ארכיון תג: קהלת

מוֹתר האדם Men's Preeminence

בפרק ג', פסוק י"ט, כתב קהלת: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל." עם הזמן, הושמטה המלה 'אין' והציטוט של הפסוק החסר הפך לציון עליונות האדם על הבהמה בכל המובנים, אם כדי להצדיק השמדתה ואם כדי להעביר מן מסר שלאדם אמור להיות מוסר, מה שאין לבהמה.

In chapter 3, 19 Ecclesiastes wrote: "For that which befalleth the sons of men befalleth beasts; even one thing befalleth them: as the one dieth, so dieth the other; yea, they have all one breath; so that a man hath no preeminence above a beast: for all is vanity". With passage of time, the word "no" was wiped out and the quoting of the lacking sentence became an indication of the supremacy of men above the animals in all meanings, weather to justify the murder of animals or to pass a sort of a message that mankind is supposed to have moral, which the animals don't have.

מבט מעניין על העולם שלנו

An interesting view on our world

Pale Blue Dot – Animation

עת לזעוק

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אמר קהלת (ג', 1) והמשיך בפסוקים הבאים:

2 עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע

3 עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות

4 עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד

5 עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק

6 עת לבקש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך

7 עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר

8 עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום.

אכן, לכל זמן ועת לכל חפץ. עתה העת לזעוק, כי אם לא עכשו – אימתי?

מעניין איך המלה העברית לסבול מכילה בתוכה שני פירושים: לסבול במובן סֶבֵל (suffer) וגם במובן של להיות סבלני, להתיר, להרשות (tolerate). יש שיר של להקה מעניינת בשם Manic Street Creatures האומר: If You Tolerate This Your Children Will Be Next – אם תסבול-תרשה את זה – ילדיך יהיו הבאים בתור. אף אדם בר דעת אינו מעונין שילדיו יסבלו, נכון? אז איך זה שאדם מסוגל לסבול סבל של ילדים של אחרים? האם ילדים אינם ילדים באשר הם?

יש לנו בעיה. מאוד בעיה. בעיה גדולה. ענקית. זו מכונה "ילדי הזרים". אני חושבת ששפכו מספיק דיו והפריכו יותר מדי מלים בכל אמצעי התקשורת על הנושא וכמה זה רע ליהודים. מכל בחינה שהיא. רק דבר אחד חשוב שכחו: "ואהבת לרעך כמוך". מרוב אני-לא-יודעת-מה, נקרא לזה מלחמות כרגע, שכחנו את הדבר הכי בסיסי בחיים היהודיים: חמלה לזולת, בעיקר לזה שבקרבך.

בשנת 2000, כשהגבירות היהודיות בתל אביב החליפו ביניהן המלצות על ה"כושים" שלהן וחשבו שזה נורא שיק להעסיק גבר שחור בעבודות הבית, אפילו שזה היה בניגוד לחוק, לא הבַנו את מה שהולך לקרות פה. חשבנו גחמה, חשבנו אופנה חולפת, חשבנו… מה בעצם חשבנו? שזה יעצר שם, במדינת תל אביב ולא יעבור את גבולות גוש דן? אז זה עבר הלאה, גם מעבר לכושים והארץ מלאה תאילנדים, סינים, גנאים וכל שאר תפוצות תבל, שבאו לבדוק מקרוב הנכונה היא השמועה שארץ זבת חלב ודבש היא ארץ היהודים. הסתבר, שכאשר מעלימים עין מן העשירון העליון, זה עלול להתפשט גם לשאר. זוכרים את גוש קטיף? זוכרים את העסקת העובדים הזרים שם? שכחתם, הא?

הבעיה אינה הילדים של העובדים הזרים, גם לא של העובדים עצמם, כי מה רוצים אלה בסך הכל? לאכול. גם אם אנו מסרבים לראות את זה, הרי שהם אנשים כמונו, לא פחות, כך שגם להם יש רגשות ותחושות ורצון אנושי טבעי לאהוב, להתחתן ולהוליד ילדים. וכשאלה באים לעולם, נוצר הצורך לשבור להם שבר (צריך לפרש לכם שפרושו של זה הוא להביא להם לחם? להאכילם?). זוכרים שגם בני ישראל ירדו מצרימה למטרה הזו? ומה עושה אדם בר דעת שילדים רעבים תלויים על צווארו? אדם בר דעת עושה הכל כדי להשביעם.

קשה להיות מיעוט בארץ נוכריה שאת שפתה אינך דוברת, שהילדים שלך מתחנכים במסגרות שונות מאלו שאת עברת והופכים לנגד עינייך לאחרים. קשה עוד יותר להיות עבד נרצע או שפחה חרופה, על אחת כמה וכמה בנכר. הניכור הנחווה בארץ זרה, שלתושביה מנהגים כה שונים מהמוכרים לך, קשה מנשוא. ואף על פי כן, הנוכרים קמים מדי יום טרם הנץ החמה, יוצאים לעבודת יומם המפרכת ושבים לחור בו הם מתגוררים במצב של בקושי נשימה. כל זאת, רק כדי לפרנס את עצמם ובני ביתם.

הבעיה היא שלנו, שאין לנו חמלה מחוץ למעגל המצומצם שלנו, למרות הזוועות הנוראיות שעברנו כעם, למרות ההסטוריה הקשה שלנו בגָלויותינו, למרות השואה. לדתיים אין חמלה לאלה שאינם דתיים, שלא לדבר על הזלזול התהומי של הדתיים למי שלא בא לו ללמוד תורה כל היום ולהתעלק על זולתו כדי למצוץ ממנו פרנסה. לאלה שאינם דתיים דוקא יש אמפטיה לזולת, אבל תלוי למי, בבחינת חמלה תלויה בדבר. אין לנו את התחושה הפשוטה, הבסיסית, של אהבת האדם באשר הוא אדם. אם אדם המחזיק במשרה ציבורית המשולמת ממסי כל הציבור מרשה לעצמו להשמיע דברי בלע כלפי ציבור שאינו מאנשי שלומו ואין מעיפים אותו לכל הרוחות ממשרתו אלפית השניה אחרי זה, עוד בזמן שהשטויות המפגרות שהוא משמיע תלויות באויר, הרי שאין לי ברירה אלא להזליף דאודורנט, להרים ידיים ולקונן כי בימים האלה אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. במקום לאחד את העם, לאחות את קרעיו הפזורים, זורעים בעלי השררה רק הרס ושנאה. אין מנהיגות ישרה שתוביל אותנו. בעצם, לאן? האם אנחנו יודעים אנה מועדות פנינו?

אז מה הפתרון? יש רק אחד: "ואהבת לרעך כמוך".

קישורים:

  1. If You Tolerate This Your Children Will Be Next
  2. ד"ר אצילה טלית רייזנברגר / שפת אם