ארכיון תג: קדושה

אנחנו והם

על השוויון בנטל

Us and them – Dream Theater (with lyrics)

למה השנאה התהומית הזו? למה ההקנטה? למה בכח? הרי אפשר לעשות דברים במח, בחכמה, בתבונה ובגישה חיובית. השאלה היא היכן אפשר למצוא את החיוב בממשלת הרשע הלזו. התשובה היא: אי אפשר. קיבלנו את מה שבחרו רפֵי-שכל הזויים.

אין גזרה שהורידו השרים הנבזיים הללו על ראשנו, שאי אפשר למצוא לה תחליף ובמקום לגזול את כבשת הרש שלנו – הם יכלו לשתף את הגבירים והטייקונים ב"חגיגת" הנטל, אך למה שזה יקרה? למה שיקיימו את מה שהבטיחו לנו במפורש לפני הבחירות?

למה אין העם קם ומתקומם? למה מתירים אתם לרשעים בממשלה לשפוך את דמנו? אין לי מושג. אולי כי זה מגיע לכם. תמיד אפשר לשנות, הרי אנחנו דמוקרטיה ובהחלט ניתן לקבוע, אך זה תלוי במעשינו. אם נמשיך לשבת מול הטלויזיה ולבהות בשטויות שמאכילים אותנו כדי לטמטם את שכלנו – זה לא יקרה. הצלחנו להתניע מחאה, אך לא המשכתם עד המטרה, למה? המתחיל במצוה מצוּוֶה לסיימה, לא ככה?

אחת הגזרות שהונחתו עלינו בקול ענות גבורה, במחולות ובמצלתיים – היא גיוס החרדים. את מביטה בקולות, בלשון הגסה והרגל הקלגסית הנוגשת והיית כחולמת. כל כך הרבה טמטום במהלך הזה! כל כך הרבה שנאה למה שלא צריך! שנים אני מטיפה ומסבירה שיש ללמד את צאצאינו מגיל רך ולתרבת אותם במקורותינו. לוא היו לומדים במשך הדורות רק חצי מן העושר שבכתובים המכילים את ארון הספרים היהודי העתיק – היו חיינו פה נראים הרבה יותר נורמלים. לוא העומדים בראשנו, השרים המרכיבים את ממשלת הטמטום והזדון הזו, היו לומדים כמה דברים יסודיים – יתכן והיו נוהגים בצורה הרבה יותר חכמה ולא כזו חלמאית כפי שנהגו. למה יתכן? כי יש קצת פער בין ללמוד לבין לישם את שלמדת. אינני יודעת איך אתן, אך אני אינני סומכת על תבונתם כלל. מתי קרה, במהלך כהונתן של ממשלות ישראל לדורותיהן, שמשהו נעשה בתבונה ולא מתוך שליפה ושכרון הכוחניות או לחילופין מתוך חולשה וכניעה ללחצי אינטרסנטים ואינריגות?

סוף מעשה במחשבה תחילה

באוצר התבונה הגדול של הפתגמים היהודיים יש הרבה מה ללמוד ולשנן, וַדאי גם להחכים ועל אחת כמה וכמה לחיות חיים חיוביים. מה כל כך קשה להקדיש את הזמן הנחוץ כדי לתכנן? אמנם אף אחד אינו יכול לתקוע לידנו שהתכנון הכי קפדני משמעו ביצוע נכון, אך לפחות ישנו מתוה שלפיו אפשר לבחון את הנושא ולנסות לסכל בעיות בטרם תצוצנה. אף אחד אינו יכול לראות את הנולד, גם לא החכמים, אולי יחידי סגולה, אך אפשר לפחות לנסות לצפות מה יקרה אם נפעל בצורה מסוימת. במקום לירות לשוא לכל הכיוונים, האם לא עדיף להתמקד במטרה מתוך כוונה טובה?

האוילות המשרישה הזו של הטלת גיוס חובה על כל החרדים ללא כל מחשבה תחילה, ללא כל תכנון, ללא הכנה מתאימה – מה אפשר לומר עליה? ודאי לא דברים חיוביים.

As der Rebbe lacht

ביצוע מהמם של wolga-klezmer

עוצו עצה ותופר

מי שמכירה אותי, יודעת היטב שאני חילוניה אדוקה ביותר, שמחה בחלקי ונלחמת כמיטב יכולתי בכל מה שמריח מדת וכפייתה. אני חושבת ששורש רוב הרע והרוע בעולם נובע מן הדתות, בעיקר מן המאמינים הבטוחים שהם היחידים הרואים את האור ואילו השאר צריכים לנהות בעקבותיהם אחרת יש לצודם ולמגרם מן החיים. יחד עם זאת, אני נגד בורות וחושבת שיש צורך ללמד ולהנחיל לצאצאינו את מורשתנו. לא בצורה החרדית (חס ושלום לנו!), אלא כדי לדעת את שורשינו. עם, ששורשיו נגדעו בשואה שירדה עליו, חטא בהפנותו עורף לתרבותו. כמה חטאים נחטאו. ביניהם:

  1. נסיגתו של בן גוריון בפני הרב קוק בענין גיוס בחורי ישיבות ועוד. לולא הרעה החולה הזו והרכנת הראש בפני סחטנים – אולי העניינים היו נראים אחרת. לוא עמד הראש על שלו במקום להכנע בפני החשכה – היו החרדים מתרגלים לשאת בנטל וזה לא היה הופך להיות נושא שנוי במחלוקת, מעורר מדנים כל כך ובעיקר – לא היה ענין לענות בו ולהפריד בין חלקי העם, בין ממלכת יהודה לזו של ישראל הפשוט.
  2. במקום כור היתוך אמיתי של הנחלת כל גווני התרבות שלנו לכל האוכלוסיות – ויתרנו על הנחלת לימודי הליבה לחרדים ועל לימודי הקודש לחילונים. במקום ללמד הכל – הסתגר כל מגזר בפינתו: החרדים בזו החשוכה והחילונים בבור הבורות. כך אין בונים גשר של הדדיות, אלא הפרדה. למי ולמה זה טוב?
  3. למדינה אסור לקבוע מה על הפרט לעשות ולמה לשאוף (במסגרת החוקית, כמובן), אך היא יכולה לכוון ולעמוד על המשמר כדי לסקל בעיות בטרם הן צצות. במקום לטפח טפילים – אפשר היה לתגמל את אלה היוצאים לעבודה ומפרנסים את עצמם ומשפחתם. במקום לכפות על העם או על חלקים ממנו הר כגיגית – עדיף היה לוא הקדימו מחשבה למעשה והיו מפנים כל מגזר לאן שהולם אותו בהתאם למסוגלותו. מה רע בשרות לאומי לכל ללא הבדל דת, גזע ומין?
  4. אינני מתעלמת מן העובדה שעם קום המדינה היו לנו צרכים מסוימים והיה צורך לגייס את מי שרק אפשר (ולכן התהייה: אז למה לא את כולם?), אך עם הזמן הצרכים התגמשו ויש מקום וצורך בחשיבה מחודשת. מיום שהתגייסתי, הפריע לי שהעם נחלק לכאלה שמתגייסים ולכאלה שפטורים מגיוס. למה שחור ולבן? היכן הגוונים הנוספים? למה לא שרות לאומי לכל? למה שלא כל אחד ואחת, כולל המגזר הערבי, יגויסו לטובת העם והמדינה? כך יופנו למלא את הצרכים הלאומיים בהתאם למגזרם, ליכולותיהם ולמסוגלותם. אגב, לאלה המתעקשים לההרג באוהלה של תורה – למה שלא יעשו זאת בתנאי שדה, במתחם בית החולים ובכל מקום אחר? למה זה צריך להיות דוקא בישיבה הממוזגת? היכן נכתב שהם צריכים לשבת כל היום ולהתנענע? לא שאני מזלזלת בתרומתם, אך לא עליהם להחליט במה יתרמו, כפי שאף חילוני אינו מחליט לעצמו, אלא מגויס לאן שמחליטים שיש בו צורך. במה נעלה דם החרדים מזה של החילונים?
  5. התנהגות החרדים בשנאתם ובדחייתם החילונים ודאי לא תרמה לקרוב לבבות. הדור שלי לא קנה את השטויות שלהם ואף אחת מאיתנו לא האמינה ל"ואהבת לרעך כמוך" מצדם, כי אם בכלל אהבו (זה בספק גדול) – הרי זה את אנשי שלומם ואפילו לא את נשותיהם המוהדרות. אפשר להתווכח על תרבות ועל חינוך ועל דרך חיים וכו', אבל זה לא יוביל לשום דבר חיובי. ויכוחים אינם מסייעים לגשר. רק רצון טוב, גישה חיובית, קבלה של האחר והשונה ממך ובעיקר הרצון (שאינו קיים אצלם) לחיות בשלום עם כל אחד – אלה מסוגלים להביא לטוב. השאלה היא מה רוצים החרדים מאיתנו מלבד שנסתלק להם מהעיניים, אך שימשיכו להתעלק עלינו ולמצוץ את לשדנו כדי שנפרנס אותם ואת שלהם.

מה יצא לנו מההתנהלות המטומטמת הזו של החרדים וממשלות ישראל לדורותיהם? כלום! על כל גזרה שנגזרה עליהם – הם ידעו למצוא את העצה כדי להפר אותה.

צדיק באמונתו יחיה

השאלה היא מיהו צדיק. האם מי שמנבל את פיו ומקלל את כל העולם שאינו סר למרותו ונוהג כפושט הכי פושטי, גם אם הוא קיבל תואר רב ראשי (אוי, פוליטיקה ודת, פוי!!!) – זה צדיק זה? אבוי לנו עם צדיקים כאלה. כך נראים נציגי הדת בימינו וזה מגעיל! שום דרך ארץ (והרי זו קדמה לתורה!) לאלה שאינם חולקים את השקפת עולמך. בזוי ומבזה! האם האיש בשמלה (ואין הכוונה לרשע הנחבא אל הבונקר שלו בלבנון) הוא זה שאמור לקבוע לנו את אורח חיינו ומפיו יש ללמוד את דברי הטפשות והשטנה שהנמבזה הלזה מפיץ?

יש בעיה כשמאן דהוא בטוח שכל האמת נמצאת אצלו והוא משוכנע כי מי שאינו שותף לאמונתו – יש לדחותו, לנדותו, לרצחו נפש וכו'. חילוניה כמוני, הצופה בעדר הבהמות בלבושו האחיד, בהתנהגות האוילית של נהייה אחר מוצא פי הרבי, המר"ן, האדמו"ר וכל תארי ההבלות האחרים, בהדרת נשים ובשלל מרעין בישין שבאמתחתם, אינה יכולה אלא לבוז לקהל החרדים הלזה. את מביטה במנהגיהם וגם אם תשפשפי את עינייך ותגרדי בראשך (אולי תמצאי שם איזושהי הארה) – לא תצליחי להבין אותם. אינני יכולה למצוא שום יופי בהתנהגות אלימה ובכפייה על הזולת לנהוג כמותם. לי אין אמונה באל, אלא במעשי האדם. אף אל אינו גורם לאף אדם לעשות את מעשיו, אלא האדם עצמו הוא זה שפועל. אף אל אינו דוחף אף אחד לצעוק על אשה היושבת בקדמת האוטובוס לעבור לירכתיו וגם לא לעורר מהומות ולשבור ולנתץ חלונות משל היו אלה אלילים. ענין של חינוך איך תתיחס אל מי שאינו שותף לאמונתך הטפלה.

יחד עם הגיחוך והבוז שהללו מעוררים בי במלבושיהם ובמנהגיהם – מעולם לא עלה על דעתי להגיע לשכונותיהם כדי להכריז שאני כאן ולחלל את השבת בפניהם. ההפוך הוא שקורה: כשהם מגיעים לשכונה מסוימת – אין הם יכולים לשבת בשקט. חס ושלום אם יקרה כזאת ויהיה שקט! הם מיד צריכים להכריז על בואם (כאילו שאי אפשר להבחין בהם על מדיהם המגוחכים) ולכפות על סביבתם את מנהגיהם. בטוב, כמובן, בטוב, בנחת ובדברי כיבושין. אחר כך, אם מתעלמים מהם – הם עוברים לאלימות, מה שנקרא: בכיבושין תעשה לך מלחמה, כי התחבולות כבר אינן מועילות.

As der Rebbe lacht

ואהבת לרעך כמוך

כשאתה חרדי, זה לא בא בחשבון. איך תוכל לאהוב את מי שנוהג אחרת ממך? איך תוכל להמנע מלכפות את דעתך ומנהגיך על מי שאין לו עימם ולא כלום? אז מה אם יש ציווי כזה? גם יש דיבר שאוסר על רצח, אז דתי לא רצח?

כשמוצאים במקום מסוים עצמות, ישר נמצא שם התגודדות של חרדים המתקיפים ועוצרים הכל מפני חילול המת האלמוני. איפה הם כשמדובר בחיילים חילונים, בבחינת "לא משלנו"? איפה אהבת רעך? החילוני אינו אחיך ורעך? כנראה שלא.

אז מה אפשר לעשות? איך ניתן לתקן? ודאי שלא באמצעות כפייה, כי מה ששנוא עלינו אל לנו לעשות לצד אחר, גם אינו חברנו ועולמו רחוק משלנו כרחוק מזרח ממערב לנצח. לא מוכרחות לאהוב. מה שכן, יש להחליט לקבל את האחר, זה הכל. זו כל התורה כולה על רגל אחת: וקיבלת לרעך כמוך.  לקבל את הזולת כפי שהוא, לא לשנותו ולא לאנוס. לאף אחד בעולם אין בעלות על האמת. לכל אחת מאיתנו האמת שלה והיא זו שמתאימה לה. יחד עם זאת, אין לאפשר לאף אחד לטפס עלייך, אין להרשות לאף אחד להתעלק על זולתו. מי שבוחר דרך מסוימת – שישלם את המחיר בעצמו ולא החילוני צריך להחזיק את הדתי. כשתיבש הבאר – תצטרכנה העלוקות למצוא להן מקור פרנסה בכוחות עצמן. אנחנו יכולים לסייע בידם לצאת ממעגל ההתעלקות והעליבות. כמו שדתיים בארצות הגויים מסתדרים בעצמם בלי להתעלק על הקופה הציבורית של אותה מדינה – כך אפשר להנהיג גם בארצנו. בשכל, במח, לא בכח. ויפה שעה אחת קודם.

דוסיותאיש בין שתי נשים? אוי וועי! זה אסור!

[אנחנו לובשות מכנסיים, אולי זה מֵקל?]

פינת הפולקלור:

  1. מצוה טאנץ האדמו"ר מראחמסטריווקא
  2. Satmar Rebbe Dancing Mitzvah Tanz In Israel
  3. האדמור מסקווירא במצוה טאנץ
  4. Tosher Rebbe Shlita singing a Song
  5. Holy Tosh Rebbe Mitzva Tantz

היום הקדוש ליהודים / חג האופניים


היו לי כמה רשימות בראש לכבוד היום הזה: על הסליחה, על הכפרה, על המלחמה של הדור שלי… בסופו של חשבון נפש, בחרתי להתמקד הפעם במהות, ברוחניות. אני מניחה שהרשימות הנוספות תכתבנה במהלך השנים הבאות עלינו לטובה ובבוא זמנן אפרסם גם אותן, לא לדאוג 🙂

זה יום טעון. זה יום קשה. ויחד עם זאת – יום של התעלות הנפש, של תחושה שיש משהו נעלה, מעבר לקיום היומיומי שלנו בפרט ומעבר לנו, בני התמותה, בכלל. זה לאו דוקא א-לוקים.

בילדותי, זה היה יום מיוחד, של יראה מפני משהו טמיר, נעלם, לא ממש מובן. ילדים ברחוב גנסין, שכונת רמב"ם בגבעתיים. החיים זרמו לנו, לא תכננו מה נעשה ביום הזה, הדברים היו מובנים, פשוטים. יום כיפור – יום של חשבון נפש, הורים שותקים בכאב על בני משפחותיהם שנרצחו בשואה, נרות הנשמה המבליחים באפלה ללא מקור אור אחר, הרדיו כבוי (לא היתה עדיין טלויזיה), שיחות חרישיות, הרהורים על מעשינו בשנה שחלפה ומה נעשה בזו הקרובה, איך נהיה טובים יותר.

הבית לא היה דתי, אך בהחלט שומר מסורת, כך שבערב יום הכיפורים, לבושים בלבן אנו נוכחים בתפילת כל נדרי בבית הכנסת שברחוב המקביל, טייבר. למחרת, התיצבות ל"מזכיר נשומעס" ואחה"צ – לנעילה, לשמוע את קול השופר המבקיע לנו דרך לשמיים שישמעו את תפילותינו. ובין לבין, תקתוקים של דמקה, חמש אבנים, צהלות חרישיות מאוד של המנצחים ונזיפות מצד המבוגרים על הרעש. גם למי שהיו לו אופניים, אין סיכוי שהיה מעיז לרכוב עליהם ביום הזה. השכונה לא היתה מרשה זאת.

מי שלא צם – נהג לאכול במסתרי מטבחו מאכלים שבושלו מבעוד יום, שלא חוממו, משום שהאיסור על הדלקת אש נשמר וכדי שהריח לא ינשא באויר ויגרום לעינוי לזולת. נכון שכתוב "ועיניתם את נפשותיכם", אך הכוונה היא שהפרט יתענה בעצמו, לא יענה זולתו. אף אחד לא חלם על "לעשות על האש" על גג הבית בטבורה של עיר כדי להתריס, להכעיס, להודיע על קיומו העלוב.

יש משהו ביום הזה, שמי שמתחבר אליו, לאו דוקא מהצד הדתי, אלא ברוחניות שבו, זוכה להתעלות הנפש. יש במלות כמה מהתפילות השפעה מדהימה לטובה על הנפש. אם נתעלם מהנושא של אל עליון, שצריך הרי אמונה בלב כדי להאמין בקיומו ונתרכז במסורת, בקסם שמאחד אותנו כעם, הרי שזה עושה טוב לנפש. החיבור הזה בינינו, לדעת שהתפילה בה אני נוכחת בבית הכנסת השמרני בקציר (הליברלים טרם הגיעו אלינו), היא פחות או יותר אותו ריטואל שזוגתי בנכר תקיים שעתיים לאחר מכן בבית הכנסת הליברלי (השוכן בק"ק קינגסטון אפון טיימס שבשולי לונדון), אליו היא תיקח את המחשב הנייד ותתחבר לסקייפ כדי שאוכל גם אני להיות נוכחת.

תנוח דעתכם בכיף, התפילה בקינגסטון ליבראל סינאגוג הרבה יותר מקרבת לבבות, משרה קדושה כל כך, בלי השוואה כלל לשממה המשעממת אצלנו, כשתפילות נלעסות בשממון וללא נשמה יתרה. אולי כי אנו רגילים להיות יהודים ואילו בנכר נאבקים על כל קיום של פולחן יהודי? או שמא מפאת ההבדל בין יציאת ידי חובה משום שכך צריך לעשות פן תטיל עליך קהילתך חרם ובין הבחירה החופשית לקיים זאת מתוך צו הלב והרצון הפנימי? מעולם לא חויתי כזו התעלות רוח כמו כשהרבא הצעירה צ'רלי מנצחת על הטקס וכשהמקהלה, התזמורת והקהל שרים "כל נדרי" ו"הללויה" ושאר התפילות שאפשר לזמר. מוזיקה גורמת להתעלות.

אי אפשר להעלות על הדעת שיהיה אינטרנט בבית הכנסת בקציר, שלא לדבר על להחזיק ולהדליק מחשב בפומבי… אין קִדמה, אין מחשבה על קֵרוב לבבות, קֵרוב יהודים אל המסורת שלהם, רק קרבות תרנגולים בין הרבנים למי יש יותר כוח, כי מוח אין. אין, אני אומרת לכם, אין!

הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת בארץ, היתה בילדותי וזה היה מִזמן, מִמִזמן מאוד או כמו שאומרים ילדי (ותכף מן הסתם גם הנכד יחרה-יחזיק אחריהם): בימי התנ"ך. עשרות שנים של חילוניות גמורה חלפו עלי, היות והדתיים, בהתנהלותם המבישה, השניאו את הדת על הדור שלי. לא היה לי כל רצון אפילו לחשוב על להתקרב למסורת. ואז נולדו הילדים וכידוע, לאלה יש נטיה לשנות אותך ואת השקפת עולמך, שלא לדבר על האחריות שלך לחנך אותם. מה ללמד אותם בלי להחרידם, תרתי משמע?

במהלך נדודי בנכר, נקלעתי לבית הכנסת המקומי. לא יודעת למה, אך היה לי חשוב לפקוד את המקום לשחרית (לא היו תפילות אחרות במהלך היום) ובששי-שבת, מה שבארץ לא הייתי חולמת כלל לעשות. יש שוני בין צברית ישראלית שומרת מסורת לבין יהודים החיים בנכר. דבר ראשון – המבטא. אוזני צללו בכל פעם שהן שמעו עיוות של המלים העבריות העתיקות המוכרות להן, המוטמעות בהן. שנית, מה שמובן מאליו בארץ – לא ממש ברור בנכר. אני מניחה שגם ההפך נכון הוא. אזכיר את ההגעה לבית הכנסת ברכב בשבתות וגם ביום כיפור.

יחד עם זאת, יש בינינו גם חיבור, כמובן, והוא עמוק ומגשר על הפערים ואי ההבנות. מעצם היותנו בני אותו לאום ואותן חוויות לאומיות עברו ועוברות עלינו, אנו חולקים בזכרון לאומי משותף, המועבר מדור לדור, כמסורת העם היהודי.

איזו מסורת אנו מעבירים לדור הבא ב"חג האופניים", מלבד ריקנות רוחנית?

גמר חתימה טובה!

הגרסא המקוצרת

יום כיפור הוא היום הכי קדוש לעם היהודי וגם אם מאן דהוא חילוני גמור ואדוק הוא, לא יגרע מכבודו חס ושלום אם יתחבר אל המסורת של עמו. לא יגרע, באמת! כל אחד שיבחר לו כיצד להעביר את היום הזה, אך במחילה, למה לצער את הזולת בזלזול פומבי בקודש הקודשים של עמך, ישראל?