ארכיון תג: צוק איתן

המראות שוברים את הלב The Sights Break the Heart

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן  Flag of Israel as a protective edge (firm cliff)

אזעקה בכיסופים.

Alarm in Kissufim.

זיקים, כרמיה, אזעקה.

Zikim, Karmia, Alarm.

אזעקה ביד מרדכי ונתיב העשרה.

Alarm in Yad Mordechai and Netiv HaAsara.

אזור התעשיה אשקלון, אזעקה.

Ashkelon Industrial Area, Alarm.

אזעקה באשקלון.

Alarm in Ashkelon.

אזעקה באשדוד.

Alarm in Ashdod.

אזעקה בגוש דן.

Alarm in Gush Dan.

אזעקה בחדרה.

Alarm in Hadera.

בקציר שָׁקֵט.

It's quiet in Katzir.

ובעזה, מדלגים התושבים בזהירות בין ההריסות למצוא שרידים. המראות שוברים את הלב, בעיקר את זה היהודי הרחום, כי אצלם ישנם יותר מדי קיצונים שלא אכפת להם מכלום מלבד זריעת הרס ומוות.

And in Gaza, the residents carefully skip through the ruins to find remains. The sights break the heart, especially the compassionate Jew heart, because there are too many extremists who care nothing but sow destruction and death.

ויש גם תקוה, כי גם ביניהם ישנם בני אדם, עד כמה שזה מפליא את הקיצונים אצלנו.

To the astonishing of the extremists here, there are humans among them, too. Here is a post posted by one of them on Facebook.

"המלחמה מגדירה מחדש את החיים, היא מפענחת מחדש את קיומך, אולי המלחמה תגרום לך לעשות חשבון מחדש עם הזמן והתאריך. האם אתה האדם האנושי והתרבותי שאתה מתיימר להיות? או שאתה אדם אחר לגמרי ממה שדמיינת כל הזמן? האם אתה שייך לשנת 2014? או שאתה טעות של מכונת זמן מסרט גרוע? משימתך העיקרית היא למצוא כוס מים ראויים לשתיה, למצוא קצת אור כדי ללכת לשירותים, למצוא בית שהוא לא ביתך, רחוק מהמוות, עם מעט כבוד-עצמי וגאווה מול המארחים שלך, למצוא זמן לבכות את החיים שלך שבורחים לך מבין הידיים בין מלחמה למלחמה. חדלת מלהיות משורר, אפילו לא בן אדם בזמן שאתה מעביר את ילדיך מבית לבית כמו חתול מבוהל, קולות האימה, צרחות התינוקות ורסיסי הטילים רודפים אותך. אלה הרסיסים המכוערים שמילאו את הרחובות, אתה תשתגע מזה שהאוסף שלהן היא הזהות החדשה של ילדיך. אתה לא בשר ודם כשאתה רואה את שאריות שכניך מפוזרות ברחוב כמו שלטי פרסום, ואתה ממשיך ללכת ואומר: אלה החיים. אתה לא בשר ודם כשאתה רואה את מונה ההרוגים קופץ ממאה לאלף כמו בתחנת דלק. אתה לא אתה, המלחמה הגדירה אותך מחדש. אתה בסך הכל אבק המתפזר ברוח מהפגזים. חף מפשע, שהרעב, הציידים והטבע האכזר רודפים אחריו, פרימיטיבי בלי נייר או תמונות או אינפורמציה או עתיד. אתה אבוד במלחמה, אל תטרח בלעייף את נשמתך בכתיבה, או אפילו בהתבוננות ביפה, כי אף אחד לא יבין את השטויות האלה. אז מה המשמעות בלגלות שהמלחמה מגדירה מחדש את משמעות החיים".

(זה לא פוסט פוליטי, סתם פוסט אנושי).

Nasser Rabah

"War redefines life, it re-decodes your existence, maybe war will cause you reconsider time and date. Are you the human and cultural person you purport to be? Or are you a completely different person than you imagined all the time? Do you belong to 2014? Or you are a mistake of a time machine from a bad movie? Your main mission is to find a drinkable cup of water, to find some light to go to the bathroom, to find a house that is not your house, far from death, with a little self-respect and pride in front of your hosts, to find time to cry your life that are escaping away from between your hands between wars. You ceased to be a poet, not even a human being while moving your children from house to house like a frightened cat, the sounds of horror, screaming babies and the shrapnel of the missiles chasing you. These are the ugly shrapnel that filled the streets, you will go crazy from the fact that their collection is your children's new identity. You are not flesh and blood when you see the residues of your neighbours scattered on the street like advertising signs, and you keep going and say: This is life. You are not flesh and blood when you see the death toll jumping from a hundred to a thousand like in a gas station. You're not you, war has redefined you. You are just dust scattering in the wind from the shells. Innocent, whom hunger, hunters and cruel nature pursue, primitive without paper or pictures or information or future. You are lost in the war, don't bother tiring your soul with writing, or even looking at the beautiful, because no one will understand this nonsense. So what is the meaning of discovering that war redefines the meaning of life."

(This is not a political post, just a human post).

Nasser Rabah

בקציר שָׁקֵט. הלואי כך גם על שאר חלקי המדינה וגם אצל השכנים, אולי יצליחו אי פעם למגר את הטרוריסטים מביניהם.

It's quiet in Katzir. I wish so for the rest of the country, as well as for the neighbours, perhaps they will succeed at some point in remove the terrorists among them.

הי"ג, הי"ח, הי"ד

היא לא עמדה בזה. אני יכולה להבין, אם כי לא להסכים. אכן, כמה אפשר לסבול את המציאות הזו, הכל-כך ישראלית, כשאת באה מהגולה השבעה והמרוחקת? ומצד שני, היא הגיעה הביתה, לפריז, ונתקלה בטרור גלותי. ועכשו מה? אנה משם? לאן יכולה יהודיה לשים את פעמיה כדי למלט את נפשה, לאי הפסחא?

היה לנו דיון נוקב, כזה המשנה חיים. איני יכולה לכפות את דעתי ואת אורח חיי על הזולת, גם אם זו האשה שאני אוהבת ונשבעתי לחלוק איתה את חיי. היא החליטה שהישראליוּת גדולה עליה ואינה יכולה יותר איתה. לא היה טעם להתווכח. שתינו נשים דעתניות ואנו מכבדות זו את זו, גם אם דעות מנוגדות לנו בשטחים מסוימים. בעיקר בנוגע לשטחים הערביים.

בליל ששי האחרון כבר לא הלכנו לישון. אחרי ששמענו את ההודעה על כניסת כוחות צה"ל לעזה, אי אפשר היה לפרוש לשינה כשהמחשבות מתרוצצות ואינן מבשרות טובות. ישבנו הרבה אחרי חצות ודיברנו וליבנו והבענו זו באוזני זו את שאנו חושבות. כשהשחר האיר, היא ארזה והתעופפה לארצה. ישראל אף פעם לא היתה ארצה. קשה לי להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל.

דברים מתפוררים. כמו טילים הזורעים הרס, עלולות מלים בעדנא דרתחא ללבות להבות שאת תוצאות שריפתן מי תשורנה. אני ממלאה פי מים. גם היא. לוא היתה פה, יכולה היתה לחזות במו עיניה איך מחליפין לנו את דוד השמש הבלוי בחדש, אחרי 23 שנים של עבודה נאמנה (תודה לכרומגן!). לוא היתה פה, היתה מתבוננת בחשדנות בבני דודנו הפועלים וטורחים ומתאמצים בעוד יום שגרתי של צום כדי להביא פרנסה לביתם. היא היתה מעלימה מהם שהיא דוברת את שפתם ואורבת לכל מלה היוצאת מפיהם כדי לא להיות מופתעת אם יחליטו לחרוש רע כלפינו.

התקנת דוד שמש

התקנת דוד שמש

 

שעתיים של עבודה, חסכון של 500 ₪ מכל הצעה אחרת שקיבלתי ואנחנו נפרדים בהבנה הדדית. מה הם רוצים בסך הכל? שקט ופרנסה. כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש שקט, באים היהודים לקנות אצלם ומביאים להם פרנסה. כשאין שקט – אף אחד אינו מהין להניח את כף רגלו על סף שום כפר ערבי. בימים כתיקונם, הייתי בודקת מחירים בברטעה, הסמוכה אלינו, אך כיום זה בלתי אפשרי. גם לבקה אל גרביה לא הגעתי פיזית כדי לרכוש את הדוד שמש, אלא סגרתי את העסקה טלפונית. מעניין שעדיין יש אמון הדדי. קבענו מועד, הם באו בזמן ועשו את העבודה בצורה מקצועית ומהירה.

בטרם פרידה, מעיף אחד המתקינים עין תוהה על המזוודה הארוזה והמוכנה לטיסה. יש לי ענין אישי לענות בו ואני חוזרת תוך יומיים. הלה שואל בסקרנות לאן מועדות פני. "פאריזה", אני עונה והוא ממשיך וחוקר לפשר הענין. האינסטינקט המיידי מדרבן אותי לענות לו שאינני בורחת מאימת הטילים של בני משפחתו, אך אני מתאפקת כדי לא לעלוב בו ואומרת את הלא-אמת שהטיסה הזו נקבעה לפני זמן רב ולא יכולתי לבטלה. חברו נראה כחולם. "פאריז", הוא אומר, ארשת מצועפת על פניו, "פאריז…"

"עיר יפה", אני עונה, בולמת את עצמי מלהעיר את ההערה הלא תורמת שבני עמו השתלטו על חלקים רבים בה ועל שאר המדינה וצרפת הפכה להיות עֲרָבְפָת.

הוא מספר לי שיש לו משפחה בעיר הזו והוא שוקל להגר לשָׁם עם אשתו וילדיו. לשאלתי, הוא מסביר שהמצב לא טוב ואין הוא רואה שום אופק מדיני, שום תקוה. אני נזכרת בהזמנתה של יסמין, העושה באוסטרליה מזה מספר שנים, לבוא אליה כדי להתרחק מהטרוף הנוכחי. היא מוכנה לסדר גם את ילדי ונכדי, הקהילה הישראלית הגדולה תתמוך. אין לי מסוגלות נפשית לנטוש את ארצי. כאן נולדתי וכאן זה המקום שלי ואין בלעדו. הגולה אינה בית, זו גולה.

הם אנשים טובים ושוחרי שלום. אפשר היה לחוש באנרגיות החיוביות שלהם. כל מה שהם רוצים, כך אמרו, זה להתפרנס ושהפוליטיקאים יפסיקו להחריב הכל. יש להם טענות לכל העומדים בראש – הן הביבי (כמובן) והן החמאסניקים. "אתם עשיתם אותם", הם טוענים. "הפוליטיקאים שלכם נתנו להם לעלות".

אין לי ויכוח עם עובדות היסטוריות ועם ההתנהלות הכושלת של ממשלות ישראל לדורותיהן, פרט לזו של רבין. רק מי שרוע בלבו וטמטום במוחו יכול לומר שהסכמי אוסלו לא היו טובים לנו. היתה אז תקוה, היום כבר אין. לא חראם?

התקנת דוד השמש

התקנת דוד השמש

♀♀

בתמצות:

איזה שילוב קטלני זה – הפוליטיקאים הכושלים שלנו והרוצחים הארורים שלהם. איך ישרור שלום?

שבת של טילים Saturday of Missiles

היום החמישי לצוק האיתן

The fifth day for Operation Protective Edge

דדל ישראל כצוק איתן

דדל ישראל כצוק איתן   Israeli flag as a protective edge

כבר מיום חמישי אפשר היה לראות את הנהירה לקציר. הכביש המתפתל מצומת ברטעה למעלה אלינו לא היה עמוס כל כך מעולם. פגוש אחר פגוש, פקק אחד גדול, נהרו הדרומיים אל קרוביהם פה, החל מהדרומיים הצפוניים ביותר – הלא אלה תושבי חדרה – ועד הדרומיים באמת, תושבי שדרות. בלי משים הפכנו להר של שלוה מחוץ להמולת הטילים ברחבי הארץ.

As of Thursday, the upsurge to Katzir could be seen. The winding road from Barta'a Junction up to us has never been so busy. Bumper by bumper, one big traffic jam, the southerners flocked to their relatives here, starting from the northernmost southerners – meaning the residents of Hadera – to the really southerners, the residents of Sderot. Unknowingly, we became a mountain of tranquillity outside the hustle and bustle of missiles across the country.

הבית מלא מבקרים, כך גם בבתי השכנים. נחמדה ההתכנסות הזו, חבל שהנסיבות אינן משמחות. יחד עם זאת, עושים על האש, צחוקים, משגיחים על הטף המתרוצץ בחופשיות בלי הצורך להאלץ להמלט למקלט. טפו-טפו-טפו, חמסה-חמסה-חמסה, אלינו אין הרי טעם לירות מהטעם הפשוט שהם עלולים לפגוע באחיהם. לא שזה יעצור את המטורפים, אבל תקוה יש.

The house is full of visitors, as are the neighbours' homes. This gathering is nice, a pity the circumstances are not happy. At the same time, people barbecuing, laughing, watching over the children running freely without having to resort to refuge. Tfu-tfu-tfu, hamsa-hamsa-hamsa, there's no point for them in shooting at us from the simple reason that they might target their brothers. Not that it will stop the madmen, but there is hope.

הבית הזה יודע אורחים, אך מעולם לא במספר כה גדול בבת אחת. קיבלנו את שבת בשירה רמה ובתפילה זכה לשלום במהרה בימינו, אמן. היתה הרגשה של בית כנסת. אני אוהבת את הבית שלנו, אך מעולם לא חשתי עד כה את הקדושה שהוא מקרין. כולם אמרו שהאוירה היתה מדהימה.

This house knows guests, but never in such a large number at once. We received Shabbat with loud singing and deep prayer to gain peace in our days, Amen. There was an atmosphere of a synagogue. I love our home, but I have never felt the sacredness it radiates. Everyone said the atmosphere was amazing.

שבעה חדרים בבית, שבע משפחות הזמנו. לילדים שמח, כמו מסיבת פיג'מות גדולה. הם אינם קולטים כל כך את האוירה ושמחים להתרוצץ בין המבוגרים במשחק התופסת. מזכיר לי את הביקורים המשפחתיים בשנות הששים, עת היינו פורשים בלילות מזרנים על הרצפה ללינה המשותפת.

Seven rooms in the house, seven families we invited. The kids were happy, like a big pyjamas party. They don't get so much the atmosphere and are happy to run among the adults in the chasey. Reminds me of family visits in the 1960s, when we would spread mattress on the floor at night for shared accommodation.

בעיקר עושים על האש, רק שהמנגל מוגבל לבשר ולירקות החרוכים ואת השאר יש לבשל על הגז. המטבח מאויש כל הזמן. כל משפחה בתורה מבשלת את המאכלים שלה עם המצרכים שהביאה עימה. אין דרך אחרת, משום שקיבולת הסירים שלנו סטנדרטית, לא בכמות קיבוצית. שלא כמו בשנות ילדותי, בהן המטבח היה נחלת הנשים בלבד, אפשר היום לראות את ניצני השוויון מלבלבים: גברים מבשלים ונשים משגיחות על הצאצאים; חלוקת תפקידים הוגנת.

Mostly barbecuing, only that the grill is limited to scorched vegetables and meat, and the rest should be cooked on the gas oven. The kitchen is constantly manned. Each family in its turn cooks its food with the ingredients they brought with them. There is no other way, because our pot capacity is standard, not in collective quantity. Unlike in my childhood, when the kitchen was only the women's estate, you can see the buds of equality blooming today: men cooking and women watching the offspring; fair division of roles.

ביאטריס מביטה בהשתאות על השבט הישראלי המצוי ואני משערת שהיא רושמת לעצמה התרשמויות. אולי יצא מזה מחקר אי-פעם, מהצד הפמיניסטי, כמובן.

Béatrice watches in amazement the ordinary Israeli tribe and I guess she is impressed. Maybe research will come out of it at some point, from the feminist side, of course.

חלק מהאורחים יצא מחר דרומה, לעבודתו, אלה שחשים שהם באמת נחוצים במקומותיהם. השאר, ישארו לנשום אויר צח ולאסוף כוחות לקראת הבאות. נקוה לטוב ולשקט.

Some of the guests will leave for work tomorrow, those who feel they are really needed in their places. The rest, will stay to breath fresh air and gather strength for the next to come. Let's hope for good and quiet days.

חוסנה של השטעטל הישראלית The Strength of the Israeli Shtetl

והפועל עובד

והפועל עובד  And the worker works

א.   מוות לערבים!

ב.    ערבי טוב זה ערבי מת.

ג.     צריך להכנס בהם כמו שצריך!

ד.    רק כוח הם מבינים, הכלבים הללו (וסליחה מההולכים על ארבע על עלבון ההשוואה)!

ה.   הם לא ישברו אותנו!

ו.   כל ההצהרות הללו עגומות, אך נכונות.

  1. Death to the Arabs!
  2. A good Arab is a dead Arab.
  3. Have to get in properly!
  4. Only force they understand, these dogs (and forgive those who walk on four for insulting by comparison)!
  5. They will not break us!
  6. All these statements are bleak, but correct.

 

יום חמישי, 10.7.14, מרכז קניות גן שמואל, שש וחצי בערב. מגרש החניה מלא בדוסאלך – מחזה לא שגרתי בעליל. מה לעוטי הציציות ולקיבוצניקים? איננו מתעכבות לברר. לא שיש לנו יציקה על הראש, אבל יש דברים אחרים להשלים. הזמן קצר והמלאכה די מרובה.

Thursday, July 10, 14, Gan Shmuel shopping center, six-thirty in the evening. The parking lot is full of Dosalach – clearly an unusual sight. What are those wearing tzitzit have to do with the kibbutzniks? We don't stop to find out. Not that we have any concrete casting on our head (in Hebrew it means that we are not in any hurry), but there are other tasks we need to complete. Time is short and the work is quite a lot.

אור היום מכה בכל עוזו. אנחנו מסירות את משקפי השמש ונכנסות לחנות הכלבו המכונה "דוכן גן שמואל" כדי להצטייד לקראת השבת. המקום הומה קונות המעמיסות על העגלות מכל טוב. זו הסיבה שאני מעדיפה לערוך את קניותי בימי רביעי, אך השבוע, עם הטילים והשיפוצים, יצא דוקא יום חמישי.

The light of day strikes with all its might. We remove our sunglasses and go to the department store called the "Gan Shmuel stand" to stock up for Shabbat. The place is crowded with people who load their carts with all the best. That's why I prefer doing my shopping on Wednesdays; but this week, with the missiles and the renovations, it happens to be on Thursday.

ביאטריס מובילה את העגלה ויחד אנחנו ממלאות אותה לפי הרשימה שהכנו מראש. יש גיל, שבלי רשימה לא נזכור דבר. חשבתי על יזמות חדשה: להמציא מקרר שממלא רשימה של המצרכים שמתרוקנים ממנו כדי שלא נצטרך לעמוד מולו ולבדוק את תכולתו בכל פעם מחדש. אם נרצה להגדיל את המצוה – אפשר בהחלט לתכנת את המקרר כך, שזה יעביר הרשימה לחנות הקבועה שלנו וזו תכין לנו את המצרכים ותשלח לביתנו. לחילופין, אפשר לבקש מהמקרר להורות לחנות לעכב את המשלוח אם נרצה לבקר בה בעצמנו. פשוט, נעביר את כרטיס המועדון שלנו והמצרכים ישונעו אוטומטית לקופות, הקניה תחויב אוטומטית בכרטיס האשראי (יהיה לכו—-לן!) והמצרכים ימתינו לנו ביציאה כשהם ארוזים. כל שיוותר לנו לעשות, זה להורות לרובוט התורן לאן להוביל את הקניה.

Béatrice leads the cart and together we fill it according to the list we prepared in advance. There is an age, that without a list we will not remember anything. I thought of new entrepreneurship: to invent a refrigerator that makes a list of the groceries emptying away, so that we would not have to stand in front of it and check its contents every time. If we want to increase the mitzvah – we can definitely program the refrigerator so that it will transfer the list to our usual store, and it will prepare the ingredients and send them to our home. Alternatively, we can ask the refrigerator to instruct the store to delay the shipment if we want to visit it ourselves. Simply, we will transfer our club card and the goods will be automatically transported to the checkout, the purchase will be automatically charged to the credit card (everyone will have it!) and our shopping will wait for us at the exit already packed. All there's left to do is tell the robot on duty where to take the shopping to.

ביאטריס מציצה במה שאני חולמת ומאשרת. לדבריה, אם לכיפת ברזל הגענו בשעה מוצלחת, הרי שדבר פשוט מזה אינו בגדר חלום באספמיא. את המוח יש לנו, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מבורכים.

Béatrice peeks at what I dream and affirms. According to her, if we have reached to the Iron Dome at a good hour, nothing simpler than this is not a wild dream. We have the brain, and the Jewish kop (head) is inventing for us many blessed patents.

אורי זוהר – שיר הפטנטים

Uri Zohar – The Patents Song

סיימנו הקניה ואנו עומדות בתור לקופה. לפנינו עומדת שכנה מקציר ואנחנו מחליפות פטפוטים שגרתיים. לפתע, מתריע הנייד שלה והיא קוראת בקול רם את ההודעה שהגיעה: "צבע אדום בחדרה!" בסביבה עובר רחש, אך אף אחד אינו זז, הכל שומרים על תורם בקנאות. חדרה אינה גן שמואל, הטיל הרי אינו בכיוון שלנו, אז אנחנו רגועות. חוצמזה, הכל מכתוב, לא ככה?

We have finished shopping and we are standing in line at the checkout. In front of us stands a neighbour from Katzir and we exchange routine chatter. Suddenly, her cellular phone alerts and she reads aloud the message that arrived: "Colour red in Hadera!" There is a rustling sound in the surroundings, but no one moves, all devotedly keep their place in the queue. Hadera is not Gan Shmuel, the missile is not in our direction, so we are keeping cool. Besides, it's all already written, isn't it?

מבעד לדלת הזכוכית אפשר לראות את הדוסלך עומדין ומתנדנדין בתפילה. אין לי מושג אם זו תפילת ערבית משותפת בה הם חולקים או כנגד הטיל שלא יגיע. לא ממש אכפת לי.

Through the glass door we could see the Dosalach standing and swaying in prayer. I have no idea if this is a mutual Arvit prayer they share or it's against the missile that will not arrive. I don't really care.

השכנה מקציר שואלת את עצמה בקול רם אם יהיה זה בטוח לנוע עכשו בדרך הביתה. אני אומרת לה שאם אין היא מתכוונת להכנס למקלט כלשהו, עדיף שתהיה בתנועה. ככל שתרחיק את נפשה מהאזור, כן ייטב. בקציר בטוח יותר.

The neighbour from Katzir asks herself aloud whether it is safe for her to drive the way home. I tell her that if she does not intend to enter any shelter, it's better to be in motion. The more she distanced herself from the region, the better. It's safer in Katzir.

♀♀

בדרך הביתה, אנחנו נזכרות במסיר הכתמים שמשום-מה שכחנו להוסיף לרשימה ומחליטות להכנס לחנות בכפר קרע כדי שלא נשאר בלי זה. ביאטריס נשארת במכונית ואני שמה פעמי ישירות אל מושא קנייתי. בדרך צדה עיני את משחת השיניים שקנינו "במבצע" בגן שמואל: אם קונים שניים, מקבלים את השני בחצי המחיר. שם זה עלה 15.90 ₪. אני מעיפה מבט במחיר והסעיף עולה לי בכל עוזו: 7.90 ₪ בלי מבצע ובלי טובות. את קונה שניים במחיר שהוא פחות מהאחד שאת קונה בדוכן גן שמואל. לא להתעצבן?

On the way home, we remember that for some reason we forgot to add to the list the stain remover, and we decide to go to the shop in Kfar Kara so that we will not be left without it. Béatrice stays in the car and I go directly to the object in question. On my way, I caught sight of the toothpaste we bought "on sale" in Gan Shmuel: if you buy two, you get the other in half price. There it cost 15.90 NIS. I glance at the price and the I get very angry: 7.90 NIS without any sale or favours. You buy two for a price that is less than the one you buy at the Gan Shmuel stand. How can one not get mad?

אני תמיד בעד לתת פרנסה קודם כל לבני עמי, בבחינת "עניי עירך קודמים", אך כשאלה פושטים מעלינו את העור, אני מעדיפה לשמור על הכיס אפילו במחיר של לתת פרנסה לאויבינו. אני מזכירה לקברניטינו שהבטיחו וקשקשו לנו שיורידו את יוקר המחיה ושום דבר בכיוון לא נעשה על ידיהם ואין תוצאות חיוביות בנוגע להעלאת רמת חיינו והורדת יוקר המחיה. מעצבן איך המלים החלולות והשדופות יוצאות להם מהפה בכזו קלות והזלזול בנו, העם, ממש מקומם! אחר כך הם מתלוננים שיש כלכלה שחורה ומתריעים שצריך להלחם בה וכל דברי ההבאי הללו. זו מרכולית בכפר קרע עם קופה רושמת וחשבוניות, אי אפשר לדבר כאן על כלכלה שחורה, אז למה ההבדל העצום הזה במחיר? ברור לכולנו שאין מדובר כאן רק בפריט בודד, נכון?

I am always in favour of giving my people the chance to make a living first, as "the poor of your city come first," but when they take off our skin, I prefer to keep an eye on my pocket even at the cost of providing for our enemies. I remind our leaders that they promised us and rattled that they will lower the cost of living and that nothing in that direction has been done by them, and there are no positive results in raising our standard of living and lowering the cost of living. It's annoying how the hollow empty words come out of their mouth so easily and the contempt for us, the people, is really outrageous! Then, they complain that there is a black economy and warn that it is necessary to fight it, and all this nonsense. This is a supermarket in Kfar Kara with a cash register and invoices, you can't talk about a black economy here, so why is this huge difference in price? It is clear to all of us that this is not just a single item, right?

 

ביאטריס מגלגלת עיניים. מבחינתה, תמיד היינו עם של סוחרים ממולחים וכך גם נשאר, לדעתה. אני, מבחינתי, מקוה שנתעשת ונשים קץ לתופעה הרווחת במקומותינו לפיה מי שיכול מנצל את זולתו עד העצם. ישראל אמנם קטנה, אבל מספיק עם ההתנהלות של השטעטל; אני מזכירה לכל שישראל זו מדינה, לא עיירה בנכר.

Béatrice rolls her eyes. As far as she was concerned, we were always a nation of shrewd merchants, and so it stayed, in her opinion. For me, I hope that we will recover and put an end to the prevalent phenomenon within us, according to which whoever can exploit others – they do it to the bone. Israel is indeed small, but enough with the conduct of a shtetl; I remind everyone that Israel is a country, not a shtetl (little town) in the diaspora.

שוב טילים עלייך, ישראל ! Again, Missiles on You, Israel

לפני הטילים צוק איתן תמוז תשע"ד יולי 2014

לפני הטילים   Before the missiles

הזוי, מה שקורה אצלנו, הזוי. לפני כחודש סיכמנו עם הפועלים על שיפוצים. לביאטריס עדיין לוקח זמן להתרגל לבני דודינו המתהלכים בינינו באופן חופשי למרות צוק העתים והארועים האלימים באזורנו. מבחינתה, כמי שלא נולדה פה, המדינה היא מדינת היהודים ולא נתפש אצלה איך זה שישנם תושבים נוספים שאינם יהודים ועוד כאלה העוינים אותנו, גם אם מכנים אותם מיעוט.

Delusional, what's going on with us, delusional. About a month ago, we agreed with the workers on renovations. It still takes time for Béatrice to get used to our cousins ​​walking freely between us despite the hard times and violent events in our region. For her, as someone who was not born here, the state is the state of the Jews and she can't understand that there are other non-Jewish residents and such who are hostile to us, even if they are called a minority.

לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שקציר היא אי של שקט וגם שלוה בתוך האוקינוס הסוער של הארץ האוכלת את יושביה כדי שהיא תסכים לבוא לכאן לתקופות ארוכות יותר מאשר ביקורים חטופים. לאט, אבל בטוח, יחסינו מתמסדים. אנחנו חולקות את זמננו קצת אצלה והרבה יותר אצלי.

It took me a long time to convince her that Katzir is both an island of peace and tranquillity within the turbulent ocean of the country that eats its inhabitants, so that she will agree to come here for longer periods than brief visits. Slowly, but surely, our relationship getting settled. We share our time a bit at her place and a lot more in mine.

לפני כחודש נחטפו 3 מבנינו ונרצחו בידי בני עוולה. 3 שבועות של עינוי ותקוה לסוף טוב הסתימו במפח נפש ובצער גדול. שוב הוקז דם יהודים רק משום היותם כאלה. ביאטריס לא ידעה את נפשה מרוב דאבון לב וכפסע היה בינה לבין לארוז כדי לחזור לאנטישמיות המוכרת לה בפאריז. היה קשה לשכנע אותה שבכל זאת זו ארצנו והגולה אינה פתרון.

About a month ago, 3 of our sons were abducted and murdered by evils. 3 weeks of torture and hope for a happy ending ended with bitter disappointment and great grief. Again, Jewish blood was shed just because they were Jews. Béatrice was flooded with sadness and was just a step before packing and go back to the familiar antisemitism in Paris. It was hard to persuade her that this is our country and the Diaspora is not a solution.

הפעם היחידה בה חויתי אזעקה, חוץ מהצפירות השגרתיות שבימי הזכרון, היתה במלחמת לבנון השניה. היה ערב והטיל שהיה בדרכו לכיוון חדרה הפעיל את האזעקה בקציר וגרם ליונה שישבה לה בשלוה, מחממת את הביצה בקן, לעוף בבהלה ולא לחזור יותר. את הקן יחד עם הביצה הבאושה זרקתי אחרי מספר ימים כשהבנתי שאין תקוה לבקיעת דור הנוצות הבא.

The only time I experienced a war alarm, other than the routine sirens of remembrance days, was during the Second Lebanon War. It was evening and the missile that was on its way to Hadera triggered the alarm in Katzir, causing the pigeon that was sitting in peace, warming the egg in the nest, to fly in panic and return no more. I threw the nest together with the spoilt egg after a few days when I realized there was no hope of the next feathered generation to hatch.

אתמול, ירדנו לחדרה כדי לשעשע את הצ'וצ'י, הוא הנכד בן השמונה וחצי חודשים. עודנו עושות לו פרצופים וקולות, נשמע קול פיצוץ אדיר ואוזנינו מתמלאות בהמולה. איך מחבקים פספוס מבוהל ואיך מודדים את הנזק שנגרם לאוזניו, אולי לנפשו? האזעקה לא פעלה, אבל לא חיכינו להתאוששותה. מיד ארזנו את הנכד והוריו ושינענו את כולנו במהירות לקציר. נראה לנו שאין מקום בטוח יותר מאשר בקרב אוכלוסיית המיעוט בתקוה שהחמאס לא יחליט להטעים גם את אחיו מנחת טיליו.

Yesterday, we went down to Hadera to amuse the Choochi, the eight-and-a-half-month-old grandson. While we were making funny faces and voices to him, a huge blast was heard and our ears filled with noise. How do you hug a frightened toddler and how can you measure the damage done to his ears, perhaps to his soul? The alarm didn't work, but we did not wait for it to recover. We immediately packed the grandson and his parents and quickly moved us all to Katzir. It seems to us that there is no safer place than among the minority population, with the hope that Hamas won't decide to let its brethren also know how do missiles taste.

 

אחרי הטילים

אחרי הטילים    After the missiles

בבוקר, מתפזרים הילדים והנכד לשגרת יומם והפועלים מגיעים להמשיך בשגרת השיפוץ. היינו אמורות לפנות חדר מארון הקיר שבו, אך בלהט ההתרגשות וההמלטות מהאש, שכחנו מזה. הפועל שהתעתד לטפל בחדר הזה, אמד את הארון בעיניו וללא היסוס קרא לחבריו לסייע. בתוך דקות ספורות פורק הארון וחלקיו הורדו מהקומה השלישית לאחסון בפרגולה עד שיגיע זמנם להתאחד שוב, אם כי בחדר אחר. בלי התמרמרות, בלי ויכוחים, עשיה ישר ולענין.

In the morning, the children and grandson disperse to their daily routine and the workers arrive to continue the renovation routine. We were supposed to clear a room from the wardrobe in it, but with the intense event of fleeing from the fire, we forgot about it. The workman who intended to take care of this room, assessed the closet with his eyes and, without hesitation, called on his friends to help. In a few minutes, the closet was dismantled and its parts removed from the third floor to be stored in the pergola until their time came to reunite, albeit in another room. No resentment, no argument, just a straight to the point doing.

בחודש האחרון למדה ביאטריס שגם בני דודינו יכולים להיות אנושיים. כשמתקשרים ברמה הבינאישית, על בסיס אנושי טהור, אפשר להגיע לתוצאות חיוביות. חבל שכשזה מגיע לפוליטיקה – זורקים את האנושיות לפח וגוי ויהודי נושאים זה אל זה חרב.

In the last month, Béatrice learned that our cousins ​​can be human too. When communicating at the interpersonal level, on a purely human basis, one can achieve positive results. It's a shame that when it comes to politics – they throw humanity in the garbage and gentiles and Jews carrying a sword towards each other.

וסתם תהייה: איך-איך-איך מבדילה הממשלה הכושלת הזו בין דם תושבי הספר לדם המיוחסים במרכז וצפונה? איך זה ששגרת טילים על ישובי הדרום אינה נענית בנוק אאוט החלטי על ראש האויב, אך כשהטילים חוצים את הקו של האוכלוסיה מסוג ב' – מיד מפעילים את צה"ל למכות מחץ?

And just wonder: How-how-how does this failed government differentiate between the blood of the residents of the border settlement and the blood of the privileged living in the centre and north of Israel? Why is it that the missile routines on the southern communities are not answered with a definitive knock-out on the enemy's head, but and when the missiles cross the line of the second-class citizens – immediately the IDF launches a smash hit?