ארכיון תג: קציר מלים הוצאה לאור

מלה בסלע, ספר בקילו

על ביזוי הסופרות, הסופרים ושאר היוצרות והיוצרים

 ארגמן – רומן פוליטיארגמן

התשוקה לספר סיפורים היא כמו התשוקה לצייר, לשיר, להמציא. לא כולנו עשויות מקשה אחת וטוב שכך. יש בינינו היודעות לעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים להם. כולנו יוצרות בשעה שאנו עובדים, אך יש הנהנים ממעשה ידיהם ויש שאתרע מזלם, שמכורח הנסיבות והפרנסה נאלצות לעסוק במה שהכי פחות מתאים להן.

כשאת פורשת את נפשך על הנייר או על המסך באמצעות העפרון או המקלדת, אינך חושבת על דבר מלבד על הדברים היוצאים ממך, על הסיפור שאת חשה שעלייך לספר ומנסה לעשות זאת הכי טוב שאת יכולה. כשמאן דהיא פורשת את כשרונה על בד הציור, היא מנתקת עצמה ואינה חושבת על החשבונות שעליה לשלם או על המציאות שמחכה לה מחוץ לסטודיו. אפשר לנסות לפסל את המציאות, אך אני בספק אם זה משנה את החיים האמתיים.

כשאת שבה מן המוזה אל החיים האמתיים, עלייך להתמודד עם המאבק על הפרנסה שלך. כמה מן היוצרים יכולים באמת להתפרנס מפרי יצירתם? אכן, על טעם וריח אין להתווכח. מה שמאן דהוא אוהב, אינו בהכרח אהוד על זולתו, אך יחד עם זאת, גם היוצר צריך לאכול ולהאכיל את משפחתו. מה עליו לעשות?

אפס – רומן פמיניסטי

אפס

יצירה אינה ירק בשוּק ועל כן אין עליה להמכר בדומה לו. ירק או כל מאכל אחר לצורך הענין, עונה על צרכים בסיסיים של השרדות פיזית. אם לא נאכל – לא נחיה, אך אם לא נחָשֵף לפרי רוחו של היוצר – לא יקרה לנו שום דבר רע פיזית. רוחנית, זה כבר סיפור אחר. זה גם ענין של טעם.

בילדותי, דיברו על קנאת הסופרים שמרבה חוכמה ועל כך ששכר הסופרים הינו כבוד. למרבה הצער, עם כבוד אפשר אמנם ללכת למכולת (ואפילו להגיע אליה…), אך אי אפשר לשלם איתו. עד כמה שהכבוד מכבד – אין זה מספיק. בחברה שלנו, כשכל דבר נמדד בַּכסף שמאן דהוא עושה – אין כבר ערך לְמה – ובעיקר למי – שאינו מייצר ממון ורצוי רב ככל הניתן.

האזרח המצוי קם בבוקר לעבודה וחוזר אחר הצהריים או בערב אל חיק עצמו או משפחתו, מתישב לבהות בקופסת הטמטום והולך לישון. וחוזר חלילה. הוא אינו מטריח עצמו יותר מדי בדברים רוחניים. כמה קוראים היום? כמה טורחים ללכת למוזאון? כמה באמת מחפשים אחר התעלות רוחנית? הרוב עייף מלרדוף כל הזמן אחר הזנב של עצמו כדי לנסות ולהשאיר את הראש מעל המים. כשהפרנסה באה במסורה – אי אפשר להגיע לרוחניות, לצרוך מה שמעבר לסיפוק אמצעי הקיום. הפכנו לבהמות ואין לנו מותר עליהן. אין בנו יותר שום סגולה כבני אדם.

גם סופר צריך לאכול, גם הוא, כאחד האדם, צריך לספק את צרכי הקיום שלו. הכי קל ליעץ לו להתכבד ולמצוא לעצמו פרנסה מכניסה ולא לבלבל לנו את המוח במה שלא מעניין אותנו, אף שהוא מחשיב מאוד את מה שהוא מוציא מעצמו בדם לבו ליצירות. סופר עמֵל על ספר במשך שנים ובסופו של דבר עליו להיות בר מזל כדי שהוצאה לאור תהיה מוכנה להוציא את יצירתו לאור בלי לחייב אותו בתשלום. וגם כשהספר יוצא לאור, כשהוא מחזיק את הספר בידיו – אין זה אומר שהוא יוכל להתפרנס ממנו. הבעלות על הספר עוברת לידי ההוצאה לאור, במקום להשאר של הסופר, ומדי פעם זורקים לו נדבה, אם בכלל.

כמו כל דבר בחיינו בארץ הזו, אנחנו מחקים את הבלי העולם. פעם, היו מקומות בהם יכולת לקיים ערב ספרותי נעים ולהחליף מלים עם כותבות/ים אחרות/ים. גם ברשת אנחנו לא ממש מחפשים תרבות, אלא ריגושים מידיים, כי כמה זמן פנוי יש לנו כבר? למי יש היום ראש מלבד לדברים הממוקדים בסיפוק מיידי ושטחי? כמו שהטייקונים השתלטו לנו על הכלכלה, השתלט סטימצקי על שוק הספרים ודרס אותו כליל, כשמנהליו קובעים מה ימכר ברשת החנויות שלהם ומה לא. האבסורד הכי נורא והכי מקומם הוא, שהוצאות לאור קטנות אינן יכולות למכור אצלם, למה? לסטימצקי הפתרונים. אין כמעט חנויות ספרים עצמאיות, משום שהשוק הזה שייך לסטימצקי או לצומת ספרים – גם היא רשת עושקת סופרים. הצרכן, שמשלם X ₪ים עבור ספר מסוים, אינו מעלה על דעתו (ואני בספק אם אכפת לו) שהסכום המגיע אל הסופר הוא במקרה הטוב שקל. מי שטרח והגה ויצר – יוצא בסופו של דבר כשידיו על ראשו ונפסד. הפירמידה הפוכה לגמרי. במקום שהסופר ירויח את מירב הסכום מזה הנקוב/הנדרש על ספרו – מרויח המוכר 65% בטענה שלו יש את מירב ההוצאות. האמנם? כך טוען גם המפיץ. והסופר? הוא הרי זוכה בכבוד, לא ככה? השאלה היא, מה שוה הכבוד לעומת הצורך להתפרנס.

סגול – הרומן הלסבי העברי הראשון

Sagol

בקצרה:

כל אחת מאיתנו זכאית להגשים את עצמה ולהתפרנס מהכשרון שבו נחנה. לוא חיינו תחת ממשלה תרבותית שהערכים הם נר לרגליה, היינו זוכות לתרבות ממשית, לא לספורט כתרבות וכיוצא באלה קשקושים הבלותיים נוספים. הכבוד ליוצרות/י התרבות היה מתבטא בתשלום הולם כדי שיוכלו לקיים את עצמן ואת משפחתן.

אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא:

מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין: השתיקה עדיפה על הדיבור. אם מחירה של המִלה הוא סלע (מטבע שהיה נהוג בימי קדם וערכו שוה לשני שקלים או לארבעה דינרים), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים.

חפירות:

  1. חוק הסופרים
  2. מלחמת האוצר והמו"לים
  3. דף חדש: כך השתלטו סטימצקי וצומת ספרים על ירידים בשבוע הספר דפנה לוצקי, גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג, אתר דה מרקר

ערב שבת Shabbat Eve

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם…

Yom hashishi vayechulu hashamayim veha'aretz vechol tezva'am…

the sixth day. And the heaven and the earth were finished and all their host…

קציר (אצלי)

בוקר. אחת-עשרה. חמים. נעים. השמיים כחולים יפים, מכוסים במשיכות קלות של צבע לבן פה ושם. נוצות, אפילו לא עננים. ההורוסקופ ברדיו מנבא זוגיות. יפה. הגיע הזמן. אולי יתמזל מזלי ואזכה להשתקע עם מישהי נורמלית?

Morning. Eleven. warm. Pleasant. The sky is beautiful blue, covered with slight strokes of white colour here and there. Feathers, not even clouds. The horoscope on the radio predicts parity. Nice. It's time. Maybe I'll be lucky and get settled in with somebody normal?

העלים בחצר נאספים אל שקיות הניילון בשורה ישרה ליד הגדר הפונה לסמטא. שכנה עוברת ומציצה לעברי, עיניה מחייכות. "סיימת? המסדר כבר ערוך ומוכן או שיש לך עוד עבודה?"

אני מחייכת חזרה. "טרם, המפקדת. יקח לי עוד כשעה, המפקדת."

"שעה זה בסדר מבחינתי, חיילת", היא משחקת איתי, "אמתין לך בחצרי, העלים שלי צועקים 'הצילו' וישמחו לאיסופם."

נחמד. יש לי עבודה. בצוק העתים, עוד כמה גרושים תמיד ברוכים.

The leaves in my yard are collected in the straight-lined plastic bags by the fence facing the alley. A neighbour walks by and glances at me, her eyes smiling. "Are you done? Is the order prepared and ready or do you have more work?"

I smile back. "Not yet, ma'am. It'll take me about an hour, ma'am."

"An hour is fine for me, soldieress," she plays along, "I'll wait for you in my yard, my leaves are screaming 'H-E-L-P' and would be happy to be collected."

Nice. I have work. In hard times, a few more pennies are always a blessing.

אחר הצהרים. שלוש. היא מוזגת לי עוד מקנקן המיץ שהוציאה אלי ומשקה אותי שוב ושוב לבל אתיבש חלילה. שורת השקיות המלאות מחכה בצייתנות שאקח אותן לנקודת האיסוף. אני לוגמת ולוגמת, הצמאון גדול. אמנם עלים, אך זו בכל זאת עבודה פיזית, זה הרי לא ישיבה מול המחשב. היא מעמיסה על עצמה חלק מהשקיות ומלוה אותי לשדה שליד.

Afternoon. three. She pours me more from the jug ​​of juice that she took out and watered me over and over again. The line of the full bags, obedience awaits me to take them to the collection point. I drink and drink, the thirst is huge. Although leaves, but it is however a physical job, it is not sitting in front of the computer. She loads some of the bags on her shoulder and walks me to the nearby field.

בדרכנו חזרה היא כורכת זרועה סביבי. "הכנתי לך מגבת, באה להתקלח אצלי?"

אני מביטה בעיניה המזמינות. למה לא? תמיד נחמד לקבל בונוס על השכר המוסכם.

On our way back she wraps her arm around me. "I prepared a towel for you, are you coming to shower with me?"

I look into her inviting eyes. Why not? It's always nice to get a bonus on top of the agreed payment.

החזנית עדי ארד – שים שלום (משפחת מלבסקי)

Cantor Adi Arad – Shim Shalom (Bring Peace – Malavsky Family)

***

תל אביב (אצלה)

יום ששי, יום קצר. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. אני מתקשרת אליה מנתניה, מציינת את מיקומי כדי שהיא תנווט אותי מביתה אליה. למרות שאני מעדיפה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, לקחתי את המכונית, כי אין אוטובוסים זמינים אליה.

Friday, a short day. She invited me to her for the weekend. I call her from Netanya, indicate my location so she will steer me to her from her home. Although I prefer public transport, I took the car because there are no buses available to her.

היא מעבירה אותי את הדרך. פגוש עוקב פגוש, הכבישים עמוסים לעייפה ואני מנווטת אל דרכי אליה בזהירות לפי הוראותיה. הימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, מי חלמה אז על נווטנים? היא מכוונת אותי לפנות בצומת ההיא, בפניה השלישית ימינה, אחר כך מיד שמאלה ושוב שמאלה והנה היא מודיעה לי שאני כמעט אצלה ושהיא יורדת לרחוב לחכות לי. הלב שלי הולם בחוזקה. המכונית שלי קרבה ובאה והנה היא – מצביעה על מלבן חניה פנוי, אזור חופשי מעינא בישא של הפקחים.

She takes me through the road. A bumper follows another, the roads are very busy and I navigate my way to her carefully according her directions. The early days of cell phones, who then dreamed of navigators? She directs me to turn at that junction, at third turn right, then immediately left and again left, and here she informs me that I'm almost there and she goes down to the street to wait for me. My heart is pounding hard. My car is coming close and here she is – pointing to a free parking rectangle, a free zone from the inspectors' bad eyes.

חגית כפיר – אנא בכוח

Hagit KfirAna Be'cho'ach

היא אוחזת בידית דלתי ופותחת לי אותה. אני יוצאת אליה. מביטה בעיניה. היא בעיני. כל העולם שלי מתמקד בה. בקסם שהיא. מחייכות. מוציאה את התיק שלי. היא אוחזת בידי ואנחנו עולות אל דירתה. אל מרחב המחיה שלה, שיהפוך גם שלי במהלך החודשים הבאים.

She holds the door handle and opens it for me. I go out to her. I look into her eyes. She looks at mine. My whole world focuses on her. On the magic that she is. We are Smiling. I'm taking out my bag. She takes my hand and we go up to her apartment. Into her living space, which will become mine over the next few months as well.

הלילה הראשון שלנו. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. לא היה כל כך קל. לא ידעתי מה עושות. לא ידעתי אם ארצה… מה ארצה… מה תרצה היא… הזכרונות כל כך חיים. אפילו עכשו, מבעד לשנים.

Our first night. It wasn't so easy. I didn't know what to do. I didn't know if I want… What I want… What she wants… The memories are so vivid. Even now, through the years.

היא פותחת את הדלת, מצדדת עצמה ומזמינה אותי פנימה. ומהרגע שהדלת נסגרת… א-לוהימה, היש עוד משהו בעולם שישוֶה למה שהיה בינינו? ומה לא היה בינינו? דם ואש ותמרות עשן. היא ואני בתוך ענן לבן. נושכת את שפתי עד זוב דם עת היא מחוללת ומפליאה בי את אהבתה. האש הבוערת בנו, הלהבות הלוהטות, הסדינים המתלקחים. והעשן. הו, העשן… המיתמר לו מעלה-מעלה דרך שבעת הרקיעים, מגביה אותנו אל ספֵרות שלא ידעתי על קיומן מעודי.

She opens the door, sidles herself, and invites me inside. And from the moment the door closes… Oh my goodness, is there anything else in the world that is equal to what was between us? And what wasn't between us? Blood and fire and smoke transformers. She and I in a white cloud. Biting my lips till bleeding while she engenders and amazes me with her love. The burning fire in me, the blazing flames, the flamed burning sheets. And the fire. Ho, the fire… That transcends up and away through the seven skies, elevating us to spheres I never knew existed before.

ואחר כך, בטרם שקיעה, היא מדליקה את הנרות ומקדשת לנו את השבת.

And afterwards, before sunset, she lights the candles and blesses the Sabbath for us.

***

לונדון (אצל מאן דהיא)

"ועכשו, למזג האויר: 9 צלזיוס, יום צונן וקר ברוב בריטניה כיום וגם מחר."

נובמבר בלונדון. התחזית אינה מבטיחה טובות. אני מתגעגעת ארצה, אל החום והאור. ארץ עגמומית כל-כך, איך אפשר לחיות בה? אבל עובדה שיש חיים גם באלסקה, לא עלַי ולא עלֵי מי שמעדיפה אביב וקיץ. לי אין מושג איך אפשר לחיות לאורך זמן בלי שמש זורחת, מאירה.

London (at somebody)

"The weather next: 9 Celsius, cold breezy day for most of the UK today, and tomorrow as well."

November in London. The forecast does not promise too much good. I miss my country, the heat and the light. England is such a gloomy country, how can one live in it? But the fact is that there is life in Alaska too, not for me, nor for who prefers spring and summer. I have no idea how can somebody live for long periods of time without a bright, shining sun.

ישנן תנועות ופעולות שאת עושה בארץ מסוימת ובאחרת לא. בלונדון, הדבר הראשון שאת עושה בבוקר אחרי שאת קמה, זה להסיט את הוילונות כדי לאפשר לאור להכנס. לא שיש מזה הרבה, אבל גם מעט עוזר. בארץ, למי יש וילונות? לנו יש תריסים, להם אין.

There are moves and actions that you do in one country and in another you don't. In London, the first thing you do in the morning after getting up is to remove the curtains in order to let light in. Not that there is much of it, but also a little helps. In Israel, who has curtains? We have shutters, which they don't have.

החשמליות – לונדון

HaChashmaliot – London

אני שומעת אותה מתנועעת בחדר, עוד מעט ירחש הוילון המוסט, אולי תפקוד אותנו איזו קרן שמש בודדה שתואיל לבצבץ מבעד לעננים הכבדים הממטירים עצמם לדעת מזה כמה ימים. קר וסוער ברחבי הממלכה ומחר אין שינוי.

I hear her moving in the room; soon, the sizzling of curtain being pushed will be heard, maybe a single ray of sunlight will burst through the heavy clouds that have been raging for a few days. It's cold and stormy throughout the kingdom and no change tomorrow.

אני שומעת אותה מניחה את מגש ארוחת הבוקר על שולחן הצד, חשה את המיטה מתקמטת במקום בו היא מתישבת לידי, גוהרת אלי. שפתיה חמות על שלי, גופה נלחץ אלי. חמדת אין קץ אופפת אותי.

לא בא לי לצאת מהמיטה.

I hear her putting the breakfast tray on the side table, I feel the bed creasing where she sits herself next to me, stoops to me. Her lips are warm on mine, her body pressed against me. Endless delight envelopes me.

I don't feel like getting out of bed.

החזנית והזמרת עדי ארד – אדאג'יו (אלבינוני)

Cantor and singer Adi Arad – Adagio (Albinoni)

 

הגרסא התמציתית:

עייפתי. מי יתנני כבר שבת אצל האשה האחת והיחידה?

The concise version:

I am tired. When will I be blessed to celebrate the Shabbat with the one and only woman already?

חפירות:

  1. שירים לשבת יוטיוב
  2. היום יום ששי רינת גבאי
  3. שבת בבוקר באנימציה
  4. נעילה פרק מספרי "אחלמה"
  5. עלי לונדון סיפורים והרהורים על חוויותי בלונדון

השבת

The Sabbath

מבוא

מתוך "אחלמה", הרומן החדש שלי העומד לצאת לאור (אם תרצה השמה, כמובן וגם בס"ד) או-טו-טו

שעת בין הערביים, שעת דמדומים

כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא: אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא. ברוך אתה השם א-לוקינו מלך העולם, המבדיל בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה השם המבדיל בין קודש לחול

תמר הרימה מבטה, עיניה הכהות מתבוננות בחברתה בפיזור דעת. "לוא ידעתי מה שאני יודעת היום, הדברים מן הסתם היו נראים אחרת." אולי. זו חוכמה קטנה מאוד להתיחס לעבר כשאנו כבר למודות נסיון. ומה שמרגיז בזה, שגם אם מתחרטות, אי אפשר לחיות מחדש, אחרת. אי אפשר לתקן.
"את מתחרטת?"
"ואם כן, זה יעזור לי?" הפנתה את עיניה לעבר האופק. הן ישבו במרפסת התלויה, משקיפות ממרומי הקומה ה-14 על הים התיכון. רוח קלה נשבה, מפיגה קמעא את חום היום. השמש החלה לטבול בים בשקיעה מרהיבה, מרחיבת לב כל רואיה. "כל כך יפה", מלמלה. רוית אהבה שקיעות. נהגה לומר שגם בזריחות היתה שמחה לצפות, אבל לא "יוצא" לה. אח רוית, רוית… ציפור לילה מתוקה שלי… איזו החמצה. איזו עיוורת הייתי כשדחיתי בטפשותי את אהבתך.
שרה הביטה בתמר השקועה במחשבות. מעניין… מה שימי הולדת עושים לנו… חתיכת חיים מאחוריה. מאחורי שתינו, בעצם. אנחנו מכירות זו את זו כבר ששים שנה, מהיום הראשון בו התחלנו לעבוד בבנק. מכירות? אני תמהה… ששים שנים אנחנו חברות, לפחות אני חשבתי ככה… מסתבר שטעיתי. בעצם, אולי לא טעיתי… אולי חברות זה ככה? אולי לא מוכרחות לדעת הכל על החברה שלך? כל השנים הללו בהן העמידה פנים שהיא חיה בגפה, כמוני, ובעצם רוית לא היתה סתם דיירת אצלה…
על מה היא חושבת? הפנים שלה שלוות, חולמניות. איך אני הייתי נוהגת במקומה? אסור לי לחשוב כך. לאף אחד אסור לשפוט בעל פה, בכאילו. מעולם לא עמדתי בפני מצב כזה ואין לי את הכלים. איך לא עלה על דעתי? הן חיו יחד במשך עשר שנים, גידלו את הילדות ואני לא חשדתי בשום דבר. איך יכולתי להעלות אז בדעתי שרוית היא בעצם שותפתה המלאה בחיים ובהורות? בשנים ההן חייתי בחו"ל ובמכתביה אלי היא לא שיתפה אותי מעבר למידע המשמח על הריונותיה והלידות. גם לא בפגישות החטופות שלנו, בחופשות המולדת שלי. אומרים שאורח לרגע רואה כל פגע, אבל זה לא כל כך נכון. עובדה. לא הצלחתי לראות שהיחסים ביניהן עמוקים יותר מאשר של בעלת בית ודיירת. הבנות הרי קראו לרוית בשמה, לא אמא, אז מי יכלה לנחש את האמת? מעניין… אם הייתי חושדת, איך הייתי נוהגת בהן? ועכשו, איך לעכל את מה שסיפרה לי? איך להבין את העובדה שלא יכלה לבטוח בחברוּת שלנו ולספר לי אז? האם חששה לאבד אותי? האם חששה שאפנה לה עורף? אולי, בעצם, החברות שלנו לא היתה חברות? מה זאת חברות? אף פעם לא טרחתי לחשוב על זה. ידעתי שאנחנו חברות וזהו. בעצם, מה זה משנה? בלאו הכי אנחנו נמצאות כבר בסתו חיינו. כמה זמן עוד נותר לנו? היא נאנחה.
"מה קרה?" תמר החזירה את מבטה מן השקיעה. פניה חרושות הקמטים הביעו דאגה כנה. "הרגל שוב כואבת? רוצה שאעסה לך אותה?" וכבר הושיטה את ידה, נכונה להקל.
"זו לא הרגל. לא כואב לי כלום. רק חשבתי על מה שסיפרת לי." ואני מנסה לעכל. השבוע האחרון לא היה קל לי. ממש לא. מוזר לגלות פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, דברים חדשים שלא ידעתי עליה. עליהן. עלינו. שלא חשדתי בקיומן. הפתעות כאלה לעת זקנה…
"אהה." מה כבר יש לה לחשוב על זה? היא מתכוונת להפיק לקחים? בגילנו מה זה כבר יועיל? פספוס נורא של חיים. נותר רק להצטער. את הנעשה אין להשיב.
השמים זהרו בצבעי פסטל רכים. הקשת הצבעונית סימנה את תחילת קצו של היום. השבת עוד מעט תצא ויקראו לנו להבדלה. ברוך המבדיל בין קודש לחול. לא שזה משנה לי. כבר לא. כל הימים נראים אצלי אותו הדבר. גם בשבת, לדאבוני. הנשמה כבר לא יתרה כל כך. אני קמה בבוקר… האמת, לא יודעת בשביל מה… מודה לבוראי על שהחזיר בי את נשמתי בחמלה רבה; אינני מפקפקת במעשיו, אך נבצר ממני להבין למה טרח לשמור אותי עוד בין החיים; נוטלת ידי מן הכלי שליד מיטתי, משתדלת לעשות זאת הכי בשקט כדי לא להעיר את שרה… לפני עשר שנים, כשאך הגענו לכאן, היא היתה מרימה גבה למראה המנהג הזה, עת היתה מקיצה מקול שכשוך המים. היום, היא רק מנופפת לי בידה, מסתובבת לצד השני וממשיכה את שנתה. היא אוהבת לישון עד מאוחר. כמו רוית בשעתה… רוית… או, רוית… עיניה הפכו זגוגיות.
אין לי כוח לרדת לחדר האוכל, אבל חשוב שאשנס את שארית כוחי ואלך בכל זאת. כמה הבדלות עוד נשארו לי לשמוע? הכל נגמר לי כבר. מתי יגיע תורי? חייתי יותר מדי. הרבה מעבר למה שחשבתי שיוקצב לי. מעניין… איך החיים זזים לנו. אין לנו שליטה על שום דבר, גם לא על הטעויות שלנו. בשביל מה אני חושבת על זה בכלל? למה לטרוח? מה זה כבר ישנה? הפעם היה תורה להאנח. "זכרונות…" קולה לאט בשקט, "זה כל מה שנשאר לי עכשו." ולצערי, אין הם מרנינים את לבי או מנחמים אותי לעת בלותי.
"זה מה שנשאר", ענתה שרה כהד. לה, לפחות, יש את הזכרונות, גם אם אולי לא כולם שמחים… ואת הילדות. ומה יש לי? מה נשאר לי מהחיים שלי? עיניה שוטטו על פני האורות שהחלו להדלק בזה אחר זה, מאירים את הטיילת למטה. דמויות חבוקות התהלכו אנה ואנה, ראשיהן סמוכים זה אל זה. מעולם לא הייתי במצב כזה. מעולם לא הייתי קרובה אל מישהו עד כדי כך. וחשבתי שגם היא… מוזר לי לחשוב עליה ככה. תמיד חשבתי עליה כעל א-מינית ובחירתה להרות באמצעות הפריה חיזקה את דעתי זו. לא העליתי על דעתי שיש לה צורך ב… שיש ביניהן… ניערה את ראשה, מנסה לגרש את המחשבות. לא לענין עכשו. איך חשבתי שהיינו בקשר חברי כל השנים הללו, אבל למעשה חיינוּ במקביל, לא ממש מכירות. התמונה שהיתה לי עליה אינה התמונה האמיתית. בעצם, מהי התמונה האמיתית?
מה שעשתה בשבוע האחרון, שנתנה לי לקרוא את ערֵמת הקלסרים בהם היו מתויקים חייהן, פתח בפני עולם שלם שלא הייתי שותפה לו. עכשו מצאה לנכון ליטול קורה מבין עיני. למה? מה נזכרה פתאום? למה לא בזמנו, למה לא כשעברנו לכאן, למה לא בכל מיני הזדמנויות אחרות שניקרו בחיינו? אולי משום יום הולדתה, שהגיעה לגבורות? שבוע שלם עיינתי בפקסים שהחליפו ביניהן, ביומנה של רוית שנכתב אליה בלב רותח מעלבון הדחיה, בפתקים הקטנים, האוהבים. חתיכת חיים שעברה עליהן בלעדי.
בעצם, אם להיות כנה, לא כל כך סימפטתי את רוית, שתסלח לי באשר היא נמצאת. היא נראתה לי סנובית ועקשנית וחסרת סבלנות לשמוע דעה שונה משלה. כאילו היה לה מונופול על הצדק והחוכמה. נראה לי שגם היא לא חשה שמחה לראות אותי. כנראה שהניכור בינינו היה הדדי. מעולם לא הבנתי איך תמר הכניסה אותה לביתה, במיוחד כדיירת, כזרה. הן היו כל כך שונות באופי. עכשו אני מבינה… אולי נכון מה שאומרים – שהפכים נמשכים. לא שהסקתי ממה שקראתי שתמר נמשכה אליה. לפחות לא מינית. אז צדקתי שחשבתי שהיא א-מינית… עובדה שמאז גירשה את רוית מחייה, כפי שהלה כינתה זאת ביומנה, לא היתה עם אף אחת אחרת. היא התרכזה בילדות ובעבודה ובחבורה שלנו ולא הכניסה שוב "דיירת" אליה הביתה.
האם נכון פעלתי כשנתתי לה לקרוא? תמר הציצה בשרה. זו היתה שקועה בכסאה, מבטה שלוח אל האופק. מה כבר יכול להיות? הרגשתי שזה הזמן לגלות לה. לא רציתי למות בלי שהיא תדע על התקופה ההיא בחיי. האם זה משנה? יכולתי להניח לזה ככה, אבל חשבתי שזה לא יהיה פייר. לא יודעת למה. אחרי שנלך לעולמנו, שום דבר כבר לא יהיה חשוב. לא לנו, בכל אופן. אני בטוחה שגם לא לזולתנו. מַאי נָפקָא מִנַּהּ למאן דהוא מחיינו, שתי ישישות? אז חיינו עלי אדמות, אז מה? לא חשוב. מה היא חושבת על זה? משנה לי? לא גיליתי לה כדי לשמוע את דעתה עלי או על מה שהיה. אין לי צורך בטחינת הענין. רוויתי. מספיק עיניתי את נפשי לא מעט שנים. אולי חשבתי שבהראותי לה את הצד הזה בחיי, אני מסירה מעלי איזשהו נטל? כאילו להקל על עצמי? אני לא חושבת שאני זקוקה להקלה. אני כבר לא זקוקה לשום דבר… קמה לאט, מותחת בזהירות את אבריה.

שרה הפנתה אליה את ראשה. "צריך ללכת?"
"כן. עוד מעט יתחילו. כדאי שנגיע בזמן כי לא יחכו לנו." הבדלה זו הבדלה. אין דוחין בעטיָן של שתי זקנות.
שרה קמה וסידרה את הכסאות בקו ישר. לזו תמיד היתה אובססיה לסדר. הן החליפו חיוך ושרה שילבה את זרועותיהן, כהרגלה, מוליכה אותן פנימה, אל חדרן הממוזג.

טעימות מספרו של אילן וייס – אמא שלי

 

חשבתי לשתף אתכן קצת במתרחש מאחורי הקלעים של הוצאה לאור קטנה, אך נחושה. כשהקמתי את קציר מלים ב-1996, שמתי לי למטרה להוציא לאור ספרות לסבית ופמיניסטית, כדי לתת במה לנשים כותבות להשמיע את קולן. קולנו. התחלתי עם הוצאת ספרַי, שנדחו בידי כל ההוצאות לאור שפניתי אליהן, ואחר כך פניתי לתרגם  ולהוציא לאור ספרות מובחרת מחו"ל. בין לבין, הוצאתי לאור את ספרו של הִדַי בורשטיין המוכשר – "הסיגריה שאחרי" אף שהבחור אינו אשה, אך הוא בהחלט פמיניסט.

אילן וייס הינו הגבר השני שכתביו יוצאים לאור בקציר מלים. עם סיום עריכת הספר והתקנתו לדפוס (יורד להדפסה ביום שני הקרוב, 1.3.10), עלה במוחי הרעיון להעלות ברשת את רשימת הסיפורים וכן טעימות, אם כי ממש על קצה המזלג, של הפסקאות הראשונות.

מאחלת לכן קריאה נעימה.

אילן וייס / אמא שלי

עורכת: שרון הר פז

סדרת סַף המִלִים, קציר מלים הוצאה לאור

הודפס בישראל על ידי נ.ב. נשׂים בִּדְפוס 04-6254141/4

ראה אור לראשונה באדר התש"ע (מארס 2010)

עיצוב הכריכה: משה בלולו מפראדוקס קפה על פי רעיון של אילן וייס

הסיפורים

שער ראשון: אמא שלי
אמא שלי
………………………………………………………………… 1
היום בבוקר הבאתי אותך לשדה התעופה "שיינהפלד". את חוזרת לארץ אותה אני עזבתי ופותחת מחדש את תיבת הגעגועים שלי. לאחר פרידה קצרה, מלווה בדמעה אותה לא הצלחתי להחניק, נעלמת מאחורי דלתות הזכוכית של טרמינל המנודים. כמובן שלא הרשו לי ללוות אותך עד הכניסה ולחסוך ממך את כובדה של המזוודה, שלמרות שמשנה לשנה היא קטנה יותר, הולך משקלה וגדל.
שלושה שבועות עברו עלינו יחד בברלין. זמן שמדדנו עם שעון-עצר פנימי, יודעים, ללא צורך במלים, שכל פגישה כזאת עלולה להיות האחרונה. מה אפשר כבר להחזיר בשלושה שבועות למישהי שנתנה לך את החיים שלך וחלק לא קטן משלה?

אמא שלי, ברלין של סתו 2005 ……………………………………… 3
חלק מכם מכיר את אמא שלי מעל דפי המידעון שלי לישראלים בברלין. בקיץ 2004 כתבתי לראשונה עליה ועל ביקורה בברלין. עברה שנה, עכשו סתו 2005 ואני שוב מלווה אותה לשדה התעופה שיינהפלד לאחר שבילתה איתי כאן שבועיים.
מעט צרודה (ברמב"ם גרדו לה 50 שנות עישון ממיתרי הקול), מעט עם בעיות שיניים (הפרוטזות החדשות עדיין לוחצות), אבל עדיין צועדת במהירות המחייבת אותי להזדרז כדי לא לפגר אחריה. תוך כדי הצעידה הנמרצת מתחנת הרכבת לטרמינל, סוחב אחרי את מזוודתה שגלגליה מטרטרים בקצב של וואלס 3-2-1 ו- 3-2-1 תק-תק-תק על האספלט הגס, היא ממשיכה בחינוך שלי, כאילו ורק עכשו חזרתי מבית הספר ונעלי ההתעמלות החדשות שלי קרועות שוב. היא מבקרת את עודף המשקל שלי, את חולצותי שאינן מגוהצות למשעי ואת הצורה בה אני מעביר ביקורת על הארץ "שנתנה לך הכל ובכל זאת עזבת אותה".

כיצד לנהל מו"מ: קורס מתקדם למנהלים מתחילים …………. 8
ניהול משא ומתן (מו"מ) הינו מקצוע הנלמד במוסדות אקדמיים במגמות מינהל. מו"מ דורש יכולת גבוהה לתקשר וחוש ששי לקרוא את מחשבותיו של זה שמולך.
לאמי אין תואר אקדמי, אך בית הספר של החיים העניק לה את היכולת לנהל מו"מ בהצלחה רבה. נכון שלא עמדה מעולם מול ועד עובדים של חברה גדולה או בפני החלטה על רכישת מניות שליטה בבנק, אך אני בטוח שלוא היתה מעורבת במו"מ גם ברמות אלה, היתה תורמת רבות לצד שהיה שוכר את שירותיה.
אני, בנה האהוב, נהנה מכישוריה כמתבונן וגם מהתוצאות שהיא משיגה. לא פעם אני גם זוכה בשיעור פרטי ללא תמורה. בביקורי האחרון בארץ, התפעלתי שוב מיכולתה ומרבגוניות כישוריה בתחום זה.

להתראות אמא, ברלין של סתו 2009 ……………………………… 13
יש שמחלקים את חייו של האדם כפי שהטבע מחלק את עונות השנה.
אמי, שתחגוג בשנה הבאה את יום הולדתה ה-80 (כן, כן: עד 120), נמצאת על פי לוח זה בחורף של חייה, ובכל זאת היא מצליחה להאחז בסתו שלו במלוא כוחה. היתכן שהיא הגורם שמצליח לעכב את קריסת מערכות הטבע על פני כדור הארץ בזכות אחיזתה בשעון העתים? השם, אותו מעניקים הגרמנים לסתו של זהב, כמו זה שאנו חווים השנה – Alten Weiber Sommer, כאילו ונתפר עבורה.
השבוע היא חזרה לישראל לאחר ביקור בן שלושה שבועות בברלין של סתו 2009. ביקור שנתי, שחזר בפעם ה-19 על עצמו.
ככל ומספר השנים בהן היא באה והולכת גדל, כך הופך כל ביקור חדש לתחרות בין גילה וכושרה הפיזי לבין הדפים המתחלפים של לוחות השנה. התמודדות, שהמנצח האולטימטיבי שלה ידוע מראש, אך כל נצחון ביניים של הצד החלש זוכה בתשואות, גם אם את הדיהן רק מעטים שומעים. בכל פעם שדמותה, ההולכת וקטנה משנה לשנה, מופיעה בין עשרות הנוסעים החולפים דרך שער היציאה של שדה התעופה, עם חיוך רחב על פניה ועיניה בורקות, מקרינה בצניעות, אך ללא בושה, את שמחת מי שאומרת: "ראית? הבטחתי והנה אני שוב כאן", אני מודה לאל שנתן לה כוח להגיע לבקרני פעם נוספת.

שער שני: ברלין
עלי ומכתש
……………………………………………………………… 21
בילי מתקנת את שגיאות הכתיב ומשפרת הניסוח הגרמני של סיפורַי, אותם אני מתרגם בעצמי מעברית לגרמנית. כהערה לאחד הסיפורים ששלחה לי חזרה והוא מתוקן ביד אמן, היא כתבה: "בכל פעם שאני קוראת את אחד מסיפוריך, אני נתקפת בתאבון רב". משפט זה עלה בראשי כאשר ישבתי לכתוב סיפור זה, אותו כמעט ולא הבאתי לידי סיום, מן החשש שתחזקו את אבחנתה ותאמרו: "זה המסכן, רק אוכל יש לו בראש".
מאחר ואת עבודות המשרד הכרוכות בעיסוקי אני עושה מביתי, הרי שאת ההפסקות שאני מעניק לעצמי, אני מעביר בשתיית כוס תה חלוט מעלֵי נענע טריים או בקילוף תפוז עסיסי ואכילתו אל מול מסך הטלויזיה שרכשתי מחדש, מסיבה שלא כאן המקום לפרטה.
לא אסתיר מכם שלתוכניות הבישול מקום של כבוד בין אלה בהן אני צופה. על דלותן של תוכניות הצהרים בטלויזיה המקומית איני צריך לבזבז מלים, שכן כל אחד מהקוראים הנכבדים יכול להוסיף עליהן כהנה וכהנה, מה שלא ישנה את רמתן ולוא ברבע האחוז.

אהובתי הרוסיה ………………………………………………………. 25
מזה למעלה משנה יש לי אהובה שמוצאה מחבר העמים. איני רוצה להתמודד עם כל הקלישאות המסתתרות מאחורי המונח "רוּסיה", אך אני רק חושב לעצמי, איך הייתי אני
מגיב, לוא היתה אהובתי "הרוּסיה" אומרת לידידיה, רובם "רוּסים" כמוה: מזה כשנה יש לי אהוב "יהוּדי".
על כמה צדדים של הרוסיה שבה ועל הזכרונות שהעלו והגעגועים שהם שחררו בי, אני רוצה לספר.

סברס ……………………………………………………………………… 29
לאחרונה, הולכים לי לאיבוד דברים וחפצים שונים בתוך דירתי. זו אינה "מחלה" נדירה אצל אנשים כמוני שנוטים לחלום מדי פעם גם כשעיניהם פקוחות. כמי שלמד מדעים מדויקים, גם אם לא נותר בי כבר הרבה ידע מהם, אימצתי לי מספר שיטות, עליהן קראתי בכתבי-עת רציניים ומכובדים, כיצד למצוא פתרונות לבעיות שחוסר הריכוז שלי מביא עימו. לדוגמא, תולה על צדה הפנימי של דלת הכניסה לדירתי רשימה ועליה הפק"ל לו אני נזקק בשהותי בג'ונגל המתחיל מעבר למפתנה, אותו עלי לבדוק לפני היציאה לדרך: ארנק? נוכח! תיק המסמכים? נוכח! שעון יד? נוכח! טלפון סלולרי וצרור המפתחות? נוכחים! לא אחת, שכחתי לקחת איתי את זה האחרון, מה שלימד אותי שדלת טרוקה אינה נפתחת גם אם בועטים בה ומסננים תוך כדי כך את סיסמתו של עלי באבא מבין שיניים חורקות.
לאחרונה, נעלמים לי מדירתי דברים בתכיפות המעוררת בי את החשד שאני מחלק אותה עם דייר משנה בלתי נראה וחצוף, אשר למרות שאינו משתתף בהוצאותיה, הרי הוא מתנהג כאילו והוא בעל הבית האמיתי. דוגמא? בבקשה:

עודף משקל ……………………………………………………………. 33
כחלק מהאוכלוסיה המפונקת של העולם המערבי, סטטיסטית, יוצא שאני, בת זוגי או הילדים שלי – דהיינו, כל בן תמותה רביעי – סובלים מעודף משקל. כדי לחסוך מטרד לא סימפאטי זה, סטטיסטית כמובן, מהאנשים הקרובים אלי, לקחתי על עצמי להיות זה שהוא בעל עודף המשקל.
אך למרות הבחירה החופשית לכאורה, איני מקבל על עצמי את גזר הדין מבלי להיאבק בו. כך גם אני הופך לחלק מאותה קבוצה של גלאדיטורים שאינה נכנעת לעולם, גם אם ברור וידוע לכולם, למסכנים שבזירה ולצופים הצוהלים שעל הטריבונה כאחד, שהקרב אבוד מראש.
בדירתי, לדוגמא, לא תמצאו ולוא גם גרגר אחד של דברי מאפה או מתיקה. אני יודע שהסדק בכוח רצוני מתרחב מיד לשער גדול, כאשר חפיסת שוקולד מונחת לה בארון במטבחי והיא משדרת אל מוחי מסרים בתדרים ששום מחסום לא עומד מולם: "בוא! קח אותי! עשה לך טוב!"
והאמינו לי, בקטע הזה אני בעל אופי חזק כארי. בתי קפה, קפיטריות ואפילו הסניף של "לה פאייט" שבברלין, לא מצליחים לפתות אותי בדברי המתיקה שהם מציעים, למרות שבתחומים אחרים אני בהחלט לא עושה חשבון ומתמסר בקלות.

להיות רע ……………………………………………………………….. 37
לפעמים עולה גם בי הצורך להיות רע. כן, סתם ככה לגרום למישהו אחר הרגשה לא נוחה. אולי כראי של מצב בו אני נתון באותו זמן ואולי כניסיון לשחרר קיטור.
אחת הנקמות היותר מתוקות שלי, היא להכניס ללחץ אנשים העומדים לפני ומאחורי בתור לקופת הסופרמרקט. כולנו מניחים על הסרט הנע את המוצרים לחיוב הקופאית. כל האחרים מקפידים לשים את סרגל ההפרדה בין ערימת המוצרים שלהם לבין אלה שאחריהם… אני לא!
ובדיוק זה מה שמפריע לעומדים מלפני ומאחורי.
לכל המאוחר, כאשר הקופאית מתחילה לחייב את המוצרים של זה שלפני, הוא מתחיל להיכנס ללחץ. החשש שמה יחויב הוא במוצר שלי (או שישלם עבורו מבלי שישגיח או, מה שחמור לא פחות, הוא יפסיד שתי דקות במרוץ היומיומי בעקבות הזמן האבוד כאשר הקופאית תהיה חייבת להזעיק את מנהלת המשמרת על מנת שזו תזכה אותו במוצר שלי), גורם לו לבחון אותי בעצבנות ולנסות להעריך מתי אכנס אני ללחץ ואשים את סרגל ההפרדה בין הערימה שלי לשלו.
מאחר ואני משחק היום את הרשע, אני מביט לכל הכיוונים, רק לא אל עיניו הנואשות של זה העומד לפני. כאשר נותרו לו על הסרט רק עוד שני מוצרים אחרונים לחיוב, הוא מאבד את השליטה בעצביו ומפיל את סרגל ההפרדה בין הערימה המאיימת שלי לזו ההולכת וקטנה שלו, כאילו והוא אוחז במוט ברזל מלובן.
עד למקרר של מוצרי החלב אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלו ושל יתר העומדים בתור מאחור ואשר עצביהם נדרכו עם כל מוצר שלי שהתקרב לקופאית מבלי שסרגל ההפרדה הכריז עליו במפורש למי הוא שייך.
התסריט עם זה שעומד מאחורַי, אורך לעומת זאת שניות מעטות בלבד. כאשר זה שם לב עם מי יש לו עסק, הוא מניח מיד את סרגל ההפרדה בין המוצרים שלי לשלו באִבחה כה חדה, עד שזו גורמת לרוב העגבניות שעל המדף, שעדיין אדומות רק למחצה, להבשיל בו ברגע.

סיפור קצר בשני פרקים והקדמה אחת

או: כיצד נקלעתי לסכנת חיים פעמיים ביום אחד ………….. 40
כמה מכם, קוראים נכבדים, יכולים לספר לילדיהם על ארוע בו ניצלו חייהם ממוות או מאסון כבד מבלי שאפילו ידעו על כך? טוב, טוב, פרט לותיקי המלחמות שביניכם… אז כמה, הה? אני מתכוון, למשל, לנסיעה ברכבל שעה לפני שזה התדרדר לתהום. או סתם לחציית רחוב במעבר חציה בבוקרו של יום ואשר בצהריו יידרס עליו הולך רגל על ידי נהג חדש.

פרק א': ציידים קטנים של חלומות גדולים ………………….. 41
מזה כחודש תמים שקובי ואני מנסים להשיג מועד לפגישה עם הגברת מרטינל. פעמים רבות ניסינו בטלפון ואפילו פקסים שלחנו לה, אך הגברת מרטינל, שלה שלושה בתי מלון עם שתי מסעדות צמודות לכל אחד, תחזיר לנו טלפון רק כאשר היא תתפנה ולא כששני שנוררים לוחצים עליה.
"ואף אחד לא יספר לי מי הוא שנורר. הספיק לי ששני הבעלים הראשונים שלי היו כאלה", היא פולטת בקמטה באצבעותיה הגרומות, עטורות טבעות זהב כבדות, את הפתק עליו נרשמה ההודעה כי צלצלנו שוב. הודעה שנתקבלה ונרשמה על ידי מזכירתה האישית, הגברת שאטנשניידר ("חותכת הצללים").
הגברת מרטינל היא אשה זקנה. הספר, החייט והמנתח הפלסטי שלה עזרו לה להוליך שולל כל מתבונן לא מנוסה שהיה מסתכן בהערכת גילה. אך גם המומחים המעולים שעמלו עליה, לא העזו לנסות ולסובב את גלגל הזמן אל לפני גיל ששים, עליו היתה מכריזה בגאוה. כמה שנים באמת הצליחו למחוק מהדמות שנשקפה אליה בראי כל בוקר, ידעו רק היא ואלה הרשאים לעיין בתיק הרפואי שלה. אך הרשעות בה התנהגה עם הסובבים אותה – בעיקר עם עובדיה – הדביקה לה חזרה את כל אותן השנים שטרחה לקלף מעצמה בעמל ובכסף רב. עובדים אלה, רובם שחקני תיאטרון בהמתנה לתפקיד חייהם, ראו בה, דרך משקפי הילד שעוד חבויים בהם, את המכשפה המרשעת מ"הנזל וגרטל" שעל פי סיפור האגדה, היתה זקנה מפליגה. סיפור, שיחד עם שניים-שלושה סיפורים כלל לא "נחמדים" נוספים, עיצב את אישיותם של ילדים רבים בארץ זו. אלה גדלו, התבגרו וחלקם הפך לעובדים או לאורחים של הגברת מרטינל.

פרק ב': נסיכה על גלגלים ………………………………………… 52
מאזן ההרפתקאות שלי לאותו היום עדיין לא הושג. בערב, עוד חיכה לי המפגש עם מרצ'ל. מפגשים אלה כמעט ואף פעם לא הסתיימו ללא סיבה טובה להעלותם על הכתב. לא שמרצ'ל הינו הרפתקן מטבעו, מהיר-חימה או בעל פה גדול הנוטה להסתבך עם גדולים וחזקים ממנו. לא, מרצ'ל פשוט קולל עם היוולדו ב"שלימזליות". בזאת הבחינה מיד אמי, בעלת ה"דיפלומה שנתנו לה החיים" והיא טרחה לידע אותי מיד בתוצאות האבחון שלה.
הוא מעד במישור, טבע בשלולית או נפצע בנופלו על מזרון. למרות קללה זו, מעטים היו המאורעות שיכלו לקלקל את מצב רוחו הטוב. הוא לא כעס, לא קילל, לא צעק ולא מחה על כך שכל העולם היה נגדו. "הכל מאלוקים", היה אומר מי שגדל וחונך בארץ קומוניסטית ואביו היה מרצה למדעי הכלכלה המרקסיסטית בה. זאת, בניסיון קלוש להסביר לעצמו ולאחרים – מי שהיה בכלל מוכן להאזין לביש-גדא כמוהו – את הפגעים שהיו נופלים עליו בעוצמה ובתדירות של הגשמים ביערות הטרופיים. למרות שגורל לא סימפטי זה ליווה אותו מאז סיפק לו זכרונו תמונות וקולות, הרי שהתופעה בה כיכב בתפקיד הראשי, סיקרנה והקסימה גם אותו, כאילו והיה רק משקיף ניטראלי המתבונן בעצמו מן הצד.
"הצלחתי להתגבר על התקלה", דיווח לי מרצ'ל בטלפון. בנימת קולו היה טמון כבר הזרע לסיוט שעוד אֱחוֶה באותו הלילה. אך מי מבחין כבר בסימנים אותם מפזר הגורל בשפע, כאשר הם עדיין בגדר רמזים? "לא חשוב איך, תראה כשתגיע", אמר, מסתיר ממני את מלאך המוות מאחורי טון של שיגרה.
לפני שנכנסתי למכונית, הוא עוד פלט: "נזכרתי מה היינו עושים ברומניה כשהיתה סתימת דלק".

הרוקיסט והיפה ……………………………………………………….. 63
הוא הולך כמה צעדים לפניה כדי לנסות ולטשטש את הקשר ביניהם. היא, צבועה בבלונד, מתנדנדת אחריו באיטיות, מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, מה שעוזר לה להתקדם, שכן אותה פעולה לא היתה דבר של מה בכך.
הוא צעיר ממנה בכחמש שנים, עובדה שבעבר, כשהיו צעירים, שיחקה רק תפקיד פסיכולוגי עבורם ושניהם טרחו להסתירה מידיעתם של ידידים וחברים, צברה – ככל שהשנים חלפו – עצמאות ולא ניתן היה, אופטית, להסתירה. היא, עירונית מפונקת שגדלה בין בתים רבי-קומות לכבישים מהירים, מיהרה להזדקן ממנו, בן איכרים, שההרים הקרחים של נוף ילדותו גם לא השתנו במשך השנים.

להידחף בגרמנית ………………………………………………………. 66
אנחנו באים מארץ, בה התור – לאלה שאהבו את שיעורי הספרות ואולי הטבע בבית הספר – הוא שם של ציפור (מי מכם ראה בכלל ציפור זו?). למעשה, מתארת המלה קבוצה של אנשים, המנסים – כולם בעת ובעונה אחת – להיכנס דרך פתח המאפשר, פיזית, מעבר רק לאדם אחד בו זמנית.
"תור מסודר" היתה אחת ממלות המפתח בחינוך שניסו, יוצאי מדינות אירופה בעיקר, לתת לפראי-האדם שגדלו להם במדינה שהחום והלחות עייפו אותם יותר מכל בנסיונם ליצור שם את "אירופה על שפת הירקון". מדינות כמו אנגליה (לאחרונה, ראיתי סרט דוקומנטרי על האופיום שדחפה מדינה תרבותית זו לתושבי סין כדי לשעבד אותם כלכלית) או גרמניה (שגם אלף סונטות של מוצרט לא יוכלו להאיר את עברה האפל) נִמנו באוזניהם של אותם ילידים קטנים ושחומים, כמקומות בהם התור מתנהל "בצורה מסודרת" והוא מעיד על החינוך הטוב שמקבלים שם.
מסתבר, שגם כאן, בגרמניה, נוהגים האנשים להידחף בתור, אך בצוּרה גרמנית.

כשהמוזיקנט פורט על הגיטרה ……………………………………… 70
הרכבת התחתית של ברלין מעסיקה מאות עובדים, רובם בתפקידים בעלי אחריות כה גדולה, עד שפרנסי העיר החליטו להעניק להם מדים כדי להדגיש את חשיבותם. חלקם חובש גם כובע עם מצחיה קשיחה שסמל חברת הרכבות טבוע במרכזו, מה שמעלה את הכרת הערך העצמי שלהם בדרגה אחת נוספת. לפחות.
האזרח הגרמני, שהוא צייתן מטבעו, משפיל בדרך כלל את עיניו ומכנס את כתפיו בעוברו על יד כל לובש מדים, גם אם הוא רק כרטיסן ללא קביעות שכרסו נשפכת מעבר לחגורת מכנסיו, היושב שמונה שעות ביום מאחורי זגוגית עבה עם סדק צר, דרכו הוא משרת את הציבור ונושם אויר מנהרות דחוס, שכן לעולם אין האזרח הישר יודע על איזה תת סעיף לחוק העזר של מנהלת הרכבות הוא עלול לעבור כאשר דורכת רגלו בסבך האינסופי של המנהרות והתעלות שבבטנן עוברות הרכבות.
מה יהיה עליו, אם חס וחלילה יקרא אליו קבל עם ועדה, אותו נציג סמכותי חובש כובע ומדים של הרכבת: "אדון נכבד, היכן חושב אדוני שהוא נמצא?"
על שאלה זו לא תהיה לאזרח הכנוע תשובה, שכן אם אין הוא נמצא ברכבת התחתית, כפי שמרמזת שאלתו של הכרטיסן או המבקר, הרי כנראה שהוא, האזרח הקטן, הלך לאיבוד באותו היום. למרות שטרח להכניס את כרטיס הנסיעה אל פי האוטומט שאיפשר לו להכנס למתחם הרכבת, הגיע ודאי לאזור הדמדומים של חלום רע שעובר עליו. רק עם שובו הביתה ואחרי כמה בירות, יוכל לנסות ולאפס מחדש את מיקומו הגיאוגרפי ומעמדו החברתי כאחד.
על כך שהטעות עלולה להיות בידו של חובש המדים, אין הוא מעז לחשוב כלל. "מה יהיה על גרמניה, אם האזרח יטיל ספק במהימנות קביעותיהם של נושאי תפקידים רשמיים ועוד כאלה העטויים במדים?" ללא ספק תהיה זו התחלת הסוף של הסדר החברתי עליו מושתתים חיי היום-יום של האזרח הגרמני.
בתוך אותה רכבת מסודרת ושומרת חוק, מתרחשות יום-יום הפרות סדר חמורות.

חתונה תורכית …………………………………………………………. 77
מאוד שמחתי כשהוזמנתי לחתונת בכורו של לקוח ותיק ממוצא תורכי. מודפסת על נייר צבעוני זול, מגולגלת אל תוך קופסת קרטון משושה, נתקעה ההזמנה לידי בבקשה לפותחה מיד.
שניים מארבעת אחיו של המזמין, כולם מוכרים לי היטב, נכחו גם כן בחדר. עוסקים לכאורה בעניניה השוטפים של החנות, עקבו במתיחות, מזוית עיניהם, אחר תגובותי. ההפתעה שעלתה על פני כאשר ישרתי את ההזמנה וקראתי את תוכנה, נסכה על פניהם חיוך רחב של שביעות רצון. התודה העמוקה שהבעתי על הכבוד שהעניקו לי, העבירה את החיוך אל הלב. רגע של קסם עמד באויר… והתנדף עם צלצול הטלפון.

"רק את המשפחה ובני הכפר הזמנו", מסבירה לי אמו של החתן. לבושה בשמלה לבנה ארוכה, שערה צבוע חום ועשוי היטב, פניה מאופרות באיפוק, ציפורניה ארוכות ומשוחות בציפוי שקוף. כה שונה נראתה מבחיי היום-יום, עד שנזקקתי למבט שני ושלישי כדי לזהותה.
"אצלנו נהוג להביא גם את הילדים", הוסיפה כמתנצלת על אוירת הבלגן שהקטנים הכניסו. "זה חשוב מאוד בשבילם. כך הם לומדים מי שייך למשפחה. אחרת, מאין ידעו? מתמונות באלבום? לא, אצלנו מכירים זה את זה מילדות. כמו בכפר."
מתוך כפל בלתי נראה בשמלתה, היא שולפת מטפחת נייר כבושה לגודל של שזיף וסופגת בה טיפת זיעה סמויה ממצחה, שולחת מבט זהיר בבנה הצעיר, אחיו של החתן, העומד במרכז אשכול של גברברים מצחקקים הטופחים ונתלים זה לזה על השכם. רובם לבוש בחליפות בסגנון איטלקי מודרני, שנקנו במחירי איסטנבול, שם גם נתפרו. מדי פעם, היה טלפון סלולרי משמיע מנגינה אלקטרונית ובעליו היה נפנה לפינה שקטה לענות לשיחה, מעניק לה גוון של חשיבות עסקית.
"ולא פחות חשוב", המשיכה, "שהבחורים הצעירים ילמדו אלו נשים פנויות ואלו לא. כדי שחלילה לא יעשו טעות ויפנו בדיבור לא הולם לאשה שאינה פנויה." תמונות של דם זורם, יריות אקדח ודקירות סכין על רקע כבוד המשפחה, חלפו לנגד עיני כאשר סיימה לדבר ונפנתה לאורח הבא.

הקשת המוסיקלית של הערב נמתחה בין מזרח למערב. על הבמה התמקמה להקה שניגנה להיטים מתוך מצעד הפזמונים התורכי. את האורחים הלהיבה זמרת חשופת כתפים עם שיער מחומצן, לבושה במכנסיים מהודקים לאחוריים מזרחיים וחולצה קצרה שאיימה לאבד את זוג שדיה המלאים. קטע גופה הגלוי שבין המכנסים לחולצה חשף בטן רכה ועגלגלה. שפתיה, משוחות בשפתון חום כהה, פלטו שירים שלא נזדקקו לתרגום: "אני מיואשת", "למה עזבת אותי", "חיי אינם חיים מאז הלכת". הנערות שבאולם לחשו יחד איתה את מלות השירים, מקדימות אותה תמיד בחצי שורה. נאנחות, כבשו מטפחת בין אצבעותיהן ונגבו בה מדי פעם דמעה שעלתה בעיניהן. אחרים, גברים בעיקר, הצטרפו בתנופה ורעם לפזמון, נעזרים בכושר הניווט של הזמרת כדי לחזור ולפגוש במנגינה.

שער שלישי: שומר החוק והסדר
(1) חופש מחלה
………………………………………………………… 93
היום איני הולך למשרד. לאשתי אמרתי, כשנפרדנו בנשיקה יבשה על שפתיים סגורות מכווצות לפנים, שאהיה כל היום בדרכים. צלצלתי מהתחתית להנס מילר, היושב מולי במשרד של חברת התובלה בה אני עובד וביקשתי שיודיע למנהל שאני חולה.
גם אם איני יודע עדיין כיצד אעביר יום חופש מחלה זה, אותו הענקתי לעצמי לראשונה מזה עשרים שנות עבודה, הרי שכבר עכשו ברור לי שזה עומד להיות יום מאושר בחיי. לא, אם להודות על האמת, קשה לי לומר שהיו לי רבים מסוגו בחיי הבוגרים. היתכן שזה יהיה גם יום המפנה בחיי, עליו רמז ההורוסקופ שלי בעיקשות מזה כמה חודשים?
הידיעה שלא אצטרך לאכול צהרים בקנטינה ולבקש שיארזו לי את שאריות הארוחה "עבור הכלב", אותו תעבד אשתי לקציצות זועקות לתבלינים, שתוגשנה בסופשבוע, גרמה לי לחייך אל הזקנה שישבה מולי. זו, שקועה בתשבץ של עיתון בתי המרקחת המחולק חינם, לא הבחינה בו. מזל. אולי היתה מבינה אותו לא נכון. היא הדיפה ריח של סבון כביסה אותו לא הרחתי מאז ילדותי.
הרכבת חלפה על פני התחנה בה נהגתי לצאת יום-יום כדי להגיע, אחרי שתים-עשרה דקות נוספות של הליכה, למשרד. בפעם השניה במשך יום אחד חלף חיוך על פני. הפעם, לא ישב איש מולי. קיוויתי שלפחות הנער, שהיה בדרכו לבית הספר וספר לעצמו את המנורות הדולקות שחלפו בדהירה על פנינו במנהרה, מקפל אצבע אחת על כל מנורה, מתנדנד לקולה של מנגינה מונוטונית שרק הוא שמע, שם לב לחיוכי, גם אם ישב בריחוק-מה ממני.
הדור הצעיר של היום צריך להיות אופטימי יותר, למרות התחזיות הקשות על מצב שוק העבודה, הרהרתי לעצמי כשזה יצא מהרכבת בלי לזרוק אלי מבט.
כאשר התחוור לי שהרכבת הגיעה לאזור שעבורו אני חייב בכרטיס הרחבה מעבר לכרטיס החודשי שלי, יצאתי ממנה בבהלה בתחנה הקרובה בלי לשים לב לשמה. רק זה היה חסר לי – שאקבל קנס ואשתי תלמד ממנו היכן נתפסתי בידי המבקרים.
עלי לזכור לקנות כרטיס הרחבה בדרכי חזרה, חשבתי לעצמי ומיד כבשתי את רגש הגאוה הילדותי שעלה בי על שהצלחתי לנסוע קטע מבלי לשלם עבורו. להיכן נגיע, אם כל אחד ינהג במשאבים הלאומיים על פי מצב רוחו?
בשעה שמונה ושבע-עשרה דקות נכנסתי לבית קפה שהיה כבר פתוח ומלא בפועלי בנין שהחלו את יום עבודתם עם שחר. גם אם אלה לא זרקו לעברי אפילו מבט אחד, הייתי גאה על שבגדי היו נקיים ומסודרים ושאיש אינו חייב לנקות אחרי את המושב, שמא השארתי עליו אבק של סיד ומלט.

(2) על הברכיים ………………………………………………………… 98
מזה שבוע ושלושה ימים יש לנו זוג שכנים חדש עם תינוקת שבוכה כל לילה, מה שגורם לי להתעורר. אחר כך אני מתקשה להרדם חזרה. אשתי יְשֵנָה מזה שנים עם רשת על שערותיה, קרם לילה על פניה ואטמים באוזניה. את שלושתם תסיר בבוקר, עוד לפני שאני מתעורר. היא לא מתעוררת מהבכי של התינוקת. כשאני מנצל את ההפסקה בשינה כדי ללכת לשירותים, אני חולף על קצות אצבעותי על פני חדר השינה שלה, שומע את נשימתה הסדורה ויודע שלה התינוקת אינה מפריעה.
גם אנחנו רצינו תינוק, אך אשתי טוענת שהפכתי כנראה לעקר ולכן אין לנו ילדים. היא רמזה לי פעם, שלפני שנפגשנו, היה לה חבר ("איום ונורא, שעשה איתי דברים מגעילים"), שהכריח אותה לעשות הפלה. כנראה. שכן היא מדברת על כך רק ברמיזות עטופות, בִּמשלים ובמוסרי השכל.
במשך השנים צירפתי זה לזה חלקי משפטים שאמרה ואני חושב שאכן זה מה שעבר עליה. הנס מילר, היושב מולי בחדר המשלוחים של חברת התובלה בה אני עובד, אומר שהפלה יכולה להוביל גם לעקרות. גם בתו עשתה הפלה. לא אתפלא אם התינוק היה שלו, שכן תמיד התלונן על שבתו אינה יוצאת עם גברים, אלא מעבירה את ערבֶיהָ עם שישיית בירה אל מול הטלויזיה והיא תסיים את חייה כזקנה ערירית. מדוע לא השתמש בביטוי הנפוץ "בתולה זקנה"?
לא אתפלא אם הוא מסתיר אונס במגירה. או בארון. הוא סיפר לי על ההפלה בערב אחד בו הזמין אותי אחרי העבודה ל"כוס אחת של בירה". הוא הגזים בשתיה ועבר לדבר איתי בגוף ראשון, כמו שמדברים עם מכר ותיק או חבר. אפילו על השכם טפח לי פעמיים.
"אינך בחור רע בעיקרך", אמר לי, "אתה מעט עצור ויבש, אך הגון ונאמן. איתך הייתי יוצא בשמחה לצַיִיד". מעולם לא הזכיר לפני כן שהוא צָיַד.
אמהּ של התינוקת היא מויֶטנאם. אביה ברלינאי מרובע ווילמרסדורף. אולי בגלל ערבוב הדם בעורקיה היא חסרת מנוחה, אינה ישנה בלילה ומעירה אותי גם כן?
אבי נהרג במלחמה כשהייתי ילד ואיני זוכר יותר כיצד נראה. את התמונה היחידה שלו שאמא שמרה, בה נראה לבוש במדי הוורמכט, לקחה איתה אחותי הלגה שהיגרה לאוסטרליה. אוסטרליה? כן, כן, מלבורן, אוסטרליה.
"הוא נהרג כדי שדם של גרמנים לא יתערבב עם זה של זרים", היתה אמי נוהגת לומר יחד עם משפטים אחרים שהעדפתי לשכוח, ביום עליו החליטה שהוא יום מותו. גופתו טמונה תחת השלג הרוסי, עליו נפל שדוד באחד מימי המצעד הרגלי הארוך שערך גדודו מהחזית בה נכנע ל"איבאן", אל מחנה השבויים אליו תגיע פחות ממחצית מאלה שפתחו בו. איש מחבריו לנשק לא טרח לברר אם הוא עדיין נושם כאשר הפשיטו אותו מבגדיו ומנעליו והניחו לו לעלות עירום השמימה.

(3) פרוסט! ……………………………………………………………… 104
מזה שעה ועשרים ושתיים דקות אנחנו טסים בגובה ממוצע של כ-10.000 רגל. המטרה: אנטאליה, תורכיה. התכלית: חופשה שנתית.
לחוצים בין תורכיה עטויה מטפחת ראש שחורה ושקית פלסטיק תפוחה על ברכיה, לימיני, לבין יהודי חובש כיפה, עטור זקנקן תיש, לשמאלה של אשתי, אנחנו משתדלים לדחוק לקִרבֵּנו כמה שיותר בירות המוגשות חופשי במשך הטיסה. אשתי מוסיפה להן יי"ש מתוך בקבוקים קטנים, לא כדי לדלל את הבירה, אלא כדי להגיע כמה שיותר מהר לאותה רמת אלכוהול בדם המלוה אותנו בכל חופשה שנתית. שחרורה של הנפש שייך עבורנו לחופשה, כמו קרם השיזוף לשמש או הים הכחול לחופו של המלון. ואנחנו מתכוננים להעביר כל דקה של החופשה השנתית שלנו במצב רוח טוב. מעולה. גבוה.
בשורה שלפנינו יושב זוג, גרמני גם כן, שלמרות שלא הוצגנו האחד בפני השני, אנחנו מתקשרים איתם נהדר. אחת לכמה דקות הם קוראים בקול "פרוסט!" ומברכים לחיי נפטון. "בכחוס", לוחשת לי אשתי שאינה יכולה להיפטר ממנטליות המורה והנוהגת לתקן גם את שפתו של מי שמופיע בטלויזיה.
"פרוסט!" אנחנו מַחרים אחריהם בצחוק רם לא פחות, מניפים בכל פעם את כוסות הפלסטיק הקטנות גבוה יותר. את הראש אנו מחזירים למצב מאוזן רק אחרי שהמשקה החליק לאורך הגרון, משאיר אחריו שובל נעים של חום מעורב בעמעום קל של החושים.
אשתי שולפת שטר חדש של 20 יורו, מעבירה אותו מספר פעמים בין אצבעותיה כדי לוודא ששטר נוסף לא נשאר דבוק אליו ומשלמת עבור סדרה חדשה של בקבוקוני יי"ש אותם שולפת הדיילת מתוך כיס החלוק שלה. לא כולם חייבים לראות שהן מביאות אלכוהול לכמה נוסעים שהתנהגותם מתחילה לעורר דחיה אצל חלק אחר מהנוסעים, במיוחד כאלה עם משקפי קריאה מקרן, המשתדלים ליצור את הרושם שהם שקועים – באופן מדעי – בקריאת ספרים עבים בכריכה קשה ומעקמים את שפתותיהם במחשבה על "מה יאמרו עלינו, הגרמנים, כל האחרים שבמטוס".

(4) יום הולדת שמח, דודה הילדהגארד …………………………… 113
עכשו אנחנו בדרך לבית האבות בו שוהה הדודה הילדהגארד. אשתי יושבת במכונית החדשה שלנו מאחור ובת הדודה אפי לצדי. אפי היא בעצם רק ידידה של הדודה הילדהגארד ואת התואר בת דודה רכשה במשך השנים כהכרת תודה על שטיפלה בה במסירות רבה.
היום נחגוג את יום הולדתה התשעים של הדודה הילדהגארד. "הפי בֵּרסדי טו יו", אני מזמזם לעצמי בשקט ומחליק את כפות ידי מסביב לגלגל ההגה המבריק. עצי השדֵרה על פניה אנחנו חולפים בנסיעה איטית, מתכופפים בזה אחר זה בפנינו, כאילו ומשתחווים. "הפי ברסדי, דודה הילדהגארד". לפעמים הופכים רגעים כאלה לרגעי אושר בחיי… עד שאשתי טופחת על שכמי עם קצה המטריה שהיא אוחזת בידה ואני חוזר לשתוק.
"הילדי" קראנו לה מאז שאני זוכר אותה. היא היתה "ציפור מוזרה", נהגה אמא לומר ולא פירשה כאשר נסגרה הדלת מאחורי הילדי, ניחוח של בושם, שמעולם לא הגיע לאפי מאצל אף אשה אחרת, נותר באויר. גם היום, ישובה בכסא גלגלים, היא לבושה כך, שאיש אינו יכול לחלוף על פניה מבלי לנעוץ בה מבט שני. כמו נסיכה ערביה. לא! נסיך ערבי! שכן מעולם לא לבשה שמלה או חצאית. מכנסיים היו לה בכל גזרה וצבע. במיוחד, אהבה ללבוש כאלה שהבליטו את מותניה הצרות והיו צבועים באדום ובכתום עזים, מתנפחים כבלון כאשר הרוח – ולוא הקלה ביותר – נשבה דרכם. את מטפחות הראש, בהן אספה את שערה, שעד היום הוא עבה ומסולסל כשל אשה מאפריקה, היתה צובעת בעצמה ואף התפרנסה זמן מה ממכירתן.
כבר כילדים ידענו שערפל שחור ומלא סוד עטף את שנותיה הצעירות של הילדי. משהו נורא שעשתה בעת המלחמה, שעליו אין מדברים, תלה כעננה מעל ראשה. אחדים
רמזו שעלינו להיות גאים בה, אך הרוב היו מהסים קולות מעטים אלה ומיד היו משתתקים כולם כאשר אנחנו, הילדים, נכנסנו לחדר.

(5) נהג הקטר ………………………………………………………….. 121
הטלפון צלצל ארוכות ואחר כך פסק. לאחר פסק זמן קצר התחיל לצלצל שוב, הפעם מבלי שהפסיק.
לטלפון שלנו צליל מכני איטי וכבד, החודר לאט, אך ללא עכבות, דרך עצם הגולגולת ומפעיל לחץ בלתי נסבל על אזורי השמע. בעקשנות של איכר מסרבת אשתי להחליף אותו במכשיר מודרני עם צלילים אלקטרוניים קלילים ומוזרים, כמו ששומעים היום ברקע של סרטי הטלויזיה.
לאט, פקחתי את עיני השמאלית, אשר בניגוד לאחותה הימנית לא היתה לחוצה אל הכר עליו היה מונח ראשי. דקה ארוכה לקח לה להתאפס על השעון הדיגיטלי המואר שעל השידה הקטנה העומדת לצדה של המיטה שלי: 02:43 הציגו נוריותיו האדומות, שהסיפרה הראשונה שלהן מאירה חלושות יותר מהשאר.
מי מצלצל בשעה כזאת? אוהב מיוסר? מישהו המבקש לבשר חדשות רעות? טעות במספר?
אני עוצם מחדש את עיני השמאלית, טומן ראשי מתחת לכר ומהדק את שוליו כנגד אוזני.
הטלפון לא מפסיק לטרטר.
אשתי, שמאז הולדת התינוק שלנו ישנה עם אטמים באוזניה, עומדת ליד מיטתי. בידה האחת היא מחליקה את כֻּתונת הלילה שלה מן החזה אל הבטן ובעזרת השניה היא מוציאה האטם מאוזנה השמאלית.
היא מנערת אותי די בגסות.
"הטלפון מצלצל", היא אומרת.
"קום ותענה", היא אינה אומרת, אך בין בני זוג ותיקים ישנם משפטים שאינם חייבים להיאמר כדי שיצופו בחלל החדר.
אני נאנח בקול, מקלל בלִבי את הטרדן, מניף את השמיכה מעלי, מגשש אחר נעלי הבית, עוטה את חלוק הבוקר, מה שאני עושה רק בימי ראשון ומתנדנד בעיניים עצומות למחצה אל הפרוזדור בו עומד הטלפון.
"הלו, כאן משפחת…"

(6) כדורגל ………………………………………………………………. 130
על היציע, באצטדיון הכדורגל, אני חוזר לחיים.
אני מזמין אתכם, יחד איתי, לפרק את משפט הפתיחה לחלקיו וללמוד את משמעותו של כל חלק וחלק לחוד – עצה שלמדתי מהשכנה שלנו, גרטשן שולץ, שהיתה משגיחה עלינו כשאמא היתה יוצאת לעבודה כשהיינו ילדים. גם כשכבר הלכנו לבית הספר, היתה מאכילה אותנו צהרים בחוזרנו ומקפידה שנשב מול המחברות שלנו ונעשה את שיעורי הבית. לי היתה עוזרת מעט בחשבון ולאחותי בקריאה. היא אהבה לנסח משפטים גדולים ולבצוע אותם אחר כך לפרוסות קטנות. "כדי לחסוך את ההליכה לפסיכיאטר", היתה אומרת וצוחקת כשהיא מכסה עם כף ידה את פיה כחוסמת את השטויות שעלולות לזרום ממנו. היה לה צחוק יבש – כי היתה מרוקנת מבפנים, משתנק – כי כלום כבר לא זרם אצלה וזהיר – כאילו ורצתה למנוע התנגשות חזיתית עם מישהו אחר.
ספורטאי לא הייתי מעולם. כבר בבית הספר שנאתי את שיעורי ההתעמלות. הקור שתקף את גופי בחורף והזיעה שעטפה אותו בקיץ היו עבורי שליחיו של מי שבחר לנקום בי על שלא ניסיתי להיות מהיר יותר, חזק יותר או להגיע רחוק יותר. גם רוח ספורטיבית לא היתה בי ולא אחת הייתי ממתין מאחורי השיחים כדי להתערבב עם הרצים הראשונים שהיו חוזרים לאחר שנגעו בעמוד של תחנת האוטובוס 207 שהיה בדיוק במחצית הדרך של ריצת 1000 המטר. אפילו על שידורי הספורט שבטלויזיה הייתי מדלג כשאשתי לא נכחה בחדר והשלט-רחוק היה נשמע רק לי. היא, אוהבת את שידורי הספורט בטלויזיה. מכורה להם.

האצטדיון הביתי שלנו הוא ה"אולימפיה שטאדיון". זה, שכבר ראה היסטוריה גרמנית מפוארת. למשל את האולימפיאדה של 1936, בה הוכחנו לעולם עליונות גרמנית מהי וכיצד היא באה לידי ביטוי בכל תחום, גם בזה הדורש כוח ורוח לחימה, כמו הספורט. גם קולות אחרים, אפלים ובעלי עוצמה, עדיין מרחפים בין עמודיו ומהדהדים באוזני אלה שרוצים לשמעם. למשל, קולו של יוזף גבלס, השר לענייני פרופגנדה, הקורא לעם הגרמני להתאחד סביב הפיהרר שלו ולהקריב עבורו את היקר מכל: את החיים.
גם אנחנו, הדור החדש, פיתחנו קריאות משלנו, כאלה הבאות להעמיד את הקבוצות המתחרות על מקומן, הקוראות לילד בשמו ואינן מסתירות את האמת מאחורי צעיף של שוויון, זה שהחלשים תמיד מנסים להסתתר מאחוריו כדי לא לאפשר לחזקים לקחת את שמגיע להם. אם כולם היו שוים, אז איך זה שמישהו אחד תמיד מנצח? כי הוא טוב יותר!

גם נגד יהודים יש לנו קריאות, אם כי מוסוות מעט, אך כולם יודעים למי הכוונה. אז מה אם אין יותר יהודים? הם עלולים להתרבות ולחזור לכאן. עדיף שיפחדו להגיע.

(7) פיקאסו, מאטיס ובני זמנם …………………………………….. 136
מזה כעשר שנים איננו הולכים יותר בימי ראשון לכנסיה. גם לא בימי חג אחרים. מאז מותו של התינוק וחוסר התייחסותו של האל לבקשות הדחופות שלנו לחון את חייו, ביטלנו חד-צדדית את ההסכם בינינו, שבקיומו עד אז היינו בטוחים: אנו מעניקים לו את אמונתנו והוא מגן עלינו מפני הרוע, כשזה מנסה להתערב בחיינו. מחריגות מצדו, כמו פיטוריה של אשתי או גניבתה של המכונית, התעלמנו לאחר שהכומר שכנע אותנו שגם אנחנו לא מילאנו תמיד את חלקנו בהסכם, אך את מותו של התינוק לא יכול היה גם הכומר להסביר.
כך הפכו ימי הראשון שלנו לחיפוש מתמשך אחר תוכן או עיסוק מעבר להשכמה המאוחרת בבוקרו והצפיה בטלויזיה עד מאוחר בערבו. את האחרונה, אנו מתרגלים גם ביתר ימי השבוע.
השבוע הזמינה אותנו הרטה שניידר להצטרף אליה ואל בעלה הרברט לביקור במוזאון. "אבל רק אם אתם באמת רוצים ואם אין לכם כבר תוכניות אחרות", אמרה כדי להשאיר לנו פתח למילוט מהשגעון החדש שתקף את בני הזוג שניידר: כל סופשבוע ביקור במוזאון אחר.
"אבל בשמחה!" ענתה אשתי בטלפון להרטה, חברת ילדות, שלאחרונה חודש הקשר ביניהן לאחר שנפגשו במקרה בחדר ההמתנה של רופא נשים. "כבר מזמן אני דוחקת בבעלי לעשות משהו בכיוון של תרבות."
"מדובר אבל באמנות מודרנית", זרקה הרטה פצצה נוספת למערכה, שכן כל מה שרצתה בעצם, היה לנקר מעט את עינינו עם העליונות המתחסדת של מי שלא סיימה לימודיה בתולדות האמנות והתחתנה עם סוחר מכוניות משומשות בעל מגרש מצליח.
כך מצאנו את עצמנו עומדים יחד בתור לפני הקופה של מוזאון חדש בעיר, המוכר גם כ"אוסף ברגרין".

(8) ילד של קומוניסטים ……………………………………………… 149
פעמיים בשנה, בחודשים אפריל וספטמבר, תמיד ביום א' הראשון שבחודש, בשעה חמש אחר-הצהריים, מגיע אלינו הרברט ל"קפה עם עוגה", ללא צורך באישרור המועד. כמו ימי ההולדת של מי שאנו טורחים לברך, יסומנו תאריכי הביקור שלו בלוח השנה שלנו התלוי במטבח, מיד לאחר שזה מחליף את קודמו, לקראת סוף דצמבר של כל שנה.
הרברט מביא עימו את העוגה ואשתי מכינה את הקפה. מבלי שגם תו אחד בפנַי ישתנה בעיניו של המתבונן מן הצד, אני מגחך לעצמי פנימה בניסיון לדמיין מצב בו סדר דברים זה היה מתהפך. את עוגת הגבינה, אשר על אריזתה כתוב שהוכנה "על פי מתכון גרמני ישן", ישלוף מן המקפיא של המרכול הענק הפרוש על מגרש גדול ליד היציאה מעיירתו, הנמצא מעט לפני שהכביש העירוני הופך לאוטוסטראדה. על המושב האחורי של מכוניתו היא תרטוט קלות לקצב פעימות המנוע רב העוצמה הדוחף, פעמיים בשנה, את מכוניתו של הרברט כל הדרך אלינו. היא תתאים עצמה, כגלשנית סקי מנוסה, לתוואי הדרך ותפשיר במשך הנסיעה האורכת כשעתיים.
"דרך יערות ולאורך נהרות ואגמים", אומר הרברט כשאשתי שואלת, בנימוס שאינו ממתין באמת לתשובה, איך עברה עליו הנסיעה.
"דרך יערות ולאורך נהרות ואגמים", הוא חוזר ואומר, כדי להיות בטוח שהמשפט לא רק נקלט באוזני שומעיו, אלא גם יגרום להם להריח את הטחב הירקרק ולשמוע את השקט של האויר רווי הלחות המלווה את מי שנוסע דרך יערות ולאורך נהרות ואגמים.
בביקור של חודש ספטמבר מספיקה העוגה להפשיר כמעט כליל ובזה של אפריל – בעיקר בשוליה, לפני שהרברט יוציא אותה מאריזתה, חותך את הפלסטיק שמסביבה באולר חד המונח דרך קבע בכיסו ומחובר בשרשרת מתכת דקה לחגורת מכנסיו. מזל שהקפה של אשתי, למרות שהוכן מבעוד מועד, עדיין חם מספיק כדי להפשיר אותה סופית בחלל הפה בו תפגוש העוגה את הקפה לריקוד אחרון של "קפה מזמין עוגה", שם יתמזגו לבלילה שתרד בשצף לאורכם של המעיים של מי שיושבים זקופים, מרפקיהם צמודים לצדי גופם והם מקרבים בעדינות ספלים דקי דפנות לשפתיים שאינן יודעות נשיקה סוערת מהי. לא אחת אני תמה מה גרמני בעוגה, כפי שהפרסומת שמודפסת עליה מעידה: מי שאפה אותה? מי שטועם ממנה? או האוירה שהיא יוצרת ונימוסי השולחן שהיא מעודדת אצל ובין אלה שעל שולחנם היא עולה?
הרברט הוא ילד של קומוניסטים וגם סוכן ביטוח. עד היום איני יכול לומר בבטחה איזו תכונה מהשתיים שנואה עלי יותר, למרות שהוא יותר זמן ילד של קומוניסטים משהוא סוכן ביטוח. נו טוב, להיות ילד של קומוניסטים הוא לא בחר, אבל סוכן ביטוח?

(9) רחמנינוב בצהרים, צ'ייקובסקי בערב ………………………… 162
בחודש אפריל של שנת 2001, שהיה חודש חם מהרגיל, הגיעו שכנים חדשים לבנין שבו אנו מתגוררים. רוסים.
גם אם יש רוסים הנקראים "לבנים", הרי אלה שהגיעו אלינו, צבעו את חיינו וחיי יתר הדיירים בשחור, כפי שעוד יתברר לנו מאוחר יותר.
המשאית הישנה והחבוטה של חברת ההובלה שהובילה את הרהיטים של הרוסים, חנתה עם גלגליה האחוריים על המדרכה, חוסמת עם חרטומה, שהיה מעוך בצדו השמאלי, את המדרכה והכביש שלפני ביתנו למעבר של אנשים ומכוניות. הסבלים, שצעקו ברוסית או בפולנית האחד אל ועל השני, הערימו את תכולת המשאית קודם כל על המדרכה שלפני הבית, חוסמים תוך כדי כך את פתחו, כדי שהמשאית תוכל לצאת מיד להובלה נוספת. את זה הסביר לנו אחד מהם שהתנהג כמנהל העבודה, דיבר גרמנית שבורה וניסה להיות נחמד לדיירים. אלה עמדו עם סלים ותיקים וחיכו שהפתח החסום ברהיטים, שהיה כניסה לאחדים ויציאה לאחרים, יפונה. בין שתים
-עשרה ועשרה לשתים ושלושים בצהרים היו השכנים אסירים בתוך הבנין או מנודים מחוצה לו. אין נכנס ואין יוצא.
כבר זה היה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה (האין הרוסים נקראים "אדומים" בז'רגון הפוליטי?) ולהתריע שגם כל מה שיגיע אחר כך לא יסתיים בטוב. אך אנחנו, שאיננו מורגלים במי שעוקף אותנו בכביש מימין וזוקר תוך כדי כך את אצבעו האמצעית, נדחף לראש התור בטענה שהיה כבר שם בבוקר או קוטף פרחים מהגינה הציבורית כדי לקשט את חדר המגורים שלו, הבנו מאוחר מדי עם מי יש לנו עסק.
יומיים אחרי הרהיטים הזולים, רובם בסגנון הרוקוקו מאיכות נמוכה, מעוטרים בפסי זהב וכסף לאורך הפיתוחים והתבליטים שלהם, הגיעו הדיירים.
"ז'ניה", היא הציגה את עצמה. "זה קיצור של השם יבגניה."
זו היתה הפעם הראשונה ולמשך תקופה ארוכה גם האחרונה, שראינו אותה בלבוש מלא. ז'ניה היתה בלונדינית שמנה עם רולים בשערה, הנראים כאילו שאינה מסירה אותם גם במיטה, מעשנת כבדה, מתהלכת בכל שעות היום (והלילה!) בקומבינזון, עוטה עליו חלוק אמבטיה מרושל רק כשהיא ניגשת לפתוח את הדלת, מגדלת ציפרניים משוכות בלכה בצבע טורקיז שהיתה פגומה באופן קבוע, עם בעל שצופה כל היום בטלויזיה ודורש לקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו בצעקות רמות.

(10) יוצאים לאכול ……………………………………………………. 169
הנס מילר, היושב מולי במשרד של חברת התובלה בה אני עובד, סיפר לי השבוע בדיחה. באופן יוצא מהכלל, אחת שאינה טעונה בגסויות:
"אשתי ואני מנהלים זוגיות למופת.
פעם בשבוע אנחנו יוצאים לאכול.
קצת יין אדום, אוכל משובח, שיחה קלילה ופסנתרן המנגן מוזיקת רקע.
אני בימי שלישי – והיא בחמישי."
צחקתי צחוק קצר ומנומס כשל מי שמכיר בדיחות דומות, כי לא קלטתי מיד את הפואנטה, מה שמצפה ממך זה שמספר את הבדיחה. אחר כך, בנסיעה חזרה הביתה, בקטע שבין שתי התחנות בו הרכבת מיטלטלת בעוצמה חזקה מהרגיל, חייכתי חיוך רחב כשנזכרתי בבדיחה ונראה לי שגם ירדתי לעומקה.
ממזר ההנס הזה. האם הוא גם חוה את הבדיחה? אצלו ואצל אשתו איני בטוח כלל אם הבדיחה באה רק להצחיק או גם לתאר את המציאות שלהם. אלה שמכירים אותם יודעים למה אני מתכוון. פעם הציע לי, ישירות וללא התרעה, לעשות חילופי זוגות. כמובן שסֵרבתי מיד. עשר דקות מאוחר יותר, כשנרגעתי מהשוק או אולי מהבהלה שתקפה אותי, מחיתי בפניו על שהעלה כלל בדעתו רעיון שכזה. יותר לא עלה הנושא בשיחות בינינו, אך במוחי שוב ושוב – מה שלא נותן לי מנוח. כדי להיפטר מהמחשבות הלא מוסריות, אני מכריח את עצמי לעבור בלב, פעמיים-שלוש ברצף, על רשימת הקניות שלי להיום או לשרוק בקול אם אני לבד. רק שִׁטְפן של טרדות היום-יום מצליח לדחוק מחשבות זימה אלה, גם זה רק עד לפעם הבאה, לְמקום המעניק לי מנוחה. זמנית.

אפילוג
דודי יעקב ואחיו אהרון
……………………………………………… 183
לאבי ז"ל היו שני אחים: דוֹדי יעקב ואחיו אהרן.
גם אני, שכבר כילד היו כינויֵי הקשר בין קרובי משפחה גורמים לי כאבי ראש לא מועטים, הבנתי שמשהו לקוי היה במוצאו של אהרן. שכן, הכיצד יש לאבי שני אחים ורק אחד מהם הוא דודי?
"בת דודה שניה?" אז איפה נשארה הראשונה?
"סבתא מצד אמא?" ומי תומך באמא מן הצד השני? האין סכנה שתיפול, אם תומכים בה רק מצד אחד?
"בן מנישואים קודמים?" ואמו של הבן, היא הכלה הקודמת, האם ישבה גם היא לשולחן האורחים יחד עם בנה בחגיגת נישואיו השניים של אביו?
עוד פיתולים? בבקשה: איש לא טרח להסביר לי כיצד לשמוליק, חברי הטוב ביותר והמבוגר ממני בשנתיים שלמות, יש דוד שהיה עדיין מובל בעגלת תינוק.
משום שילובים בלתי אפשריים אלה, נדמו לי קשרי המשפחה כקורים שניטוו בידי זקנה ארוכת ציפורניים ושיער סתור, שבגלל רוע לבה לא קיבלה מעולם תואר קירבה משפחתי כלשהו ועל כך היא מתנקמת בבני האדם. היא טווה ביניהם קשרים של שתי וערב כדי ליצור בלבולים וסיבוכים העלולים חו"ח לגרום לכך שבני משפחה קרובים ינשאו זה לזה וקללה לדורות תיפול עליהם, על משפחתם ועל כל אותם קרובים שאת הגדרת הקירבה שביניהם לא יכולתי תמיד לזכור או להבין. משהו דומה קרה מן הסתם לאהרן, הוא אחיהם של דודי יעקב ואבי שמוּל.
כשבגרתי, התאהבתי אהבה עזה וחסרת סיכוי בלאה, בתו הצעירה של אהרן. זאת הסבירה לי מדוע אביה אינו דודי ואחיו יעקב כן.
סבי, רייבּ יוינא בן שמואל, היה סוחר בהמות. באותם ימים נהגו להקדים את התואר רב לשמו של כל אדם, גם אם לא היה רב כלל. זה היה עוד לפני שהיהודים אימצו את מנהגי ומלבושי הגויים. לשמו של הגבר הוסיפו את מלת הכבוד מר ולאשה גברת. גברים נהגו להגביה כובעיהם או לגעת בקצות אצבעותיהם בשוליהם בפוגשם מכרים ברחוב ונשים נופפו במרץ במניפות אל מול פנים מאופרות בכבדות.
סבא היה נוהג לצאת בתחילת השבוע, בשעות בהן הלבנה מסרה את מושכות עגלת גרמי השמיים לידי השמש, אל הכפרים שבסביבה הקרובה וגם הרחוקה, כדי לקנות פרה או עגל במחיר נוח. המלה זול, לא עלתה על שפתיו כאות וסימן לכבוד שרכש לבהמה, שבמוסרה את חייה, פירנסה אותו ואת משפחתו. את הבהמה שרכש, לאחר בדיקה מדוקדקת ועמידה על המקח, היה מביא כשהיא קשורה לאחורי עגלתו ומובלת מרצונה ושלא מרצונה לעיירה שלנו. מרצונה, שכן כמו לכל יצור חי, היה בה יצר סקרנות לראות ולהכיר את העולם וברצון יצאה למסעות, גם אם היתה טמונה בהם סכנה, כזו שעמדה בפני כל תייר וחוקר בזמן ההוא. שלא מרצונה, כיון שעמוק בלִבה חשה שאת הדרך בה היא מובלת, תעשה רק בכיוון אחד.
בחצר ביתו שבפאתֵי העיירה, יבדוק אותה השוחט, רייבּ שמעון מנדל, בדקדקנות של מנתח. יעביר ידו בחיבה על שדרתה וילחש לה מלות עידוד, כדי שלא תיפול רוחה. ורק אם היתה כשרה לשחיטה, יעביר במהירות ובמיומנות את סכינו החדה על צווארה וידאג שיהיה ליהודים בשר לשבת. בעוד דמה ניתז מעורקיה ופרסותיה בועטות באויר שעזב את ריאותיה, היה השוחט מתנצל בפניה ומבקש ממנה מחילה, שמא חס וחלילה לא גרם לה למוות מיידי והיא חשה את שעובר עליה.
באחת מנסיעותיו, והוא עדיין סוחר צעיר ובעל טרי, נתקל סבי בלב היער בעגלה עזובה. הסוס אליו היתה רתומה, לעס בשאננות עשב טרי משולי הדרך. על המושב, כרוך בשמיכה וישן שנת ישרים, שכב תינוק יהודי בן כמה שבועות. מאחר ולהוריו של התינוק לא היה סימן וזכר, חזר סבי מיד על עקבותיו ונכנס בבהילות ובלי לנקוש בדלת, לבית הרב יותם בן זקן.

פרטים על הספר של אילן

למה אנו, הנשים?

מיס עולם לינור אברג'יל

דומה שאחד הדברים הקשים והפחות נעימים בחיים זה להתעורר. היקיצה. ההתעוררות. לא משנה ממה: מחלום, מהזיה, מעלפון, מאיבוד חושים, מעולם אחר. את פוקחת את עינייך ולפני שאת מספיקה להתעשת כדי ללקט את פירורי הכרתך לתודעה אחת, לנסות לקלוט היכן את, להתמצא… חודרת אלייך המציאות. ואם את ניצולת חויה קשה, את מקיצה לתוך הכאב. אינך מספיקה להפיק ולוא רק בדל קטן של מחשבה, אינך מצליחה לאתר היכן נמצא הגוף שלך (הנפש הרי מפוזרת), להתמצא איכשהו בחלל הריק הניצב לפנייך, כשלפתע את חשה את הסבל מפלח את כל-כולך. וזה כואב. כואב! אינך יכולה לשאת זאת יותר ואת שוקעת שוב אל תוך אותו בור ללא תחתית. כך, לסירוגין, במשך תקופה ארוכה. ממושכת. הכי ממושכת שאפשר. את מנסה לשכוח את מה שהכרתך איבדה ומאיימת למצוא שוב. אינך רוצה לזכור דבר מעברך. את יודעת שמשהו נורא קרה לך. לא למישהי אחרת, לך! לכן את סוגרת את עצמך, אוטמת בכל יכולתך לבל יחדור אלייך פירור מידע כלשהו. כל דבר, כל תנועה, כל… כל מה שמאיים להזכיר לך את מה שאת שואפת לא לזכור. לא! את לא תתני! בשום אופן אינך רוצה שמשהו יגע בך ולוא שמץ של דבר. לא! במקום להשתדל להבריא, את עוסקת בבניית חומות מגן. אינך רוצה להזכר. את פוחדת פחד מוות מפני הרגע שזה יחזור אלייך, משום שאין לך את הכוחות להתמודד עם הפצע שבנפשך…
אורלי שכבה בבית-החולים עטופה בתחבושות וסובלת, בין השאר, גם מדלקת ריאות קשה. הכרתה, למרות הסירוב הנחוש, החלה אט-אט לחזור אליה. היתה מסוגלת לשמוע את שהתרחש מסביבה, אולם לא יכולה היתה לתקשר. כאילו היה נתק בין מה שקלטה מן הסביבה לבין התגובות שהיתה אמורה להגיב. האחיות שטיפלו בה במסירות כה רבה ניסו לדובבה, אך ללא הצלחה. כך שכבה שעות על גבה, לא נעה ולא זעה, בוהה בתקרה בדממה, בלי לגלות ענין במתחולל סביבה. לולא הקפידו האחיות להגיע אל מיטתה בזמנים קצובים כדי לטפל בה בנאמנות, לשנות את תנוחתה ולהביא לה את הסיר לעשיית צרכיה, היתה ממשיכה לשכב שם כמו מומיה, בלי לזוז, עד קץ כל הזמנים.
שנים מאוחר יותר, עת מדי פעם היו צפים ועולים בה זכרונות מימי שהותה בבית-החולים, לא היתה מסוגלת לתפוס איך שכבה שם ימים רבים כל כך, אדישה לעצמה ולעולם. מוחה כאילו נשטף מתאיו האפורים. קופסא ריקה. זכרה ששום מחשבה לא חלפה בו. ריק מוחלט. פשוט לא כלום. חלל אינסופי של שום דבר.
ענת קיבלה לידיה את הטיפול בתיק של אורלי. בעודה מתבוננת בתמונות המזעזעות שצולמו במקום הארוע, בו נמצאה חסרת הכרה ופצועה, חשבה לעצמה שאין קץ לסבל האנושי. אין גבול לרוע שאנוש אחד מסוגל לגרום לרעהו. הגוף העירום היה מכוסה כולו בחתכים שנגרמו על ידי מכשיר חד, כנראה סכין, שלא פסח גם על הפנים של הקרבן. מישהו מטורף שיחק עם הלהב וחרת על הגוף כולו כאילו היה חומר גלם דומם. לא גוף של אדם חי. לא גוף של אשה. היא הפכה את הדפים. מקרה אונס עם נסיון לרצח, היה כתוב שם בשפה יבשה. הקרבן, כבת עשרים ושמונה, רווקה, נאנסה בברוטליות.
גם נחתכה לא בעדינות יתרה, עלי להעיר, הסבירה ענת לחלל משרדה. הם התכוונו לכתוב 'הקרבנית', אני בטוחה בזאת, אמרה ענת לקירות החדר, תינוק-תינוקת, קרבן-קרבנית. שום עדות של הנאנסת לא היתה בתיק. מאחר שהקרבן נמצאה ללא הכרה וכך גם הובאה לבית החולים (כך לשון התיק), אי אפשר היה לגבות ממנה עדות על שהתרחש. המכשיר החד שגרם את החתכים לא נמצא. רק חלקי בגדים פזורים, קרועים לגזרים ומוכתמים בבוץ ובדמה של הקרבן התגלו בזירת הפשע. 'זירת הפשע', חזרה ענת על מה שקראה. זירת הפשע. הגשם הכבד שירד באותו יום, מחה את כל העקבות שעשויים היו להיות בזירת הפשע. החוקרים לא מצאו שום ממצא או רמז שעשוי היה לעזור בפענוח הפשע הנורא והנתעב הזה.
הביטה נכחה, מוחה מנסה לעכל את הכתוב. וכי יש פשע שהוא לא נורא ולא נתעב? איזו מין לשון פיוטית נקטו שם בדו"ח? מה זה, לחוקר יש נפש של משורר או שסתם נחה עליו המוזה? נורא… נתעב… היא הנידה בראשה במורת רוח. איזו זוועה! מי יודעת מה עבר עליה שם? ענת נרעדה. לא כתוב כאן אם נחתכה לפני, במהלך או אחרי האונס. מתי איבדה את הכרתה? מה שכן כתוב זה שהתוקף/ תוקפים מעולם לא נתפס/ו. איך נשארה בחיים אחרי עינויים כאלה? אלוהים אדירים, זה לא אנושי מה שעשו לה!
קרובי משפחה: אם זקנה וחולה מאוד, המתגוררת בבית הורים. אינה יודעת על המקרה. לא היה טעם לספר לה משום שהידיעה עלולה היתה להחמיר את מצבה הבריאותי. אח מבוגר, נשוי עם ילדים. הוא אותר על פי פנקס הטלפונים הקרוע שנמצא בין חפציה של הקרבן. הקרבנית, חזרה ענת גם עבור התקרה. בין האח והאחות היה קשר די רופף, לפי עדותו של האח. הוא לא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ידע רק שאחותו התגוררה עם מישהו. החוקרים חיפשו את האלמוני בכתובת של הקרבן, אך הלה לא נמצא שם. לאחר חקירה מאומצת, נמצא החבר. התברר כי הוא והקרבן נפרדו בלילה שלפני המקרה. הוא העיד שחברתו אהבה את הים ונהגה לבלות בו שעות ארוכות בכל עונות השנה, הן בלהט קיץ והן בקור המקפיא של החורף, כך שנוכחותה בחוף לא היתה חריגה.
ענת הטילה באנחה את התיק על השולחן. נוכחותה לא היתה חריגה. נו, באמת, אולי נוכחותה, אבל מה שעשו לה זה בהחלט חריג. הלשון הלקונית, היבשה, חוסר הרגישות הזה לסבל האנושי… אולי זה נובע מן הצורך להצליח להתמודד עם המראות הנוראיים של הסבל. במסגרת עבודתה, הספיקה כבר לראות מקרים קשים למכביר: פצועי תאונות קשות, גופים מעוכים, גפיים קטועות ומה לא. אבל זה עלה על כולם. טרם נתקלה במקרה אונס. ועוד אונס ברוטלי שכזה. הקרבן איבדה דם רב ובנס נשארה בחיים. מי יודע מה קרה שם? מי יודע מה ראתה ומה עברה? אלו צלקות גופניות ונפשיות ישארו לה? מאיפה בכלל מתחילים לעזור לה? האם אפשר יהיה לעזור לה? האם היא תצא מזה אי פעם?
מוחה עבד במרץ, מנסה לאתר תוכנית פעולה. תאריך הדיווח האחרון הינו של אתמול: פצעי החתכים שהחלו להגליד הותירו צלקות רבות ומכוערות. מומלץ לערוך מספר ניתוחים פלסטיים כדי לשוות לחולה צורה אנושית. ישנה אפשרות סבירה לטשטש את הצלקות הנוראיות. סיכויי ההצלחה של ניתוחים מסוג זה גבוהים למדי. הבעיה היא מצבה הנפשי של החולה. היא פשוט אפתית. למרות שמבחינה פיזית היא מסוגלת לקום ממיטתה ולבצע את הפעולות המוטוריות הנדרשות, אפילו ללכת בכוחות עצמה, אין היא משתפת פעולה. החתכים, עד כמה שהיו עמוקים, לא גרמו נזק לשרירים למרבה המזל. הבדיקות מראות שמבחינה מוטורית הכל תקין. לפי הערכתנו, מסוגלת החולה להתנועע בכוחות עצמה ולבצע בצורה עצמאית את הפעולות השגרתיות של ישיבה, הליכה ואכילה. התנהגותה האפתית נובעת מבעיות נפשיות. לכן מומלץ טיפול נפשי לפני תחילת הטיפול הפלסטי. כאן אני נכנסת לתמונה. מומלץ טיפול נפשי. מחר יביאו אותה אלינו למחלקה. מחר אגש אליה ואראה מה אוכל לעשות למענה.

חודשיים לפני, קמה אורלי בבוקר בכאב ראש איום. מאורעות ליל-אמש העיקו עליה כל כך, עד כי שנתה היתה טרופה. הדביל העלוב הזה! אפס מגעיל! שנה הוא גר איתי ועכשו הוא נזכר פתאום שהוא אינו בנוי לקשר. אז למה הוא כן בנוי? לטמטום שלו? את גרה שנה שלמה בחלל משותף עם בן-אדם, חולקת איתו בנפש שלך, במהות שלך, ברגשות הכי אינטימיים שלך, נותנת לו מעצמך וכל הזמן את חושבת שאת והוא מאוחדים גם נפשית, באותו הראש. מה זה חושבת? את בטוחה שאתם מרגישים את אותה אהבה. את חושבת שהוא חש כלפייך מה שאת חשה כלפיו. שום סימן לא ניתן לך, שום רמז שיצביע על שמשהו לא בסדר. אפילו לא דיברת איתו על חתונה! לא הלחצת אותו בשום דבר! הרי זה בכלל לא היה בראש שלך. סתם ערב שגרתי, כמו שהיו רבים לפניו בשנה שגרתם ביחד. סתם הלכת להכין לך קפה ושאלת אותו אם גם הוא רוצה. ובמקום לענות לך תשובה פשוטה של "כן" או "לא", הוא פתע פתאום מחמיק את עיניו לבל יתקלו בעינייך ומפיו יוצא משפט שאינו קשור בכלל לשאלה ששאלת. ואת אינך מבינה מאיפה זה צץ ככה, בלי התראה. הכיצד טחו עיניך מלראות את הדברים? הכיצד היית מסוגלת להיות כה עיוורת? "אני לא בנוי לקשר". חשבתי שאני לא שומעת טוב. מה לא בנוי? מה הקשר? איך הוא נזכר בזה אחרי שנה שלמה של חיים ביחד, זה בתוך זו? ואז הוא קם פתאום, בלי לחכות לתגובה ממך, צורר בגדים וחפצים בתוך כמה שקיות ניילון ואומר לך שאת השאר יבוא לקחת כבר במשך השבוע. ויוצא. ונעלם לו. וזהו. כאילו אני לא קיימת ולא מגיע לי הסבר. הוא טאטא אותי מחייו כאילו לא אהבנו בכלל. ואולי באמת לא אהבנו? האם אהבנו? אני יודעת שאני אהבתי אותו בכל לבי. נתתי לו את נפשי. אותי. והוא פשוט טאטא אותי. כאילו אני לא קיימת יותר בשבילו. אני לא יכולה להבין את זה!
ואז לילה מטורף עובר עלייך, ללא שינה, ללא מנוחה. והמחשבות טוחנות לך כל הזמן את המוח במעגלים, מסתובבות סביבך וסביב עצמן, אינן מרפות. מה עשיתי לו? למה הוא עשה לי את זה? מה בכלל היה בינינו כל השנה שהיינו יחד? מה קרה? האם הייתי עיוורת כל הזמן הזה? האם הוא לא אהב אותי כל הזמן הזה ורק השליתי את עצמי? או שהוא הוליך אותי שולל? החלל הזה שהוא הותיר אחריו… הריח שלו על הכרית… על השמיכה המשותפת… הרי אפשר להשתגע מזה! הוא פשוט קם והלך. אני לא מבינה את זה. לא מגיע לי הסבר כלשהו? האם עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות? איך מתמודדים עם הדבר הזה? האם אני סמרטוט שאפשר להשליך סתם כך? אני פשוט לא מבינה את זה. מה הוא חושב לו? להשאיר אותי ככה, תלויה על בלימה, בלי להסביר. אני מוכרחה לדעת איפה טעיתי. זה בלתי אפשרי כל הסיפור הזה. בלתי אפשרי. יש כבר התחלה של אור בחוץ. אף פעם בחיים שלי לא היה לי לילה כזה. אני צריכה אותו פה, לידי. חסרות לי השיחות איתו. הרי היו לנו יחסים נהדרים. דיברנו. תקשרנו, כמו שקוראים לזה היום. אני לא יכולה להבין את ההתנהגות שלו. מה נכנס בו פתאום? מה עשיתי שגרם לו להתנהג ככה?
בקושי רב גררה את עצמה לחדר האמבטיה. הביטה בעצמה בראי ותהתה מי המפלצת פרועת השיער ואדומת העיניים הבוהה בה במבט מפוזר. לפתע אחז בה דחף בלתי ניתן לכיבוש לצאת מכאן. לים! לים! שמעה בראשה את זעקת הקירות. לבשה בגד-ים, דחסה מגבת ומסרק לתוך תיקה ונמלטה על נפשה.
בחוץ, עטתה סביב עצמה מין מסך-מגן דמיוני, שריון חוסם, לבל יגע בה העולם החיצוני. רצתה לחוש מוגנת בתוך בועתה האטומה ולדמיין שהיא יחידה בעולם שבנתה בשביל עצמה. לא להיות בעולם ההוא, הרע, המכאיב. עמדה בתחנה, אחרונה בתור, מרוחקת, מניחה לממתינים האחרים לעבור אותה. עלתה לאוטובוס בתחושה של זומבי. הושיטה לנהג את מחיר הכרטיס במדויק, כדי שלא תיאלץ לקבל ממנו עודף והתיישבה על הספסל האחרון.
כשירדה יחידה בתחנה של הים, חשה כמלכה המגיעה אל ממלכתה ואל נתיניה הנאמנים. נפש חיה לא נראתה לכל מלוא העין. השמים הקודרים הבריחו את הכל. פשטה מעליה את בגדיה וכשרק בגד הים לגופה, התנפלה על השחור הגועש. הכפור שבליבה תאם את קור המים והיא חשה את העונג שבהתמזגות גופה עם המרחב חסר הגבולות. בעודה צפה על גבה, הרהרה כמה שלוה יכולה הנפש לשאוב מן הטבע.
הרגשה של טוהר אפפה אותה עת פסעה לעבר ערימת בגדיה. הרגישה איך נפשה מתחילה להתאזן. החוף היה שומם והיא התעטפה במגבת, נושאת מבט מזוגג לעבר האופק השחור. דקות מלאות שלוה חלפו. היא חשה בעצמותיה איך הזמן, דקה אחרי דקה, מרחף מעליה באויר, נוסך בה מרגוע. כמו טפטוף איטי של שמן מרפא על הגוף. טיפה ועוד טיפה, דקה ועוד דקה. פכפוך הגלים גלש אל תוך אוזניה במנגינה עריבה עד אין הכיל ואורלי חשה שהשלוה שכה ייחלה אליה, מתחילה אט-אט להספג בתוכה ולעטוף את נשמתה בשכבת מגן של נחמה קטנה. מאורעות ליל אמש החלו להדחק מתודעתה. זיקי אור קלושים הבהבו מולה באופק ונהמה חרישית החלה להתגלגל מרחוק. נשמה אל קרבה את האויר החד והחריף, ממלאת את ריאותיה בכל קיבולן, צמרמורות עונג מרעידות את נפשה. הורידה את בגד-הים והתכופפה ללבוש את בגדיה.
חבטה עזה מאחוריה הפילה אותה ארצה. עיניה ואפה נסתמו בגרגרי החול הבוגדניים והיא נאבקה לשאוף אויר. החלה לחוש שהיא נחנקת ורק ברגע האחרון הצליחה להתהפך על גבה, פוערת את פיה ללגום מן האויר אליו שיוועו ריאותיה. הם היו שניים ואוזניהם האטומות לא שעו לתחינותיה. ידיהם הבוטות נברו בגופה המצטמרר כאילו היה קִניינם, מפסקים בכוח את רגליה ואת פיה. אבריהם פלשו אל תוך גופה הדווה, עושים בו כבתוך שלהם. היא היתה בשבילם כלי ותו לא. פשוט כלי. בזעם אין-אונים התפתלה תחתיהם, מנסה בכל מאודה ל
השתחרר מהם, להחלץ מאחיזתם, להימלט מהמגע הדוחה של גופיהם המטנפים אותה. לפתע הבליח הלהב מול עיניה הנדהמות. אחוזת אימה אטמה את תודעתה מן המתרחש ושקעה לתהום הנשיה…
כשהתעוררה מעלפונה, היו כאביה קשים מנשוא. תודעה מנסה להאחז בתוך תערובת של בשר שסוע ובוץ. הגשם היכה בכל כוחו על האדמה ועל גופה החבול, המעורטל, נספג בתוך קרעי הבד שהיו לפני כן בגדיה. העולם כולו היה ברקים ורעמים. כלב עלוב חלף על ידה, מחפש לעצמו מסתור מן המטר הזועף. באיטיות רבה, כמו היתה רובוט יצוק עופרת, גררה את גופה על פני החול הבוצי. עיניה העצומות והנפוחות לא היו מסוגלות לראות דבר. גם לא את גופה המרוטש, אשר להב הסכין חתך בו בחדוות יצירה של יצור בלתי שפוי. כולה היתה גוש בשר כואב. רצתה להגיע לכביש כדי למצוא מונית שתסיע אותה לביתה. מחשבה אחת חזרה והלמה במוחה: להתרחק, להתרחץ! למחוק את מה שהיה! לשכוח! המלים הוסיפו וחזרו על עצמן בלי הרף, אינן מרפות ממנה, כאילו מעניקות לה תנופה להמשיך לנוע בתוך העיוורון. יכולה היתה לחוש את תנועותיהם הקצובות, הפוצעות, הרוחשות עדיין בפיה ובאבר מינה כמין הד חוזר ומתרחק, מתרחק וחוזר. אינו מרפה. הד קשה, חודרני, מפלח, רומס את כבודה, מוחק את מהותה, את צלם האנוש שבה.
גייסה את שארית כוחותיה ובמאמצים רבים הצליחה לעלות ולהגיע לראש המדרגות. הגשם ניתך עדיין בעוז, מכה ללא רחם על פצעיה, דוקר, מייסר, אך היא כבר הפסיקה לחוש. גופה הפך רדום, חסר תחושה. בלאות, בכבדות, בחוסר אונים מוחלט, אחזה בקרעיה, מצטנפת, מנסה להסתיר את מערומיה. נשאה את עיניה הסומות, תרה סביב בנסיון למצוא כלי תחבורה כלשהו, אינה מודעת לקוצר ראייתה, משתדלת למקד את עצמה, אך ללא הואיל. במין מאמץ עליון, בלתי מודע, התרוממה על ברכיה, מנסה ליצב את עצמה, אך כוחה לא עמד לה יותר. כאילו היא משקיפה על גופה מבחוץ, חשה את קריסתו, כמו לא היתה זו היא עצמה ובשרה. ראשה נחבט על שפת המדרכה ואז חזרו הכאבים והתחושות. פצעיה הפתוחים הזרימו את הדם בשצף מגופה, צובעים את המדרגות בשלולית אדומה, נמהלים בבוץ. ובעוד הגשם יורד ויורד ומוסיף להכות בה, החלה הכרתה מתערפלת, מושכת אותה אל תהום הנשיה, משחררת…

מוחי הריק ממחשבות. מוחי המרוקן לחלוטין. היכן אני? איפה? איפפפפפ….. ענת עמדה ליד מיטתה של אורלי המומה לגמרי, מוחה אינו מסוגל לתפוס את מה שעיניה העבירו אליו. כאילו מה שראתה לפניה נשאר תקוע בתוך העיניים הבוהות, ללא יכולת לעבור הלאה, אל המוח, להתגבש למשהו מובן, מוכר. התאור המילולי והתמונות שבתיק היו מזעזעים כשלעצמם, אך כאן ראתה את 'המקרה', בעליל, מוטל לפניה. בשר ודם. ותחבושות. כמו תכריכים. המומיה היתה מוטלת במיטה ללא תנועה. עכשו ישנה, אך האחות הסבירה כי גם כשהיא ערה ועיניה פקוחות, אין היא זזה, אלא שוכבת ללא זיע, בוהה בתקרה. מדי פעם יוצאים מפיה מלמולים בלתי מובנים, נהמות חסרות פשר ותו לא. חלקים גדולים מגופה היו מכוסים בתחבושות. בחלקים הגלויים בלטו הצלקות מן הפצעים שהיו בשלבי הגלדה שונים. הראש היה עטוף בתחבושת שכיסתה את המצח ואת הרקות, עד מתחת לאוזניים. הסנטר והלחיים היו גלויים וניתן היה לראות איך הם מחורצים כמו אדמה יבשה ומבוקעת. הצילומים, אף שהיו טריים מ'זירת הפשע' ומעוררי פלצות, היו רכים לעומת מה שהיה מוטל לפני ענת.
זה ענין של נסיון, אמרה ענת לעצמה. הנה, האחות הזאת, עומדת פה ומסתכלת עליה במבט לא אישי. איך היא עושה את העבודה והפנים שלה חתומות. נראה כאילו היא אדישה. בטח היא מאה שנה במקצוע וכנראה כבר אינה מתרגשת ממראות כאלה. לפחות אינה מראה את זה. אולי התחסנה. אולי היא מתאפקת מלבטא כלפי חוץ מה שהיא חשה בפנים כשהיא נתקלת בדבר כזה. משהו נורא הדבר הזה! איך יצור אנושי מסוגל לעשות כך ליצור אנושי אחר? רק מטורף היה מסוגל לעשות את זה. רק חולה נפש מסוכן. אני מקוה שהמשטרה תעלה עליו ותמצא אותו. ואם ימצאו אותו, אז מה יקרה? הוא ישב כמה שנים בבית הסוהר או שימצאו שהוא אכן מטורף ויכניסו אותו לבית-חולים לחולי נפש. אז מה? גם אם ירחיקו ויסגרו אותו לתקופה ארוכה או אפילו לתמיד, מה זה יעזור לו או לאורלי פה? האם הוא ירפא מטירופו? רק תוקפנות שמקורה בשנאה עזה כלפי המין האנושי בכלל והמין הנשי בפרט היתה מסוגלת להביא איזשהו מטורף להתנהגות כזאת. כמה זמן זה יקח לרפא את המטורף מן התסביכים שלו, אם בכלל ניתן לרפא דבר כזה? ומה עם אורלי? כמה זמן, אם בכלל, יקח לה להתגבר על הטראומה הנוראה שעברה?
ביד אחת הרימה בעדינות את עפעף עין ימין והעבירה אלומת אור על פני האישון כדי לבדוק את תגובתו. אין תגובה. היא באמת בהלם. זו אינה הצגה. הבחורה לא פה. המוח מנסה לגונן על הנפש. או הנפש מתחבאת מפני המוח? מפני המציאות? הרבה אינני יכולה לעזור עכשו. רק לשבת איתה ולנסות להבקיע אליה מבעד לחומה. זה יקח זמן. המון זמן, אבל זה מה שאפשר לעשות. רק זמן יכול לרפא. אולי. לא תמיד יוצאים מזה. תלוי עד כמה רוצים לצאת. אם יש בשביל מה. אנסה ללמוד מאחיה איזו מוזיקה היא אוהבת. או אולי היא אוהבת שירה? אנסה לברר ואשמיע לה בתקוה שהמוח יגיב בסופו של דבר.

בשוכבי, בקומי, בזמן האוכל, בלכתי בדרך, בזמן… כן, מתי לא, דמותה הדוויה, המיוסרת, רודפת אותי. אין לי מנוחה. כל הזמן אני חושבת ומנסה לתכנן תוכניות ריפוי. איך אפשר לעזור לה? מה אני יכולה לעשות בשבילה? מה יעורר אותה? מה יגרום לה לרצות לצאת מתוך הקליפה הקשה והעבה הזו שהיא הקיפה בה את עצמה? מן החומה הבצורה והמוצקה? כשאני נמצאת בעבודה עם
הפציינטים האחרים אני עוד מסוגלת להתרכז, אבל בשאר הזמן היא יושבת אצלי בראש ואינה זזה משם. תקועה עמוק. בחורה מסכנה. למה זה קרה לה? למה בכלל קורים דברים כאלה? איך זה שכל הזמן בעיקר נשים נקלעות להיות הקרבנות? עוד לא שמעתי על נשים תוקפות, אונסות. האם לנשים אין יצרים כמו לגברים? ודאי שיש, אבל נשים לא אונסות. לא תוקפות. נשים אינן ככה אלימות. לא כהרגל. זה לא אומר שנשים תמיד עדינות ונכנעות. בשום אופן לא! אבל הכל ענין של חינוך. נשים מחונכות אחרת מגברים. חבל שהחינוך אינו אחיד.
אני לא מוכנה לקבל את הענין הזה של הטסטוסטרון שמכוון את התנהגותו של הזכר. זה רק תירוץ בשביל להצדיק ולטהר את השרץ המאוס הזה של ההתנהגות התוקפנית של הזכר באשר הוא. אולי לגבי הזכר הקדמון וזה המצוי בטבע זה עוד יכול להיות נכון, אבל אני חושבת שלגבי הזכר האנושי הדברים אמורים להיות כבר אחרת. בימינו אין לזה הצדקה יותר. צריך לשכוח מה שהיה פעם. היום אנו אמורים להיות מודרניים יותר. בכל זאת יש לנו איזשהו מותר על הבהמה המצויה. לפחות אמור להיות לנו. בכל זאת עברנו תהליך כלשהו בחיים. התפתחנו. היינו אמורים להתפתח. זה אמור היה להשפיע על הדחפים של הזכר. להרגיע אותם. לגרום לו לחשוב לפני שהוא מתפרץ ונוהג באלימות כלפי כל העולם. אין הצדקה לאלימות. לא כלפי החלשים ממך וגם לא כלפי אלה השוים אליך בכוחם. אם היו מחנכים מגיל רך שתוקפנות אינה דרך, אינה פתרון, אני בטוחה שזה היה מחלחל והאנושות היתה נראית אחרת. איך ג'ון לנון שר – דמיין שאין יותר מלחמות… הלואי!
אני בטוחה ששורש הענין נעוץ אך ורק בשוני שבהתייחסות אל הילד ואל הילדה הרכים. עוד מינקות. אולי עוד מהבטן. כשלעובר העתיד להיוולד מכינים את החדר והבגדים לפי המין שלו: אם זה ילד – כחול ואם ילדה – ורוד, כמובן. איזה כמובן? למה זה צריך להיות מובן? אני לא יכולה לקבל את זה! בשום אופן לא! אמנם, לקבוע שהחינוך השונה זה שורש כל הרע שבעולם, זה יהיה מוגזם, אבל אני חושבת שזה בין הדברים הבסיסיים הקובעים איך נראה העולם. איך העולם מתנהל. הסלחנות וההבנה לאלימות הזכרים והקבלה שנשים חלשות ואמורות לספוג את התוקפנות הזכרית. כמו הכינוי המאוס, הרווח, לנשים שגברים תוקפים ומכים – 'נשים מוכות', מין תואר שכזה…
'זכר ונקבה ברא אותם'. השאלה אם הם נוצרו שונים גם מבחינה מנטלית. אולי מתוך כוונה שהמין האחד יפרה ויוליד ושהשני יופרה וילד. אולי מתוך כוונה ששני הסוגים ישלימו אחד את השני. אם כך, הרי זה יפה מאוד מצדו… זכר ונקבה ברא אותם, לא כתוב שעליון ונחותה ברא אותם. בעצם, מה אני מדברת שטויות? ועוד איך זה כתוב. ועוד איך! הרי חוה נבראה מצלע האדם. הוא, כמובן, נברא בצלם אלוהים, כמו שכתוב בספר בראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". ובפסוק אחר: "ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו." זאת אומרת שאלוהים הוא זכר וכבר לזכרים יש יתרון על הנקבות, שכביכול חיות בחסד הצלע שתרם אדם ליצירת חוה. וכתוב עוד: "זכר ונקבה ברא אותם', כאילו שני מינים, אבל יש אומרים שאפשר למצוא משמעות נוספת בפסוק הזה: שהאדם הראשון היה בעצם אנדרוגינוס, זכר ונקבה באותו הגוף, כפי שכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", כלומר נכתב בלשון רבים. אז אני לא יכולה שלא לתהות מדוע היצור הזה נקרא אדם ולא כונה בשם אחר, שיבטא את היותו מורכב משני המינים… רק אחרי כן הפרידו אותם לשני גופים שונים. אולי הדים לזה אפשר למצוא באנשים שנולדים בגוף מסוים וחשים בנפש שהם בעצם מהמין השני, כמו מי שכלוא בגוף של גבר, שנראה חיצונית כזכר, אך חש כאשה ולהפך?
למה היה צורך לברוא קודם כל את האדם ולא כתוב שנקבה וזכר בראם ויברך אותם ויקרא שמם אשה ביום הבראם? ברור, כדי שהאדם יהיה הראשון, כשליט על היקום, כולל הנקבה שאיתו. כתוב שם שהעולם ומה שבו נברא כדי שהאדם ישלוט בו. ומחלק קטן ממנו נבראה האשה. וישנה פרשנות שוביניסטית למה נבראה האשה מן הצלע. כי אשה, עוד לפני שבכלל נבראה, נשאה בחובה כל מה שמפריע לעולם הגברי. אז נשאלת השאלה למה בכלל ברא אלוהים את האשה? נו, ברור – כדי שלהוד מעלתו האדם תהיה מי שתשרת אותו. היא הרי אינה שוה לו בכל מקרה. היא 'מתחתיו'. וכך יוצא שהיא נחותה ממנו, מהוד רוממותו הגבר-שליט-היקום. כמו שכל היקום נברא למענו – כך גם היא. חוה נבראה למענו. אוף! איזו צרות-מוח לחשוב כך, לקבל את זה. האם כל הרע שבעולם התחיל כבר אז? בהשראת האפליה הזאת? האם כך זה? ומאחר שחוה היא חלק מגופו של אדם, הרי שיש לו בעלות עליה. הרי כולה צלע. כמו שהוא יכול להחליט על גופו – הוא אמור לשלוט בה ולהחליט לגבי מעשיה. כי היא הרי חלק מגופו. לא משהו עצמאי. צלע. מוחבאת עמוק בתוך הגוף שלא יראו. שלא ירגישו. שלא. אוף!
מה נדדתי כל כך רחוק? יצאתי מדעתי? מה לי ולימי התנ"ך? מה עוד שהם היו שם אנטי פמיניסטיים? אני צריכה לתת תשובה כאן ועכשו איך אני מצילה אותה מן החשכה בתוכה היא שרויה ולא לקשקש בקומקום של המוח שלי ולהתפלסף על ימי בראשית. זה לא יביא תועלת לאף אחד. איך אני מוציאה אותה מזה? איך אני מרפאת את הצלקות הנפשיות שיהיו לה מזה? הרי אי אפשר לרפא טראומה כזאת. לא לגמרי. מה שאפשר להצליח לעשות, זה להביא את המטופלת להמשיך לחיות עם זה. כלומר, זה דבר שילווה אותה כל החיים. טראומה לכל חייה. ללמוד לחיות עם הטראומה הזאת. ללמוד להתיחס אל זה כמו שנכה לומד לחיות עם הנכות שלו. תמיד היא תהיה שם, כצל. אי אפשר להעלים את זה. צלקות כאלה בלתי מחיקות. יהיו לו רגעים טובי
ם, בהם הוא יהיה מסוגל להתעלות מעל הנכות שלו, אבל היא תמיד תהיה איתו. הוא לא יוכל אף פעם להתכחש לה או להיפטר ממנה. הכי הרבה שהוא יוכל לעשות זה ללמוד לתפקד למרות הנכות. להצליח לתפקד זה נקרא להבריא. אתה לומד לקבל את הנכות שלך. לא להתכחש לה. אלוהים, כמה זמן יעבור עד שהיא אכן תוכל להתמודד עם הטראומה הזאת? וחשוב יותר – מתי היא תגיע לידי השלמה עם מה שקרה ותלמד לחיות עם זה? זה לא דבר קל. זה קשה מאוד. הדרך קשה ורצופה כל כך הרבה מהמורות, שזה נורא. הלואי שהיא תוכל להתמודד עם מה שמחכה לה.
אבל הלואי שנגיע כבר לשלב הזה. זה יהיה טוב מאוד אם היא תצליח להתמודד עם הקשיים כדי להגיע לשלב, הקשה בפני עצמו, של להתמודד עם ההשלמה, שהטראומה הזו היא חלק מחייה. קודם כל, אני צריכה להצליח לחדור מבעד למסך ההגנה שלה. לעבור את מסך האטימות. להביא אותה לידי תגובה כלשהי. להוציא אותה מן הקליפה שבה עטפה את עצמה. זה כאב בפני עצמו. לא קל להתמודד עם כאבים. אך אחד אינו רוצה לעשות זאת. קליפות זה דבר נוח. כמו להכנס שוב אל תוך הרחם. שם היה לנו חם, היינו מוגנים והיה לנו טוב. אז למה לצאת? אבל אין ברירה וצריך לצאת. אי אפשר להשאר עוברים לנצח. אין ברירה. אי פעם, בסופו של דבר, מגיע הזמן וצריך לבקוע מתוך הביצה. אין שום אפשרות להשאר מוגנים לנצח וצריך לשנס את כל הכוחות שלנו, גם הפיזיים וגם הנפשיים ולהתעמת עם העולם החיצוני. אין ברירה אחרת. אי אפשר לבחור. אחרת אי אפשר לקרוא לקיום הזה חיים.
בכל פעם שנותנים לי תיק חדש, אני מרגישה את הזעם הזה על שאני צריכה לתקן מה שמישהו קלקל. וחוסר האונים הזה. למה כל הזמן מקלקלים? למה אי אפשר לחיות את החיים בשקט, בשלוה, בנחת, בלי הקלקולים האלה? מישהו מקלקל ואז קוראים למישהו אחר לבוא ולתקן. לא בכל פעם אפשר לתקן… ואף פעם לא בצורה מושלמת. לעולם אי אפשר להחזיר את האדם לקדמותו. למצב שהיה שרוי בו לפני הקלקול. האדם הרי אינו מכונה. גם מכונה לא תמיד אפשר לתקן ולהחזיר אצלה את המצב לקדמותו, אבל מה שטוב במכונה, זה שאפשר להחליף את החלקים. אם אי אפשר לתקן חלק מסוים, תמיד אפשר להחליף אותו בחלק אחר, חדש או מחודש או בכלל להחליף את המכונה כולה באחרת ואת המקולקלת לזרוק. אי אפשר לזרוק בני אדם 'מקולקלים'. הגענו למצב שאנחנו יכולים אמנם להשתיל אברים מסוימים, אבל אי אפשר (עדיין…) להשתיל נפש חדשה. איך משתילים נפש? זה הרי לא הגיוני, הדבר הזה. ומה שקורה בעבודה שלי, זה שאני צריכה לאלתר לפי מה שיש. אי אפשר לעקור את הנפש הקיימת, המקולקלת ולהחליף אותה בחדשה, בלתי פגומה, בלתי נגועה. אי אפשר. מה שאולי אפשר לעשות, זה רק לנסות, לא יותר מזה, כי אין ערבויות ובטחונות, להקל, לסדר, לתקן קצת. אבל רק קצת. לעולם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. להחזיר לנפש את הזַכּוּת שלה. את הטוהר שהיה לפני הפגיעה. את… כן, אפילו את התמימות, עד כמה שאפשר להיות תמימים בעולם הזה.
אני אוהבת את העבודה שלי, זה נכון, אבל שונאת את מה שגורם לה. צריך אופי מסוים לסוג הזה של העבודה שאני עושה עם האנשים האלה. צריך לדעת לקבל את העובדה הזאת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. התפקיד שלי הוא לא להחזיר את הגלגל אחורנית, אלא ללמד את האדם להתמודד ולתפקד עם מה שיש לו עכשו. לקבל את המצב החדש שאליו נקלע ושאינו יכול להימלט ממנו. זה מה שאני עושה. אז מה אני עושה איתה? איך אני מחזירה אותה לחיים? איך אני חודרת אליה מבעד לכל שכבות ההגנה שתת ההכרה שלה עטפה אותה בהן?

מה זה הדבר הזה שמרצד מולי? מה העיגול המנצנץ הזה? מה קרה? אוייי… כואב לי נורא! אני לא יכולה יותר! איך אפשר לעמוד בעינויים הללו? מי מענה אותי? איפה אני? כמו סכינים על כל הצורה שלי! אויייי… חותכים אותי לחתיכות! למה לא מרחמים עלי? איך זה קורה לי? ה צ י ל ו!!! מה עושים לי? מי הכניס אותי לתוך מכונת הבשר הזאת שמקצצת לי את הצורה לנתחים? ומה זה הרעש האיום הזה? מאיפה זה בא? כמו תופי טאם-טאם שהולמים לי בשכל וקורעים לי את עור התוף. אוי-אוי-אוי! זה נורא מה שהם עושים לי, נורא! מתי הם יפסיקו עם זה? שוב שקעה אל תוך עצמה.
לענת היה נדמה לרגע שהיא רואה איזשהו זיע חולף, אך הדבר נמשך ממש שניות, עד כי לא היתה בטוחה שזה קרה. שאולי משהו מן הצלילים שהשמיעה חדר אל המומיה המבוטנת. הטייפ נקש. הקלטת הגיעה אל סופה. חצי שעה של צלילים המנסים להבקיע דרך בתקוה שתהיה איזושהי תגובה. אולי המומיה תתעורר. תזוז. משהו. אבל מספיק להיום. אולי מחר אצליח יותר. אין בזה הוקוס-פוקוס. צריך הרבה סבלנות. אספה את חפציה והשאירה את אורלי לטיפולה של משמרת הערב.

מתוך "אפס" מאת שרון הר פז, קציר מלים הוצאה לאור, סיון התשנ"ז יולי 1997

חונקת את הדברים בתוכך,
מאבדת אט-אט קשר;
נתלשת, נחלשת,
הולך ואוזל בך כוחך. החיים עולים וגואים מעלייך
עוד מעט הם יגיעו מעבר לראשך.
את אוספת את שארית חייך,
גוררת הלאה את נפשך.והוא – שנגע בעמקי נשמתך,
שחשבת כי אהב –
הוא השאירך כך לבדך…
וגופך מוחה, מצטמק, נעלב.

הגרסא המקוצרת:

עד מתי, ריבונו של עולם, עד מתי? די כבר!!! הניחו לנו לנפשנו!!!