ארכיון תג: קומיקס

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב  Autumn Signs Exhibition Opened Tonight

תערוכת סימני הסתו נפתחה הערב בחגיגיות. אני אוהבת את ההתכנסות הזו עם האמניות, האמנים והמוזמנות/ים.

The Autumn Sign Exhibition opened this evening with festivity. I love this gathering with the artists and the invited guests.

תמונה קבוצתית של האמניות Group photo of the artists

תמונה קבוצתית של האמניות/ים המשתתפות/ים   Group photo of the participating artists

נחמד מאוד שראש העיריה הגיע וכיבד אותנו בנוכחותו יחד עם סגנו והמשנה, מה שמעיד על החשיבות שמיחסים קודקודי העיר לאמנות. כבר מבורך. אני מיחלת שהתערוכות תימשכנה זמן רב יותר ותמשוכנה יותר קהל.

It is very nice that the mayor came with his deputies, honouring us with their presence, indicating the importance of the city's vertices to art. Already blessed. I wish the exhibitions would last more time and draw more audience.

הפעם, יצרתי קומיקס (לא נראה לי שהמושג 'עֲלִילוֹן' יתפוס בעברית). בילדותי, זה לא היה להיט בארץ. מה שפרח בארצות העולם, לא ממש תפס אצלנו. אין לי מושג למה. אני יכולה לשער שמשום שהקומיקס התחיל בתור משהו קומי, שנועד להצחיק, זה לא יכול היה להשתלב באוירת הנכאים ששררה במדינה הצעירה שאך זה קמה. גם האודים שניצלו מהשואה שלא יכלו לשמוח, לא מצאו בקומיקס משהו אליו היו יכולים להתחבר. יחד עם זאת, מעניין לציין שהקריקטורות דוקא הצליחו פה.

This time, I created comics. As a child, it was not a hit in Israel. What blossomed in the other countries didn't really catch here. I have no idea why. I can guess that because comics started as something funny, that meant to make the readers laugh, it could not fit into the atmosphere of sadness that prevailed in the young state that had just arisen. Also, the Holocaust survivors who could not rejoice, did not find in comics something they could connect with. However, it is interesting to note that caricatures have succeeded here.

כשהגיע הקול הקורא עם ההנחיות להצעת עבודות לתערוכה, חשבתי לצלם אנשים בסתו חייהם, כי זה הרי נושא התערוכה. לא היה לי רעיון מוגדר, רק משהו כללי. חשבתי ללכת לאחד ממרכזי היום לקשיש שיש לנו בחדרה ולצלם את הנוכחים בפעילויותיהם. היקום כיוון אותי למקום שונה והרבה יותר משמעותי, לדעתי.

When the public appeal came with the guidelines for suggesting works for the exhibition, I thought of photographing people in the autumn of their lives, because that was the theme of the exhibition. I had no definite idea, just something general. I thought about going to one of the Day Centres for Seniors we have in Hadera to photograph the people in their activities. The universe directed me to a different and much more significant place, in my opinion.

יום אחד הצטרכתי לבקר בסניף הבנק שלי כדי להזמין פנקסי שיקים ונתקלתי בקבצן שישב על הסף וקיבץ נדבות. בלי לחשוב הרבה, ידעתי שיש לי את הנושא שלי עבור התערוכה. ביקשתי את רשותו לצלמו ונדברנו שאבוא שוב עם המצלמה ונראה מה יצא מהצילומים. לטעמי, אלה יצאו מצוינים. הייתי מרוצה מאוד מהתוצאות.

One day I had to visit my bank branch to order check books, and I came across a beggar sitting on the verge, begging. Without thinking much, I knew I had my theme for the exhibition. I asked for his permission to take his photos and we agreed that I would come with my camera again and we would see what would come out of the photographing. In my opinion, these turned out excellent. I was very pleased with the results.

לקראת ובזמן הצילום לא חשבתי על קומיקס. חשבתי יותר בכיוון של פוטומונטז' שבזמן האחרון מצאתי את עצמי יוצרת יותר ויותר. אני רואה בזה סוג של התפתחות שלי כאמנית: לא "רק" צילום תמונות, אלא עיבודן ליצירות מורכבות יותר. כשבחנתי את התמונות, עלו לי הטקסטים בראש כמעט באופן מיידי ונוצרה היצירה. שמחתי כשזו מצאה חן בעיני האוצרת והיא אישרה לי להציגה בתערוכה.

Ahead of and at the time of photography, I was not thinking of comics. I thought more in the direction of photomontage that lately I have found myself creating more and more. I see this as a kind of my development as an artist: not "just" taking photos, but processing them into more complex works. When I looked at the photos, the texts came to my mind almost immediately and the work was created. I was delighted when the curator liked it, and she accepted it for the exhibition.

פעם הייתי צבע, קומיקס ,I used to be a painter comics

פעם הייתי צבע, קומיקס   I used to be a painter, comics

במשפט אחד:

היה ערב מהנה מאוד-מאוד.

In one sentence:

It was a very much enjoyable evening.

חופש הביטוי Freedom of Expression

כמי שלא ממש מוצלחת בשטח הציור (וזאת ממש בלשון המעטה מצומצמת ביותר), לא ממש התחברתי לקריקטורות וגם לא לקומיקס. מעולם לא התקרבתי לקומיקס ולא פתחתי אף חוברת כזו, אם כי יצא לי לעיין מדי פעם בקריקטורות, כשאלו הזדמנו לי בעתון. זוכרות את "הציור השבועי לילד" של ג'קי במוסף יום ששי של ידיעות אחרונות? והיתה גם פרידל שטרן המוכשרת שאת הקריקטורות שלה אהבתי מאוד, למרות שלא יצא לי לראות אותן הרבה.

As one who is not good with drawing (this is a very big understatement), I haven't been able to appreciate caricatures or comics. I never held any comic book in my hand, but had the chance to see some caricatures in the paper, like talented Friedel Stern.

על "שרלי הבדו" שמעתי רק ב-2011, כשמערכת העיתון נשרפה בשל קריקטורה נגד מוחמד. מאן דהוא מטורף (או שמא כמה מטורפים) החליט להשתיק את חופש הביטוי. נראה כי כוחה של הקריקטורה להעמיד ראי מול המטורפים העבירה אותם על דעתם עד כדי לפעול באלימות, בשאיפה להכחיד כל מחשבה חופשית משטויות דתיות ואת חופש הביטוי. העובדה, ששום דת לא נמלטה מהטיפול של השבועון במטורפיה, לא הזיזה למציתים הארורים.

About "Charlie Hebdo" I first heard in 2011, after the newspaper's office were set on fire because of a caricature against Muhamad. A crazy drek (or perhaps more) decided to silence freedom of expression. It seems that the power of a caricature to put a mirror in front of these lunatics drove them crazy and they acted violently in purpose of eradicating any thought free of religious nonsense as well as destroying freedom of expression. The fact that no religious had escaped from the weekly paper dealing with their mad believers, didn't make any difference to that damned arsonists. 

ביאטריס שומרת בקפידה את גליונות השבועון מאז יצא לאור, כך שיש ברשותה אוסף נכבד למדי. עיינתי בכמה ודי התעייפתי מלהבין חלק די גדול מהם ולא רק בגלל ידיעותי המוגבלות בשפה. לא הטעם שלי, מה לעשות. כל אחת ומגבלותיה היא.

Béatrice keeps meticulously the issues of this weekly paper since it first published, so she has quite a distinguish collection. I read a few, but got tired of understanding many of them, and not just due to my limited knowledge of the language. Not my cup of tea, what can I do. Everyone has their limitations.

אף אדם נורמלי אינו קם בבוקר וחושב לרצוח את זולתו רק כי הלה שם לו ראי מול הפרצוף ולעג לפנטיותו. המוסלמים הללו אינם נורמליים. נראה כי למעלה מיכולת המאמינים הפנאטיים של האיסלם להכיל דעה שונה משלהם, שלא לדבר על אמונה אחרת. אצל עם נורמלי, גם תערוכה שנויה במחלוקת עם שחיטה ממש לא כשרה של פרות קדושות שבקדושות, לא תגרור מעשים שלא יעשו. אדם נורמלי יכול לא להסכים עם זולתו, להתנגד – אפילו נמרצות – למעשי זולתו, אך לא יעלה על דעתו לנקוט בפעולה אלימה. דברי חכמים בנחת נשמעים־מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל, בַּכְּסִילִים (קהלת ט', י"ז). יש מי שיאמרו שגם התבטאות חריפה וקשה כמו בקריקטורות מסוימות או בעבודות אמנות (אטבח אל יהוד) שנויות במחלוקת, הינן נקיטה באלימות נגד הזולת הרואה בהן פגיעה בו. אין גבול לטענות, אך המבחן הנכון הוא אם יש בהן הסתה נגד המושא המתואר בהן או שמא מדובר בהצבת ראי מולו והבעת דעת היוצר על כך.

No normal person gets up in the morning with intention to kill somebody just because they put a mirror in front their faces and mocked their fanatics. These Muslims aren't normal. It seems that it's too much for the ability of the fanatic Islam believers to take a different opinion than theirs, not to mention another belief. At a normal nation, even a controversial exhibition with an un-kosher slaughter of the most holy cows, won't cause deeds that should not be done. A normal person may disagree to his fellowman, to oppose – even intensively – to one's deeds, but no normal person would imagine implementing violent actions. A wise man speaking quietly is more worth heeding than the shouts of a ruler commanding fools (Ecclesiastes 9, 17). There are people who would say that a sharp hard expression like in certain caricatures or controversial work of art (Itbach el Yahud), are actions of violence against those who find them offending. There's no limit to these claims, but the right test is if they cause inciting against the object they describe or is it about putting a mirror in front of them and the creators expressing their opinion.

חופש הביטוי בסכנה. ההתקפה הרצחנית הזו צריכה להיות קריאת ההשכמה של צרפת, אחרי שעצמה את עיניה נוכח הפעולות האנטישמיות והפקירה את תושביה היהודיים. לא רק ביאטריס מתקוממת נגד השקרים והעלמת האמת מן הציבור. יהודים צרפתיים רבים עשו את דרכם החוצה מן המדינה האנטישמית הזו שתושביה שונאים זרים בצורה אובססיבית. לזכור ולא לשכוח שהצרפתים, לא פחות מן הפולנים הארורים, שיתפו פעולה עם הנאצים בחדוה רבה.

Freedom of expression is in danger. This murderess attack should be a wakening call for France, after its leaders closed their eyes to deny anti-Semite terror, and abandoned the Jewish citizens. Not only Béatrice objects these lies and hiding of the truth from the public. Many Jews made their way out of this anti-Semitic country whose citizens obsessively hate foreigners. We must not forget that the French, not less than the damned Polish people, joyfully cooperated with the cursed Nazis.

בתמצית:

מי שמתכחש למציאות ואינו פועל למגר את הסכנה ברגע שהיא צצה, סופו שהוא פוגש במפלצת שאת נזקיה אי אפשר לאמוד.

In summary:

Those who deny reality and don't act upon destroying danger the minute it emerges, end up with a monster which its damages no one can estimate.