ארכיון תג: קור

אמרו שיהיה קר   They Said it would be Cold

On the Streets – A Feature Documentary on Homelessness in L.A.

היה קר. מה-זה קר! נורא! לא נעים אפילו לגרש זבוב החוצה בקור הזה.

it was cold. So cold! Awful! It was unpleasant to even drive a fly out in this cold.

מבעד לחלון המוגף היטב, אפשר היה לראות את הרוח שהשקיעה את כל עוצמתה כדי לאמת את שחזו החזאים. אמרו שיהיה קר. קר מאוד. על הספסל שממול לבנין שבו אני גרה, ישבה מישהי לבד. למרגלותיה היה מונח סל גדול ובצד הספסל עמדה עגלת תינוקות. הנחתי שהיא נחה. אישה עם עגלת תינוקות וסל קניות. השארתי אותה לשבת שם והלכתי להכין לעצמי את ארוחת הבוקר. היה קר. מאוד.

Through the well-shuttered window, one could see the wind that had invested all its might to validate what the forecasters predicted. They said it would be cold. Very cold. On the bench opposite the building where I live, someone was sitting alone. At her feet a large basket was placed, and a baby stroller stood at the side of the bench. I assumed she was resting. A woman with a baby stroller and a shopping basket. I left her to sit there and went to make breakfast for myself. it was cold. Very.

שעה לאחר מכן, נכנסתי שוב אל החדר כדי לקחת משהו והצצתי מבעד לחלון. האישה כבר לא היתה שם. גם לא הסל והעגלה. חשבתי לעצמי שבזמן שהייתי עסוקה בארוחת הבוקר, היא ודאי קמה והמשיכה בדרכה. לא נעים לשבת על ספסל בקור, גם אם יש צורך לנוח מהדרך. כמה כבר אפשר לשבת?

An hour later, I went back into the room to take something and peeked out the window. The woman was no longer there. Neither her basket and the stroller. I thought to myself that while I was busy with breakfast, she must have stood up and continued on her way. It is not pleasant to sit on a bench in the cold, even if one needs to rest from time to time. How much can one sit?

אחר הצהריים ירדתי לבדוק אם יש לי דואר בתבה שבכניסה לבנין. "ראית מה היה בבוקר?" שאל אותי בהתרגשות השכן מהקומה הראשונה.

"מה הייתי צריכה לראות?" לא ירדתי לסוף דעתו.

"מצאו אישה על הספסל. מתה. חושבים אולי מהלילה." הסביר. "אין לה בית. אין משפחה."

In the afternoon I went down to check if I had mail in the box at the entrance of the building. "Did you see what happened this morning?" Asked me excitedly the neighbour from the first floor.

"What should I have seen?" I didn't understand what he meant.

"They found a woman on the bench. Dead. They think maybe from the night." He explained. "She has no home. No family."

Israel: Poor Pensioners (ARTE Documentary)

במשפט אחד:

איני מפסיקה לחשוב על האישה המסכנה. איני מפסיקה לחשוב על כל אותם דרי רחוב שאין להם מקום להניח עליו את ראשם. על ממשלת הרשעים שלא אכפת לה מהעם ועל שאין היא פועלת לטובת הבטחון האישי שלנו.

In one sentence:

I can't stop thinking about that poor woman. I can't stop thinking about all those homeless people who live on the street and have no place to put their heads at. About the evil government that doesn't care about the people and that it doesn't work for our personal safety.

חם לי, קר לי I'm hot, I'm cold

Uriah Heep – Sunrise

אני נכנסת אל מכוניתה וחוטפת מכת קור קשה. אוי, כמה שהצטערתי על שלא הבאתי איתי את הסוודר שהכנתי וברגע האחרון החלטתי להשאירו בבית!

I enter into her car and get a severe frostbite. Oy, how sorry I was for I had not brought my sweater with me, that the last minute I decided to leave it at home!

"השמה תשמור!" אני פונה אליה בתחינה. "מה הכפור הזה! איך לא קר לך?"

"קר?" היא עונה לי בשאלה כמו יהודיה אמיתית. "איך קר? חום אימים!"

"G-ddess forbid!" I appeal to her. "What is this frost! How are you not cold?"

"Cold?" She replies with a question like a real Jew. "How is it cold? It's awful hot!"

 

אני מביטה בה בתדהמה, רושמת לעצמי לא לשכוח להבא לשאול את המועמדת אם היא מעדיפה קיץ או חורף. לא נראה לי שאוכל אי-פעם להסתדר עם אשה שאוהבת חורף וקור.

I stare at her with amazement, notifying myself no to forget the next time to ask the candidate if she prefers summer or winter. I don't think I can ever get along with a woman who loves winter and cold.

לא התכוונתי לסבול ממנה. 150 בחוץ וזו חם לה ועוד אימים? גם אם היא האשה הכי מקסימה בעולם, זה לא משהו שיכול להתאים לי.

I had no intention to suffer from her. 150 outside and she is hot, let alone awful hoe? Even if she is the most charming woman in the world, it's not something I would be able to live with.

"אין לי שערות על החזה", אני מעדכנת אותה. "קרררררר לי פה!" אני מדגישה בשיניים נוקשות.

"גם לי אין", היא מרגיעה אותי, "גילחתי לפני פגישתנו."

"שמחה לשמוע", אני אומרת. "אם זה כך, לא ברור לי איך לא קר לך."

"אני יכולה להעלות את הטמפרטורה ל-200 אם כל כך קר לך. זה יעזור?"

200??? אני מזדעקת בתוכי, 200??? זאת אומרת שהיא על פחות מזה? "עדיף לי 300. אם זה פחות מ-280 אני קופאת."

"I don't have hair on my chest", I inform her. "I'm freezzzzing here." I emphasize with my teeth chattering.

"I don't have either", she assures me, "I shaved before our meeting."

"Glad to hear", I say. "If that's the case, I don't understand how come you aren't cold."

"I can raise the temperature to 200 if you are so cold. Would it help?"

200??? I scream inside me, 200??? Does it mean that she is on less that this? "I prefer 300. If it's less than 280 I freeze."

Uriah Heep – July Morning

♀♀

בתמצית:

אני אוהבת את הקיץ. לא אוהבת חורף, בלשון המעטה. מעולם לא הבנתי את אלה האוהבות קור והסובלות בחמסין. יצורות משונות.

In essence:

I love the summer. I don't like winter, to say the least. I have never understood those who love cold and suffer from hamsin (heat wave). Weird creatures.

צביטות קטנות של קור Tiny Pinches of Cold

Christina Aguilera – Stormy Weather

"אני אוהבת את הצביטות הקטנות של הקור", היא אמרה לי.

הבטתי בה בתמהון, מתקשה להבין איך אפשר לאהוב קור.

"I love the little pinches of the cold", she said to me.

I gazed at her surprisingly, finding it hard to understand how anybody can love the cold.

הגשם מתדפק על זגוגית החלון, טיפותיו נוטפות בטורים פתלתלים. אני מתבוננת בנחלים הקטנים שהרוח מסיטה ומתגעגעת לארצי, לחום, לחמסין. אני מתכרבלת ככל יכולתי, רק הפנים חשופות. בתוך שמיכת הפוך אין צביטות קור, לשמחתי.

The rain is knocking on the windowpane, its drops dripping in winding lines. I stare at the little streams the wind shifts, and longing for my country, to the warmth and the heatwaves. I snuggle as much as I can, only my face is exposed. To my delight, inside the down duvet there aren't cold pinches.

 

Johnny Mathis – Wild is the Wind

שירים ליום גשום Songs for A Rainy Day

יום אפור וגשום

יום אפור וגשום  Grey and rainy day

הקטע המצוטט מתוך "אפס" (רומן שלי)

The quoted part was taken from Effes (my novel "Ziro")

האש באח בערה בעליזות. אורלי וענת ישבו על השטיח, משעינות את גבן אל הכורסא. בחוץ נשבה הרוח בחוזקה. גשם עז ניתך ארצה, הולם בכוח ברעפי הגג ובתריסים. אוף, איזו סערה! רק שלא יהיו רעמים, חשבה אורלי בבעתה. אך בהתעלמות מוחלטת מבקשתה המפורשת, ניצת לפתע בחדר זיק אור אדיר. כל האורות בבית כבו מיד, בבת אחת ורעם חזק ונורא הרעיד את אמות הסיפים.

The fire in the fireplace was burning gaiety. Orly and Anat sat on the carpet, leaning their back to the sofa. Outside, the wind blew intensely. A strong rain was pouring down, hitting the shingles and the shutters with all its might. Oy, what a storm! I hope there won't be any thunders, Orly thought in panic. But totally ignoring her specific request, a huge light lit in the room. All the lights in the house immediately turned off at once, and a strong terrifying thunder shook the foundations of the house.

רחוב סומסום – מטריה בשניים

"יו, מאמי!" צעקה אורלי בבהלה והטמינה את ראשה בחיקה של ענת. "איזה פחד!"

ענת ליטפה את שערותיה ברכות, מנסה להרגיעה: "אל תפחדי, מותק, זה רק רעם."

"מה רעם? זה כמו פצצה! יו!" צעקה אורלי באימה וצללה שוב אל תוך המחבוא הרך למשמע רעם נוסף.

"תכף זה יעבור. אל תדאגי. אין לך ממה לפחוד. זה רק קצת רעש ותו לא."

"ה'תו-לא' – זה מה שמפחיד אותי, ענת. תמיד כשאומרים את ה-'ותו-לא' הזה, ידוע לי מנסיוני המר שדוקא יש תוספות וזה לא נגמר פה. אוף!" שוב התחפר ראשה בחיק הבטוח בהגיע הרעם השלישי.

"Oy my G-d!" Orly shouted in horror and buried her head in Anat's lap. "That was scarring!"

Anat softly caressed her hair, trying to calm her down: "don't be scared, sweetie, it's just a thunder."

"What a thunder?! It was like a bomb! Oy!" Orly cried in horror and again dived into the soft hiding place. Another thunder rolled on their head.

"Don't worry, it will be over soon. You don't have anything to be afraid of. It's just a little noise, nothing more."

"The "nothing more" – this is what frightens me, Anat. Always, when this "nothing more" is said, I know from my bitter experience that there's more and it doesn't end here. Oy!" Again, her head entrenched in the safe lap when the third thunder came.

רחוב סומסום – רעמים וברקים

"אולי כדאי שאמזוג לך קצת קפה? המשקה החם ירגיע אותך", הציעה ענת בהפוגה בין הרעמים.

אורלי לקחה את הספל בתודה ולגמה ממנו, מניחה לחום המשקה להתפשט בכל אבריה. הרעם הבא היה חלש יותר מקודמיו. הצורך להגן על עצמה עדיין חלחל בה, אך היא ניסתה לשלוט בזה, לרסן את הדחף החזק הזה לחפש מחסה. צמרמורות בלתי ניתנות לשליטה הרעידו את גווה. היא אזרה את כל כוחותיה שלא להתנפל שוב אל חיקה החמים של ענת. הספל רעד בידיה והיא לגמה ממנו שוב באיטיות, מנסה ליצב את ידיה. החשמל טרם חזר, אך הדבר כבר לא הפריע לה כל כך עכשו.

"Perhaps I should pour you some more coffee? The warm drink will calm you up", Anat suggested during the break between the thunders.

Thankfully, Orly took the cup and sipped slowly, letting the warmth of the drink spread all over her. The next thunder was weaker. The need to defend herself still trickled in her, but she tried to control in, to restrain this strong urge to seek shelter. Uncontrolled trembling shivered her body. She gathered all her strength in order not to sink into Anat's warm lap. The cup in her hand was shaking while she took slowly another sip, trying to stabilize her hands. The electricity was not on yet, but it didn't bother her so much now.

סופה – עמיר בניון

הסערה החלה להתרחק. הרוח עדיין נשבה בחוזקה, אך הרעמים כבר כמעט ופסקו. עדיין יכולה היתה לשמוע אותם, חלשים, מתגלגלים בנהמה רחוקה, אך הם כבר לא הפחידו אותה. עיניה החלו להתרגל לאפלולית. האש באח הפיצה אור רך, נעים.

The storm started to weaken, becoming farther away. The wind still blew strongly, but the thunders were almost gone. She could still hear them, weak, roaring in the distance, no more frightening her. Her eyes got used to the dimness. The fire in the fireplace was spreading a nice, soft light.

האש באח בערה בעליזות

האש באח  The fire in the fireplace

♀♀

בקשה: הו, אלוקימתינו האדירות, אנא, המטירי עלינו גשם ברכה במידה ובמשורה!

Request: Oh, our mighty Goddess, please, pour on us blessed rain to a degree and not too much!

♀♀

Guns N' Roses Ft. Sir Elton John Playing November Rain

מתארגנת שיירה

מים1

בזכרון הקולקטיבי (לפחות של הדור שלי) מעוררות המלים הללו תמונות של מאורעות שאף שלא חוינו בעצמנו, גדלנו לאור הסיפורים שסיפר לנו הדור ההוא מתוך חוויותיו הוא.

כשמדברים על ישובים מנותקים, מה עולה מיד בראש? מלחמה, מצור, 48, ערבים צרים עלינו לכלותנו ואנחנו מנסים לעמוד בפרץ באמצעות השיירות הפורצות מבעד טבעת החנק לתגבר. מיתוסים, צ'יזבטים.

לכל השוגים בהזיות, התעוררו ומיד! זאת המציאות שלנו! זה מה שקורה היום! ממש עכשו נמצאים אנשים במצב קשה מאוד של חוסר אונים, של קור, של רעב, של מצור, ללא יכולת להחלץ. 48 שעות של סבל וזה לא נפסק.

מה עושות הרשויות לשנות את זה ולשים קץ לסבל?

זה לא שלא ידענו – הרי התחזית היתה שם וגם אם לפעמים זו עלולה להיות שגויה, עדיף להערך מאשר לגרום סבל מיותר. אצלנו להערך? חס ושלום! אצלנו גם שריפות אין מסוגלים לכבות כהלכה.

וברדיו מודיעים שמתארגנת שיירה.

♀♀

???????????????????????????????

לשבת לבד בחושך Sitting Alone in the Dark

ובלי להיות אפילו חצי פולניה…

And without being even half Polish…

ברד בקציר

ברד בקציר  13.12.13 Hail in Kazir

זקני כל המקומות בארץ מקמטים את מצחם ואינם מסוגלים להזכר בדבר כזה. החזאית מידעת אותנו שבירושלים ירדו 46 ס"מ שלג והפעם האחרונה שירדו בה מלאן משקעים היתה לפני כמאה שנים והמספר אז היה 43 נקודה משהו ס"מ. שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה שחוינו שיא.

The elders of all places in the country frown and are unable to remember such a thing. The forecaster let us know that in Jerusalem, 46 cm of snow fell and the last time the city had a lot of precipitation was about 100 years ago and the number then was 43 point something cm. Shehecheyanu, who has granted us life, sustained us, and enabled us to reach this occasion when we experienced a record.

נחל איילון עומד לגלוש ולהציף את גדותיו והנתיבים בהיכון סגירה. זקני תל אביב זוכרים מן הסתם את ההצפה האחרונה, לפני מספר שנים. משונה לדבר על מפלס איילון ולא – מה שאצלנו בגדר רפלקס – מפלס הכנרת

Nachal Ayalon (Ayalon River) is about to overflow and flood its banks and lanes on standby to be close. The Tel Aviv elders probably remember the last flood, several years ago. It's weird to talk about the Ayalon level and not – what became a reflex to us – the Kinneret level…

אם יש משהו שאני שונאת, זה קור. לא אכפת לי גשם, אני אוהבת מאוד שלג, אבל הקור…

If there's something I hate, it's cold. I don't care about rain, I love snow very much, but the cold…

הדלתות – רוכבים בסופה

The DoorsRiders of the Storm

לפני 23 שנים, כשהתחלנו לבנות את בתינו בקציר, הוסבר לנו שאם חפצות חיים (קרי: חום) אנו, עלינו להתקין הסקה מרכזית שמופעלת בסולר. מחירי הדלקים היו נמוכים אז, אבל מה שהכריע את הכף, היתה העובדה שמזגני מיזוג האויר לא היו מסוגלים לפעול מתחת לטמפרטורה של 60, כך שלא היה טעם להתקינם אצלנו.

Twenty-three years ago, when we began to build our homes in Katzir, we were told that if we want to live (ie heat), we should install central heating powered by diesel fuel. Fuel prices were low at the time, but what struck the balance was the fact that the air-conditioners were not capable of operating below 60c, so there was no point in installing them.

חורפים רבים חלפו-עברו, רוחות נשבו בעוז בהר אמיר (כ-400 מ' מעל פני הים), מקפיאים את הנפש, אך הפסקות החשמל שמזג האויר זרע לנו פה ושם, לא הפריעו לנו משום שהיה חם. כל עוד היתה ידך משגת לשלם עבור הסולר ו/או הנפט – הבית היה מחומם וזה הרי העיקר.

Many winters passed, winds blew fiercely on Mount Amir (about 400m above sea level), freezing the soul, but the power outages that the weather had hit us here and there didn't bother us because it was hot. As long as you could afford to pay for the diesel and/or oil – the house was heated and that's the main thing.

icy1

לפני שלוש שנים, התעוררנו פתאום וגילינו שמחירי הסולר והנפט להסקה הרקיעו שחקים. למעשה, אני לא הייתי פה, אלא הדיירים שלי הם שהודיעו לי שהחליטו להכניס מזגנים וביקשו את רשותי. מצדי… בביקור מולדת, מצאתי שרוב ותיקי הישוב החליפו את המערכות הישנות במיזוג אויר מרכזי מודרני על חשמל, שמסוגל לעמוד בגבורה בטמפרטורות הנמוכות. אמנם המשאב הזה שאב מהם דמים לא מעטים, אבל זה עדיין זול יותר מהדלקים. החלפתי גם אני.

Three years ago, we suddenly woke up and discovered that the prices of diesel and heating oil became extremely high. In fact, I was not here, but it was my tenants who let me know that they had decided to bring in air conditioners and asked for my permission. I didn't care. On one of my visits (I lived abroad at the time), I found that most of the community's veterans replaced the old systems with a modern central air conditioning system that can withstand bravely at low temperatures. Although this resource drew quite a few moneys from them, it was still cheaper than the fuels. I changed too.

עם המעבר למזגנים, גילינו שהתחממות כדור הארץ מתבטאת גם אצלנו. לי לא ממש חם אף פעם ואני הרי מעדיפה את החום על פני הקור, אבל מסתבר שהקיצים הלכו והתחממו בצורה ניכרת. אם לפני עשר שנים הסתפקו רוב התושבים אצלנו בבריזה שנשבה מן החלונות, הרי שמאז נסגרו הללו בקיץ והמזגנים הופעלו במלוא הקצב. מדאיג, לא?

With the transition to air conditioners, we discovered that global warming is also showing in us. I'm not really hot at all and I prefer heat over the cold, but it turns out that summers have heated up considerably. If ten years ago most of our residents were satisfied with the breeze blowing out of the windows, they have since closed in the summer and the air conditioners have been running at full volume. Worrying, isn't it?

למזלנו, אין הפסקות חשמל רבות, אבל כשזה קורה – זה לא טוב. פתאום את חשה חסרת אונים והקור… מה אפשר לעשות כדי לגבור עליו? מספרים לנו ברדיו ש-30,000 משפחות מנותקות מהחשמל ואין להן חימום כבר 24 שעות. אני לא מקנאה בהן. איך שורדים בקור הזה?

Luckily, there aren't many power outages, but when that happens – it's not good. Suddenly you feel helpless and the cold… What can you do to overcome it? We are told on the radio that 30,000 families are unplugged and have no heating 24 hours already. I don't envy them. How do you survive in this cold?

כתבה קצרה בטלויזיה מראה את מאהל ארלוזורוב ושוכניו. אף מלה מרשויות הרווחה. אף מלה מראש העיר שבמשמרת הזו נעשית החרפה הזו. אף אחד אינו טורח לקחת אותם משם, להעניק להם בית חם ומקום יבש להניח בו את ראשם. לא רק בחורף, אלא בכל ימות השנה. איך זה שבישראל, על סף 2014, עדיין מתגוללים אנשים ברחוב?

A short report on television shows the tent encampment in Arlozorov and its residents. Not a word from the welfare authorities. Not a word from the mayor that in his shift this disgrace is being done. No one bothers to take them away, to give them a warm home and a dry place to lay their heads. Not just in winter, but year-round. How could it be in Israel, on the verge of 2014, people still wallow on the street?

farm1e

במשפט אחד:

הלואי והשבת תעבור עלינו בשלום על אף הסופה הזו ואלה שיושבות לבד בחושך, שאין להן אחות וחברה לסייע, תיוושענה.

In one sentence:

May Shabbat pass on us peacefully despite of this storm, and those who sit alone in the dark, who have no sister and girlfriend to help, will be saved.

ינואר בפאריז

לשם – מירי מסיקה

ושוב בפאריז ושוב בקור, בשלג. מינוס 2. מינוס 2! למה עזבתי את קציר החמימה? היתה הזדמנות למחיר מוזל (קרוב לחצי מהרגיל) וקפצתי עליה, אליה.

אני נוחתת בנמל התעופה על שם הנשיא לשעבר שלהם ויוצאת לטרמינל של אל על, המאובטח מאוד. גם פה, כמו בנמלי התעופה הבריטיים בהם נוחתים מטוסי חברת התעופה שלנו, מסתובבים השוטרים כשהם חמושים וערניים. פה זה לא בולגריה. כאן שומרים עלינו, הישראלים.

הפקידה החביבה מאחורי הדלפק מזהה אותי מביקורי הקודמים ואפילו מרשה לעצמה לחייך אלי די בידידות. אני תוהה אם היא מהקהילה, אך כמובן שמה מחסום לפי. חוצפה ישראלית אינה מתקבלת תמיד בברכה, בעיקר לא אצל זרים. לא שיש לי מה להסתיר, אך לא בא לי להלקח לחדר צדדי ולהבדק בצורה יסודית על לא עוול בכפי. לפיכך, אני מחייכת אליה בחזרה ומשיבה בנימוס לשאלותיה החטטניות על מטרת ביקורי בארצה ולכמה זמן. אני עונה את שהשבתי בפעמים הקודמות – באתי לנוח למשך סוף השבוע מעול החיים בארצי התוססת. היא מחייכת שוב ומעירה שיהיה לנו עכשו ראש ממשלה צעיר וחתיך. אינני מעמידה אותה על טעותה, העיקר שהיא תחתים לי את הדרכון ותשלח אותי לדרכי, אל חיקה החמים של ביאטריס החמודה.

אף אחת – מירי מסיקה

אני מגלגלת אחרי את המזוודה ומאתרת אותה. היא ממתינה לי בבית הקפה "שלנו", הסמוך ליציאה מאולם הנוסעים, שם אנחנו נוהגות להסב יחד לקפה ועוגה לפני שאנו פונות אל ביתה. מעין אתנחתא של התוודעות מחדש. בכל זאת מפרידים בינינו ים וארבע וחצי שעות טיסה.

"הלו, מַה שֶׁרִי", היא מקדמת את פני. החיוך שלה מדליק, כובש אותי כליל. אני מצמידה אותה אלי, אנו מתחבקות ארוכות, מתעלמות ממבטי הסביבה ונושקות זו לזו בהתלהבות בשפה שלה. שדה תעופה, מ'כפת לנו מי מסתכל/ת? איתה אני שומעת מוזיקה לא רק באוזני רוחי.

Matt Monro – The Music Played

את הדרך לביתה אנו עושות מכורבלות זו בזו במושב האחורי של המונית המחוממת. מסוכן מכדי לנהוג ועדיף להפקיד את המלאכה בידי המקצוענים היודעים לנווט את הדרך בערפל הסמיך האופף אותנו. פתיתי שלג קלים נופלים סביב, מלבינים את הכביש שאך פונה לא מכבר ונראה שמפנות השלג תצטרכנה לפעול שוב. מכונית משטרה חולפת על פנינו בזהירות, פנסה מאיר באזהרה. הנהג דרוך, מצמיד מבטו אל הכביש שלפניו לבל יחליק. אין עקיפות במצב כזה, בקושי אפשר לראות ממטר.

היא מחליקה על ידי, מצמידה אותן אל שלה. כמה רכות יש בה. היא מספרת לי בקולה השקט על ההפתעה שהבטיחה לי אם אבוא. פטריסיה קאס המהממת במסע של מופע מחוה לאדית פיאף. היא הופיעה כבר בלונדון ובעוד מקומות. בחודש הבא היא מתוכננת להופיע בפאריז ועורכת חזרות. חברה של ביאטריס השיגה לנו גישה לאחת מהן. אני לא מאמינה למשמע אוזני! אני מתה על הזמרת הזו, מתה!!! וגם על אדית פיאף. מילא לראות הופעה שלה, שזה די חלום בשבילי, אך חזרה? וואו!!! אני מרגישה ברת מזל להפליא וגומלת לביאטריס בנשיקה אסירת תודה. אפילו אין לי יום הולדת עדיין וכזו הפתעה נעימה מצפה לי! איזה כיף!

Patricia Kaas chante piaf

הג'יפיאס הצרפתי מכריז על הגעתנו אל סף ביתה. קרררררר לצאת מן המונית, בעיקר שהשלג ממשיך בשלו ונוחת עלינו, נצמד אלי שערותינו ובגדינו. הנהג אינו טורח לצאת כדי לסייע לי עם המזוודה, מן הסתם חס על בריאותו. אין דבר, זה יתבטא בטיפ שהוא לא יקבל ממני.

Salvatore Adamo – Tombe la neige

סערה Storm

מבול עלייך, מדינת ישראל

Flood over you, State of Israel

Esperanza Spalding – Wild is the Wind

כמה שנים שלא היתה לנו סערה כזו. היו כמה מינוריות, אך לא בעוצמה הנוכחית. כשגרתי בראשון לציון, בשנות ה-80, זה היה בדירה בקומה השלישית בבית דירות, כך שגם הרוחות הכי עזות לא השאירו בה חותמן. היה רק צורך להקפיד לא לתלות כביסה בזמן הסערה כדי שהכבסים לא יעופו לכל רוח ולחכות עד יעבור זעם. חֲבֵרָה, שגרה בבית פרטי, סיפרה שזה שונה, כי אצלה חשים היטב את הסערה: הרעפים זזים, התריסים משקשקים, החלונות רועדים (בעיקר ברעום הרעמים) ואם לא אטמת כהלכה את הפתחים, את עלולה פתאום למצוא את עצמך שטה בתוך בריכה בין כותלי הבית. לא נוח. מאז, התקדם העולם ושיטות הבניה שודרגו, את תריסי העץ החליפו כאלה מפלסטיק, שקטים יותר, והחלונות מותאמים למסילותיהם, כך שאין הם מרעישים.

For several years we did not have such a storm. There were a few minorities, but not with the current intensity. When I lived in Rishon LeZion, in the 1980s, it was in an apartment on the third floor of an apartment building, so even the strongest winds did not leave a mark on it. One had to be careful not to hang the washing during the storm so that the laundry would not fly away, and wait for the storm to pass. A friend who lives in a private home said it was different, because the storm was much noticed: the shingles move, the shutters clatter, the windows shake (especially during the thunderstorm), and if you don't properly seal the openings, you may suddenly find yourself swimming in a pool inside the house. Uncomfortable. Since then, the world has advanced and the methods of construction have been upgraded: the wooden shutters have been replaced by plastic ones, quieter, and the windows are adjusted to their tracks, so they are not noisy.

ילדים משחקים בשלג בריחן

בשנת 1988 הגעתי עם המשפחה לריחן, ישוב הסמוך לקציר, שם גרנו במשך 3 שנים. ב-1990, ירד באזור שלג. חויה מדהימה. פתאום, ללא שום אזהרה, קמנו בבוקר והכל היה לבן. בשביל ישראלית שהעבירה את רוב חייה במישור החוף (גבעתיים, ראשון לציון), שהים היה מרכז חייה ועדיין אהבתה הגדולה, לקום בארץ שלי לשלג היה חויה חדשה ומדהימה. הרגשתי בחוצלארץ… לילדים היתה זו חויה מרנינה, כמובן. קודם כל, חופש מלימודים, הרי הדרכים היו חסומות ואי אפשר היה לצאת מהישוב או לבוא אליו. שנית, לשחק בשלג, לבנות בובה ולזרוק זה על זה כדורים עגולים רטובים – בהחלט חויה שזוכרים היטב ואם שוכחים, יש הרי את התמונות שצילמתי (כל הזמן!) והן מסודרות באלבומים כדי להזכיר את חויות הילדוּת.

For the children it was a delight, obviously. First of all, freedom from school, the roads were blocked and it was impossible to leave the place or get in. Second, playing in the snow, building a doll and throwing wet round balls at each other – definitely an experience that one does remember well. If one forgets, there are the photos I took (all the time!) which are arranged in albums in order to remind my kids' childhood experiences.

גם בשנה שלאחריה ירד שלג בסביבה ומאז – כלום יותר. הטמפרטורה אצלנו כרגע נמוכה מהרגיל וממה שהיתה מאז חורף 1992, אולי יתמזל מזלנו וירד מחר שלג ונזכה שוב לקום לצח הצח הזה.

The next year, too, snow had fallen in the area and since then, nothing more. Our temperature is now lower than usual and since the winter of 1992, we may be lucky and it will snow tomorrow, so we will be able again to get up to this fresh white stuff.

סנופי ואני בשלג בריחן

בחורף של 1999, לקראת המילניום, כינסה אותי אשה אהובה תחת כנפיה וחסיתי בצלן עד שזו החליטה לגרשני מעל פניה. בחוץ היה קרררררר, אך בביתה היה נעים וחמים. היא הגיפה התריסים, האפילה על החלונות ורק הרוח עברה סביב ושרקה את שריקותיה בזמן שידענו חמדה, מכורבלות זו בזו במיטתה החמה, מסבירת הפנים.

In the winter of 1999, towards the millennium, a beloved woman convened me under her wings and kept me in their shade until she decided to expel me from her face. Outside it was colllldddd, but in her house it was cosy and warm. She closed the shutters, darkened the windows, and only the wind moved around and whistled its whistles as we experienced delight, entwined in each other in her warm welcoming bed.

אל גרין – איך לתקן לב שבור

Al GreenHow Can You Mend a Broken Heart

החורף של 2001 היה בסימן של נסיעות ונסיעות ועוד נסיעות באוטובוסים אל מי שהיתה הבטחה של התכרבלות והתגלתה כמצג שוא של מלים מפתות שלא היה להן כיסוי. טעות מצערת, מיותרת. אחר כך באו שנתיים נפלאות של אהבה גדולה שהסתימה בטרגדיה ובשברון לב, שנראה לי שלא התאוששתי ממנו עד היום. איני יודעת איך מתאוששות מדבר כזה.

The winter of 2001 was marked by traveling and traveling and more bus trips to somebody who was a promise of cuddling, but turned to be a false display of tempting words that had no cover. A regrettable, unnecessary big mistake. Then came two wonderful years of great love that ended in tragedy and heartbreak, which I think I have not recovered from to this day. I don't know how to recover from such a thing.

האמן ד"ר אנטון בידרמן מצייר סערה

האמן ד"ר אנטון בידרמן מצייר סערה

לשכנה שלי נכנסו אתמול מים למרתף. היא לא שמה לב שהחורף הזה שונה מקודמיו וכמויות המים אדירות ביותר בשפיעתן, כך שלא התכוננה כראוי. אחד המרזבים שלה מסתים בדיוק בכניסה למרתף והמים ששצפו ממנו ומהגג, חגגו בשמחה משל יצאו ממטאטאו של שוליית הקוסם, וזרמו במורד המדרגות הישר אל המרתף, חדרו מתחת לדלת ונוצרה בריכה. מגב לא היה עוזר פה.

Yesterday, water entered into my neighbour's basement. She didn't notice that this winter was different from the previous, that the amount of water was plentiful huge, so she didn't prepare properly. One of her gutters ends precisely at the entrance to the basement and the water that floated from it and the roof, joyfully celebrated as if they had come out of The Sorcerer's Apartment, and ran down the stairs straight into the basement, penetrated under the door, and a pool was created. A wiper wouldn't help here.

ילדיה, שבדיוק חזרו מבית הספר בזמן הגילוי, צהלו, כמובן ומיד גילו תושיה וחוש המצאה. הם אצו-חשו והביאו את בריכת הפלסטיק מהמחסן שבחצר (אליו גם חדרו המים, מן הסתם) ושטו בכיף ברחבי החדר המוצף. נזכרתי שלא הספקתי לצלם את הארוע רק אחרי שהכבאית שהזעקנו לשאוב את המים עזבה את המקום והילדים נותרו לקטר באכזבה על שהמים נדלו והבריכה לא הושארה על כנה לשעשועם. לא נורא, משום שאין זו מזכרת נעימה כל כך. יחד עם זאת, קרו דברים גרועים מזה בסערה הזו. ילדַי, הגרים בחדרה, סיפרו על עירם שדמתה לונציה ועל נחל אלכסנדר שעלה על גדותיו והציף לא רק מרתפים בעיר.

Her children, who had just returned from school at the time of the discovery, rejoiced, of course, and immediately discovered their ingenuity and sense of invention. They hurried out and brought the plastic pool from the storage in the yard (to which the water penetrated too), and sailed around the flooded room. I remembered that I had not had time to photograph the event until after the fire truck we called to pump the water left the place and the children were left to complain in disappointment that the water had been drained and the pool had not been left to play. it doesn't matter, because it is not such a pleasant memento. At the same time, worse things happened in this storm. My children who lived in Hadera tolled me that their city is like Venice and of the Alexander River that overflowed and flooded not only basements in the city.

המרזב שאכזב

בחמש אחר הצהרים קיבלנו סמס מהישוב ובו נאמר: 'כבישי הגישה לישוב מצומת קרע ומחריש חסומים. הודעה תישלח עם פתיחתם'. שש דקות לאחר מכן, התקבל סמס נוסף: "הגישה לישוב מצומת קרע נפתחה. עקב הסחף בכביש יש לנהוג במשנה זהירות". אין לטעות ולחשוב חלילה שלקח להם רק 6 דקות לפנות את הכביש מהסלעים שנפלו עליו ומהסחף שנגרר אחריהם, אלא ההודעות הגיעו בסמיכות זו לזו. איני מקנאה בנהגים שנתקעו.

At five in the afternoon, we received a text message from the people in charge, saying: 'The roads leading to the settlement from Kara Junction and Harish are blocked. A message will be sent upon opening.' Six minutes later, another text message was received: 'The approach to the settlement from Kara Junction has been opened. Due to the erosion in the road, one must drive with extreme care.' It should not be mistaken to think that it took them only 6 minutes to clear the road from the rocks that fell on it and the drift that followed them, but the messages came close together. I don't envy the drivers who got stuck.

אחר כך סיפר לי שכן שכביש ואדי ערה היה חסום בקטעים מסוימים, היכן שנוצרו שלוליות גדולות שמנעו מעבר, ולא רק כביש הגישה לישוב שלנו סבל מהמבול. הוא הראה לי את מכוניתו החדשה, שמזל שהוא לא הספיק להסיר ממנה את הניילונים, כי כשניסה לחצות אגם בדרכו הביתה, הוא לא שם לב שזה עמוק ועד שהבחין בדבר – הגיעו המים עד נפש (אבל ממש!) והציפו את המכונית לגובה מסעדי הכסאות. איך לא כבתה המכונית במים ואיך הוא הצליח לצלוח אותם ולהגיע לגדת הכביש – זה נס שקשה להבין. המכונית בסדר, רק הריפוד שעל קרקעיתה, זה שמתחת לשטיחוני הגומי, נותר סְפוּג מים ואני בספק אם זה מתכוון להתיבש. בודאי לא בימים הקרובים. יעצתי לו לפנות לחברה בה קנה את הרכב ולבדוק – שמא יהיו נחמדים אליו ובמסגרת שנת האחריות יסכימו להחליף לו אותם בחדשים ויבשים. אולי יתרחש לו נס נוסף?

Later, my neighbour told me that Wadi Ara Road was blocked in certain sections, where large puddles were created and prevented the cars to pass, and not only the access road to our settlement had suffered from the flood. He showed me his new car, which he was lucky not to have removed the plastic covers from it, because when he tried to cross a lake on his way home, he didn't notice it was deep, and until he noticed it – the water reached the soul (literally!) and flooded the car to the height of the chairs. How the car didn't extinguish in the water and how he managed to cross it and reach the side of the road – that is a miracle that is hard to understand. The car is all right, only the upholstery on the bottom, the one under the rubber mats, is left soaked with water and I doubt it is going to dry. Certainly not in the coming days. I advised him to go to the company where he bought the car and check if they would be nice to him and within the year of guarantee they would agree to replace them with new and dry ones. Perhaps another miracle would occur to him?

היום התחיל הבוקר די נאה, קצת גשם ירד מדי פעם, לא היה כל כך קר ואפילו היו כמה הבלחות של שמש. פהמי, הטכנאי הנחמד והאדיב של בזק בינלאומי הגיע בצהרים (עזבתי את נטויז'ן בשעה טובה!) וחיבר אותי לעולם. מקץ כשעה, עת ליויתי אותו החוצה, נתקפנו בגל קור עז. פתאום, ללא התראה. בחמש, עת יצאתי עם השכנה למכלת, שמחתי על שהתעטפתי בשכבות העבות. היה קרררררררר הרבה יותר מאשר החויה בסוף השבוע בפאריז. בקציר יש לנו 3-2 מעלות חמות יותר מאשר בירושלים, כלומר: אם אומרים ברדיו (או בטלויזיה) שעכשו מינוס מעלה בירושלים, אצלנו קופאות בכפור של 2-1 מעל האפס. רוצה לסהרה!!!

The day had begun quite nice this morning, a little rain had fallen from time to time, it wasn't so cold, and there were even a few flickerings of the sun. Fahmi, the nice and courteous technician of Bezeq International, arrived at noon (I left Netvision at a good hour!) and connected me to the world. About an hour later, when I was escorting him outside, we were attacked by an intense wave of cold. Suddenly, without any warning. At five, when I went out with the neighbour to the macolet, I was glad I had wrapped myself with thick layers. It was much colderrrrrr than the weekend experience in Paris. In Katzir, we have 2-3 degrees warmer than in Jerusalem, meaning: if they say on the radio (or television) that it's minus one degree now in Jerusalem, here we freeze in the frost of 1-2 above zero. I want to go to the Sahara!

נוסטלגיה: תל אביב בסערה 1938

מוזיקה:

  1. Wild is the wind Cat Power הפסנתר מדהים ומחשמל, אני רק תוהה אם זה ביצוע שהולם את המלים ואמור לתאר סערה, לא את השקט שלאחריה… או שמא כן?
  2. Wild is the wind Nina Simon אמנם אינני מתה עליה (וזו לשון המעטה ביותר), אך לדעתי היא עושה את זה מצוין.

רבינדרנת טאגור – אור

Rabindranath TagoreLight

סיפור של בדידות

סיפורי חורף

מה את לובשת?

פריז-פריז. יש מקומות רבים כל-כך לבקר בעיר המקסימה הזו, הפעם היא לוקחת אותי אל חברותיה. כדי להתמודד עם הקור המקפיא הממתין לי בחוץ, אני דואגת לעטוף את עצמי במחלצותי הכי מחממות וכמובן בכובע הצמר המסורתי. יש לי כמה וכמה כובעים כאלה לכל ארוע והזדמנות. מי שמכירה אותי, יודעת שאני חובבת תיקים וכובעים ואוספת אותם מתוך ידיעה ברורה שאין תיק/כובע יותר מדי…

ביאטריס מציצה בדמותה המשתקפת בראי הגדול שבחדר השינה ושואלת איך היא נראית. לשאול אותי לדעתי בנושא, פשוט חסר טעם מהטעם הפשוט שאף פעם לא הייתי מבינה גדולה בבגדים ו/או באופנה ושִׁיק אינו תחום שאני מתמצאת בו. לדעתי, היא נראית נפלא הן במה שהיא לובשת ובעיקר ללא כסות שהיא, כשהיא עוטה את לבושה של חוה. את זה אני יכולה לומר לה ללא כחל וסרק. היא מחייכת אלי, עיניה הבלתי מאופרות עדיין, קורנות. היא גומלת לי ביד נדיבה מאוד על המחמאות שלי.

[את הסרט הנפלא הזה ראיתי בקולנוע, הייתי בכתה ח' והמורה האהובה שלי טענה שזה לא הגיל לצפות בסרטים מהסוג הזה. כמובן שחלקתי על דעתה, אבל זה ענין אחר, אולי לרשימה נפרדת. כמה כמהתי להיות פייר ברוך! כל כך רציתי שאנוק איימה תעשה לי את מה שעשתה לו! אח… זכרונות נעימים ומתוקים כל כך…]

***

כל ארץ ומנהגה היא. אצלנו, אני בספק אם חמש דקות הליכה – גם בכפור הכי כפורי או להפך, בחמסין הכי גדול – היו מצדיקות התנעת מכונית. ביאטריס אפילו אינה חולמת לצעוד ברגל את טווח שני הרחובות מביתה לבית המארחות. כל השכבות בהם התעטפתי מיותרות לגמרי כשאנו יורדות במעלית אל החניון בבנין שלה, נכנסות למכונית ושטות לחניון הבנין אליו מועדות פנינו. הכל מחומם, אף פרץ קל של רוח או כפור אינו חודר אלינו, אך עד שאינך חוֹוָה בעצמך, שום הסבר אינו מסבר את אוזנך. אמנם, בחדר השינה שלה, בזמן שהתבוננה בי עוטה את השריון, היא העירה לי שאין צורך בכל מה שהעמסתי על עצמי כמבצר נגד מזג האויר, אך לא פירטה את המסלול בו היינו אמורות לעבור, אז איך יכולתי לדעת? יצאתי מתוך ההנחה שלא כמוני, היא רגילה לקור ולכן הלבוש הקל שלה. צרפתיה בשמלה שחורה, צעיף אדום קשור בחינניות למותניה שרוב הזמן קשה לי להסיר מהן את ידי. היא אפילו לא לקחה איתה מעיל, רק שמה על עצמה שַׁל קל, מה שהיא מכנה châle.

השארתי את השכבות שלי במכונית.


***

סמבה סרבה בגרסא האנגלית