ארכיון תג: צרפת

חופש הביטוי Freedom of Expression

כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.

As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.

על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.

About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists. 

ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.

Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.

אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.

No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.

חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.

Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.


מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.

In summary:

Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.

הי"ג, הי"ח, הי"ד

היא לא עמדה בזה. אני יכולה להבין, אם כי לא להסכים. אכן, כמה אפשר לסבול את המציאות הזו, הכל-כך ישראלית, כשאת באה מהגולה השבעה והמרוחקת? ומצד שני, היא הגיעה הביתה, לפריז, ונתקלה בטרור גלותי. ועכשו מה? אנה משם? לאן יכולה יהודיה לשים את פעמיה כדי למלט את נפשה, לאי הפסחא?

היה לנו דיון נוקב, כזה המשנה חיים. איני יכולה לכפות את דעתי ואת אורח חיי על הזולת, גם אם זו האשה שאני אוהבת ונשבעתי לחלוק איתה את חיי. היא החליטה שהישראליוּת גדולה עליה ואינה יכולה יותר איתה. לא היה טעם להתווכח. שתינו נשים דעתניות ואנו מכבדות זו את זו, גם אם דעות מנוגדות לנו בשטחים מסוימים. בעיקר בנוגע לשטחים הערביים.

בליל ששי האחרון כבר לא הלכנו לישון. אחרי ששמענו את ההודעה על כניסת כוחות צה"ל לעזה, אי אפשר היה לפרוש לשינה כשהמחשבות מתרוצצות ואינן מבשרות טובות. ישבנו הרבה אחרי חצות ודיברנו וליבנו והבענו זו באוזני זו את שאנו חושבות. כשהשחר האיר, היא ארזה והתעופפה לארצה. ישראל אף פעם לא היתה ארצה. קשה לי להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל.

דברים מתפוררים. כמו טילים הזורעים הרס, עלולות מלים בעדנא דרתחא ללבות להבות שאת תוצאות שריפתן מי תשורנה. אני ממלאה פי מים. גם היא. לוא היתה פה, יכולה היתה לחזות במו עיניה איך מחליפין לנו את דוד השמש הבלוי בחדש, אחרי 23 שנים של עבודה נאמנה (תודה לכרומגן!). לוא היתה פה, היתה מתבוננת בחשדנות בבני דודנו הפועלים וטורחים ומתאמצים בעוד יום שגרתי של צום כדי להביא פרנסה לביתם. היא היתה מעלימה מהם שהיא דוברת את שפתם ואורבת לכל מלה היוצאת מפיהם כדי לא להיות מופתעת אם יחליטו לחרוש רע כלפינו.

התקנת דוד שמש

התקנת דוד שמש


שעתיים של עבודה, חסכון של 500 ₪ מכל הצעה אחרת שקיבלתי ואנחנו נפרדים בהבנה הדדית. מה הם רוצים בסך הכל? שקט ופרנסה. כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש שקט, באים היהודים לקנות אצלם ומביאים להם פרנסה. כשאין שקט – אף אחד אינו מהין להניח את כף רגלו על סף שום כפר ערבי. בימים כתיקונם, הייתי בודקת מחירים בברטעה, הסמוכה אלינו, אך כיום זה בלתי אפשרי. גם לבקה אל גרביה לא הגעתי פיזית כדי לרכוש את הדוד שמש, אלא סגרתי את העסקה טלפונית. מעניין שעדיין יש אמון הדדי. קבענו מועד, הם באו בזמן ועשו את העבודה בצורה מקצועית ומהירה.

בטרם פרידה, מעיף אחד המתקינים עין תוהה על המזוודה הארוזה והמוכנה לטיסה. יש לי ענין אישי לענות בו ואני חוזרת תוך יומיים. הלה שואל בסקרנות לאן מועדות פני. "פאריזה", אני עונה והוא ממשיך וחוקר לפשר הענין. האינסטינקט המיידי מדרבן אותי לענות לו שאינני בורחת מאימת הטילים של בני משפחתו, אך אני מתאפקת כדי לא לעלוב בו ואומרת את הלא-אמת שהטיסה הזו נקבעה לפני זמן רב ולא יכולתי לבטלה. חברו נראה כחולם. "פאריז", הוא אומר, ארשת מצועפת על פניו, "פאריז…"

"עיר יפה", אני עונה, בולמת את עצמי מלהעיר את ההערה הלא תורמת שבני עמו השתלטו על חלקים רבים בה ועל שאר המדינה וצרפת הפכה להיות עֲרָבְפָת.

הוא מספר לי שיש לו משפחה בעיר הזו והוא שוקל להגר לשָׁם עם אשתו וילדיו. לשאלתי, הוא מסביר שהמצב לא טוב ואין הוא רואה שום אופק מדיני, שום תקוה. אני נזכרת בהזמנתה של יסמין, העושה באוסטרליה מזה מספר שנים, לבוא אליה כדי להתרחק מהטרוף הנוכחי. היא מוכנה לסדר גם את ילדי ונכדי, הקהילה הישראלית הגדולה תתמוך. אין לי מסוגלות נפשית לנטוש את ארצי. כאן נולדתי וכאן זה המקום שלי ואין בלעדו. הגולה אינה בית, זו גולה.

הם אנשים טובים ושוחרי שלום. אפשר היה לחוש באנרגיות החיוביות שלהם. כל מה שהם רוצים, כך אמרו, זה להתפרנס ושהפוליטיקאים יפסיקו להחריב הכל. יש להם טענות לכל העומדים בראש – הן הביבי (כמובן) והן החמאסניקים. "אתם עשיתם אותם", הם טוענים. "הפוליטיקאים שלכם נתנו להם לעלות".

אין לי ויכוח עם עובדות היסטוריות ועם ההתנהלות הכושלת של ממשלות ישראל לדורותיהן, פרט לזו של רבין. רק מי שרוע בלבו וטמטום במוחו יכול לומר שהסכמי אוסלו לא היו טובים לנו. היתה אז תקוה, היום כבר אין. לא חראם?

התקנת דוד השמש

התקנת דוד השמש



איזה שילוב קטלני זה – הפוליטיקאים הכושלים שלנו והרוצחים הארורים שלהם. איך ישרור שלום?

פאריז-פאריז Paris-Paris

מלקולם מקלארן וקתרין דנבפאריז-פאריז

Malcolm McLaren & Catherine DeneuveParis-Paris

נסתרות דרכי האהבה. אין זו השפה שלי, גם לא הנוף וּוַדאי לא מזג האויר, אך העיר הזו מושכת אותי אליה כבמטה קסם שוב ושוב. בשנה וחצי האחרונות זה בעיקר בשל ביאטריס המקסימה, אבל גם לפניה נמשכתי אל מכמניה ואל אותם רבעים מעוררי דמיון בשל הסיפורים עליהם ועל האנשים שפעלו בהם וכמובן השפה, שפרט לשפת האם שלי, אין יפה ממנה.

Hidden are the ways of love. It is not my language, nor is the landscape and certainly not the weather, but this city draws me to it like magic over and over again. For the past year and a half it has been mainly due to lovely Béatrice, but even before her I was attracted to its concealed things and to the imaginative quarters due to the stories about them and the fascinating people who operated at them and of course the language, which apart from my native language, is most beautiful.

שיראל ביתן – אם תלך (La Fille)

Shirel – Im Telech (If You Go)

הדור שלי ודאי זוכר את היחסים החמים שהיו לנו בשנות ה-50 וה-60 עם צרפת, מה שהתבטא בהשמעת המוזיקה הקלה שלהם ברדיו הישראלי והטמעתה אצל הדור הגדל בציון. היום לא תשמענה כזו, למעט מִדֵי פעם בתוכניות נוסטלגיה. האמת, לפני שיוסי בנאי שר בראסאנס, לא אהבתי לשמוע את הצרפתי ההוא, משום שלא הבנתי את המלים ואילו המוזיקה שלו לא היתה לטעמי ועדיין אינה משהו מבחינתי. גם השפה בפיו של בראסאנס ושל בני דורו היתה קשה. הפעם הראשונה בה התחברתי, היתה בסרט המקסים "גבר ואשה" (הו, אנוק איימה!!!). היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי צרפתית רכה, מתנגנת, רומנטית. התאהבתי.

My generation probably remembers the warm relationship we had with France in the 50s and 60s, which was reflected with playing their light music on the Israeli radio and its assimilation in the growing generation in Zion. Today you will not hear such, except once in a while on nostalgic programmes. The truth is, before Yossi Banai sang Brassens, I did not like to hear that French because I did not understand the words and his music was not to my taste and still doesn't do it to me. Also, Brassens' language as his contemporaries as well, was also harsh. The first time I hooked up was in the adorable movie "Man and Woman" (Oh, Anouk Aimée!!!). it was the first time I heard a soft, melodic, romantic French. I fell in love.

Un Homme Et Une Femme – La dernier scène

חזו לנו c140 להיום. הקור מקפיא לי את לשד העצמות וההרגשה היא שזה פחות ממה שהבטיחו. בכל אופן, אני פסולה לעדות במקרה הזה, כי מה שמתחת ל- c280 הרי לא נחשב אצלי. ביאטריס התעקשה לחגוג איתי את תחילת האביב דוקא בכפור ואני הרי ידועה בצייתנותי, אז באתי. שוב ראיתי ושוב נכבשתי. אין כמו העיר הזו.

The forecast for today was 140c. The cold freezes my bones and it feels like it's less than they promised. Anyway, I am disqualified from testimony in this case, because anything under 280c doesn't count for me. Béatrice insisted on celebrating the beginning of spring with frost and I am well-known for my obedience, so I came. I saw again and again was conquered. There is nothing like this city.

גם כשהיא משנה את צביונה, זו עדיין העיר האהובה עלי. סיפרו לי על יופין של ערים ברחבי העולם. אני מאמינה לדוברות ולדברי ההלל והשבח שלהן, אך שום עיר אינה עושה לי דבר בלב כמו העיר הזו. שום עיר אחרת אינה קוראת לי לבוא אליה.

Even when it changes its character, it's still my favourite city. I was told about the beauty of cities around the world. I believe the speaker and their words of praise and glorification, but no city does anything to my heart like this city. No other city calls me to come to it.

אלה פיצג'רלד – אני אוהבת את פאריז

Ella Fitzgerald – I Love Paris


נסתרות דרכי האהבה.

In essence:

Hidden are the ways of love.

אסטרוד ז'ילברטו – האהבה חזקה מאיתנו

Astrud Gilberto – Love Is Stronger Far Than We


יום הבסטיליה

Béatrice & Sharon

מה קרה לכם? מה מנע מכם לבוא בהמוניכם כדי להפגין נגד ממשלת הרשע והעושק הלזו? טפשות? יאוש? הרמת ידיים? האם חושבים אתם כי צדיקים הנכם ומאמינים כי מלאכתכם תעשה בידי אחרים?

האמת, אני עדיין נדהמת, בשוק ודהומה לגמרי. כך גם ביאטריס, שעדיין זוכרת את דניאל כהן-בנדיט ואת המהומות שחולל בצרפת, אף שהיתה רק בת 16. אמנם, שינוי גדול לא היה שם, לפחות לא מיידי, אך משהו בכל זאת זז, גם אם באיטיות של שבלול שטרם נאכל. הזמנים היו אחרים אז, היינו תמימות יותר והעם היה עיף ושבע. בעיקר שבע.

דגל צרפת

היום, העם רעב ואין ידו משגת לרכוש את המצרכים הבסיסיים היקרים כל כך לכיסו המחורר. אז למה אין העם קם כאיש אחד ומשנה את רוע הגזירות? איך זה שלא הגעתם בהמונכם? איך זה שנשארתם ספונים במקומותיכם הדחוקים, שאינכם יכולים לכנותם בית, כי זה אינו שלכם? ששכר הדירה מרקיע לכם שחקים ואתם מתקיימים אך בקושי? מה השבלוליות הזו לכם?

ומה עם התקשורת? ראו כי רק קומץ דל הגיע להפגין והתקפלו, כי אין בזה חדשות, הרי כולה כ-3000 נפשות שהבעיה בוערת אצלם. האם יותר מכל אחד אחר? כל היום חיכיתי שיזכירו את הנושא, שידברו עליו ויביאו לנו מומחים שיסבירו איך קרה שהעם מטומטם כל כך ואינו פועל למען עצמו. היה ראוי לדון בכשלון הזה, של עם הנאנק תחת העול, שלא מצא לנכון לעשות מעשה. ואין תמונות כמעט מהארוע. עוד אפיזודה שהיתה ותעלם כאילו לא היתה.


אנחנו חוזרת הביתה לקציר בפחי נפש. שותקות בתדהמה. ציפינו ליותר מן העם הזה. איך זה שהיאוש הפך להיות נוח? הבוקר, תציין ביאטריס את יום הבסטיליה בקול ענות חלושה. אין לנו מצב רוח כל כך לחגוג.

Béatrice & Sharon