ארכיון תג: קציר

אלה הם חיינו This is Our Life

שבת שלום ומבורכת

שבת שלום ומבורכת Gut Shabbes

קציר, כ"ה-כ"ו בתשרי ה'תשע"ו (8-9 באוקטובר 2015)

8.10.15  10:30 (סמס)

אירוע בטחוני שארע היום בקציר טופל על ידי כוחות הבטחון. בכל מקרה של חשד לאירוע יש להתקשר מיד למוקד 100 ולרב"ש

♀♀

8.10.15  19:09 (דוא"ל, משולחן הועד)

תושבים יקרים

היום היה ארוע בטחוני ברחוב ההרדוף, לשמחתינו ללא נפגעים בנפש וברכוש
הארוע טופל על ידי כוחות הביטחון שהוזעקו למקום.
על פי הנחיות גורמי הביטחון המעודכנות, הציבור מתבקש להמשיך ולגלות ערנות, לצמצם  תנועה בכביש 65 ובישובי הואדי בדגש על שעות הערב והלילה ולהימנע מנסיעה בטרמפים.

בכל מקרה של חשד או ארוע בטחוני אתם נדרשים להתקשר מיידית למוקד 100 ומיד לאחר מכן לרב"ש הישוב

בברכה
הועד המקומי

 ♀♀

9.10.15  12:17 (סמס)

תושבים יקרים לתשומת ליבכם היום בשעה 13 מתוכננת הפגנה בצומת אום אל פחם ובשעה 16 בצומת ערערה, סעו בזהירות ושבת שקטה

♀♀

Kazir, 25-26 Tishrey 5776 (8-9 October 2015)

8.10.15  10:30 (text massage)

A security incident which occurred today in Kazir was handled by the security forces. In any case of suspicion of an event call immediately 100 and the community's security coordinator

 ♀♀

8.10.15  10:09 (email)

Dear residents

Today was a security incident at the Harduf Street, happily without any casualties or damage

The incident was handled by the security forces that were called to the place.

According the updated instructions, the public is being asked to continue and be alert, narrow moving on road 65 and the Vadi settlements with emphasis on evening and night hours and avoid of taking lifts.

In any case of suspicion or a security incident you are required to immediately 100 and then immediately the community's security coordinator

Kind regards

The local committee

♀♀

9.10.15  12:17 (text massage)

Dear residents for your attention today at 13 hours a demonstration is planned at Um El Fahm junction and at 16 hours at Arara junction, drive carefully and a peaceful Shabbat

נינה

כל הארץ כמרקחה. כבר עברנו תקופות קשות של טרור. החארות לא יפחידו אותנו, להפך! אלה השעות היפות של עמישראל המתלכד להלחם באויב. הוריתי לפטר את כל הערבים שעבדו אצלנו במפעל. התפלאתי לראות את הרשימה. כל כך הרבה מהם! וכל אחד מן הסתם פוטנציאל לטרור. למה לי פצצות מתקתקות אצלי? נזפתי במנהל כוח האדם והזהרתי אותו שאם משרתו יקרה לו, שיותר לא יביא לי מהם. שיחנקו בחורים שלהם. יש מספיק פועלים מסין או מתאילנד או מכל מקום אחר. לא צריך לתת פרנסה למי שרוצה להרוג אותנו. נראה אותם מתקוממים נגד ההנהגה הטרוריסטית שלהם, שזו תיתן להם פרנסה. נראה אותם עכשו!

Nina

The entire country is in turmoil. We had already times of terror. The dreks won't scare us, on the contrary! These are the beautiful hours of the Israelis who unite in order to fight the enemy. I ordered to fire all the Arabs who worked in our factory. I was surprised to see the list. So many of them! And each one is a potential terrorist. Why would I have ticking bombs in my factory? I rebuked the personnel manager and warned him that if he cares about his job, than he should never hire any of them again. May they suffocate in their holes. There are enough workers from China or Thailand or any other place. We should not give any work to those who wish to kill us. Let see them rebel against their terrorist leadership, let the damned Abu Mazen give them livelihood. Let's see them now!

פינה בעמק – בדרך אל האור

ג'ינה

איזה גל טרור עובר על הארץ! אנחנו מתפללות בבית הכנסת לשלום ולבטחון בני עמנו ומקוות לטוב. חויתי על בשרי את הטרור בשנת אלפיים. היה מפחיד, כי טרור הרי מפחיד, אבל התגברנו על הקמים עלינו לרוצחנו. תמיד נתגבר! הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אך עם ישראל חי לעולם ועד!

Gina

What a terror wave flows in Israel! We pray in the synagogue and plead for peace and safety on our people, and hope for the best. I myself experienced the terror in 2000. It was scary, since terror is frightening, but we succeeded to overcome those who came to murder us. We will always overcome! We will always overcome! In each and every generation they rise up against us to destroy us, but the people of Israel will live forever and ever!

עפרה חזה – חי, עם ישראל חי

מינה

לא מעט נקלעתי לזירות טרור בימי חיי וגם אתמול לא היה שונה. ירדתי מהאוטובוס בתחנה של עזריאלי ושמתי פעמי לקניון כדי להפגש שם עם מישהי שהכרתי באתר ההכרויות, אחרי שדיברנו בטלפון והשיחה היתה נחמדה. לא שזו ערובה למשהו. מפגש פנים אל פנים עלול לטפוח לנו על הפנים, חלילה.

אל הפגישה לא הגעתי, משום שברגע שירדתי מהאוטובוס, התחילה מהומת אלוהים ברחוב, בני אדם ומכוניות שעטו במהירות והיו צעקות ויריות ובלגן שלם. התרחקתי משם כל עוד רוחי בי ונסתי על נפשי לכיוון תחנת האוטובוס הביתה. לקח שעתיים עד שהאוטובוס הגיע כדי לאסוף אותנו.

כשהגעתי סוף-סוף הביתה, ראיתי בטלויזיה את מה שהתרחש. הודיתי לאלוקימתינו האדירות על ששמרה עלי. לא ברור לי למה הייתי צריכה להקלע שוב לארוע כזה, אבל כנראה אלה החיים שלי. אני לא ממש יודעת אם בא לי לנסות ולהפגש שוב עם ההיא. אני מאמינה בגורל ואולי היה זה אות אזהרה בשבילי מפניה?

Mina

I had my not fair share of encountering into terror events in my life, and yesterday was not different. I went off the bus at the Azrieli bus stop, and made my way to the shopping centre in order to meet with somebody I met at the dating site, after speaking with her on the phone. The conversation was nice, but it's no guarantee for anything. A meeting face to face might not end nicely.

I didn't make it, because the minute I went off the bus, a turmoil started, people and cars were running rapidly, and there was shouting and gun shooting and a whole balagan, total mess. I fled away as fast as I could toward the bus stop home. It took two hours until the bus came to collect us.

When I finally arrived home, I saw on TV what happened. I thanked our mighty Goddess for guarding me. I don't know why I had to encounter again into such an event, but it seems that this is my life. I'm not so sure if I feel like trying to meet again that person. I do believe in fate, so perhaps it was a sign of warning for me from her?

נאדיה

הטרוריסטים אינם מפסיקים. בכל יום עוד דקירות ועוד התקפות עלינו לרוצחנו. נראה שהם יצאו מדעתם בעקבות ההסתה ושטיפת המוח שמנחיתים עליהם מנהיגיהם הארורים. אבל הם לא יצליחו. אנחנו איתנים ונעמוד לנצח. כבר עברתי כברת חיים כדי לחוות ולדעת שאין דור שבו אין הם עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך יהיה גם הפעם.

אני מקוה שכל מי שינסה להרים עלינו את ידו – יושמד מיידית. למה רק פוצעים אותם? בשביל מה לוקחים אותם אחר כך לבית החולים? הטיפול בהם עולה לנו כסף. מי משלם את זה, משרד הבריאות? משרד הבטחון? משרד ראש הממשלה? והכל הרי מהמסים שלנו! עדיף שיחסלו אותם במקום וזהו.

Nadia

The terrorists do not stop. Each day more and more stabbings and attacking us with the purpose to murder us. It seems that they have gone out of their minds due to the inciting and the brainwash they are having from their damned leaders. But they won't succeed. We are standing firmly for ever and ever. I have went through a significant part of a life and experienced enough to know that there is not a generation when they don't rise up against us to destroy us, and the Holy One, blessed be He, rescues us from their hands. So will be this time too.

I do hope that anyone who tries to raise his hand against us – will be destroyed immediately. Why just injure them? Why are they taken to the hospital after the event ends? Treating them cost us money. Who pays for this, the Ministry of Health? The Ministry of Defence? Prime Minister's Office? And it's from our taxes! It's better that these terrorists will be destroyed on the spot, there and then, and that it.

♀♀

בתמצית:

החארות לא ינצחו אותנו!

In essence:

The dreks won't defeat us!

יהודה פוליקר – איך קוראים לאהבה שלי

הי"ג, הי"ח, הי"ד

היא לא עמדה בזה. אני יכולה להבין, אם כי לא להסכים. אכן, כמה אפשר לסבול את המציאות הזו, הכל-כך ישראלית, כשאת באה מהגולה השבעה והמרוחקת? ומצד שני, היא הגיעה הביתה, לפריז, ונתקלה בטרור גלותי. ועכשו מה? אנה משם? לאן יכולה יהודיה לשים את פעמיה כדי למלט את נפשה, לאי הפסחא?

היה לנו דיון נוקב, כזה המשנה חיים. איני יכולה לכפות את דעתי ואת אורח חיי על הזולת, גם אם זו האשה שאני אוהבת ונשבעתי לחלוק איתה את חיי. היא החליטה שהישראליוּת גדולה עליה ואינה יכולה יותר איתה. לא היה טעם להתווכח. שתינו נשים דעתניות ואנו מכבדות זו את זו, גם אם דעות מנוגדות לנו בשטחים מסוימים. בעיקר בנוגע לשטחים הערביים.

בליל ששי האחרון כבר לא הלכנו לישון. אחרי ששמענו את ההודעה על כניסת כוחות צה"ל לעזה, אי אפשר היה לפרוש לשינה כשהמחשבות מתרוצצות ואינן מבשרות טובות. ישבנו הרבה אחרי חצות ודיברנו וליבנו והבענו זו באוזני זו את שאנו חושבות. כשהשחר האיר, היא ארזה והתעופפה לארצה. ישראל אף פעם לא היתה ארצה. קשה לי להבין, אבל אין לי ברירה אלא לקבל.

דברים מתפוררים. כמו טילים הזורעים הרס, עלולות מלים בעדנא דרתחא ללבות להבות שאת תוצאות שריפתן מי תשורנה. אני ממלאה פי מים. גם היא. לוא היתה פה, יכולה היתה לחזות במו עיניה איך מחליפין לנו את דוד השמש הבלוי בחדש, אחרי 23 שנים של עבודה נאמנה (תודה לכרומגן!). לוא היתה פה, היתה מתבוננת בחשדנות בבני דודנו הפועלים וטורחים ומתאמצים בעוד יום שגרתי של צום כדי להביא פרנסה לביתם. היא היתה מעלימה מהם שהיא דוברת את שפתם ואורבת לכל מלה היוצאת מפיהם כדי לא להיות מופתעת אם יחליטו לחרוש רע כלפינו.

התקנת דוד שמש

התקנת דוד שמש

 

שעתיים של עבודה, חסכון של 500 ₪ מכל הצעה אחרת שקיבלתי ואנחנו נפרדים בהבנה הדדית. מה הם רוצים בסך הכל? שקט ופרנסה. כשיש שקט, יש פרנסה. כשיש שקט, באים היהודים לקנות אצלם ומביאים להם פרנסה. כשאין שקט – אף אחד אינו מהין להניח את כף רגלו על סף שום כפר ערבי. בימים כתיקונם, הייתי בודקת מחירים בברטעה, הסמוכה אלינו, אך כיום זה בלתי אפשרי. גם לבקה אל גרביה לא הגעתי פיזית כדי לרכוש את הדוד שמש, אלא סגרתי את העסקה טלפונית. מעניין שעדיין יש אמון הדדי. קבענו מועד, הם באו בזמן ועשו את העבודה בצורה מקצועית ומהירה.

בטרם פרידה, מעיף אחד המתקינים עין תוהה על המזוודה הארוזה והמוכנה לטיסה. יש לי ענין אישי לענות בו ואני חוזרת תוך יומיים. הלה שואל בסקרנות לאן מועדות פני. "פאריזה", אני עונה והוא ממשיך וחוקר לפשר הענין. האינסטינקט המיידי מדרבן אותי לענות לו שאינני בורחת מאימת הטילים של בני משפחתו, אך אני מתאפקת כדי לא לעלוב בו ואומרת את הלא-אמת שהטיסה הזו נקבעה לפני זמן רב ולא יכולתי לבטלה. חברו נראה כחולם. "פאריז", הוא אומר, ארשת מצועפת על פניו, "פאריז…"

"עיר יפה", אני עונה, בולמת את עצמי מלהעיר את ההערה הלא תורמת שבני עמו השתלטו על חלקים רבים בה ועל שאר המדינה וצרפת הפכה להיות עֲרָבְפָת.

הוא מספר לי שיש לו משפחה בעיר הזו והוא שוקל להגר לשָׁם עם אשתו וילדיו. לשאלתי, הוא מסביר שהמצב לא טוב ואין הוא רואה שום אופק מדיני, שום תקוה. אני נזכרת בהזמנתה של יסמין, העושה באוסטרליה מזה מספר שנים, לבוא אליה כדי להתרחק מהטרוף הנוכחי. היא מוכנה לסדר גם את ילדי ונכדי, הקהילה הישראלית הגדולה תתמוך. אין לי מסוגלות נפשית לנטוש את ארצי. כאן נולדתי וכאן זה המקום שלי ואין בלעדו. הגולה אינה בית, זו גולה.

הם אנשים טובים ושוחרי שלום. אפשר היה לחוש באנרגיות החיוביות שלהם. כל מה שהם רוצים, כך אמרו, זה להתפרנס ושהפוליטיקאים יפסיקו להחריב הכל. יש להם טענות לכל העומדים בראש – הן הביבי (כמובן) והן החמאסניקים. "אתם עשיתם אותם", הם טוענים. "הפוליטיקאים שלכם נתנו להם לעלות".

אין לי ויכוח עם עובדות היסטוריות ועם ההתנהלות הכושלת של ממשלות ישראל לדורותיהן, פרט לזו של רבין. רק מי שרוע בלבו וטמטום במוחו יכול לומר שהסכמי אוסלו לא היו טובים לנו. היתה אז תקוה, היום כבר אין. לא חראם?

התקנת דוד השמש

התקנת דוד השמש

♀♀

בתמצות:

איזה שילוב קטלני זה – הפוליטיקאים הכושלים שלנו והרוצחים הארורים שלהם. איך ישרור שלום?

לשבת לבד בחושך Sitting Alone in the Dark

ובלי להיות אפילו חצי פולניה…

And without being even half Polish…

ברד בקציר

ברד בקציר  13.12.13 Hail in Kazir

זקני כל המקומות בארץ מקמטים את מצחם ואינם מסוגלים להזכר בדבר כזה. החזאית מידעת אותנו שבירושלים ירדו 46 ס"מ שלג והפעם האחרונה שירדו בה מלאן משקעים היתה לפני כמאה שנים והמספר אז היה 43 נקודה משהו ס"מ. שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה שחוינו שיא.

The elders of all places in the country frown and are unable to remember such a thing. The forecaster let us know that in Jerusalem, 46 cm of snow fell and the last time the city had a lot of precipitation was about 100 years ago and the number then was 43 point something cm. Shehecheyanu, who has granted us life, sustained us, and enabled us to reach this occasion when we experienced a record.

נחל איילון עומד לגלוש ולהציף את גדותיו והנתיבים בהיכון סגירה. זקני תל אביב זוכרים מן הסתם את ההצפה האחרונה, לפני מספר שנים. משונה לדבר על מפלס איילון ולא – מה שאצלנו בגדר רפלקס – מפלס הכנרת

Nachal Ayalon (Ayalon River) is about to overflow and flood its banks and lanes on standby to be close. The Tel Aviv elders probably remember the last flood, several years ago. It's weird to talk about the Ayalon level and not – what became a reflex to us – the Kinneret level…

אם יש משהו שאני שונאת, זה קור. לא אכפת לי גשם, אני אוהבת מאוד שלג, אבל הקור…

If there's something I hate, it's cold. I don't care about rain, I love snow very much, but the cold…

הדלתות – רוכבים בסופה

The DoorsRiders of the Storm

לפני 23 שנים, כשהתחלנו לבנות את בתינו בקציר, הוסבר לנו שאם חפצות חיים (קרי: חום) אנו, עלינו להתקין הסקה מרכזית שמופעלת בסולר. מחירי הדלקים היו נמוכים אז, אבל מה שהכריע את הכף, היתה העובדה שמזגני מיזוג האויר לא היו מסוגלים לפעול מתחת לטמפרטורה של 60, כך שלא היה טעם להתקינם אצלנו.

Twenty-three years ago, when we began to build our homes in Katzir, we were told that if we want to live (ie heat), we should install central heating powered by diesel fuel. Fuel prices were low at the time, but what struck the balance was the fact that the air-conditioners were not capable of operating below 60c, so there was no point in installing them.

חורפים רבים חלפו-עברו, רוחות נשבו בעוז בהר אמיר (כ-400 מ' מעל פני הים), מקפיאים את הנפש, אך הפסקות החשמל שמזג האויר זרע לנו פה ושם, לא הפריעו לנו משום שהיה חם. כל עוד היתה ידך משגת לשלם עבור הסולר ו/או הנפט – הבית היה מחומם וזה הרי העיקר.

Many winters passed, winds blew fiercely on Mount Amir (about 400m above sea level), freezing the soul, but the power outages that the weather had hit us here and there didn't bother us because it was hot. As long as you could afford to pay for the diesel and/or oil – the house was heated and that's the main thing.

icy1

לפני שלוש שנים, התעוררנו פתאום וגילינו שמחירי הסולר והנפט להסקה הרקיעו שחקים. למעשה, אני לא הייתי פה, אלא הדיירים שלי הם שהודיעו לי שהחליטו להכניס מזגנים וביקשו את רשותי. מצדי… בביקור מולדת, מצאתי שרוב ותיקי הישוב החליפו את המערכות הישנות במיזוג אויר מרכזי מודרני על חשמל, שמסוגל לעמוד בגבורה בטמפרטורות הנמוכות. אמנם המשאב הזה שאב מהם דמים לא מעטים, אבל זה עדיין זול יותר מהדלקים. החלפתי גם אני.

Three years ago, we suddenly woke up and discovered that the prices of diesel and heating oil became extremely high. In fact, I was not here, but it was my tenants who let me know that they had decided to bring in air conditioners and asked for my permission. I didn't care. On one of my visits (I lived abroad at the time), I found that most of the community's veterans replaced the old systems with a modern central air conditioning system that can withstand bravely at low temperatures. Although this resource drew quite a few moneys from them, it was still cheaper than the fuels. I changed too.

עם המעבר למזגנים, גילינו שהתחממות כדור הארץ מתבטאת גם אצלנו. לי לא ממש חם אף פעם ואני הרי מעדיפה את החום על פני הקור, אבל מסתבר שהקיצים הלכו והתחממו בצורה ניכרת. אם לפני עשר שנים הסתפקו רוב התושבים אצלנו בבריזה שנשבה מן החלונות, הרי שמאז נסגרו הללו בקיץ והמזגנים הופעלו במלוא הקצב. מדאיג, לא?

With the transition to air conditioners, we discovered that global warming is also showing in us. I'm not really hot at all and I prefer heat over the cold, but it turns out that summers have heated up considerably. If ten years ago most of our residents were satisfied with the breeze blowing out of the windows, they have since closed in the summer and the air conditioners have been running at full volume. Worrying, isn't it?

למזלנו, אין הפסקות חשמל רבות, אבל כשזה קורה – זה לא טוב. פתאום את חשה חסרת אונים והקור… מה אפשר לעשות כדי לגבור עליו? מספרים לנו ברדיו ש-30,000 משפחות מנותקות מהחשמל ואין להן חימום כבר 24 שעות. אני לא מקנאה בהן. איך שורדים בקור הזה?

Luckily, there aren't many power outages, but when that happens – it's not good. Suddenly you feel helpless and the cold… What can you do to overcome it? We are told on the radio that 30,000 families are unplugged and have no heating 24 hours already. I don't envy them. How do you survive in this cold?

כתבה קצרה בטלויזיה מראה את מאהל ארלוזורוב ושוכניו. אף מלה מרשויות הרווחה. אף מלה מראש העיר שבמשמרת הזו נעשית החרפה הזו. אף אחד אינו טורח לקחת אותם משם, להעניק להם בית חם ומקום יבש להניח בו את ראשם. לא רק בחורף, אלא בכל ימות השנה. איך זה שבישראל, על סף 2014, עדיין מתגוללים אנשים ברחוב?

A short report on television shows the tent encampment in Arlozorov and its residents. Not a word from the welfare authorities. Not a word from the mayor that in his shift this disgrace is being done. No one bothers to take them away, to give them a warm home and a dry place to lay their heads. Not just in winter, but year-round. How could it be in Israel, on the verge of 2014, people still wallow on the street?

farm1e

במשפט אחד:

הלואי והשבת תעבור עלינו בשלום על אף הסופה הזו ואלה שיושבות לבד בחושך, שאין להן אחות וחברה לסייע, תיוושענה.

In one sentence:

May Shabbat pass on us peacefully despite of this storm, and those who sit alone in the dark, who have no sister and girlfriend to help, will be saved.

ותשליך

ותשליכי חטאייך לכל הרוחות

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם (מיכה ז', י"ט)

אין ים בקציר, גם לא מקור מים אחר, מלבד הגשם שבשמיים, שלדאבוננו יורד עלינו במפלים שוצפים, אף שברחבי הארץ, מחוץ לקציר, זה בא בקושי, במשורה. עד לפני מספר חודשים היתה לנו ועדה ממונה שבראשה עמד עסקן דתי (וברוך שפטרנו מעונשו של הלה!), כך שאפשר להבין שיש מקוה בקציר. מקוה בישוב חילוני… איך מחליפין בה את המים ואיך מחזיקין אותה בצורה כשרה – נבצר מבינתי, אך זה לא ענייני. אם יסגרוה (עם או בלי ע"ה ית') – תהיה לנו הקלה וברכה והמבנה יוכל לשמש לתכלית הרבה יותר יעילה מאשר טבילה מיותרת.

ביאטריס אוהבת לשמור מסורת, כמוני ולקיים מדי פעם מנהגים יפים כדי לזכור את יהדותנו. מה עושות שאין בקציר היכן להשליך את עוונותינו כדי להפטר מהן? ב"ה, אנחנו בואדי עארה וגם לא יום כיפור, כך שאפשר להכנס לאוטו ולנסוע לחוף גבעת אולגה כדי למלא אחר המצוה אחר הצהרים. תכננו לאכול צהרים עם המשפחה ולאחריה לנהור לים על טפינו כדי שיהיה שמייח.

בדרך אל שימור שורשינו, אוחזת ביאטריס בהגה בכיף ובבטחה. אני לא אוהבת לנהוג (בלשון המעטה) ושמחה לשבת לצדה ולהיות ממונה על החלק הבידורי. אני מדליקה את הרדיו על התחנה שמתימרת להשמיע את המוזיקה הכי טובה. אחרי שני שירים, מביטה בי ביאטריס בתוכחה ומבקשת ממני להחליף את הזוועה המשודרת למשהו טוב מזה. חכי, אני אומרת לה, בואי נשמע עוד שיר ונחליט, הרי הם משדרים מגה מרתון במשך יומיים רצופים של 500 השירים הגדולים של שנת תשע"ג, אלה שהושמעו הכי בתחנה במהלך השנה והם צריכים להיות טובים. בסיוע הנוף המדהים, אני מסיחה את דעתה ומגניבה שני שירים נוספים בתקוה שהשממה המושמעת תתחלף כבר. בכל זאת, הם הרי מתימרים להיות תחנה איכותית ואני אשה אופטימית מטבעי ותמיד מצפה שיהיה טוב. אך אללי, לא איכות ולא דומה לה. אינני יכולה שלא לחשוב על המאזינים המסכנים שהיו צריכים לסבול את הקקפוניה הזו במהלך השנה. סוגרת ושמה את המוזיקה שלנו מהנגן – זה תמיד עובד בשבילנו.

מאוחר יותר, בבית, כשאני מכינה את הרשומה הזו, אני מבינה למה סלדנו. בזמן שהדלקתי את הרדיו – שידרו שדרנים שמראש אינני מקשיבה להם. טעמם אינו ערב לי. למה דוקא מהשעה שבה התחלנו את הטקס ועד שהגענו (כבר לא העזתי להדליק את הרדיו על התחנה ההיא) דוקא שידרו אלה שאני סומכת על טעמם המוזיקלי? כאלה החיים – לא תמיד את מקבלת את שאת רוצה/צריכה. העיקר הבריאות.

♀♀

נרקיסי וכלנית מחזיקים את שקית פתיתי פריכיות האורז שביאטריס פוררה בשבילם (היא הכינה מראש קודם לכן) וממתינים בסבלנות שאקרא את הברכה. ההורים מלמדים אותם לומר אמן והטף מפזר את החטאים לכל רוח בשם כל המשפחה. אלה שיש להם כיסים בבגדים, הופכין אותם הפוך היטב ומנערין ככל הניתן כדי להשליך מאיתנו והלאה את כל מה שנדבק במהלך השנה, בתקוה לפתוח חדשה בלי לחטוא כלל.

*

הלואי ושרי הממשלה וחברי הכנסת היו עושים כזאת ומתנערים מרשעותם ומהגזרות שגזרו על עמך התמים, הנאבק לשרוד כנגד כל הסיכויים.

תשליך בחוף אולגה

ויסעו ויחנו

איפה זה הבית?

בית זה מקום להניח בו את הראש אחרי יום עבודה בחוץ.

בית זה המקום בו אנחנו מרגישות שהוא שלנו.

house1

לפני מספר חודשים, הזמינה אותי מישהי (בגילי!) אליה לעשות יחד את השבת. תוך שאנו מתאמות את הזמן, היא הציעה שאכוון עצמי להגיע בשעה מסוימת. זה נראה לי קצת מאוחר ולא סביר וגם קצת נעלבתי שאין היא להוטה להפגש מה שיותר מוקדם. בכל זאת, יום ששי ושתינו הרי פנויות. כבר הייתי במהלך של נסיגה לאחור וּוִיתור על הענין הזה ועליה, כשהיא מצאה לנכון להסביר לי שבימי ששי היא נוהגת לנסוע הביתה ולסעוד את סעודת השבת אצל הוריה.

מאחר ולא נולדתי בריטית, אינני מתבישת לשאול כדי לא להשאיר דברים עלומים (זה הרי לא בריא). לא שאני מקבלת תמיד תשובות, כי משום-מה אנשים מעדיפים להיות מסתוריים, אבל במקרה הזה קיבלתי תשובה ונוכחתי לדעת שהוריה גרים עדיין בבית בו נולדה וגדלה ולכן, אפילו שיש לה בית משלה מזה עשרות בשנים, בית הוריה הוא עדיין הבית. מבחינתה, יש לה שני "הבית".

מסתבר שילדים (וגם בגילאים בשלים למדי) עדיין באים הביתה כשהם מגיעים לבקר את הוריהם, גם אם כבר יש להם בתים ומשפחות משלהם. זאת, אם ההורים ממשיכים להתגורר בבית ילדותם. זה משתנה כשההורים משנים כתובת – אם כשהם עוברים לבית אחר או למקום טוב יותר.

castle2

הדברים הללו צצים לי בימים אלה של נסיון למכור את הבית שלי ולעבור למקום קצת יותר מתאים. תמיד חלמתי לגור ליד הים ואני רוצה להספיק להגשים את זה. אין כמו להתעורר לקול רחש הגלים, לאכול את ארוחת הבוקר על מרפסת העץ כשהכחול משתרע מלוא כל העין וריח המלח באפך, לטייל על החול הרך ולהשאיר את העקבות של שתיכן על החוף הפרטי…

ים אחרי השקיעה

גרתי פה ושם במשך תקופות, גם בחו"ל והאמת היא שבכל מקום הרגשתי בבית, אם כי העוגן העיקרי שלי היה תמיד בביתי בקציר. אולי הגיע הזמן לשחרר?

בית-חוה

ארומה Aroma

Michael Wright – she

הריח שלה נשאר הרבה אחרי שהיא עזבה. ישנם דברים שאינם נמוגים גם אחרי שהם נעלמים פיזית. אני יכולה להריח. אולי אני מדמיינת, אך זה קורה. ריחות נשארים איתי. גם חלומות.

Her smell stayed long after she left. Some things don't fade even after they disappear physically. I can smell. Maybe I imagine, but it happens. Smells stay with me. Dreams too.

קראתי פעם שאנחנו חולמות בשחור-לבן ולא בצבע, שאת זה, האחרון, אנחנו מוסיפות אחרי שמתעוררות, כשנזכרות בחלומותינו. היה זמן שהייתי מנסה לשים לב בזמן שחלמתי אם זה בצבע או בשחור-לבן, אבל עד היום אינני זוכרת את התוצאה/המסקנה, אם היתה לי בכלל.

I once read that we dream in black and white and not in colour, that the latter we add after we wake up, when we recall our dreams. There was a time when I was trying to notice when I was dreaming whether it was in colour or in black and white, but to this day I don't remember the result/ conclusion, if I had any.

אני אוהבת לחלום, לדמיין מה היה אילו, מה יכול היה להיות, מה עשוי לקרות, לחפור מכל הכיוונים ואת כל השוחות האפשריות… פעם אמרה לי מישהי שזה מיותר וחסר תועלת, שחלומות אינם מתגשמים וציפיות יש רק לכריות. ואני חשבתי שציפיות הן שמות של חברות: ציפי א', ציפי ב' וכו'. אפשר לסכם את החויה איתה שנפנפתי אותה מעלי מהר מאוד והיא אינה חלק מחיי. ברוכה שפטרתני מעונשה של זו.

I like to dream, to imagine what it would have been like if, what could have been, what might happen, digging from all directions and all possible trenches… Once someone told me it's unnecessary and useless, that dreams are not fulfilled and expectations… Well, expectations lead nowhere and just bring disappointment. Let's say that I let her go very quickly and she's not part of my life. I'm blessed to be exempt of this punishment of that person.

ביאטריס כמוני, חופרת בחלומות ובמלים, הן של העבר והן של העתיד, אך בניגוד אלי – חיה את ההווה במלוא הקיטור. הווה עליו עמלה לא מעט כדי שיתגשם. אני נשארת בתחום החלומות. התכנונים שלי מעולם לא התגשמו, אף לא בחלקם. החיים שלי יותר ספונטניים. בהחלטה של רגע אני מסוגלת לארוז ולצאת לדרך אם יש כרטיס למטוס הקרוב. ביאטריס צריכה לתכנן, לבדוק אופציות, לודא שהכל יתקתק היטב.

Béatrice, like me, digs into dreams and words, both past and future, but unlike me – she lives the present in full. There was a lot to be done to make her present to come true. I remain in the realm of dreams. My designs never materialized, not even part of them. My life is more spontaneous. In a moment's decision I can pack and set off if there is a ticket for the nearest plane. Béatrice needs to plan, check options, make sure everything is ticking well.

היא באה בפורים, אחרי אינספור הכנות ותכנונים ושאלות והתוויות מסלולי טיול. אמנם יש לה פה משפחה, אך זו בכל זאת ישראל וביאטריס היא בכל זאת תיירת ולא ביקרה כאן יותר מדי פעמים, כך שיש הרבה מה להראות לה.

She came on Purim, after countless preparations and plans and questions and outlining and setting out travel routes. Although she has a family here, but it is still Israel and Béatrice is still a tourist and has not visited here too many times, so there is much to show her.

שבוע של כיף, של קלילות, של חלומות והגשמתם. אני מאווררת את הבית, מניחה לאור השמש לשטוף את הכל בחמימות נעימה. מבעד לניחוח פרי התפוז הבשל שעל העץ בחצרי, אני עדיין מסניפה את הארומה שהיא השאירה אחריה.

A week of fun, lightness, dreams and fulfilment. I air the house, letting the sunlight wash it all in a pleasant warmth. Through the scent of the ripe orange fruit on the tree in my garden, I still sniff the aroma she left behind.

 

בתמצית: ביאטריס, כצפוי, התאהבה בקציר.

 

In Essence: Béatrice, as expected, fell in love with Katzir.

בוקר יום ראשון Sunday Morning

שושנים

קציר. בוקר. יום ראשון. עיניים נפקחות, תרות, מחפשות, תוהות. היא איננה. לא פה. מאז הלכה, נעלם השקע שהכיל אותה. המקום שקט יותר. אני יכולה להמשיך לישון, אך זו ישראל ויש לקום לעבודה. יום חול של תחילת השבוע.

Kazir. Morning. Sunday. Eyes are opened, exploring, searching, wondering. She's gone. Not here. Since she left, the gap that had her, disappeared. The place is quieter. I can continue sleeping, but this is Israel, and one has to get up for work, since it's a weekday, the beginning of our week.

אני חושבת על החיילים ועל הביטוי "שביזות יום א'". גם אני הייתי פעם חיילת, אך בזמני לא היתה שביזות (הסלנג הזה הגיע מאוחר יותר), היתה שגרה צבאית שדי למדנו לאהוב. השביזות צצה שנים רבות אחרי, יחד עם שאר הביטויים החדשים של הדור הצעיר.

I think about the soldiers and their expression referring to "Sunday's misery". I also was a soldier once, but there wasn't any misery; there was a military routine we learned to love. "Misery" appeared many years later, along with the other new expressions of the young generation.

בנזין – יום ששי את יודעת

Benzin – Friday You Know

בוקר בא לעבודה. צחצוח, סלט קטן נחתך דק-דק, לימון נסחט לתוכו, המים בקומקום מבעבעים. פעם הם היו שורקים בצרימה מעצבנת, היום זה חשמלי וכבה מעצמו. שקט יותר. יעיל. נעים. לוא היתה פה, הייתי מוזגת גם לה. היא אוהבת את שלה בלי סוכר. איך אפשר לשתות קפה לא מתוק?

Morning came for work. Brushing, a salad is cut very thin, a lemon is squeezed into, the water in the kettle is boiling. In the past it used to whistle with an annoying grating sound, today it's electronic and turns itself of by itself. Quieter. Efficient. Pleasant. If she was here, I'd pour for her too. She likes hers without sugar. How can one drink a not sweet coffee?

לוא היתה פה, הייתי קוטפת לה שושנה אדומה מהגינה שלי ושמה לפניה, שתשמח, שתחייך. אני אוהבת לראות את העיניים שלה זוהרות, את גומות החן עת שפתיה מחייכות.

Had she been here, I'd pick her a red rose from my garden and put it in front of her, so she would smile and be happy. I like to see her eyes shine, her dimples when her lips smile.

לוא היתה פה.

If only she'd been here.

הוולווט אנדרגראונד – בוקר יום ראשון

The Velvet UndergroundSunday Morning

♀♀

U2 – Sunday Bloody Sunday Live From Slane Castle

לונדון, יום ראשון בבוקר. החלום עדיין נאחז בעיני עת היא מסיטה את הוילון, קוראת לאור לבוא. פתיתי השלג נופלים חרש על החלון הרטוב, נאספים על אדנו. ציפור קטנה רועדת מקור מקישה במקורה על הזכוכית, מבקשת מחסה. היא מקישה חזרה באצבעה והעופית פורשת כנפיה ונמלטת על נפשה. אני מקוה שהקן שלה קרוב ויש לה אל מי לחזור, לחלוק המיה, חום.

London, Sunday morning. The dream still hangs to my eyes while she pushes aside the curtain, calling the light to come in. Snowflakes are silently falling on the wet window, gathering on its sill. A little bird, shivering from the cold, is knocking on the glass with its beak, asking for shelter. She knocks back with her finger, and the little bird spreads its wings and flees for its life. I hope her nest is nearby, and it has somebody to go back to, to share yearning, warmth.

החשמליות – לונדון

♀♀

Marc Lavoine & Souad Massi – Paris

פאריז, Dimanche matin. השלג לא פסק לרדת כל סוף השבוע, מכסה בלובן טהור את הכל. אף שאני אשה של חום וחמסין, של אביב וקיץ, נחמד לי להתעורר מדי פעם בנוף שונה. אין לנו תוכניות לצאת. הזדמנות מצוינת להעמיק את הקשר שלנו.

Paris, Dimanche matin. The snow hasn’t stop falling all over the weekend, covering everything with pure white. Even though I am a woman of warmth and heat-wave, of spring and summer, it nice to wake up in a different scenery occasionally. We don’t have any plans to go out. That's a good opportunity to deepen our relationship.

היה לי קשה להתרגל לעובדה שבחו"ל יום ראשון אינו יום עבודה. אתגר להגיון של המוח שלי (יש לי חדש, רק היום קניתי טרי באיטליז!), שרגיל כי השבוע מתחיל ביום ראשון, ממשיך בשני וכן הלאה, כי יש סדר, הגיוני, קוי, ליניארי. איך יכול שבוע חדש להתחיל מהיום השני שלו? קצרה בינתי. בלוח השנה שקניתי בנכר, אני מוסיפה את התאריכים העבריים ומנסה לתרגל את עצמי לחשוב בלע"ז. אני מניחה שזה ענין של הרגל או של שהייה ממושכת יותר במקום שבו לזמן יש משמעות שונה מאשר זו לה אני רגילה.

It was hard for me to get used to the fact that Sunday abroad isn't a working day. It’s a challenge to the logic of my brain (I have a brand new, since I bought a fresh one today at the butcher's). My brain is used to the order of the days in Hebrew Sunday is called "first day", Monday is "second day", and so on – third, fourth, fifth, sixth, and Saturday is Sabbat. So there is order, it's logical, it's linear. How can a new week start from its second day? It's beyond my comprehension. I add the Hebrew dates in the calendar I bought abroad, and try to exercise thinking in a foreign language. I guess it's a matter of habit or of a longer staying in a place where time has a different meaning than the one I'm used to.

Catherine Deneuve & Malcolm McLarenParis Paris

פאריז-פאריז. ימי ראשון של התכרבלות לקראת החזרה הביתה ביום שלמחרת.

Paris-Paris. Snuggling Sundays, preparing to go back home the next day.

♀♀

מו ופו בשושנים

ערב שבת Shabbat Eve

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם…

Yom hashishi vayechulu hashamayim veha'aretz vechol tezva'am…

the sixth day. And the heaven and the earth were finished and all their host…

קציר (אצלי)

בוקר. אחת-עשרה. חמים. נעים. השמיים כחולים יפים, מכוסים במשיכות קלות של צבע לבן פה ושם. נוצות, אפילו לא עננים. ההורוסקופ ברדיו מנבא זוגיות. יפה. הגיע הזמן. אולי יתמזל מזלי ואזכה להשתקע עם מישהי נורמלית?

Morning. Eleven. warm. Pleasant. The sky is beautiful blue, covered with slight strokes of white colour here and there. Feathers, not even clouds. The horoscope on the radio predicts parity. Nice. It's time. Maybe I'll be lucky and get settled in with somebody normal?

העלים בחצר נאספים אל שקיות הניילון בשורה ישרה ליד הגדר הפונה לסמטא. שכנה עוברת ומציצה לעברי, עיניה מחייכות. "סיימת? המסדר כבר ערוך ומוכן או שיש לך עוד עבודה?"

אני מחייכת חזרה. "טרם, המפקדת. יקח לי עוד כשעה, המפקדת."

"שעה זה בסדר מבחינתי, חיילת", היא משחקת איתי, "אמתין לך בחצרי, העלים שלי צועקים 'הצילו' וישמחו לאיסופם."

נחמד. יש לי עבודה. בצוק העתים, עוד כמה גרושים תמיד ברוכים.

The leaves in my yard are collected in the straight-lined plastic bags by the fence facing the alley. A neighbour walks by and glances at me, her eyes smiling. "Are you done? Is the order prepared and ready or do you have more work?"

I smile back. "Not yet, ma'am. It'll take me about an hour, ma'am."

"An hour is fine for me, soldieress," she plays along, "I'll wait for you in my yard, my leaves are screaming 'H-E-L-P' and would be happy to be collected."

Nice. I have work. In hard times, a few more pennies are always a blessing.

אחר הצהרים. שלוש. היא מוזגת לי עוד מקנקן המיץ שהוציאה אלי ומשקה אותי שוב ושוב לבל אתיבש חלילה. שורת השקיות המלאות מחכה בצייתנות שאקח אותן לנקודת האיסוף. אני לוגמת ולוגמת, הצמאון גדול. אמנם עלים, אך זו בכל זאת עבודה פיזית, זה הרי לא ישיבה מול המחשב. היא מעמיסה על עצמה חלק מהשקיות ומלוה אותי לשדה שליד.

Afternoon. three. She pours me more from the jug ​​of juice that she took out and watered me over and over again. The line of the full bags, obedience awaits me to take them to the collection point. I drink and drink, the thirst is huge. Although leaves, but it is however a physical job, it is not sitting in front of the computer. She loads some of the bags on her shoulder and walks me to the nearby field.

בדרכנו חזרה היא כורכת זרועה סביבי. "הכנתי לך מגבת, באה להתקלח אצלי?"

אני מביטה בעיניה המזמינות. למה לא? תמיד נחמד לקבל בונוס על השכר המוסכם.

On our way back she wraps her arm around me. "I prepared a towel for you, are you coming to shower with me?"

I look into her inviting eyes. Why not? It's always nice to get a bonus on top of the agreed payment.

החזנית עדי ארד – שים שלום (משפחת מלבסקי)

Cantor Adi Arad – Shim Shalom (Bring Peace – Malavsky Family)

***

תל אביב (אצלה)

יום ששי, יום קצר. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. אני מתקשרת אליה מנתניה, מציינת את מיקומי כדי שהיא תנווט אותי מביתה אליה. למרות שאני מעדיפה את הנסיעה בתחבורה הציבורית, לקחתי את המכונית, כי אין אוטובוסים זמינים אליה.

Friday, a short day. She invited me to her for the weekend. I call her from Netanya, indicate my location so she will steer me to her from her home. Although I prefer public transport, I took the car because there are no buses available to her.

היא מעבירה אותי את הדרך. פגוש עוקב פגוש, הכבישים עמוסים לעייפה ואני מנווטת אל דרכי אליה בזהירות לפי הוראותיה. הימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, מי חלמה אז על נווטנים? היא מכוונת אותי לפנות בצומת ההיא, בפניה השלישית ימינה, אחר כך מיד שמאלה ושוב שמאלה והנה היא מודיעה לי שאני כמעט אצלה ושהיא יורדת לרחוב לחכות לי. הלב שלי הולם בחוזקה. המכונית שלי קרבה ובאה והנה היא – מצביעה על מלבן חניה פנוי, אזור חופשי מעינא בישא של הפקחים.

She takes me through the road. A bumper follows another, the roads are very busy and I navigate my way to her carefully according her directions. The early days of cell phones, who then dreamed of navigators? She directs me to turn at that junction, at third turn right, then immediately left and again left, and here she informs me that I'm almost there and she goes down to the street to wait for me. My heart is pounding hard. My car is coming close and here she is – pointing to a free parking rectangle, a free zone from the inspectors' bad eyes.

חגית כפיר – אנא בכוח

Hagit KfirAna Be'cho'ach

היא אוחזת בידית דלתי ופותחת לי אותה. אני יוצאת אליה. מביטה בעיניה. היא בעיני. כל העולם שלי מתמקד בה. בקסם שהיא. מחייכות. מוציאה את התיק שלי. היא אוחזת בידי ואנחנו עולות אל דירתה. אל מרחב המחיה שלה, שיהפוך גם שלי במהלך החודשים הבאים.

She holds the door handle and opens it for me. I go out to her. I look into her eyes. She looks at mine. My whole world focuses on her. On the magic that she is. We are Smiling. I'm taking out my bag. She takes my hand and we go up to her apartment. Into her living space, which will become mine over the next few months as well.

הלילה הראשון שלנו. היא הזמינה אותי אליה לסוף השבוע. לא היה כל כך קל. לא ידעתי מה עושות. לא ידעתי אם ארצה… מה ארצה… מה תרצה היא… הזכרונות כל כך חיים. אפילו עכשו, מבעד לשנים.

Our first night. It wasn't so easy. I didn't know what to do. I didn't know if I want… What I want… What she wants… The memories are so vivid. Even now, through the years.

היא פותחת את הדלת, מצדדת עצמה ומזמינה אותי פנימה. ומהרגע שהדלת נסגרת… א-לוהימה, היש עוד משהו בעולם שישוֶה למה שהיה בינינו? ומה לא היה בינינו? דם ואש ותמרות עשן. היא ואני בתוך ענן לבן. נושכת את שפתי עד זוב דם עת היא מחוללת ומפליאה בי את אהבתה. האש הבוערת בנו, הלהבות הלוהטות, הסדינים המתלקחים. והעשן. הו, העשן… המיתמר לו מעלה-מעלה דרך שבעת הרקיעים, מגביה אותנו אל ספֵרות שלא ידעתי על קיומן מעודי.

She opens the door, sidles herself, and invites me inside. And from the moment the door closes… Oh my goodness, is there anything else in the world that is equal to what was between us? And what wasn't between us? Blood and fire and smoke transformers. She and I in a white cloud. Biting my lips till bleeding while she engenders and amazes me with her love. The burning fire in me, the blazing flames, the flamed burning sheets. And the fire. Ho, the fire… That transcends up and away through the seven skies, elevating us to spheres I never knew existed before.

ואחר כך, בטרם שקיעה, היא מדליקה את הנרות ומקדשת לנו את השבת.

And afterwards, before sunset, she lights the candles and blesses the Sabbath for us.

***

לונדון (אצל מאן דהיא)

"ועכשו, למזג האויר: 9 צלזיוס, יום צונן וקר ברוב בריטניה כיום וגם מחר."

נובמבר בלונדון. התחזית אינה מבטיחה טובות. אני מתגעגעת ארצה, אל החום והאור. ארץ עגמומית כל-כך, איך אפשר לחיות בה? אבל עובדה שיש חיים גם באלסקה, לא עלַי ולא עלֵי מי שמעדיפה אביב וקיץ. לי אין מושג איך אפשר לחיות לאורך זמן בלי שמש זורחת, מאירה.

London (at somebody)

"The weather next: 9 Celsius, cold breezy day for most of the UK today, and tomorrow as well."

November in London. The forecast does not promise too much good. I miss my country, the heat and the light. England is such a gloomy country, how can one live in it? But the fact is that there is life in Alaska too, not for me, nor for who prefers spring and summer. I have no idea how can somebody live for long periods of time without a bright, shining sun.

ישנן תנועות ופעולות שאת עושה בארץ מסוימת ובאחרת לא. בלונדון, הדבר הראשון שאת עושה בבוקר אחרי שאת קמה, זה להסיט את הוילונות כדי לאפשר לאור להכנס. לא שיש מזה הרבה, אבל גם מעט עוזר. בארץ, למי יש וילונות? לנו יש תריסים, להם אין.

There are moves and actions that you do in one country and in another you don't. In London, the first thing you do in the morning after getting up is to remove the curtains in order to let light in. Not that there is much of it, but also a little helps. In Israel, who has curtains? We have shutters, which they don't have.

החשמליות – לונדון

HaChashmaliot – London

אני שומעת אותה מתנועעת בחדר, עוד מעט ירחש הוילון המוסט, אולי תפקוד אותנו איזו קרן שמש בודדה שתואיל לבצבץ מבעד לעננים הכבדים הממטירים עצמם לדעת מזה כמה ימים. קר וסוער ברחבי הממלכה ומחר אין שינוי.

I hear her moving in the room; soon, the sizzling of curtain being pushed will be heard, maybe a single ray of sunlight will burst through the heavy clouds that have been raging for a few days. It's cold and stormy throughout the kingdom and no change tomorrow.

אני שומעת אותה מניחה את מגש ארוחת הבוקר על שולחן הצד, חשה את המיטה מתקמטת במקום בו היא מתישבת לידי, גוהרת אלי. שפתיה חמות על שלי, גופה נלחץ אלי. חמדת אין קץ אופפת אותי.

לא בא לי לצאת מהמיטה.

I hear her putting the breakfast tray on the side table, I feel the bed creasing where she sits herself next to me, stoops to me. Her lips are warm on mine, her body pressed against me. Endless delight envelopes me.

I don't feel like getting out of bed.

החזנית והזמרת עדי ארד – אדאג'יו (אלבינוני)

Cantor and singer Adi Arad – Adagio (Albinoni)

 

הגרסא התמציתית:

עייפתי. מי יתנני כבר שבת אצל האשה האחת והיחידה?

The concise version:

I am tired. When will I be blessed to celebrate the Shabbat with the one and only woman already?

חפירות:

  1. שירים לשבת יוטיוב
  2. היום יום ששי רינת גבאי
  3. שבת בבוקר באנימציה
  4. נעילה פרק מספרי "אחלמה"
  5. עלי לונדון סיפורים והרהורים על חוויותי בלונדון

השבת

The Sabbath

משיב הרוח ומוריד הטל

בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזּאת. וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטובָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׂבַּע אֶת הָעולָם כֻּלּו מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכותֶיךָ וּמֵעשֶׁר מַתְּנות יָדֶיךָ. 

זה לא היורה, הזרזיף הזה. אלה סתם טיפות מעצבנות שאפילו אינן משיבות את הנפש. זה התחיל בשמש מחייכת, אז שמתי מכונה. כשזו סיימה את פעולתה, זרחה עדיין השמש ואפילו הבטיחה ליבש את הכביסה, אז תליתי. אמנם השמש הטובה הבטיחה (אם כי לא נדרה) ואני מאמינה שעשתה כמיטב יכולתה, אך כוחות טבע אחרים גברו על כוונותיה הטובות. שתינו, השמש ואני, לא לקחנו בחשבון את תפילת הגשם.

לקראת השעה עשר שמנו פעמינו לבית הכנסת לשמוע את סיום הקריאה בתורה והתחלתה מחדש. בשבילי זה מחזה מרגש שטרם חויתי וחשבתי שהגיע הזמן. בית הכנסת המאולתר והרחבה שלפניו מלאים עד גדותיהם והמוני בני ובנות קציר מתגודדים סביב, גולשים אל כר הדשא הרחב ועומסים אף את חורשת הזיתים. מורין אוחזת בידי בחוזקה לבל נאבד זו לזו בהמון החוגג. לקח הרבה זמן עד שמצאנו זו את זו ואני מקוה (בתקוה שזה הדדי) שזהו זה ואפשר לברך על המוגמר. למלוא כל העין המון הומה אדם, חוה וטף, בעיקר אלה האחרונים, זאטוטים המתרוצצין בין רגלי החוגגין, אוחזין בַּדֶדֶל. אצל המהדרין, נעוץ בְּדִדְלם תפוח ירוק או אדום, בהתאם לעץ הגדל בחצר ביתם.

 

את תפילת הגשם נהוג לומר לאחר תפילת מוסף ואת הבקשה לגשם רק שבועיים אחרי, כדי שעולי הרגל לירושלים לרגל חג הסוכות יספיקו להגיע לבתיהם לפני שיחלו הגשמים. אינני בקיאה במנהגים דהיום, אם הללו השתנו (נראה לי שלא, בעיקר אצל האורתודוקסים) ואם אין דוחין יותר את בקשת הגשם בזמננו המודרניים, שהרי אין הצליינים העבריים מגיעין לירושלים ויוצאים ממנה על גבי הבהמות המצויות, אלא באמצעי תחבורה חדישים יותר. בכל אופן, גם בלי הבקשה המפורשת, התחשרו פני השמיים והעננים באו וטרפו את הקלפים, כלומר: נשבו לי בכבסים שהיו כבר כמעט יבשים והרטיבו להכעיס. באו כולה לחמש דקות, טפטפו, אפילו לא התכוונו להרוות את הצמחים, רק להרטיב את הכביסה. להכעיס.

 

שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זו מִכָּל דָּבָר רָע. וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טובָה וְאַחֲרִית שָׁלום. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירותֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצון בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלום. כַּשָּׁנִים הַטּובות לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:

הגרסא החגיגית:

אין זו סתם אגדה בקציר, אלא אמת לאמיתה, עובדה שבעובדות, שכאשר אני תולה כביסה (בעיקר בסתו ובחורף, אך קורה גם באביב) – מזדרזים העננים להגיע כדי להמטיר עליה מזרזיפיהם.

חפירות:

  1. פיוטי גשם ויקיפדיה
  2. תפילת הגשם אתר איגוד בתי הכנסת העולמי
  3. תפילת הגשם דעת אנציקלופדיה יהודית
  4. תפילת מוסף ויקיפדיה
  5. מבחר דגלי שמחת תורה באתר של רונית דגלי אומות
  6. שלום עליכם סיפור הדגל (טרם מצאתיו, אין ברשת!)
  7. טופלה טוטוריטו – תאטרון תאיר

הזכרת נשמות

כל הבוקר חלמתי עלייך בהקיץ. יושבת בבית הכנסת בעזרת הנשים, בלית ברירה, כי אינם ליברלים פה בקציר, מיחלת שבעתיד תבוא הקידמה גם לכאן. שתי גבעות מיושבות יש לקציר ועוד היד נטויה – גבעה שלישית עומדת בפני אכלוס. ארבעה בתי כנסת יש לנו, שניים בגבעה המרכזית ושניים במערבית: אחד מרכזי, רשמי; השני נבנה לזכר חלל שנרצח בפיגוע; השלישי הוקם על גגו של בית, כדי שגם בגבעה שלנו, המערבית, יהיה בית כנסת והרביעי מתמלא בחגי תשרי מתוך יוזמה אישית של אחד התושבים המשמש כחזן. כל הארבעה שייכים לזרם הספרדי. באף אחד מהם אינני מוצאת את מקומי. כאשר מדירים את הנשים לשבת מאחור ואיננו מורשות להשתתף בפועל בטקסים – מבחינתי זה מוקצה.

Arthur Honegger – Symphony No. 3 "Liturgique": I. Dies irae

אבל יום כיפור, אין לי מנין בביתי אחרי שהכל פרחו להם מהקן ואני חשה צורך להזכיר את הנשמות היקרות לי, כך שאני שמה עלי בגדים לבנים, נעליים בצבע זהה ושמה פעמי לבית הכנסת הקרוב לביתי (הכל הרי יחסי). שלא כמו בנכר, כאן אין צורך לחלל החג בנסיעה אל בית הכנסת הליברלי המרוחק.

לוא יהי – חוה אלברשטיין

מצבת הילדים על האופניים דלילה למדי. אולי משום שעת הבוקר המוקדמת להם. הרי הזיזו את השעון וכל העם טרוט-עיניים מחוסר שינה, קל וחומר הטף. יום כיפור הינו הזדמנות להשלים שעות שינה. האויר מלטף אותי ברכות, נושמת מלוא ריאותי, מברכת על הצחות, למרות המחצבה שלמרגלות ההר שלנו. אולי שמו איזה מטהר אויר בדרך אלינו ועכשו יש פחות גרגרי אבק להאבק בהם כשנושמות. אולי בשל הרוח הקלה המזיזה את הניצב בדרכה.

היא עומדת בחוץ, מהססת. אינני מכירה אותה. בכל זאת, 800 משפחות, הרי אי אפשר להכיר את כולן.

"זה הבית כנסת פה?" המבטא שלה מוכר לי, כמו אצל היהודים בנכר הלומדים אצלי עברית. אין זה משנה כמה שאטרח על תרגול ועוד תרגול ועוד ועוד – אי אפשר לעקור מן השורש את מה שהם גדלו עליו כל חייהם.

"אינגליש?" אני שואלת, חסה על שיניה לבל תשָׁברנה.

"?American, from the States. Is this the Synagogue"

אכן הסינאגוג, אני מאשרת, למרות שחזיתו אינה מגלה את שזה צופן. "אִיטְס אוֹן דֶה רוּף."

גבותיה מתרוממות בתהיה: "?How do you get there"

"קָם וִויד מִי, אַיְים גוֹאִיְנג דֶר טוּ", אני מחוה בידי, מורה לה לבוא אחרי.

גברים עטופי טליתות מתאווררים בחצר, ממלמלים פסוקים, חוזרים אחר הקולות העולים מתוך הבית.

"אני באתי בשביל האזכרת נשמות", היא מסבירה, "זה עכשו, כן?"

"עוד כמה דקות", אני עונה, מתורגלת. באתי קצת מוקדם כדי להיות על הצד הבטוח. אף פעם אינך יכולה לדעת מה הקצב של התפילה שלהם. לפעמים זה יכול להיות אטי, לפעמים מהיר וחבל לפספס, אם כבר טרחתי לצאת מהבית.

אנחנו מתמקמות בעזרת הנשים, מאחור. מיזוג האויר מקפיא לי את העצמות ואני מקוה שזה לא יארך זמן רב. סיביר בקציר אינו מתאים לי. במנותק מהארוע שלשמו התכנסנו, מתנהלת בין "הבנות" שיחה ערה על השינויים האחרונים שחלו אצלנו. עברנו משלטונו העקר של הדתי שניהל את המועצה שלנו, למועצת מנשה, בה בעצם התחלנו, כשקציר נוסדה. רוח חדשה מנשבת אצלנו, גם השירותים החלו לפעול והרחובות פתאום נקיים.

"שששש!!!" מהסים אותנו מקדימה, "הזכרת נשמות!"

אנו עוברות מיד לדום, דממה מוטלת בבית הכנסת. היא פותחת את הסידור שלה בעמוד אותו סימנה מבעוד מועד ועוקבת אחרי התפילה באותיות האנגליות המדברות עברית. סביבנו עולה רחש, כל אחת לוחשת את השמות היקרים לה, דמעות זולגות להן חופשי, מטפחות מקנחות, מנגבות, אך אינן מנחמות. הגעגועים לאלה שאינם איתנו גואים ועולים.

עושות את דרכנו החוצה, עשינו את שלנו. אני נושמת לרווחה. חמימות נעימה עוטפת אותי אחרי הקור המקפיא ששמחתי להשאיר מאחור.

"Was freezing there", היא מעירה.

"יֶס", אני מסכימה, "הוֹרִיבְּל!"

לנעילה אנחנו מביאות איתנו מראש רדיד. הייתי מביאה מעיל, אבל הסתפקתי במשהו צנוע יותר.

לשנה טובה תכתבנה ותחתמנה!

שעת נעילה – שירים ליום כיפור

בתמצות:

"אוף, לא מיצינו כבר את היום הזה?" ציטוט מהפייסבוק של מאן דהוא בדיווחו הישיר בצהרים מבית הכנסת באמצעות Wi-Fi. מזל שיש סמרטפון זמין…

חפירות:

  1. ארתור הונגר ויקיפדיה
  2. סימפוניה מס' 3 בשלמותה יוטיוב
  3. הונגר סימפוניה מס' 3 תאור באנגלית ויקיפדיה
  4. הזכרת נשמות ויקיפדיה