ארכיון תג: ראש השנה

החלטות Decisions

 Decisions – Borgore feat. Miley Cyrus

לכבוד השנה החדשה אנו שוב מתישבות לשולחן ועורכות סיכומים של "מה היה לנו פה" ומחליטות החלטות. חלק מהן אנו מעבירות מהשנה שעברה וחלק חדשות.

For the New Year, again we sit at the desk and sum up last year, making decisions. Some of them, decisions we couldn't fulfil, we transfer from last year. Some are new.

העיקר שתהיה שנה טובה ומתוקה.

The main thing is to have a good and sweet year.

Dionne Warwick – I'll never fall in love again

לא היית צריכה You Didn't Have To

 

שמוליק סגל – רונדו בונבוניירה (1989)

פתאום כולן נהיו לי פולניות: "לא היית צריכה!" הן אומרות לי וחוזרות ואומרות: "תודה רבה, אך לא היית צריכה!"

All of a sudden everybody turned to be "Polish": "You didn't have to!" They tell me and repeat: "Thank you very much, but you didn't have to!"

"ודאי שלא הייתי צריכה", אני עונה להן, "אף אחד לא הכריח אותי, אבל אני אוהבת אותך ולכן רציתי לתת לך את המתנה הזו."

 "Of course I didn't have to", I answer, "nobody forced me, but I love you and I wanted to give you this gift."

אני אוהבת לתת מתנות. בכל פעם שאני רואה משהו שמוצא חן בעיני, אם זה ברשת או בחנות אמיתית, אני מיד מדמיינת לעצמי למי ולאיזה ארוע זה יכול להתאים ומי ישמח לקבל את זה. כך אני אוספת מתנות מבעוד מועד לכל מי שאני אוהבת – משפחה וחברות – ותמיד יש לי משהו מתאים לתת, גם אם זה בהתראה קצרה.

I love giving gifts. Each time when I see something that I like, weather on the internet or in a real shop, I immediately imagine to whom and on which event it might be suitable, and who would be happy to receive it. That is how I accumulate gifts in advance for the people I love – family members and friends – and I always have something appropriate to give, even if it's on a short notice.

בשנים האחרונות, מלבד למשפחתי ולחברותי, אני נוהגת לתת מתנות לראש השנה גם לנשים חדשות שנכנסו לחיי במהלך השנה האחרונה, הראויות לכך. מי שאני מוצאת שהן טובות לב, שאני רואה בהן תכונות חיוביות של כנות, רצינות, חזון – אני חשה צורך להביע את הערכתי אליהן, גם אם הן אינן חברות שלי, אלא מכרות שאני פוגשת אחת לתקופה, כמו מוכרות בסופר שמחייכות אלי עם כל הלב כשאני מגיעה ועוזרות לי באדיבות כשאני פונה אליהן לסיוע. אני חושבת שחשוב להראות להן שאין הן שקופות, שאני מעריכה את עבודתן ואת יחסן הנאה ללקוחות.

In recent years, except of my family and friends, I give gifts for Rosh Hashanah also to new women who came into my life during the last year, who deserve this. Women that I find to be kind, that I can see their positive attributes like sincerity, seriousness, vision – I feel the need to express my appreciation for them, even if they are not my friends, but acquaintances that I meet once in a while, like salespeople in the supermarket who smile at me with all their heart when I arrive, and kindly help me when I ask for their assistance. I think that it's important to show them that they aren't transparent, that I appreciate their work and their nice approach to the customers.

אני אוהבת לתת מתנות גם לעצמי. היום, בשיטוטי לחפש נייר עטיפה שאזל לי, ראיתי משהו נחמד ומיד ידעתי שאני רוצה אותו, כי יש לי היכן לשלבו בדירה. גם לי מגיעה מתנה לראש השנה. הייתי קונה מיד, אך הבעיה היתה עם המחיר. זה במבצע של 40% הנחה ובמחיר של 960 ₪. באתר כתוב שזה 499.90 לחברי מועדון. אם תמצאנה איך מצטרפות למועדון שלהן – ספרנה לי ואשמח מאוד. תודה מראש.

I like giving gifts also to myself. Today, while wandering around to find wrapping paper I ran out of, I saw something nice and I knew immediately that I want it, since I know where it fits in my apartment. I too deserve a gift for Rosh Hashanah. I would have bought it right there, but the price was a bit of a trouble. It is on sale, 40% off, and costs 960 ISL. On their site it says 499.90 ILS for club members. If you can find how to join their club – please let me know and I'll be happy. Thank you in advance.

תא טלפון אדום ביום גשום בלונדון Red telephone booth on a rainy day in London

תא טלפון אדום ביום גשום בלונדון Red telephone booth on a rainy day in London

 

 

היקום ראה וינוס The Universe Saw and Fled

בצאת ישראל ממצרים – בתוך הים

B'tzet Yisrael – Under the sea

א  בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; בֵּית יַעֲקֹב, מֵעַם לֹעֵז.

1 When Israel went out of Egypt, the house of Jacob from a people of foreign language;

ב  הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל, מַמְשְׁלוֹתָיו.

2 Judah was his sanctuary, and Israel his dominion.

ג  הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס; הַיַּרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר.

3 The sea saw it, and fled: Jordan was driven back.

ד  הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים; גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.

4 The mountains skipped like rams, and the little hills like lambs.

ה  מַה-לְּךָ הַיָּם, כִּי תָנוּס; הַיַּרְדֵּן, תִּסֹּב לְאָחוֹר.

5 What ailed thee, O thou sea, that thou fleddest? thou Jordan, that thou wast driven back?

ו  הֶהָרִים, תִּרְקְדוּ כְאֵילִים; גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.

6 Ye mountains, that ye skipped like rams; and ye little hills, like lambs?

ז  מִלִּפְנֵי אָדוֹן, חוּלִי אָרֶץ; מִלִּפְנֵי, אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.

7 Tremble, thou earth, at the presence of the Lord, at the presence of the God of Jacob;

ח  הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם; חַלָּמִישׁ, לְמַעְיְנוֹ-מָיִם.

8 Which turned the rock into a standing water, the flint into a fountain of waters.

[תהלים קי"ד  Psalm 114]

חשבתן על זה שבניסן יצאנו ממצרים כדי שנוכל לחגוג את ראש השנה בישראל? אז למה נמלטים המוני בית ישראל מהארץ בחגים?

Did you think about the fact that on the month Nissan we left Egypt so we could celebrate Rosh Hashanah in Israel? So why do masses of Israelis flee from their country on the holidays?

היה לי יום טוב I had a good day

The list by Yuval Abramovitz

מישהו אמר עלי שאני פטליסטית. לא מישהו חשוב וגם מה שאמר אינו נכון כלל. אני מאמינה שאם משהו צריך לקרות – זה יקרה ואין לזה שום קשר לסדר כלשהו, כי הכל כאוס אחד גדול.

Somebody said about me that I am a fatalist. I believe that is something was meant to be – it will happen, and this doesn't have to do with any order, since everything is one big chaos.

הייתי צריכה לנסוע לתל אביב כדי לקחת חבילת ספרים גדולה שהזמנתי למתנות לָחַג למשפחה ולחברות. יש אוטובוס מליד מקום מגורי ישיר לקניון עזריאלי, שם חיכתה לי ההזמנה. לקחתי את מזוודת הטרולי כדי לארוז בתוכה את הספרים שקניתי וברוח טובה ואופטימית התיחסתי לזה כאל הרפתקה ויצאתי לדרכי.

I had to travel to Tel Aviv in order to take a big package of books I ordered as gifts for my family and friends for the coming holiday (Rosh Hashanah). There is a bus directly from where I live to Azrieli Center, where my order waited for me. I took my trolley in order to pack in it the books I bought, and I went on my way with a good and optimistic spirit, thinking of it as an adventure.

אמי זצ"ל נהגה לומר שכשיוצאים לדרך, יודעים את שעת היציאה, אך לא מתי חוזרים. מה שנכון. אתמול, אחרי שקבעתי את האיסוף להיום, נשלח אלי סמס האומר שחבילת הצעצועים שהזמנתי עבור הנכדים אמורה להגיע אלי היום בין השעות 14-10. בדיוק בשעות בהן אני אמורה להעדר מן הבית. תכננתי לצאת ב-11 ולחזור בסביבות שלוש-ארבע אחר הצהרים.

My mother of blessed memory used to say that when you go out, you know the time, but not when you supposed to be back. That is true. Yesterday, after I set up the collecting for today, I got a text message that said that the parcel with the toys I ordered for my grandchildren is supposed to arrive today between 10-14. Exactly the time I wasn't supposed to be at home. I planned to go out at 11 and be back around three-four in the afternoon.

התקשרתי לשוקי הבלדר והלה הצטער לשמוע על העדרותי בדיוק בשעות שהוא אמור להגיע אלי עם החבילה. משום שאנו מכירות מהשליחויות הקודמות שלו אלי, הוא הבטיח להשתדל לשים אותי אחרונה ולהניח את החבילה על סף דלתי. אף אחד לא יגנוב אותה עד שאגיע.

I called Shuki the courier, who was sorry to hear of my absence exactly at the time he was supposed to arrive with the parcel. Since we know each other from his previous deliveries to me, he promised to try and put me last, and put the parcel on my door's threshold. Nobody would steal it until I'll arrive.

ישנם ימים בהם הכל הולך חלק ובצורה מעוררת התפעלות על היקום או הגורל שבחרו להאיר לך פנים. חילקתי את הדרך לארבעה שלבים, כדי שבכל אחד מהם אוכל לנשום לרווחה ואוכל לומר לעצמי: "השלב הזה נגמר ועכשו נותרו…" מנסיון, זה עוזר כשיוצאים להרפתקה עלומה. מבחינת מספר הספרים, ידעתי שהם יכנסו למזוודה הזו, משום שאני עצמי הובלתי ללקוחות מספר כזה של הספרים שלי שהוזמנו. וי על הקטע הזה. התעלומה היתה מה משקלם של הספרים שהזמנתי ואם אוכל לסחוב את כולם. תכננתי, שאם יהיו כבדים מדי, אקח חלק ואת השאר אבוא בפעם אחרת. יש לנו זמן עד החג.

There are days where everything goes smoothly and with amazement regarding the universe or fate that chose to be nice to you. I divided the way into four stages, so I'll be able to breath in relief at each one of them and I'll be able to say to myself: "this stage is over and now what's left is…" From my experience, I found that it helps when going out to an unknown adventure. As for the number of books, I knew that they will fit into this trolley, since I myself delivered to my customers the same number of my books that they ordered. Tick of this issue. The mystery was what is the weight of the books I ordered and if I'll be able to schlep them. I planned, that if they will be too heavy, I'll take a part, and I'll come back for the rest another time.

ב' דראש השנה התשע"ז Rosh Hashanah 5777

מי יתן ולא נחסר דבר ונתברך בשפע של טוב יותר ממספר גרגרי הרימון May we not want, and may we be blessed with good abundance more then the number of the pomegranate's cresses

מי יתן ולא נחסר דבר ונתברך בשפע של טוב יותר ממספר גרגרי הרימון   May we not want, and may we be blessed with good abundance more then the number of the pomegranate's berries

הכל עוסקין בסיכום השנה שחלפה ובחלומותיהן ובשאיפותיהן לשנה הבאה עלינו לטובה.

All are busy with summing the passing year and with their dreams and ambitions for the coming year, may it be good to us.

נינה

שנה נוספת עברה לה בדי עמל. הדברים חזרו למסלולם והעובדים הפסיקו עם השטויות שהיו להם בראש מלפני חמש שנים. הכל חזרו לתלם שלהם. למען האמת, הם מעולם לא היו ממש מחוצה לו, סתם איזה קומץ תמהוני עשה שרירים ונעלם חיש מהר. חלק הגיע לכנסת, שם הוא יושב בשקט יחסי, ורק לפעמים עושה גלים כדי שלא יגידו שברגע שהגיע לשררה, הוא התקרנף. אולי זה בכלל בעידודו של נתניהו, מי יודע את האמת? מה הוא הבטיח להם כדי שיתנהגו כפי שהם נוהגים, כמו עדר של כבשים שקטות?

לרגע קצרצר, היה אז חשש שהעם יתמרד ויוריד את הממשלה ואפילו יחליף את חבריה באחרים, אך המציאות היא שאף ישראלי אינו מוכן ללכת עד הסוף. הם גיבורים במלחמות נגד הערבים, אך לא ממש אמיצים או מתאמצים יותר מדי כשמדובר בחיי היומיום שלהם. לי זה הרי לא משנה, כי כסף יש לי יותר מכפי שאני יכולה לספור. אני גם לא מסוגלת לבטא את המספרים שרואי החשבון מראים לי. בדולרים.

אז הורידו איזה טייקון או שניים כדי להראות יעני שעושים משהו למען העם, אך עדיין נשארנו אותן קומץ משפחות במעגל הסגור שלנו ולא ניתן לאף אחד להזיק לנו, בטח לא הממשלה. הצחיק אותנו ש"חגגו" חמש שנים למחאה החברתית, מאוד גיחכנו, איזו מחאה (כולה כמה הפגנות פה ושם) ואיזו חברתית בחברה שסועה כל כך, מפולגת לכל כך הרבה שבטים. לפני חמש שנים היו אוהלים והרבה מאוד דיבורים, אך מעשים ושינויים גדולים הם לא הניבו. למזלנו.

מאחלת לעצמי ולמשפחתי שהשנה הבאה עלינו לטובה תמשיך את מה שהיה לנו בשנה שעברה ושנכפיל את מה שיש לנו. אמן, ורק שנהיה בריאים!

Nina

Another year passed with quite hard work. Things are back on track as our workers stopped the nonsense they had in their heads five years ago. Everyone got back to work as they were. Nobody got any raise, nobody achieved anything. A handful of weirdos tried to show some muscles, but disappeared very quickly. Some got into the Knesset, where they behave like lambs. Occasionally, very rarely, they make some waves or slightly rock the boat to show the people that they hadn't become defiled after they came to power. Perhaps all of this is encouraged by Netanyahu, who knows the truth? What did he promise them that cause them to be so quiet like sheep, and show no opposition what so ever?

For a brief moment, there was then a concern that the people might rebel and will knock that government down, and even might replace its members with others, but the reality is that no Israeli is prepared to make any effort for any principle. They are heroes when they are fighting the Arabs, but not really brave when they should fight for the quality of their everyday life. I don't care, as I have more money than I can count. I can't even pronounce the numbers my accountants show me. In dollars.

So they knocked down one tycoon, maybe two, in order to show that they are doing something for the people, but we still remained the same few families in our closed circle, and we are not going to let anybody to harm us, let alone the government. We had a big laugh when they "celebrated" five years to the social protest, it was hilarious: what protest (it summed up with a few rallies here and there), and what social, as our society is so divided, not to say torn into many little tribes. There were tents and a lot of talks five years ago, but no actions or any big changes. Lucky for us.

I wish for me and my family that the nest year will be good as it was last year and that we shall double what we have. Amen, and may we be healthy!

 

ברכת שנה טובה Shanah Tova Blessing

ג'ינה

הקהילה שלנו משגשגת וגם אנחנו. אנחנו אוהבות את מה שאנו עושות והחיים שלנו היו יכולים להיות מושלמים, לולא הטרגדיות האופפות את העולם והמשפיעות גם עלינו ובגדול. אין לי מושג איך זה קרה, אם כי היה צפוי, אך לאזור שלנו פלשו גורמים עוינים, ואלה מאיימים הן על קיומנו כיהודים והן על האוכלוסיה הכללית.

כישראלית המורגלת בטרור במדינה שלי, איני יכולה לשבת בשקט ולהבליג על מה שעושים לנו, אך גם איני יכולה לעשות הרבה בנכר. מעולם לא היו לנו שומרים חמושים בשכונה או בבית הכנסת, אך השנה לא היתה לנו ברירה אלא להגן על עצמנו. שלא כמו בארץ, אי אפשר להוציא רשיון נשק על סמך מגורים באזור מועד לפורענות. כאן, עלינו לשים מבטחנו במשטרה שגם אינה חמושה. מה יכול שוטר מצוי לעשות כשמישהו חמוש בסכין או בכלי נשק חם מסתער עליו, להגן על עצמו בידיים חשופות? בדיחה השיטור שלהם.

למזלנו, יש לנו חבר'ה ישראליים, יוצאי יחידות מובחרות שהגרו לכאן וגרים בינינו, כך שהם מקיימים סיורים כל הזמן כדי לקדם כל פורענות שלא תבוא. להגיד שאני חשה מוגנת? ודאי שלא. זו אינה ארצי ואיני יכולה לחוש פה בטוחה.

היתה לי שיחה עם זוגתי, שהתפלאה איך אני מרגישה טוב יותר בארץ, עם גלי הטרור התמידי, הבאים כל הזמן לכלות את תושביה, בעוד שפה יש מדי פעם התקפה אקראית על יהודי בודד. איך להסביר למי שנולדה וגדלה בנכר, שלמרות שאין כלל בטחון בישראל, עדיין זה הבית שלי וזה שונה? כשאנחנו מגיעות לביקור בארץ, היא אינה רגועה ושמחה לעזוב מה שיותר מהר ונושמת לרווחה כשאנו חוזרות. בשבילה זה לחזור הביתה, בשבילי זה לחזור לבית זמני. אני מחכה ומצפה שנמצא לנו מקום שיהיה מתאים לשתינו, בו כל אחת מאיתנו תחוש שזה גם ביתה. אני בספק אם זה יקרה, כי כרגע, חוץ מאשר בניו זילנד, נראה שכל פינה בכדור הארץ בוערת.

מי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תביא לנו שלום ושלוה, לכל בני האדם באשר הם, אמן!

Gina

Our congregation thrives, and so are we. We love what we do and our life could be perfect if the world wouldn't have these tragedies which affect us too big time. I have no idea how it happened, however expected, but hostile elements invaded into our area, and they are a threat on both our existence as Jews and on the general population.

As an Israeli who is accustomed to terror in my own country, I can't sit tight and hold back on what they are doing to us. On the other hand, I can't do much in the diaspora. We never had armed guards in our neighbourhood or at the synagogue, but this year we had no choice but to defend ourselves. Unlike in Israel, one can't issue an arm licence on the basis of living in a hazardous area. Here, we have to rely on the police, even if it isn't armed. What can a simple policeman do when being attacked by somebody armed with a knife or a machete, or even worse – with a gun? Should the policeman defend himself with bare hands? Their policing is merely a joke.

Luckily, we have here these Israeli guys living among us, who served in the IDF in special units, and immigrated here. They keep patrols all the time to defend us. Can I say that I feel safe? Of course not. This isn't my country and I can't feel safe here.

I had a discussion with my spouse, who wondered how I could feel better in Israel, with its constant terror waves that keep coming all the time to destroy its people, while here there is a random attack on a single Jew occasionally. How can I explain to somebody who was born and raised in the diaspora that it's different, and even if Israel is not a safe place at all, it is still my home? When we visit Israel, she isn't relaxed, and is happy to go back as soon as possible, let alone feels relieved when we get back. For her, it means to go back home; for me, it is going back to a temporary home. I am waiting, anticipating, for us to find a place which will suit us both, where each of us will feel it's her home too. I doubt if it would happen, as currently, except of New Zeeland, it seems that every corner on earth is burning.

I wish that the coming good year will bring us peace and serenity, to all humanity wherever they are, Amen!

שיר לראש השנה A song for Rosh Hashanah (The Minions)

מינה

היתה שנה מוזרה. עוד לא פגשתי לסבית שהחיים שלה על מי מנוחות ואני אינני יוצאת מן הכלל המעצבן הזה. תמיד יש איזה דרעק נגדנו, תמיד יש איזה חבר כנסת דתי מפגר, אידיוט וטמבל, שחושב שעליו לעשות גלים ולשחרר איזו הצהרה מטומטמת נגד הקהילה. מתי כבר יפרידו בין הדת הארורה הזו, שורש כל רע ואם כל חטאת, ובין המדינה? היהיה זה עוד בימי, אמן כן יהי רצון?

היו גם כמה דברים טובים. קודם כל (והכי חשוב מבחינתי), נולדה לי עוד נכדה בשעה טובה ומוצלחת (מבתי הבכורה), ובשנה הקרובה, בעוד מספר חודשים, אנו צפויות לקבל פניה של עוד אחת (מבני האמצעי). לפחות לא נצטרך להתענות עם המנהג הברברי של חיתוך. מעולם לא הבנתי מדוע, כשנולד בן בצלמו ובדמותו של מי שברא אותו, יש להשחית את בשרו. באותה מידה אפשר היה לקבוע שעורלה זו בדל האוזן ולצוות לקצצה בטקס מטומטם לחלוטין. מזלנו, שבנות לא נחשבו באותה תקופה ולכן לא התפנו להתעסק איתן, חוץ מאשר לכלוא אותן בבית כדי לעשות את העבודות השחורות שכמובן אינן יאות לגברים. דאגו להתענות להן בדרכים אחרות.

השנה היתה לנו גאוה לאומית – שתי מדליות ארד בג'ודו: קודם, ירדן ג'רבי ושלושה ימים אחריה, אורי ששון, מה שלא מנע מכמה קריינים שוביניסטים מטומטמים לציין קודם את שמו של האחרון ולהזכיר את ג'רבי שניה. אם איזה טמבל חושב שזה אינו חשוב וכי אני מתעסקת בקטנות, אז נראה שיהיה לי קשה מאוד להסביר להלה את חשיבות הנושא של הדרת נשים ואולי אפילו לא אצליח.

הגאוה הכי גדולה, מבחינתי, היתה זכייתן של שתי הספורטאיות שלנו במדליות ארד במשחקים הפאראלימפיים בריו השנה: החותרת מורן סמואל, והשחיינית ענבל פיזרו. אפילו עכשו עוברת בי צמרמורת לזכר המעמד המרגש לראות את שתיהן על דוכן המנצחות. אני מלאת כבוד רב כלפיהן על השגיהן הכבירים. בשבילי הן מופת לרוח האשה במלוא תפארתה.

השנה גם עברתי דירה. אני כבר לא סופרת כמה דירות שכורות עברתי בחיי. בכל פעם זה הופך להיות קשה יותר. בכל פעם למיין את מה שאגרתי ולזרוק ושוב למיין. עייפתי. אין לי כוח. הלואי והייתי זוכה בלוטו. הייתי יכולה להסתדר יפה וגם לעזור לילדים, שממש לא קל להם. הם יצאו הדור הכי דפוק, המסכנים. הם לעולם לא יגיעו לדירה משלהם אם הוריהם לא הורישו להם. לי אין מה להוריש לצאצאי, לצערי. בלוטו אשים מבטחי ולאלוקימת הלוטו אתפלל עד שזה יתרצה ויטה את המזל לטובתי בשפע של ממון, אמן כן יהי רצון!

Mina

I was a strange year. I haven't yet met a lesbian whose life is calm, and I mine is the same, not extraordinary. There is always some drek against us; always a moron, idiot, stupid member of the Knesset who thinks he has to make waves and release a stupid irresponsible observation against our community. When will they separate between this cursed religion, the root of all evil, and the state? Will it be in my days, hopefully?

There were some good things too. First of all (and most important to me), my eldest daughter gave birth to another granddaughter, and in the coming year, in a few months, we are expecting another one (from my middle son). At least we won't have to be tortured with this barbaric custom of the cutting. I always failed to understand why, when a son is born in the image of The Creator, his flesh has to be corrupted. In the same matter, they could determine that the ear cartilage is a foreskin; therefore, it should be chopped off during a totally stupid ceremony. Luckily, at that period, girls were not considered important enough to pay attention to, except of locking them up in the house and order them to do the hard work which of course were (and still aren't) suitable for men to do them. They did their best to torture women in other ways.

This year we had a national pride – two bronze medals in judo: first, Jarden Gerbi, and three days later, Ori Sasson. The fact that Gerbi was first to win her medal, didn't prevent some stupid chauvinistic presenters to mention Ori's name first (since he's a male), and hers second. If some moron thinks that it's not important and I am stuck in unimportant little semantic (we remember that G-d is in the details, right?), than it seems that it will be very hard for me to explain to that moron the importance of the subject of excluding women, and I even might not succeed.

As far as I'm concerned, the most pride was when our two athletes won the bronze medals in the Paralympic Games in Rio de Janeiro this year: the rower Moran Samuel (Women's single sculls), and the swimmer Inbal Peazro (200m individual medley SM5). Remembering the emotional event, when they stood on the winner's dais, brings shivering all over my spine. I feel a huge respect for them both for their great achievements. For me, they are an important role model and an example of women's spirit in all its glory.

This year I moved again. I don't count anymore the rented apartments I've changed in my life. Each time it's getting harder. Each time to sort out the stuff I've collected and throw it away, and having to sort out again the new stuff. I'm tired. I have no more powers left. I wish to win the lottery. I could use the money sort myself out and also to help my children. They are having a really hard time. It turn out that the poor things are the most screwed generation. They will never have an apartment if not inherited from their parents. Unfortunately, I have nothing to give them, not now and not after I'm gone. In the lottery I'll trust and to the G-ddess of the lottery I'll pray until He will accede and will bent luck in my favour with abundance of money, Awomen may it be so!

 

נאדיה

שנה נוספת חלפה-עברה לה. נדמה שאך אתמול ישבנו לסעודת החג של השנה הקודמת והופ – שנה חדשה מתחילה שוב.

היתה שנה, איך לומר, מורכבת. זה הביטוי של הדור הצעיר להביע שאין לבניו דעה מגובשת בנושא מסוים, אז הם פוטרים עצמם בלומר "מורכבת". היה נורא! תמיד היה קיטוב אצלנו, החל מספרדים ואשכנזים. הרי ידוע שלכל יהודי עשר דעות לפחות, וזה ביום חלש שלו. שלנו, למעשה. ישנם נושאים רבים אצלנו השנויים במחלוקת. הרי על הבסיס הזה נכתב התלמוד, להראות שלתורה שבעים פנים ולא אמת אחת היא זו שלטת (והלואי והחרדים היו מפנימים זאת!). כאשר לפלוני דעה מסוימת, תמיד ימצא האחר עם דעה שונה או עם ואריאציה אחרת (שמעתי שאומרים בעברית הֶגְוֵן אחר, שיהיה) ועד להשקפה מנוגדת לחלוטין, העיקר לא להסכים עם זולתך והעיקר שנריב.

חבל. ככה אין בונים אחדות! אין רצון לבנות אחדות מצד העומד בראשנו, אותו אני מקללת בכל יום קללות נמרצות ושולחת אותו להתנסות אישית בכל הבעיות שיש לעמך ישראל, שאינם יכולים לגמור את החודש. הלואי וכבר יורידו אותו מהכסא ושירד מנכסיו ויזדקק למתת בשר ודם, אמן! זה אמנם לא יחזיר לנו את מה שהנבזה הזה לקח מאיתנו, זה לא יתקן את העוולות שהרשע המרושע הזה המטיר על העם, אך לפחות שיקבל את המגיע לו. גאולה לא תבוא לנו מזה וגם הנקמה אינה תחליף למה שהזד הזדוני הזה עשה לעם, אך לפחות יקבל זה את עונשו. אם לא מיד אדם, אז מידי שמיים.

כמדי שנה, הגיעו לבקר לקראת השנה החדשה, בני נוער מתנדבים מעמותת "אמץ קשיש ולא חשיש" (או משהו בדומה, השמיעה שלי אינה במיטבה בגילי…). פגשנו אותם באולם הכינוסים לבילוי משותף. אלי הוצמדו שתי בנות בגיל 16 ו-17, שהתיחסו יפה מאוד וסיפרו על עצמן ועל עולמן. איך לומר בעדינות, לוא היו לי נכדות כאלה, הייתי מחרימה אותן; אך משום שהן היו זרות ואין סכנה שהן תבואנה לבקרני שוב, המשכתי לשבת איתן עד שהארוע הסתיים והן הלכו בעזרת השם יתברך.

נורא מה שקורה עם החינוך והתרבות בארץ, והעתיד נראה שחור משחור כעת, כשבהמה ממונה על התרבות בממשלת העיוועים הנוכחית וסתמניק תאב שררה מונה על החינוך הקלוקל. אין מה לדבר, מצבנו הולך ומתדרדר. נוראה השטחיות של הנוער. נורא העוול הגדול שעושים להם ומגדלים דורות של בורים, עמי ארצות וסתמיים. נו, למה אפשר לצפות כששיר השנה הוא סלסולים?

השתיים שביקרוני חרדיות להחריד. כל מלה שניה זו בעזרת השם והשם יתברך ואמן כן יהי רצון וכיו"ב, עד שבא לך לצרוח באוזניהן במלוא גרונך ובשיא קולך: "די עם השטויות הללו, דייייייי!" השכלה רחבה אין, גם לא דעה עצמאית. הכל זה מה שאמר הרבי הזה וההוא והרבנית ציוותה וכו'. אני באה מבית שומר מסורת, כל חיי שמרתי על הדברים הבסיסיים והעקרוניים ביהדות (שמירת שבת כהגדרתה אצל האורתודוקסים וימי צום אינם כלולים בהללו) ואחרי שהגעתי לבגרות, ידעתי לגבש לעצמי את השקפת עולמי המתאימה לי. מה שמאן דהוא טוען לו, אין זה בהכרח מתאים לזולתו, כך שאני מצפה (עדיין!!!) מכל אדם באשר הוא לגבש את עצמיותו ולחיות בהתאם למה שהולם אותו. חבל שישנן עדיין חברות הכופות על חבריהן דברים שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות של ימינו. צריך להתקדם ולהבין שישנם דברים שבימי קדם התאימו למציאות של אז ואילו בימינו אלה לכל אחד הזכות לחיות את חייו כראות עיניו כל עוד אינו מתענה לזולתו. ואהבת לרעך כמוך, אבל באמת. ואם אינך אוהב, זה גם בסדר, אך אסור לך בתכלית האיסור לכפות את דעותיך ואמונתך על אף אחד. ובבנין ירושלים ננוחם, לא זה של הולילנד, כמובן.

Nadia

Another year past so quickly. It seems that only yesterday we had our Rosh Hashanah feast, and here another year starts.

Last year was, how shall I put it, complicated. This is the current expression of the young generation when its members don’t have a clear opinion regarding a specific issue, they say it's "complicated". It was awful! There always was this contradiction between us, starting with the issue of Sephardi and Ashkenazi. It's a known fact that each Jew has at least ten opinions, and this is on his week day. Our, actually. There are many issues we are in dispute with one another. This is the basis which the Talmud is written upon, to show that the Torah has seventy faces, and not one truth rules (I wish the Haredim, the Orthodox Jews, would accept that!). When somebody has a certain opinion, there will be always another with a different one or with another variation and up to a totally opposed point of view. People's opinions are not important as disagreeing with everybody and fight against the whole world.

It's a shame. This is not how you establish unity. The drek head of our government has no wish to unite us, and he rules based on dividing us. I curse him roundly each day by sending him to personally experience all the troubles the people, who can't cope with the cost of living, have. I wish the people will knock him down from the chair, and may he be in need, Amen! Indeed, it won't bring back what this despicable drek took from us, it won't fix the injustice and wrongs this wishes evil poured upon the people, but at least he will be punished. If not by the people, then by heaven.

Like every year, we had teenagers visiting us, volunteers from an association called "Embrace an Aged Head but not a Pothead" (or something alike, I'm afraid that my hearing is not at its best due to my age…). We met them conference hall, where we spend time together. I was assigned with two girls at the age of 16 and 17, who treated me nicely and told me about themselves and their world. I would I put it in gentle words, had they been my granddaughters, I'd wipe them out of my will; but since they were strangers and there is no danger they would come to see me again, I kept sitting with them until the event ended and the went away. G-d can be mercy when He feels compassionate.

It is awful what happens with the culture and education these days, and the future looks darker than ever now, with that moron who was nominated as the minister(ess) of culture in this crazy government, and a greedy for power zero was selected to lead the education to a poorer place. No doubt, the situation is getting worse. The shallowness of the youth is awful. It is terrible the injustice toward them, how this government raises generations of uneducated ignorants and numskulls. Well, what can you expect when the chosen song of the year is "Silsulim"?

The two who hang with me were ultra-orthodox. Every second word is with g-d's help and G-d bless and Amen may it be so etc., until one feels the urge to scream with all their might and at the top of their lungs: "enough with these nonsense, ENOUGH!!! No broad education, not any independence mind. Everything is about what the rabbi said and what the other rabbi spoke, and the rebetzn ordered this and directed that… I come from a traditional keeping family, all my life I kept the Jewish basic and principal values, the main issues that need to be passed from generation to the next. When I grew up, I knew how to form my own opinion which suits me. I (still) expect of each human being to create their own identity and live their life according what suits them. It is a shame that there are still societies which enforce upon their members things that have nothing with the reality of our days. It is needed to advance and understand that there are things which were suitable to the reality of ancient days (when the religion's rules were formed), but in current days, each human being has the right to live their lives as they see fit, as long as they don’t bother the other. Love thy neighbour as thyself, but really do. If you fail to love them, then it's ok too, but you are strictly prohibited to impose your opinions and believes on other than yourself. May we find consolation in the rebuilding Jerusalem!

במשפט אחד:

הלואי ותבוא עלינו שנה טובה ומתוקה, בריאות, אושר ועושר (שני החביבים הללו תמיד הולכים אצלי ביחד, כצמד) וכמובן שלום עולמי, בע"ה ית' אמן כן יהי רצון מלפניה!

In a sentence:

I wish for the coming new year to be a very good one (and many happy returns!); may it be a sweet year, and shower us with health, wealth, happiness, and peace all over the globe, of course. May the mighty G-ddess desire to do so, Amen & Awomen!

%d7%93%d7%92-%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%9d-%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9fe

שולחן החג

Sharon & neighbours

שנה חלפה, שנה עברה, אני כפי ארימה בתחינה לשנה טובה יותר מזו הקשה שחלפה. אולי זה אצלנו ב-DNA (ראיתן יהודים שאינם מקטרין?), אך אין שנה שבה אנו מתבוננות לאחור ורואות כי טוב ומקוות לשנה חדשה דומה. בכל שנות חיי, מכל הא/נשים שפגשתי, חויתי רק שניים. מלבדן, לא נתקלתי במישהו/י שאמר/ה בכיף שהיתה לו/ה שנה טובה. זה אומר משהו, לא? אגב, אצל שניהן לא מדובר בשנה רוחנית מוצלחת, אלא בכזו שהיתה רווחית מבחינה כספית. אם אין קמח, אין תורה.

שנה טובה (אנימציה חמודה מאוד)

*

נינה

שולחן החג עמוס מכל טוב הארץ. אכן, ארץ זבת חלב ודבש היא ארצנו. הפיליפינית הזמינה מהסופרמרקט את המצרכים והטבחית (גם היא מאותה תפוצה) בישלה וטיגנה ואפתה את המאכלים המסורתיים. לפי הטעם, אפשר לחשוב שזו נולדה יהודיה. אמנם זה לא כמו בבית אמא, כי את זו בלתי אפשרי לשחזר, אבל גם זה טעים מאוד.

אני אוהבת לחגוג את החגים עם המשפחה. בראש השנה כולם באים אלי. זו כבר מסורת ואין לשנותה. לפחות לא כל עוד אני חיה. איזה כיף זה להיות יחד! השנה נוספו כמה נכדים חדשים במשפחה ונחמד שהם סופגים את המסורת יחד עם חלב אמם. מקוה לזכות לראות גם נינים, אמן כן יהי רצון!

הנרות דולקים בחגיגיות, שלהבותיהם מרעידות עם צלילי קולות המסובים. הים רוחש אי שם למטה, אך אין זה נשמע פה עם המוזיקה שאנחנו עושים בקולותינו. לפחות עכשו שקט לנו, אחרי שבמהלך השבוע שחלף היה לי סיפור מעצבן עם האספסוף הקולני שהפגין מדי יום, מבוקר עד ערב, בשער הבית. חלק הגזים מאוד וישן על המדרכה בתוך שקי שינה כדי לא לטרוח ללכת ולחזור. חצופים! מזל שלא הקימו לי פה אוהלים מול הבית! מה אני אשמה שעוד מפעל נסגר ודוקא בערב החג? אפשר לחשוב שאני אחראית פה לעם. אני אחראית רק על עצמי ועל הכסף שאני עושה בזעת אפי. לא קטפתי שום גרוש משום עץ! הכל עשיתי במו ידי, כי מי פרגן לי כל השנים? ואני מעולם לא עשיתי שום תספורת לאף אחד! תמיד החזרתי כל גרוש שהתחייבתי עליו ובזמן.

הסיפור שלי ידוע: נולדתי למשפחה קשת יום. בבית לא היה שום דבר, בקושי היה אוכל, כך שגם אני וגם אחי לא ליקקנו דבש. לימודים? מי הגיע לזה? המשכילים מבינינו בקושי סיימו בית ספר יסודי, שמונה שנות לימוד וישר הלכו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מעניין שדוקא אלה, עשו הכי הרבה כסף. אני היחידה מאחיותי שלא נישאה בשביל כסף, אלא הצלחתי לעשות את הוני לפני החתונה. לא הזיק שלמזלי גם לו היה את ההון שלו. איך אומרים: כסף הולך לכסף. היה לנו הרבה מזל ועשינו חיל.

אני מביטה סביבי מלאת נחת ושמחה. היתה לנו שנה טובה ומוצלחת. מאחלת לעצמנו שזו הבאה עלינו לטובה, תשפיע עלינו עוד יותר ממתנותיה. אמן!

שנה טובה מניר וגלי (אנימציה מצחיקה)

*

ג'ינה

בית הכנסת מלא מפה לפה. הרבא נושאת דרשה מקסימה ביותר וכל האוזניים כרויות אליה כדי לא לאבד אף מלה מדבריה מלאי החוכמה. דממה בכל, אפילו הילדים שותקים ואינם פוצים פה. כולנו אוהבות את הרבא שלנו. אני, כמובן, כרוכה אחריה הכי מכולן, כי היא שלי…

אנחנו פה כבר מספר שנים, אחרי שהיא קיבלה את השליחות הזו עליה. לא היינו צריכות להתלבט הרבה כדי לעקור מהארץ ולעבור לכאן. היא למדה כדי להגיע לזה ואילו אני עצמאית בִּתחום ממנו יכולה להתפרנס בכל מקום בעולם. טוב, אולי לא בג'ונגלים של האמזונס, שם יש צורך בכישורים מסוג אחר…

יש ענין רב בלהיות בת זוג של רבא. מלבד העיסוק שלי לפרנסתי, אני הרי ממלאת את ייעודי השני כעזר שלה ומשתדלת כמיטב יכולתי לשמור על הקהילה, כמעט כמו זוגתי שתחיה. זו אמנם עבודה רבה ובלי שעות מוגדרות, אך היא בהחלט מאתגרת ומאוד-מאוד מרתקת. מה עוד צריך בחיים? אהבה יש, ענין יש, עבודה יש – שרק ימשיך לנו ככה.

בשעות הבוקר ארגנתי מספר חבר'ה כדי לקשט את אולם הכינוסים הצדדי, בו סידרנו את שולחנות החג עליהם הנחנו מפות צחורות והעמסנו בכל טוב. היתה לנו שנה מוצלחת בקהילה והתרומות זרמו, כך שיכולנו לארגן ארוחה חגיגית דשנה ולא לבייש את הדִכפין שאף פעם אינם חסרין.

שנה טובה ומתוקה, מזמרת מקהלת הילדות והילדים. שתהיה כזו, אמן!

שנה טובה – חבורת חג לטף

*

מינה

לפני איזה חודש שלחה לי מישהי מאתר ההכרויות בו אני רשומה, הודעה עם מספר הטלפון שלה. אני אשה מנומסת וגם יהודיה כשרה, אז שאלתי בהודעה חוזרת לשעות הנוחות לה שאתקשר. מה אני יודעת מה סדר היום של מאן דהיא? אני שונאת להתקשר ולגלות שזו בדיוק עסוקה וּבְאמצע משהו או עובדת במקום בו אולי לא יודעים שהיא לסבית ואינה מסוגלת לדבר כרגע. תשובה לא קיבלתי. אז לא. עד לפנות ערב, כשבדקתי את התבה שלי באתר, נראתה ההודעה ששלחתי אליה כבלתי נצפית. לא ברור לי: למה טרחה, אם אינה פותחת את ההודעות המגיעות אליה? עוד לסביה מטורללת בחיי? אוף!

כבר שנים שאין לי אף אחת, מאז הלכה אריקה לעולמה והשאירה אותי כואבת ודוויה. ולבד. היו לי פה ושם נסיונות משמימים עם נשים, אך אחרי שטעמת את הטעם של האחת והיחידה, של הנפש התאומה שלך, של אהבה עם כל הלב ללא כחל וסרק, של השלמות בהתגלמותה – איך אפשר למצוא שוב את מה שהלב שלך יכמה אליו? לא אם אתרע מזלך.

חברות מנדנדות לי השכם והערב שאני צריכה להפסיק עם זה ולסגור את הפרק ההוא כדי שאוכל להכניס אל חיי אהבה חדשה. הייתי רוצה, אבל זה לא קורה. הן גם אומרות לי שאסור לי להשוות עם מה שהיה לי. כאילו שאני משוה. אני ממש לא! אבל מה אני יכולה לעשות שכל שיחה שמתחילה עם מאן דהיא פוטנציאלית (ועם תקוה שהפעם זה יקרה!!!), סופה מפח נפש על הרדידות, על השטויות שהן מקשקשות לי באוזן, על הריקנות שהן משאירות בי? לא שאני כזו מתפלספת ו/או משכילה מאוד (בקושי סיימתי 10 שנות לימוד), אבל אין כבר נושאי שיחה אחרים מלבד הנקיון לקראת החג, המחירים המאמירים בשווקים ובחנויות והנכדים? הלוווווו! מה עם איזה ספר טוב שקראת (מי עוד קוראת?), מה עם איזה סרט טוב בו צפית (למי יש זמן?), מה עם קצת פלפל בחיים?

היה לי נפלא עם אהובתי, היו לנו כמה שנים טובות יחד ואז קרה האסון. הלב השבור שלי אמנם לא יתאחה לעולם, אך גם עם לב מרוסק אפשר לאהוב. אני ממש לא מחפשת אותה בכל אשה חדשה שאני פוגשת, כי אני הרי יודעת שאריקה שלי היתה רק אחת ואין בִּלתה. אינני תרה אחר אחותה התאומה, הרי אף אחת לא תוכל למלא את מקומה. אני מחפשת מישהי שתהיה נפלאה כשלעצמה, עם תכונות שתתאמנה לי, מישהי שתמלא אותי בענין ותמתיק את לילותי.

מקוה שהשנה החדשה הבאה עלינו לטובה תביא לי בכנפיה את האחת ולא אצטרך יותר לשבת אל שולחן החג בגפי או להסתפח אל זה של מי מחברותי טובות הלב.

שולה חן – שנים-עשר ירחים

*

נאדיה

אני שוכבת פה לבד בחושך. אפשר לחשוב שאני פולניה, טפו! אמנם יש עוד שתי נשים בחדר, אך הן יצאו אל משפחותיהן לחג. יש אנשים שיש להם מזל וזכו למשפחה אוהבת ודואגת המזמינה אותן להסב איתן לשולחן החג. לי אין כלום. כל מי שהכרתי, הלך לעולמו. לא היה לי מזל להקים משפחה. מה אני אשמה שלא נחנתי ביופי חיצוני ואף אחד לא חיזר אחרי? גם לא הבן של הסנדלר, שאמו היתה מנקה בבתי האשכנזים ולא היה שידוך מי-יודעת-מה, אבל הלב שלי כאב אליו משום-מה. מה יכולתי לעשות שהוא לא טרח להעיף בי מבט שני, אחרי שבקושי רפרף עלי עם הראשון?

אֲחֵר לא היה. הלב שלי קפא ולא אהב יותר. היו לי חברות, תמיד היה לי עם מי לבלות, אך לא יותר מזה. את כל חיי העברתי בלהיות לבד בלילות. כשהייתי צעירה, זה היה מציק לי ומדיר שינה מעיני, אך עם הזמן התרגלתי. האדם הרי הוא סתגלן ומתרגל לכל דבר שהחיים מביאים לו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניו.

בערב, בסעודת החג, ישבתי עם עוד כמה שגורלם המר להם כשלי ובלית ברירה נשארו לעשות פה את החג, במקום שממנו אין מוצא, אלא לעולם שכולו טוב. בזמן שברכנו וטבלנו התפוח בדבש, חשבתי בלבי על מה אני כבר יכולה לאחל לעצמי. החיים שלי כמעט ועברו, למה כבר אני יכולה לשאוף? בגילי, מי עוד יכולה לחשוב על אהבה?

שנה טובה – החבובות

*

שנה טובה ומתוקה לכולנו.