיומי שלנו בפרט ומעבר לנו, בני התמותה, בכלל. זה לאו דוקא א-לוקים.

בילדותי, זה היה יום מיוחד, של יראה מפני משהו טמיר, נעלם, לא ממש מובן. ילדים ברחוב גנסין, שכונת רמב"ם בגבעתיים. החיים זרמו לנו, לא תכננו מה נעשה ביום הזה, הדברים היו מובנים, פשוטים. יום כיפור – יום של חשבון נפש, הורים שותקים בכאב על בני משפחותיהם שנרצחו בשואה, נרות הנשמה המבליחים באפלה ללא מקור אור אחר, הרדיו כבוי (לא היתה עדיין טלויזיה), שיחות חרישיות, הרהורים על מעשינו בשנה שחלפה ומה נעשה בזו הקרובה, איך נהיה טובים יותר.

הבית לא היה דתי, אך בהחלט שומר מסורת, כך שבערב יום הכיפורים, לבושים בלבן אנו נוכחים בתפילת כל נדרי בבית הכנסת שברחוב המקביל, טייבר. למחרת, התיצבות ל"מזכיר נשומעס" ואחה"צ – לנעילה, לשמוע את קול השופר המבקיע לנו דרך לשמיים שישמעו את תפילותינו. ובין לבין, תקתוקים של דמקה, חמש אבנים, צהלות חרישיות מאוד של המנצחים ונזיפות מצד המבוגרים על הרעש. גם למי שהיו לו אופניים, אין סיכוי שהיה מעיז לרכוב עליהם ביום הזה. השכונה לא היתה מרשה זאת.

מי שלא צם – נהג לאכול במסתרי מטבחו מאכלים שבושלו מבעוד יום, שלא חוממו, משום שהאיסור על הדלקת אש נשמר וכדי שהריח לא ינשא באויר ויגרום לעינוי לזולת. נכון שכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", אך הכוונה היא שהפרט יתענה בעצמו, לא יענה זולתו. אף אחד לא חלם על "לעשות על האש" על גג הבית בטבורה של עיר כדי להתריס, להכעיס, להודיע על קיומו העלוב.

יש משהו ביום הזה, שמי שמתחבר אליו, לאו דוקא מהצד הדתי, אלא ברוחניות שבו, זוכה להתעלות הנפש. יש במלות כמה מהתפילות השפעה מדהימה לטובה על הנפש. אם נתעלם מהנושא של אל עליון, שצריך הרי אמונה בלב כדי להאמין בקיומו ונתרכז במסורת, בקסם שמאחד אותנו כעם, הרי שזה עושה טוב לנפש. החיבור הזה בינינו, לדעת שהתפילה בה אני נוכחת בבית הכנסת השמרני בקציר (הליברלים טרם הגיעו אלינו), היא פחות או יותר אותו ריטואל שזוגתי בנכר תקיים שעתיים לאחר מכן בבית הכנסת הליברלי (השוכן בק"ק קינגסטון אפון טיימס שבשולי לונדון), אליו היא תיקח את המחשב הנייד ותתחבר לסקייפ כדי שאוכל גם אני להיות נוכחת.

תנוח דעתכם בכיף, התפילה בקינגסטון ליבראל סינאגוג הרבה יותר מקרבת לבבות, משרה קדושה כל כך, בלי השוואה כלל לשממה המשעממת אצלנו, כשתפילות נלעסות בשממון וללא נשמה יתרה. אולי כי אנו רגילים להיות יהודים ואילו בנכר נאבקים על כל קיום של פולחן יהודי? או שמא מפאת ההבדל בין יציאת ידי חובה משום שכך צריך לעשות פן תטיל עליך קהילתך חרם ובין הבחירה החופשית לקיים זאת מתוך צו הלב והרצון הפנימי? מעולם לא חויתי כזו התעלות רוח כמו כשהרבא הצעירה צ'רלי מנצחת על הטקס וכשהמקהלה, התזמורת והקהל שרים "כל נדרי" ו"הללויה" ושאר התפילות שאפשר לזמר. מוזיקה גורמת להתעלות.

אי אפשר להעלות על הדעת שיהיה אינטרנט בבית הכנסת בקציר, שלא לדבר על להחזיק ולהדליק מחשב בפומבי… אין קִדמה, אין מחשבה על קֵרוב לבבות, קֵרוב יהודים אל המסורת שלהם, רק קרבות תרנגולים בין הרבנים למי יש יותר כוח, כי מוח אין. אין, אני אומרת לכם, אין!

הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת בארץ, היתה בילדותי וזה היה מִזמן, מִמִזמן מאוד או כמו שאומרים ילדי (ותכף מן הסתם גם הנכד יחרה-יחזיק אחריהם): בימי התנ"ך. עשרות שנים של חילוניות גמורה חלפו עלי, היות והדתיים, בהתנהלותם המבישה, השניאו את הדת על הדור שלי. לא היה לי כל רצון אפילו לחשוב על להתקרב למסורת. ואז נולדו הילדים וכידוע, לאלה יש נטיה לשנות אותך ואת השקפת עולמך, שלא לדבר על האחריות שלך לחנך אותם. מה ללמד אותם בלי להחרידם, תרתי משמע?

במהלך נדודי בנכר, נקלעתי לבית הכנסת המקומי. לא יודעת למה, אך היה לי חשוב לפקוד את המקום לשחרית (לא היו תפילות אחרות במהלך היום) ובששי-שבת, מה שבארץ לא הייתי חולמת כלל לעשות. יש שוני בין צברית ישראלית שומרת מסורת לבין יהודים החיים בנכר. דבר ראשון – המבטא. אוזני צללו בכל פעם שהן שמעו עיוות של המלים העבריות העתיקות המוכרות להן, המוטמעות בהן. שנית, מה שמובן מאליו בארץ – לא ממש ברור בנכר. אני מניחה שגם ההפך נכון הוא. אזכיר את ההגעה לבית הכנסת ברכב בשבתות וגם ביום כיפור.

יחד עם זאת, יש בינינו גם חיבור, כמובן, והוא עמוק ומגשר על הפערים ואי ההבנות. מעצם היותנו בני אותו לאום ואותן חוויות לאומיות עברו ועוברות עלינו, אנו חולקים בזכרון לאומי משותף, המועבר מדור לדור, כמסורת העם היהודי.

איזו מסורת אנו מעבירים לדור הבא ב"חג האופניים", מלבד ריקנות רוחנית?

גמר חתימה טובה!

הגרסא המקוצרת

יום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם היהודי וגם אם מאן דהוא חילוני גמור ואדוק הוא, לא יגרע מכבודו חס ושלום אם יתחבר אל המסורת של עמו. לא יגרע, באמת! כל אחד שיבחר לו כיצד להעביר את היום הזה, אך במחילה, למה לצער את הזולת בזלזול פומבי בקודש הקודשים של עמך, ישראל?