ארכיון תג: קניות

הספסל לא אמר דבר The Bench Said Nothing

סלים ותיק על ספסל  Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

הסלים שנשאה על כתפיה היו כבדים מאוד. ניכר היה בהליכתה כי כבדים הם, אך היא המשיכה בדרכה נחושה להגיע לביתה.

The baskets she carried on her shoulders were very heavy. It was evident in her walk that they were heavy, but she continued on her way determined to reach her home.

היא היתה חזקה מאוד. היא ידעה שהיא יכולה לעשות זאת. ענין של רצון, מאמץ ונחישות. גם בגילה. בכל גיל. רצון, מאמץ ונחישות. לנתק את המוח מהמציאות ולהתרכז בדברים אחרים, נעימים, כמו לדוגמא רחש של גלי הים המתרפקים על החוף, בריזה נעימה נושבת, עוד מעט שקיעה. היא יכולה לעשות זאת. היא תגיע הביתה. עוד מעט.

She was very strong. She knew she could do it. A matter of will, effort and determination. Even at her age. At any age. Will, effort and determination. Disconnect the brain from reality and concentrate on other, pleasant things, such as the sizzle of the sea waves clinging to the beach, a pleasant breeze blowing, it's almost sunset. She can do it. She'll get home. Soon.

צעדיה זורמים למרות הכאבים החדים ברגליה. היא יכולה לעשות זאת. היא אינה צריכה לעשות זאת בבת אחת, מותר לה לנוח קמעא. הנה ספסל. היא מתישבת. רגליה וכתפיה הדואבות מודות לה מאוד. היא משתדלת לא לתת לתחושות הכאב להציף אותה. יש לה עוד כברת-דרך לעשות. היא עשתה שליש, נותרו עוד שני שלישים. לא נורא.

Her footsteps flow despite the sharp pain in her legs. She can do it. She doesn't have to do it all at once, she is allowed to rest a little. Here's a bench. She sits down. Her legs and shoulders are deeply grateful to her. She tries not to let the sense of pain overwhelm her. She has more to go. She made a third, two-thirds remain. Not so bad.

הספסל מכיר את הכובד הזה. הוא חווה זאת כל הזמן. הן ממלאות ללא הכרה סלים שלמים ואחר כך מתקשות לסחוב אותם. לא נעים לו, אך מה כבר יכול ספסל לעשות? הוא תקוע במקומו עם בטון וברגים, הוא אינו יכול לזוז. אם היו עושים אותו נייד, עם גלגלים, הן היו יכולות לשבת עליו ולהתנייד לאן שהן צריכות, כמו עם הקלנועיות שלהן. גם לספסל מתנייד לא צריך רשיון.

The bench knows that gravity. It experiences it all the time. They unconsciously fill up entire baskets and then find it difficult to carry them. It's unpleasant, but what else can a bench do? It is stuck in place with concrete and screws, it can't move. If they made it portable, with wheels, then they could sit on it and move wherever they need, as with their mobility scooters. You do not need license for portable bench either.

זמן רב חלף. לספסל אין תחושה של זמן, אך הוא חש שמשהו אינו תקין. לא ברור לו למה היא יושבת כל כך הרבה זמן. למה אינה קמה וממשיכה בדרכה? הוא אינו מבין בני אדם. אין לו גם חשק לחקור במופלא ממנו. הוא רק ספסל פשוט, אפילו לא כזה של לימודים. אין לו תובנות. גם אם היו לו, לא היה מסוגל להביען. הוא לא יכול לדבר עם בני אדם, בקושי עם ספסלים אחרים כשהם קרובים אליו.

A long time passed. The bench has no sense of time, but it senses something is wrong. It's not clear to it why she's been sitting so long. Why doesn't she get up and keep going? It does not understand humans. It also has no desire to inspect at things it can't grasp. It's just a simple bench, not even a school bench. It has no insights. Even if it had, it couldn't express them. It can't talk to humans, barely to other benches when they're close to it.

סלים ותיק על ספסל Baskets and a bag on a bench

סלים ותיק על ספסל   Baskets and a bag on a bench

במשפט אחד:

הספסל לא אמר דבר, זה לא יכול היה.

In a sentence:

The bench said nothing, it couldn't.

את אשה טובה You are a good woman

Joe DolanGood Looking Woman

היה חם היום. לא החום התיש אותי, האנשים עשו זאת.

It was hot today. It was not the heat that exhausted me, people did.

לא היה תור לַזיתים, את זה אפשר היה לקחת לבד; אבל היה תור ארוך במעדניה, בעיקר לגבינות הצהובות. לא היה לי מושג למה, עד שאיזה שמוק קולני החליט להכריז על קיומו: "איפה המנהל? למה אין עוד עובדים פה?" צרח בקולי קולות.

"אדוני, אין צורך לצעוק", ניסתה העובדת היחידה להרגיע אותו. "השניה תכף תבוא."

אפשר היה לראות איך הלה מתאפק בכל כוחו לא לענות לה. הבטתי בו בזלזול והוא קלט את הבעת פני. "השרות פה על הפנים", פנה אלי, "תמיד יש תור ארוך ואף פעם אין מספיק עובדים."

לא התכוונתי לענות לו, אבל לפעמים הדברים יוצאים לי באופן ספונטני. "אני בטוחה שהיה הרבה יותר טוב אם אתה היית מנהל את המקום. למה שלא תציע את עצמך?" הסוויתי היטב את הלעג שהגוף שלי יצר והקול שלי יצא רגיל.

הוא הביט בי במבט מהורהר, שוקל את דברי ואחר אמר: "הם לא יתנו לי לעבוד פה. הם יודעים שהייתי עושה להם סדר כזה, שהכל היה מתקתק כמו שעון שוויצרי."

הנהנתי והתקדמתי למקרר של הלבן והקוטג'. מזל שזה בשרות עצמי ואין צורך לחכות בתור.

There was no queue for the olives, the customers could help themselves; but there was a long queue in the delicatessen, especially for the yellow cheese. I had no idea why, until some loud schmuck decided to declare his existence: "Where is the manager? Why are not more workers here?" He screamed loudly.

"Sir, there is no need to shout," the only female worker tried to calm him down. "The other one will come shortly."

You could see how he was holding back with all his strength not to answer her. I looked at him scornfully and he caught my expression. "The service here is on the face," (it's a Hebrew expression for "very bad") he turned to me. "There's always a long line and there's never enough workers."

I did not mean to answer him, but sometimes I act spontaneously. "I'm sure it would be much better if you ran the place, why don't you offer yourself?" I camouflaged very well the mockery that my body had created and my voice came out normally.

He looked at me thoughtfully, considering my words, and then said: "They won't let me work here. They know I would create here such an order, that everything would tick like a Swiss watch."

I nodded and moved on to the dairy refrigerator. Luckily, it's self-service and there's no need to wait in line.

לא היו לי דברים רבים לקנות. קיץ, חם, אני כמעט ולא מבשלת, אלא מעדיפה לאכול בחוץ, שאחרים יבשלו. עד מהרה הגעתי לתור לקופות. יש כמה וכולן היו מאוישות, כך שהצפי היה להתקדמות מהירה. צפי לחוד ומציאות לחוד, משום שהיום יום חמישי ואנשים מצטיידים בשפע לקראת הבישולים לשבת. לא אני, כי החבורה שלנו מתכנסת מחר לארוחה של מנות קרות. אני מכינה את סלט הירקות ואת החצילים.

I did not have many things to buy. Summer, hot, I hardly cook, I prefer to eat outside, and let others cook. I reached the checkout line in no time. All the checkouts were manned. I should say 'womenned', since only women sat at the cash registers. It was expected to advance quickly. Expecting is one thing and reality is another, for today is Thursday, and people are plentifully acquiring for Shabbat cooking. Not me, as our group is gathering tomorrow for a meal with cold dishes. I make the vegetable salad and the eggplants.

חצילים עם עגבניות מעל Eggplants with tomatoes on top

חצילים עם עגבניות מעל   Eggplants with tomatoes on top

לבחור תור זה ענין של מזל וכמובן יש את חוק מרפי. אף פעם אינך יודעת איך יתקדם התור בו בחרת לעמוד. שמתי את יהבי ביקום המיטיב עימי ובחרתי את זה שנראה לי הכי פחות עמוס, בהתאם למצרכים שבעגלות העומדים לפני. עדיין, יש את הגורם האנושי, קרי: הקצב של הקופאית. יש גם את התקלות הצפויות והלא צפויות, כמו סרט הנייר שנגמר תמיד בתור לקופה בו אני עומדת, למה לא?

Choosing a queue is a matter of luck and of course there is the Murphy Law. You never know how the line you chose will advance. I put my faith in the benevolent universe and chose the one that seemed to me the least cluttered, according the groceries in the carts of the people standing in front of me. Still, there is the human factor, ie: the cashier's pace. There are also the predictable and the unpredictable failures, such as the cash register's paper film that always ends in the line where I stand, why not?

עודי עומדת בתור שבחרתי, מגיעה מישהי ומתקדמת לפני. אני אשה רגועה. מבחינתי, שתתקדם. אם זה מה שהיא צריכה, שיהיה. אני מעיפה בה מבט בוהה. היא ממש לא נכנסה לי לתודעה. אני מחכה בסבלנות. "אני רק שמה את העגלה פה", היא אומרת לי. "אל תדאגי, את לפני." אני מושכת בכתפי, שותקת. "אז אני אחרייך. אני הולכת לקחת עוד כמה דברים. תשמרי לי את התור, בסדר?" אני מהנהנת בראשי והיא הולכת לדרכה, משאירה את עגלתה.

As I stand in the line I have chosen, someone arrives and advances in front of me. I'm a calm woman. As far as I'm concerned, let go ahead. If that's what she needs, so be it. I glance at her blankly. She really did not get into my consciousness. I am waiting patiently. "I'm just putting the cart here," she says to me. "Don't worry, you're ahead of me." I shrug my shoulders, silent. "I'm after you. I'm going to take a few more things. Keep my turn, okay?" I nod and she walks away, leaving her cart.

היא חזרה אחרי כרבע שעה, מצוידת בעגלה עמוסה נוספת. "תודה ששמרת לי את התור", הודתה לי. הנדתי בראשי בשתיקה. "האמת, אני ממהרת", אמרה, "אבל אתמול חיתנתי את הבת ואין לי כלום לשבת. כולם באים אלי לסעודה ויש לי מלא לבשל היום ומחר."

האישה ממהרת. "את רוצה להיות לפני?" אני שואלת. לי יש זמן.

"באמת? את תתני לי לעבור אותך?" התדהמה בקולה רבה.

"למה לא? אמרת שאת ממהרת ואילו אני ממש לא", אני עונה לה. "בבקשה!" אני מזיזה את עגלתי ומחוה לה בידי להתקדם.

היא מתעשתת ומעיפה מבט לעבר עגלתי כדי לבדוק כמה מצרכים יש לי. "את אשה טובה", היא אומרת ומניחה יד על זרועי.

"זה בסדר", אני עונה לה, "יש לי זמן." אני לא ממש אוהבת שמישהי זרה נוגעת בי, אך מתאפקת לא להרתע כדי לא להביכה.

"אבל לך אין הרבה", היא אומרת, "חבל שתחכי. לי יש שתי עגלות מלאות." עכשו היא מחוה לי לעבור.

הקופאית מתערבת: "אולי לא שמתן לב, אך הקופה שלידי ריקה, כדאי שמישהי מכן תעבור לשם."

עברתי.

She came back after about fifteen minutes, equipped with another loaded cart. "Thank you for saving my turn," she thanked me. I shook my head in silence. "The truth is, I'm in a hurry," she said, "but yesterday my daughter got married the I have nothing for Shabbat. Everyone comes to me for dinner and I have a lot to cook today and tomorrow. "

The woman is in a hurry. "Do you want to be before me?" I ask. I have time.

"Really? Will you let me go before you?" The shock in her voice is big.

"Why not? You said you're in a hurry and I'm not at all," I reply. "Go ahead!" I move my cart and gesture to her to move forward.

She pulls herself together and glances at my cart to see how many groceries I have. "You're a good woman," she says, placing her hand on my arm.

"It's okay," I reply, "I have time." I don't really like being touched by a stranger, but I restrain myself not to flinch so as not to embarrass her.

"But you don't have much," she says. "You shouldn't wait. I have two full carts." Now she gestured me to go through.

The cashier intervenes: "Maybe you didn't notice, but the there's no one at cash register next to me. One of you should go there."

I went.

במשפט אחד:

תודה ליקום על חסדיו.

In one sentence:

hanks to the universe for its kindness.

ששי קניות Friday Shopping

בנזין – יום ששי

Benzin – Friday

יום ששי, יום של סקס בטוח: ספונג'ה, קניות וסידורים. לא תמיד כל אלה באותו היום, כי את הספונג'ה אני מעדיפה לסגור בימי חמישי, קניות גדולות בימי רביעי וסידורים בימי ראשון או שני. אבל תמיד יש משהו שלא נסגר בימי השבוע ולשם כך נועדו ימי ששי – כדי למלא את החסר.

Friday, a day for safe SEX: shopping, running errands, and cleaning while singing (X). Not all of these on the same day, because the cleaning while singing I prefer to do on Thursdays, big shopping on Wednesdays, and running errands on Sundays or Mondays. But there's always something left from the busy week, and this is what Fridays are for – to top things up.

בדרך כלל אני צועדת כמחצית השעה לעבר השופרסל, תוך התבוננות בניחותא בחלונות הראוה. הדרך אמנם ארוכה, אך אני אוהבת לקנות שם. החנות נקיה, הסחורה טובה ובמחיר סביר בדרך כלל והמוכרות אדיבות מאוד ומסבירות פנים והן נכונות לסייע במידת הצורך.

I usually stroll for a half an hour to the Shufersal, while leisurely checking the display windows. Indeed, the way is a bit long, but I love shopping there. The store is clean, the merchandise is good and usually with a reasonable price, and the workers are very nice and welcoming, ready to assist any time.

Vitamin Sea

חוף ים ויטמין סי Beach vitamin sea

כולנו זקוקים לויטמין סי We all need vitamin sea

מכירות את ההרגשה הזו שבעטיה אתן עושות דברים שלא תכננתן מראש? משהו מושך אתכן לכיוון מסוים, למקום כלשהו, למרות שהתכוונתן להגיע למקום אחר?

Are you familiar with this sense which makes you do things you haven’t planed? Something drags you to a certain direction, some place, despite that you intended to go to another place?

יום ששי, יום קניות. אני נכנסת לסופר בכניסה לעיר כדי לקנות כמה דברים לשבת. כרגיל, לא משנה באיזה יום של השבוע אני מגיעה לשם, אין משקה סויה במתיקות מופחתת, למרות שהערתי להם מליון פעמים. נדיר שיש, מה שחוסך לי 2 ₪ שלמים מהמחיר שגובים בסופר ליד הבית. לפעמים משתלם להסחב כמה קילומטרים, שלא לדבר על הפעילות הגופנית.

Friday, my shopping day. I go into the supermarket at the entrance of the city to top up with some groceries I need for Shabbes. As usual, no matter which day it is, I can't get reduced sweetness soy milk, despite that I told them a million times. They rarely have, which saves me 2 whole NIS of the price the supermarket near my home charges. Sometimes it pays to schlep a few miles, not to mention the exercise.

בעודי עומדת ליד הקופה, ממתינה לתורי, אני מביטה מבעד לחלון ומבחינה בדוכנים אחדים במתחם הקניות שממול. אלה לא היו שם לפני כן וחשבתי שיהיה נחמד להציץ בהם. איני נוהגת לשוטט בלי מטרה רק כדי להתבונן בחלונות ראוה של חנויות וגם לא לבדוק דוכנים למיניהם, אך הפעם משך אותי משהו עלום לחצות את הכביש כדי לראות מה המרכולת המוצגת.

While waiting in the queue for the cashier, I looked through the window at the shopping complex, and noticed a few stands. They weren't there before, so I thought it would be nice to have a look. I don't have the habit of wandering aimlessly just for window shopping, as well as checking stands, but this time something drew me to cross the street in order to see what merchandise is there in the display.

הדוכן הראשון היה לא מעניין. תכשיטים מפלסטיק לא ממש מעניינים אותי. השני היה שומם. אשה נאה ישבה שם, מפהקת. אני מעיפה מבט בסחורה המוצגת, עבודות יד, וחיוך רחב מאוזן לאוזן מתפשט על פני ללא יכולת לעוצרו. אני מתבוננת בתמונה כחולה בהירה של ים, גלים לבנים בתוכה והכיתוב הוא שעושה לי את זה: I need vitamin sea. כמה חמוד, כמה מתוחכם!

The first stand wasn't interesting. I'm not into plastic Jewelry. The second was desolated. A nice-looking woman sat there, yawning. I glanced at the displayed merchandise, handcrafts, and a wide smile spreads on my face from ear to ear, without being able to stop. I watched a pale blue picture of a sea with white waves, and the caption does it for me: I need vitamin sea. How cute, how sophisticated!

♀♀

בקצרה:

לפעמים החיים צופנים בחובם הפתעות נעימות.

In short:

Sometimes life hides nice surprises within.

חוסנה של השטעטל הישראלית The Strength of the Israeli Shtetl

והפועל עובד

והפועל עובד  And the worker works

א.   מוות לערבים!

ב.    ערבי טוב זה ערבי מת.

ג.     צריך להכנס בהם כמו שצריך!

ד.    רק כוח הם מבינים, הכלבים הללו (וסליחה מההולכים על ארבע על עלבון ההשוואה)!

ה.   הם לא ישברו אותנו!

ו.   כל ההצהרות הללו עגומות, אך נכונות.

  1. Death to the Arabs!
  2. A good Arab is a dead Arab.
  3. Have to get in properly!
  4. Only force they understand, these dogs (and forgive those who walk on four for insulting by comparison)!
  5. They will not break us!
  6. All these statements are bleak, but correct.

 

יום חמישי, 10.7.14, מרכז קניות גן שמואל, שש וחצי בערב. מגרש החניה מלא בדוסאלך – מחזה לא שגרתי בעליל. מה לעוטי הציציות ולקיבוצניקים? איננו מתעכבות לברר. לא שיש לנו יציקה על הראש, אבל יש דברים אחרים להשלים. הזמן קצר והמלאכה די מרובה.

Thursday, July 10, 14, Gan Shmuel shopping center, six-thirty in the evening. The parking lot is full of Dosalach – clearly an unusual sight. What are those wearing tzitzit have to do with the kibbutzniks? We don't stop to find out. Not that we have any concrete casting on our head (in Hebrew it means that we are not in any hurry), but there are other tasks we need to complete. Time is short and the work is quite a lot.

אור היום מכה בכל עוזו. אנחנו מסירות את משקפי השמש ונכנסות לחנות הכלבו המכונה "דוכן גן שמואל" כדי להצטייד לקראת השבת. המקום הומה קונות המעמיסות על העגלות מכל טוב. זו הסיבה שאני מעדיפה לערוך את קניותי בימי רביעי, אך השבוע, עם הטילים והשיפוצים, יצא דוקא יום חמישי.

The light of day strikes with all its might. We remove our sunglasses and go to the department store called the "Gan Shmuel stand" to stock up for Shabbat. The place is crowded with people who load their carts with all the best. That's why I prefer doing my shopping on Wednesdays; but this week, with the missiles and the renovations, it happens to be on Thursday.

ביאטריס מובילה את העגלה ויחד אנחנו ממלאות אותה לפי הרשימה שהכנו מראש. יש גיל, שבלי רשימה לא נזכור דבר. חשבתי על יזמות חדשה: להמציא מקרר שממלא רשימה של המצרכים שמתרוקנים ממנו כדי שלא נצטרך לעמוד מולו ולבדוק את תכולתו בכל פעם מחדש. אם נרצה להגדיל את המצוה – אפשר בהחלט לתכנת את המקרר כך, שזה יעביר הרשימה לחנות הקבועה שלנו וזו תכין לנו את המצרכים ותשלח לביתנו. לחילופין, אפשר לבקש מהמקרר להורות לחנות לעכב את המשלוח אם נרצה לבקר בה בעצמנו. פשוט, נעביר את כרטיס המועדון שלנו והמצרכים ישונעו אוטומטית לקופות, הקניה תחויב אוטומטית בכרטיס האשראי (יהיה לכו—-לן!) והמצרכים ימתינו לנו ביציאה כשהם ארוזים. כל שיוותר לנו לעשות, זה להורות לרובוט התורן לאן להוביל את הקניה.

Béatrice leads the cart and together we fill it according to the list we prepared in advance. There is an age, that without a list we will not remember anything. I thought of new entrepreneurship: to invent a refrigerator that makes a list of the groceries emptying away, so that we would not have to stand in front of it and check its contents every time. If we want to increase the mitzvah – we can definitely program the refrigerator so that it will transfer the list to our usual store, and it will prepare the ingredients and send them to our home. Alternatively, we can ask the refrigerator to instruct the store to delay the shipment if we want to visit it ourselves. Simply, we will transfer our club card and the goods will be automatically transported to the checkout, the purchase will be automatically charged to the credit card (everyone will have it!) and our shopping will wait for us at the exit already packed. All there's left to do is tell the robot on duty where to take the shopping to.

ביאטריס מציצה במה שאני חולמת ומאשרת. לדבריה, אם לכיפת ברזל הגענו בשעה מוצלחת, הרי שדבר פשוט מזה אינו בגדר חלום באספמיא. את המוח יש לנו, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים מבורכים.

Béatrice peeks at what I dream and affirms. According to her, if we have reached to the Iron Dome at a good hour, nothing simpler than this is not a wild dream. We have the brain, and the Jewish kop (head) is inventing for us many blessed patents.

אורי זוהר – שיר הפטנטים

Uri Zohar – The Patents Song

סיימנו הקניה ואנו עומדות בתור לקופה. לפנינו עומדת שכנה מקציר ואנחנו מחליפות פטפוטים שגרתיים. לפתע, מתריע הנייד שלה והיא קוראת בקול רם את ההודעה שהגיעה: "צבע אדום בחדרה!" בסביבה עובר רחש, אך אף אחד אינו זז, הכל שומרים על תורם בקנאות. חדרה אינה גן שמואל, הטיל הרי אינו בכיוון שלנו, אז אנחנו רגועות. חוצמזה, הכל מכתוב, לא ככה?

We have finished shopping and we are standing in line at the checkout. In front of us stands a neighbour from Katzir and we exchange routine chatter. Suddenly, her cellular phone alerts and she reads aloud the message that arrived: "Colour red in Hadera!" There is a rustling sound in the surroundings, but no one moves, all devotedly keep their place in the queue. Hadera is not Gan Shmuel, the missile is not in our direction, so we are keeping cool. Besides, it's all already written, isn't it?

מבעד לדלת הזכוכית אפשר לראות את הדוסלך עומדין ומתנדנדין בתפילה. אין לי מושג אם זו תפילת ערבית משותפת בה הם חולקים או כנגד הטיל שלא יגיע. לא ממש אכפת לי.

Through the glass door we could see the Dosalach standing and swaying in prayer. I have no idea if this is a mutual Arvit prayer they share or it's against the missile that will not arrive. I don't really care.

השכנה מקציר שואלת את עצמה בקול רם אם יהיה זה בטוח לנוע עכשו בדרך הביתה. אני אומרת לה שאם אין היא מתכוונת להכנס למקלט כלשהו, עדיף שתהיה בתנועה. ככל שתרחיק את נפשה מהאזור, כן ייטב. בקציר בטוח יותר.

The neighbour from Katzir asks herself aloud whether it is safe for her to drive the way home. I tell her that if she does not intend to enter any shelter, it's better to be in motion. The more she distanced herself from the region, the better. It's safer in Katzir.

♀♀

בדרך הביתה, אנחנו נזכרות במסיר הכתמים שמשום-מה שכחנו להוסיף לרשימה ומחליטות להכנס לחנות בכפר קרע כדי שלא נשאר בלי זה. ביאטריס נשארת במכונית ואני שמה פעמי ישירות אל מושא קנייתי. בדרך צדה עיני את משחת השיניים שקנינו "במבצע" בגן שמואל: אם קונים שניים, מקבלים את השני בחצי המחיר. שם זה עלה 15.90 ₪. אני מעיפה מבט במחיר והסעיף עולה לי בכל עוזו: 7.90 ₪ בלי מבצע ובלי טובות. את קונה שניים במחיר שהוא פחות מהאחד שאת קונה בדוכן גן שמואל. לא להתעצבן?

On the way home, we remember that for some reason we forgot to add to the list the stain remover, and we decide to go to the shop in Kfar Kara so that we will not be left without it. Béatrice stays in the car and I go directly to the object in question. On my way, I caught sight of the toothpaste we bought "on sale" in Gan Shmuel: if you buy two, you get the other in half price. There it cost 15.90 NIS. I glance at the price and the I get very angry: 7.90 NIS without any sale or favours. You buy two for a price that is less than the one you buy at the Gan Shmuel stand. How can one not get mad?

אני תמיד בעד לתת פרנסה קודם כל לבני עמי, בבחינת "עניי עירך קודמים", אך כשאלה פושטים מעלינו את העור, אני מעדיפה לשמור על הכיס אפילו במחיר של לתת פרנסה לאויבינו. אני מזכירה לקברניטינו שהבטיחו וקשקשו לנו שיורידו את יוקר המחיה ושום דבר בכיוון לא נעשה על ידיהם ואין תוצאות חיוביות בנוגע להעלאת רמת חיינו והורדת יוקר המחיה. מעצבן איך המלים החלולות והשדופות יוצאות להם מהפה בכזו קלות והזלזול בנו, העם, ממש מקומם! אחר כך הם מתלוננים שיש כלכלה שחורה ומתריעים שצריך להלחם בה וכל דברי ההבאי הללו. זו מרכולית בכפר קרע עם קופה רושמת וחשבוניות, אי אפשר לדבר כאן על כלכלה שחורה, אז למה ההבדל העצום הזה במחיר? ברור לכולנו שאין מדובר כאן רק בפריט בודד, נכון?

I am always in favour of giving my people the chance to make a living first, as "the poor of your city come first," but when they take off our skin, I prefer to keep an eye on my pocket even at the cost of providing for our enemies. I remind our leaders that they promised us and rattled that they will lower the cost of living and that nothing in that direction has been done by them, and there are no positive results in raising our standard of living and lowering the cost of living. It's annoying how the hollow empty words come out of their mouth so easily and the contempt for us, the people, is really outrageous! Then, they complain that there is a black economy and warn that it is necessary to fight it, and all this nonsense. This is a supermarket in Kfar Kara with a cash register and invoices, you can't talk about a black economy here, so why is this huge difference in price? It is clear to all of us that this is not just a single item, right?

 

ביאטריס מגלגלת עיניים. מבחינתה, תמיד היינו עם של סוחרים ממולחים וכך גם נשאר, לדעתה. אני, מבחינתי, מקוה שנתעשת ונשים קץ לתופעה הרווחת במקומותינו לפיה מי שיכול מנצל את זולתו עד העצם. ישראל אמנם קטנה, אבל מספיק עם ההתנהלות של השטעטל; אני מזכירה לכל שישראל זו מדינה, לא עיירה בנכר.

Béatrice rolls her eyes. As far as she was concerned, we were always a nation of shrewd merchants, and so it stayed, in her opinion. For me, I hope that we will recover and put an end to the prevalent phenomenon within us, according to which whoever can exploit others – they do it to the bone. Israel is indeed small, but enough with the conduct of a shtetl; I remind everyone that Israel is a country, not a shtetl (little town) in the diaspora.

רגעי קסם

גרסא א'

חדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק. אקנה רק את שחסר לי, כי כמה אני מסוגלת לסחוב. השכנה שנהגה לקחת אותי איתה לקניות באופן קבוע, מזמן מצאה לה סידור אחר ואני מאלתרת.

Version A

Hadera, ten minutes to two. I have another forty minutes for the two-and-a-half bus which is going to my home and I can manage. I will only buy what I need, because I can't carry more than that. The neighbour who used to take me shopping with her regularly has long since found another arrangement so I improvise.

מביטה ברשימה שבידי: חלב סויה לקפה של הבוקר, לחם מחיטה מלאה, קוטג', גבינה לבנה למריחה (אני נוהגת להוסיף לה פטרוזיליה/שמיר/שום/בצל – לפי החשק), מלח בישול, פלפל, קצת ירקות. לא יותר מדי לסחוב.

Looking at the list in my hand: soy milk for my morning coffee, whole wheat bread, cottage, white cheese for spreading (I usually add to it parsley/dill/ garlic/onion – as I feel like), coarse salt, pepper, some vegetables. Not too much to carry.

הקופאית מגהצת, אני חותמת ופונה עם השקיות לעבר היציאה.

"היי", טופחת לי מישהי על כתפי מאחור. "צריכה טרמפ הביתה?" אני מסתובבת. "מזמן לא התראינו", מחייכת השכנה הגרה בבית שממול ביתי. "לא היית בארץ הרבה זמן, מתי חזרת?"

אני מביטה בעגלתה העמוסה להתפקע וחושבת לעצמי שעיתוי זה דבר חשוב. לוא פגשתיה לפני שהתחלתי בקניה – יכולתי למלא אף אני מספר נכבד של מצרכים ולא להצטמצם. אולי עד שזו תעמיס את כל הכבודה על מכוניתה, אוכל לחזור ולהוסיף?

The cashier passes my credit card, I sign and head with the bags towards the exit.

"Hi," someone pats me on my shoulder from the back. "Need a ride home?" I turn around. "We haven't seen each other in a long time," smiles the neighbour who lives in the house opposite mine. "You haven't been in the country for a long time, when did you come back?"

I look at her bursting loaded cart and think to myself that timing is very important. If I met her before I started my shopping – I could also fill up a good number of groceries and not be limited. Maybe by the time she loads all her groceries onto her car, I can go back and add more?

גרסא ב'

עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה. אני יכולה להספיק. נכנסת למרכולית בחדרה לקנות את שחסר בזו של קציר (כמעט הכל…). הבוקר נאלצתי לפתוח את היום עם קפה שחור, משום שנגמר לי חלב הסויה מופחת המתיקות (מה שאי אפשר להשיג במרכולית אצלנו) שאני מוסיפה לָנֵס המסורתי. בניגוד לאִמותַי וקודמותי, אינני מסוגלת להכיל קפה שחור מהול בחלב. את זה אני צריכה לשתות נקי ורצוי עם הל.

Version B

Ten minutes to two. I have another forty minutes for the two-and-a-half bus which is going to my home. I can manage. I go into the supermarket in Hadera to buy what is missing from the Macolet in Katzir (almost everything…). This morning I had to start the day with black coffee because I ran out of soy milk reduced sweetness (which we can't get at our Macolet) that I add to the traditional instant coffee. Unlike my maternal and former ancestors, I can't have black coffee mixed with milk. This I need to drink straight and preferably with cardamom.

שתיים ועשרים. ארבע שקיות מלאות כל-טוב נאחזות באצבעותי בכל כוחן. "לא כבד לך? למה שלא תשימי בעגלה ותקחי לאוטו במקום לסחוב?" שואלת הקופאית באדיבות, שולחת ידיה ומנסה להוציא מיָדַי את הסלעים במטרה לְשָׁנְעָם בצורה פחות כואבת.

Twenty to two. Four bags of all-good hold on my fingers with all their might. "Isn't it heavy for you? Why won't you put in a cart and take it to the car instead of schlepping?" The cashier asks graciously, reaches out and tries to take out the rocks from my hands in order to transport them in a less painful manner.

"אין לי רכב", אני עונה ומזיזה עצמי בקושי. "יש לי אוטובוס עוד כמה דקות, מוכרחה למהר."

היא אפילו אינה ממצמצת. "חכי שניה", היא מורה לי. "ידידיה!" היא קוראת לנער המסדר סחורה. "אתה יכול בבקשה לבוא רגע?" בנחישות היא משחררת את השקיות מידי ומניחה בתוך העגלה. "הוא יבוא איתך לתחנה ויחזיר את העגלה."

"I don't have a car," I reply, barely moving myself. "I have a bus in a few minutes, must hurry."

She doesn't even blink. "Wait a second," she orders me. "Yedidiah!" She calls the boy who arranges the merchandise. "Can you please come a minute?" She resolutely releases the bags from my hands and places them inside the cart. "He will come to the station with you and return the cart."

שתי דקות ואנחנו שם. אני טומנת בידיו שטר של 20 ₪ לשמח אותו. האוטובוס מגיע מיד וידידיה מזדרז ומעלה לי את השקיות. בחור מסור. מציינת לעצמי שבפעם הבאה שאבקר במרכולית, אפנה למנהל כדי לומר עליו ועל הקופאית מלה טובה.

Two minutes and we're there. I conceal a 20 NIS bill in his hands to please him. The bus arrives right away and Yedidiah hurries up and brings the bags inside the bus. A dedicated guy. I note to myself that the next time I visit the supermarket, I will go to the manager to say a good word about him and the cashier.

הנהג נחמד אלי וממתין עד שאתישב. הוא אמנם ותיק, אך חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים. הזוג הקודם הסיע אותנו במשך כ-7 שנים וכנראה הגיע הזמן לחילופי גברֵי (אין נהגות בקו שלנו). אם היו שואלים אותנו, הנוסעים, זה לא היה קורה (החילופין, לא הנהגות. אלה, האחרונות, תתקבלנה בששון). נחמד שהנהגים מכירים אותך ועוצרים לך גם אם אינך בתחנה (שאגד לא יקרא את זה). עכשו צריך להכיר מחדש ולהתידד. עוד חידוש – הרדיו דולק ויש מוזיקה. הנהגים הקודמים העדיפו לשוחח עם הנוסעים לאורך כל הנסיעה.

The driver is nice to me and waits until I sit down. He is a veteran, but new to our line, barely two months. The previous couple drove us for about 7 years and it was probably time for a male exchange (no female drivers on our line). Had they asked us, the passengers, it wouldn't have happened (the exchange, not the female drivers. The latter, would be accepted with great delight). It's nice that the drivers know you and stop for you even if you're not at the station (I hope Egged won't read this). Now we have to re-acquaint and become friends. Another novelty – the radio is on and there is music. The previous drivers preferred to talk with the passengers during the trip.

And I love you so שר דון מקלין ברדיו ואני מזמזמת בכיף את השיר האהוב עלי. שמחתי לראות שהספסל שמאחורי הנהג פנוי. תמיד אהבתי לשבת מקדימה. נעים. רדיו, מוזיקה נעימה, רגעים של קסם.

And I Love You So, Don McLean sings on the radio and I am humming happily my favourite song. I was pleased to see that the sit behind the driver is free. I always liked to sit forward. Nice. Radio, pleasant music, moments of magic.

צומת גן שמואל. השכן שלי עולה ושמח לשמוע ד"ש מארץ מוצאו בצורת שיר.

Gan Shmuel Junction. My neighbour is coming on and happy to hear greetings from his country of origin in the form of a song.

 

Sara Montiel – Bésame mucho

"בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ", רוקד ריקרדו באושר, שר עם הרדיו. הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. פנים מאירות, חיוכים רחבים נמתחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח טוב.

"Bésame, bésame muchu," Ricardo dances happily, singing with the radio. The driver increases the volume and the whole bus joins in tremendous vocals. Luminous faces, broad smiles stretch from ear to ear. Good mood.

El Combo Paraguayo – Bésame Mucho

ריקרדו מתישב בספסל לידי, ממצמץ אלי בשפתיו. הוא כנראה טרם הפנים שאין לו סיכוי, שאת הנשיקות שלי אני שומרת למי שאינה נמנית עם בני סוגו.

Ricardo takes the sit beside me, blinking at me with his lips. He probably hasn't assimilated yet that he has no chance, that I keep my kisses to the one who isn't among his kind.

האוטובוס משייט בעליצות בכביש ואדי ערה. טַלַלללם-טַלַלללם, מחממת השמש בְּשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. אין מי שאינו שר.

The bus sails cheerfully on Wadi Ara road. Tallalam-tallalam, the sun-warms with the song that makes the heart happy. I glance at the mirror. There is no one who does not sing.

Los Hermanos RigualCuando Calielta el Sol

"Cuando calienta el sol aqui la playa", מפגין ריקרדו את בקיאותו במלים של שפת אמו. "Siento tu cuerpo vibrar cerca de mi …" אינני מתה על השפה הזו, אך הצלילים החמים של המוזיקה עוטפים לי את הנשמה. נעמי תרגמה לי את המשפט הראשון והמלים ממש מרטיטות: 'כאשר מחממת השמש כאן, בחוף, אני חשה את גופך רוטט לצד גופי'. חוּשִׁי-חוּשִׁי, אני אומרת לעצמי, ויפה שעה אחת קודם.

"Cuando calielta el sol aqui la playa," Ricardo demonstrates his proficiency in his mother tongue. "Siento tu querpo vibrar cerca de mi…" I don't die on this language, but the warm sounds of the music envelop my soul. Naomi translated for me the first sentence to me and the words really vibrate: 'When the sun warms here, on the beach, I feel your body vibrate beside my body'. Hurry-hurry, I say to myself, and the sooner the better.

Los Reyes Paraguayos – Cuando calienta el sol

אני מצלצלת בפעמון. "איפה הבית שלך?" שואל הנהג עת הוא מאט לקראת התחנה שלי.

"שם, ליד הברזלים החדשים הירוקים", אני מורה לו בהכרת תודה. קורים של ידידות מתחילים להרקם בינינו.

I ring the bell. "Where is your house?" Asks the driver while slowing down towards my station.

"There, next to the new green iron fences," I gratefully instruct him. Webs of friendship begin to form between us.

ריקרדו משנס מותניו ומסייע לי עם השקיות. נחמד מצדו. מצדי, הוא לא יקבל ממני יותר מאשר כוס קפה בתמורה. מקוה שהוא אוהב סויה.

Ricardo buckles down and helps me with the bags. Nice on his part. On my part, he won't get more than a cup of coffee in return. I hope he likes soy.

גרסא ג'

הפיאצה בחדֵרה, עשר דקות לשתיים. יש לי עוד ארבעים דקות לאוטובוס של שתיים וחצי העולה הביתה ואני יכולה להספיק לקנות את שחסר לי. לא תכננתי לסחוב הרבה. התחנה די רחוקה מהמרכולית.

Version C

הבננות קורצות לי בבשלותן. מניחה אשכול נאה בעגלה. חייבת תפוחי אדמה כדי לגוון בתפריט. היה לי מספיק עם האורז והפסטה בשבוע האחרון. הפלפל הירוק והגמבה נראים מדהים ואני שמה בשקית שניים מכל סוג. הנה כרובית. עדיף שתיים. הן די קטנות. הלכתי על שלוש. הן יפות מאוד ותהיינה טעימות הן מבושלות והן מטוגנות בפרורי לחם.

צריכה שתיה. יש מבצע של שלושה ב-10, לא אקח?

אני אורזת את הקניה בארבע שקיות גדולות. בנפרד, המצרכים לא ממש כבדים, אך כשהם נאגדים יחד, המשקל לוחץ. צועדת לאט החוצה. יש לי עוד עשר דקות עד שהאוטובוס יצא מן התחנה המרכזית וחמש דקות נוספות עד שזה יגיע לתחנה הקרובה למרכול, שאינה קרובה כל כך, ודאי לא עם הסלעים הנִתלים עלי במלוא משקלם. נראה אם אספיק.

שתיים וחצי דקות עוברות ואני נאלצת לעצור. הידיים אינן שמחות לשאת את שאני מטילה עליהן. חם. פני ודאי לוהבות. מוציאה את בקבוק המיץ מאחת השקיות ולוגמת בשקיקה רבע ממנו. פחות חצי ליטר לסחוב. מתוק לי מדי. אינני מבינה למה אי אפשר ליצר משקה מיץ תפוזים בלי לספח לו טונות של סוכר. בבית אני מוסיפה לזה ה-ר-ב-ה מים כדי למהול לטעם סביר.

נושמת עמוקות ומתכופפת להרים את המשקולות כדי להזיזן הלאה. שלוש דקות חולפות ואני עוצרת שוב. השרירים מודים לי על שאני מורידה מהם את עול הטונות ומשחררת את ידי. פסים אדומים חרוצים בכפותיהן. עוד חצי ליטר של מיץ תפוזים עושה דרכו אל קרבי. מישהו עובר לידי ושולח מבט חטוף בשקיות שלרגלי. אני מביטה בו בתקוה שיציע עזרה. זה לא קורה.

ידי זועקות לרחמַי, אך אין לי ברירה. אם לא אספיק – אאלץ לחכות עוד שלוש שעות עד לצאת האוטובוס הבא. שתיים עשרים ושמונה. זוחלת בנחישות הלאה. עוד כמה צעדים והתחנה נגלית אלי מעבר לפינה. שתיים וחצי. האוטובוס יוצא עכשו ויש לי עוד ארבע-חמש דקות עד שיגיע לתחנה שלי. יכולה להניח את הכבודה ולנוח קמעא.

הנהג ממתין בסבלנות עד שאתישב. יפה מצדו שאינו מאיץ בי. כנראה שיש יתרון לגיל הבשל. אין שעשוע בטלטול אשה עמוסת שקיות רק כדי לחזות בה מועדת ומתפזרת לאורך המעבר. ידי עדיין רועדות, אך אני מאלצת אותן להוציא שוב את השתיה כדי להשיב את נפשי.

הנהג חדש בקו שלנו, בקושי חודשיים, אך כבר הספקנו להכיר ולהתידד. ישנו נהג חדש נוסף בקו, אך אותו טרם יצא לי להכיר. הנהג הנוכחי אמנם ידידותי, אך בשונה מזוג הנהגים הקודם שהסיע אותנו במשך כ-7 שנים, מעדיף הלה להאזין למוזיקה בזמן הנהיגה. אני מקדמת בברכה את רגעי הקסם.

צומת גן שמואל. ריקרדו, השכן שלי, עולה בריקוד שמח, מלוה בקולו את השיר המתנגן ברדיו: "בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ…"

אני אוהבת את קולה של הזמרת. מלא, עושה טוב. חבל שלא השמיעו אותה יותר בילדותי. מן הסתם היו לה להיטים נוספים.

הנהג מגביר את הווליום וכל האוטובוס מצטרף בשירה אדירה. ישנם ארגנטינאים לא מעטים אצלנו. פני הכל מאירות, חיוכים רחבים מתוחים מאוזן לאוזן. מצב-רוח מרומם.

טַלַלללם-טַלַלללם, זורחת השמש בשיר שעושה כיף בלב. אני מציצה בראי. הכל שרים בהתלהבות. אני תוהה אם ישנה ארץ נוספת בה קורה כדבר הזה. בעצם, אינני זוכרת רגעים קסומים כאלה בנסיעות בקוים בינעירוניים, כמו חדרה-תל אביב. ואם כבר תל אביב, אני בספק אם זה יקרה בקו 5, לדוגמא. שם האנרגיה כל כך שונה, תזזיתית.

כאשר מחממת השמש כאן, בחוף… אין לנו חוף בקציר. לוא התברכנו בזה, היה המקום מושלם והייתי שמחה להשאר לגור פה לנצח.

יום אחרי. אני מקלידה את רגעי הקסם באצבעות דוויות אך מחלימות, מקוה שדבר לא נשבר.

הגרסא המתומצתת:

שנורית תמשיך לומר שאפילו הליכה שגרתית למכולת מולידה אצלי סיפור…

קישורים מומלצים:

רגעי קסם, מדי יום בין 14-15 ברשת ב' של קול ישראל, בעריכתה המופלאה של חיה זֶל.