ארכיון תג: רדיו

ליחל ולקוות Wishing and Hoping

דאסטי ספרינגפילד – ליחל ולקוות

Dusty SpringfieldWishin' and Hopin' [lyrics]

בהתחלה, זה היה הקול המדהים, הנפלא שלה. אחר-כך היתה המנגינה, הלחן, כי את המלים הרי לא הבנתי. המלים באו בסוף, אחרי שלמדתי את השפה.

At first, it was her amazing, wonderful voice. Then, there was the tune, the melody, because I did not understand the words. The words came at the end, after I had learned the language.

כשאינך יודעת את השפה, את נשבית קודם כל בקול של הזמר/ת ובמנגינה. אני חושבת שזה בא יחד. בפעמים בהן הקול מדהים אך המנגינה לא משהו, אינה תופסת אותי, אני מנסה לבדוק שירים אחרים של הזמר/ת בתקוה למצוא שיר לטעמי. כשהמנגינה מדהימה, אך הקול לא הכי-הכי, אני זורמת עם המנגינה ואיני טורחת למצוא שירים נוספים של אותה/ו זמר/ת.

When you do not know the language, you might be struck first by the singer's voice and the melody. I think it happens at the same time. When the voice is amazing but the melody is not something, when it does not catch me, I try to check other songs of that singer hopping to find a song of my taste. When the melody is amazing, but the voice is not pleasant to the ear, I flow with the melody and I do not bother to find other songs of that singer.

גדלתי בתקופה בה לא היה אינטרנט ושום דבר לא היה זמין מלבד מה ששודר ברדיו, שהיה לטעמם של העורכים שלא תמיד תאם את זה שלי; תקופה, בה גם העורכים לא ממש ידעו את השפות של השירים ונראה כי לא שמו לב שהמלים לעתים קרובות די מטופשות.

I grew up in a time when there was no internet and nothing was available except what was broadcast on the radio, which was to the editors' taste and did not always match mine; a time, when the editors did not really know the languages ​​of the songs and it seems that they didn't notice that the words are often quite stupid.

מישהו צריך עטיפות פלסטיק של דיסקים?

פטיפון1

לפי המודעות בלוחות השונים אפשר לדעת שעברנו פאזה, שמה שפעם היה חלק מחיינו, מהמוצרים שצרכנו – נעלם לתוך תהום הנשיה ורב ביותר הסיכוי שזה לא יחזור יותר. אולי רק מתי מעט ימשיכו להשתמש בו או שזה יוצג במוזאונים בתערוכות על העבר; יתכן ויאוחסן במחסני תפאורות כדי לשחזר תקופות מסוימות בסרטים או בהצגות או סתם יהיה זרוק בבוידם של מאן דהיא שאו-טו-טו תלך לעולמה ותשאיר אחריה עבודת מיון מתישה לילדיה או פרנסה לי, כשהללו ישכרו אותי לעבודה הזו, אותה אני מוצאת כמעניינת מאוד.

פעם, היה הגרמופון והתקליטים הכבדים, שאחר-כך הפכו ליותר קלים וצברנו אותם בערימות. למי לא היה בבית מהויניל הזה? אף אחת לא קמה, נכון? כולנו זוכרות איך חלק מאיתנו סידר אותו לפי הא'-ב' וחלק סתם נתן לזה להתפזר בחדר בבלגן טבעי. שנים די רבות עברו עד שהומצאה טכניקה חדשה וצצו הקסטות, שלימים קראנו להם בעברית "קלטות". למי אין מזכרות מזה ובעיקר, מי לא חוְתה איך זה נפל מידיה, נפתח והסליל יצא לה מכלל שליטה? עד היום אפשר למצוא עדיין שרידי סלילים כאלה מתעופפים ברוח, מלפפים בחיבה שיח או עץ או סתם נדבקים לגדר כלשהי ללחוש לה מתכולתם.

התקליטור היה השריד הלפני אחרון למשהו ממשי, בטרם בא הדיסק-און-קי לסתום את הגולל על צורת הצריכה שלנו של מוזיקה ואני מאמינה גם של ספרות, כי המהפכה עדיין בעיצומה. אוספים שלמים שטרחנו לאסוף, הצבירה של כל דבר שמצא חן בעינינו… כל אלה נעלמו וכיום אנו צורכים את מוצרינו מתוך איזשהו ענן וירטואלי שהיום זה פה ומחר מי תשורנו. מישהי זוכרת את תחביב איסוף המפיות? איך אפשר לצברו בענן? כנראה שמה שאי אפשר להפוך לערטילאי – לא ישרוד.

חלק גדול מהתענוג שלי היה לפתוח את עטיפת התקליט ובזמן שמיעתו – לקרוא את המלים המצורפות, שלא לדבר על לזמר אותן. הורי אהבו אותי מאוד, משום שאף פעם לא העירו לו דבר על הצלילים שהוצאתי מפי. היום, בתרבות הפרעת הקשב, למי יש סבלנות לקרוא? מי בכלל מקשיב? המוזיקה של היום ניתנת להקשבה בכלל?

עדיין אפשר למצוא פה ושם מודעות הולכות ונכחדות על מכירת מוצרים שפג תוקפם ואני בספק עד כמה ימצאו להם קונים. אין אנו רחוקים מדממה מוחלטת בתחום הזה. בעתיד הקרוב מאוד, או-טו-טו-טו מעבר לפינה, לא יהיו הדברים הללו יותר, רק ענן וירטואלי מדומה ישא את מה שנעלה אליו. אני תוהה מה יקרה אם איזה האקר מרושע יגיע ויצליח לפגוע, ואז העננים הללו יתפרעו פתאום ויתחילו להימוג וכל החומרים שהעמסנו עליהם יפוצו לכל רוח ולא ישאר לנו שום זכר יותר ממה שאהבנו.

 הרדיו הישן

במלה אחת: מומלץ לבקר באתר נוסטלגיה כדי להזכר.

ותשליך

ותשליכי חטאייך לכל הרוחות

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם (מיכה ז', י"ט)

אין ים בקציר, גם לא מקור מים אחר, מלבד הגשם שבשמיים, שלדאבוננו יורד עלינו במפלים שוצפים, אף שברחבי הארץ, מחוץ לקציר, זה בא בקושי, במשורה. עד לפני מספר חודשים היתה לנו ועדה ממונה שבראשה עמד עסקן דתי (וברוך שפטרנו מעונשו של הלה!), כך שאפשר להבין שיש מקוה בקציר. מקוה בישוב חילוני… איך מחליפין בה את המים ואיך מחזיקין אותה בצורה כשרה – נבצר מבינתי, אך זה לא ענייני. אם יסגרוה (עם או בלי ע"ה ית') – תהיה לנו הקלה וברכה והמבנה יוכל לשמש לתכלית הרבה יותר יעילה מאשר טבילה מיותרת.

ביאטריס אוהבת לשמור מסורת, כמוני ולקיים מדי פעם מנהגים יפים כדי לזכור את יהדותנו. מה עושות שאין בקציר היכן להשליך את עוונותינו כדי להפטר מהן? ב"ה, אנחנו בואדי עארה וגם לא יום כיפור, כך שאפשר להכנס לאוטו ולנסוע לחוף גבעת אולגה כדי למלא אחר המצוה אחר הצהרים. תכננו לאכול צהרים עם המשפחה ולאחריה לנהור לים על טפינו כדי שיהיה שמייח.

בדרך אל שימור שורשינו, אוחזת ביאטריס בהגה בכיף ובבטחה. אני לא אוהבת לנהוג (בלשון המעטה) ושמחה לשבת לצדה ולהיות ממונה על החלק הבידורי. אני מדליקה את הרדיו על התחנה שמתימרת להשמיע את המוזיקה הכי טובה. אחרי שני שירים, מביטה בי ביאטריס בתוכחה ומבקשת ממני להחליף את הזוועה המשודרת למשהו טוב מזה. חכי, אני אומרת לה, בואי נשמע עוד שיר ונחליט, הרי הם משדרים מגה מרתון במשך יומיים רצופים של 500 השירים הגדולים של שנת תשע"ג, אלה שהושמעו הכי בתחנה במהלך השנה והם צריכים להיות טובים. בסיוע הנוף המדהים, אני מסיחה את דעתה ומגניבה שני שירים נוספים בתקוה שהשממה המושמעת תתחלף כבר. בכל זאת, הם הרי מתימרים להיות תחנה איכותית ואני אשה אופטימית מטבעי ותמיד מצפה שיהיה טוב. אך אללי, לא איכות ולא דומה לה. אינני יכולה שלא לחשוב על המאזינים המסכנים שהיו צריכים לסבול את הקקפוניה הזו במהלך השנה. סוגרת ושמה את המוזיקה שלנו מהנגן – זה תמיד עובד בשבילנו.

מאוחר יותר, בבית, כשאני מכינה את הרשומה הזו, אני מבינה למה סלדנו. בזמן שהדלקתי את הרדיו – שידרו שדרנים שמראש אינני מקשיבה להם. טעמם אינו ערב לי. למה דוקא מהשעה שבה התחלנו את הטקס ועד שהגענו (כבר לא העזתי להדליק את הרדיו על התחנה ההיא) דוקא שידרו אלה שאני סומכת על טעמם המוזיקלי? כאלה החיים – לא תמיד את מקבלת את שאת רוצה/צריכה. העיקר הבריאות.

♀♀

נרקיסי וכלנית מחזיקים את שקית פתיתי פריכיות האורז שביאטריס פוררה בשבילם (היא הכינה מראש קודם לכן) וממתינים בסבלנות שאקרא את הברכה. ההורים מלמדים אותם לומר אמן והטף מפזר את החטאים לכל רוח בשם כל המשפחה. אלה שיש להם כיסים בבגדים, הופכין אותם הפוך היטב ומנערין ככל הניתן כדי להשליך מאיתנו והלאה את כל מה שנדבק במהלך השנה, בתקוה לפתוח חדשה בלי לחטוא כלל.

*

הלואי ושרי הממשלה וחברי הכנסת היו עושים כזאת ומתנערים מרשעותם ומהגזרות שגזרו על עמך התמים, הנאבק לשרוד כנגד כל הסיכויים.

תשליך בחוף אולגה

במשפט אחד

Jazmin+Sharon23

האם גם אתן אוהבות את הקשקוש הזה, כשמבקשים מהמרואיין לקצר ולתמצת את דבריו למשפט אחד (ואני מזכירה שזה בדרך כלל אחרי שאלה ארוכה כאורך הגלות + ריבית והצמדה) והלה נושא נאום שלם המופרע כל הזמן בידי המראיין חסר האונים המזכיר לו נואשות ש"זמננו תם" והפרסומות/ החדשות מגיעות?

מה כבר אפשר להגיד במשפט אחד? למה זה השתרש בשיח אצלנו? למה אין דיון/שיח ממצה, נרחב, עם מתן מקום לדעות שונות וכיבוד הזולת?

אחד הנושאים המוזכרים פה ושם בימים אלה, זה רשות השידור, כלומר מה שאנו מחשיבים לשידור הציבורי, האמור להיות פתוח וזמין לכולנו. כבר שאלתי קודם ברשומותי, אך שום דבר לא התקדם: למה אי אפשר לצפות בערוץ הראשון, האמור להיות זמין לכל משלמי האגרה, באמצעות האינטרנט? למה אני צריכה בשביל זה טלויזיה? אני הרי משלמת בעל כורחי את האגרה גם ככה, אז למה שהתוכניות בהן אני מעונינת לצפות בערוץ הראשון לא תהיינה זמינות לי? לפעמים, גם אם אלה נדירות, משודרים שם דברים מענינים, כמו הסדרה הספרדית "על ספת הפסיכולוג" וכמה סדרות מתח, אם כי חבל שחלק מאלה האחרונות משודר בשידור חוזר במקום להביא לנו חדשות. לפחות הביאו לנו את המפצחת הצרפתיה שבאמת מרתקת ואני מוצאת את עצמי מתפעמת בכל פרק מהיצירתיות של יוצריה ומאוד שמחה לצפות. עכשו בטוח יורידו אותה כדי לעשות לי דוקא!

לא ערכתי סקר כדי לבדוק מי וכמה מאזינות לערוץ הראשון שלנו, אך נראה לי שאין רבות, חוץ ממני ומחברה איתה אני נוהגת להחליף חוויות על השידורים שציינתי. אם מישהי מתפלאת על כך, זה אומר שמזמן לא ביקרה בתחנות הללו. השממה רבה והעשבים השוטים נפוצים שם לאין ספור. אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לנכש ולנקות ובעיקר – להביא לנו שידור ציבורי ראוי לשמו, כזה המעלה שיח בו משתתפות נשים במספר לפחות שוה לגברים, אף שאישית, אני הרי מעדיפה לשמוע נשים יותר מאשר את השמוקים.

הפעם האחרונה שבה צפיתי בתוכנית בערוץ המסחרי היתה בהשרדות, כלומר זה היה מזמן וגם זאת עשיתי באינטרנט. אם יש משהו חשוב – אני מעדיפה לצפות בערוץ הראשון, משום ששם אמינות עלי חלק מהנפשות הפועלות והעושות במלאכה, יותר מאשר בערוצים המסחריים, שם הפרסומות על כל צעד ושעל ממאיסות את הצפיה. כמה אפשר לגשת לשרותים ו/או לפינת הקפה בזמן שהללו משודרות? גם אינך רוצה להפסיד משהו, אם טרחת כבר לצפות בחדשות. מה שמרגיז אותי בשידור הציבורי (וקוננתי על כך לא אחת), זה שאם זה אמור להיות ציבורי, למה אין ייצוג הולם לנשים? למה כל המרואיינים הם גברים, כאילו אין לנו נשים משכילות, חכמות, נבונות וטובות-מענה היכולות להתמודד עם שאלות המראיינות? לפחות ישנן כמה נשים בין הללו, הבעיה היא שאין הן מרשות לאף אשה אחרת להתקרב אל ד' אמותיהן. חבל. האם מפחדות הן להתמודד עם רִאיוּן נשים אחרות? האם רוצות הן להיות המלכות היחידות בממלכה שאינה כלל של אביהן, אלא של כולנו? מבחינתי, כשאני רואה את הפאנל הצפוי לנו והוא על טהרת המגדר השגוי – אני מוותרת על הצפיה ופשוט סוגרת. אין לי ענין במה שיש לשמוקים השולטים לנבוח לי ולא משנה כמה גבוהה השכלתם. את נביחותיהם השדופות אני מכירה מכבר.

אינני יכולה שלא לתהות (ואני מקוה שגם אתן שמות לזה לב) איך זה שתוכנית כמו "השבוע שלי", כמעט ואינה מביאה נשים להשמיע את קולן והגיגיהן, כאילו שאנחנו איננו אמורות להיות שוות זכויות להתבטא בשיח הציבורי. זו דוגמא למה שקורה בכל שטחי חיינו – נשים מודרות על ימין ועל שמאל. למה זה קורה בשידור הציבורי? האין זה אמור להיות של ועבור כולנו כפי שמקשקשים הם לנו עם הסיסמאות הריקות מתוכן שלהם, שם ברשות השידור?

 Jazmin+Sharon24

♀♀

במשך שנים רבות נהגתי להקשיב לתחנה מסוימת בצד הנכון של הסקאלה, שהתימרה להביא את המוזיקה הכי טובה ברדיו. לפני מספר שנים חל מהפך לרע וכבר אי אפשר היה לשמוע שם את מה שאני אוהבת. יש שיגידו כי עדיף לא לקפוא על השמרים ולהתקדם עם הזרם, הקידמה וכל השטויות המפגרות הללו, אך אני טוענת שלא היתה שם התקדמות לטובה, אלא נסיגה ואיבוד מאזינות. כמו כן, אם מאן דהיא אוהבת מוזיקה מסוימת ומעדיפה ז'אנר מסוים – מותר לה לצפות כי תמצא תחנה המשדרת את זה. למה תמיד, אבל תמיד(!)ניתן למצוא בחו"ל תחנות כאלה? כשאת מתביתת על תחנה מסוימת שמרגילה אותך לסמוך עליה שתשמיע את המוזיקה האהובה עלייך – את נאמנה לה ואכן זו היתה פתוחה אצלי כל היום בזמנה והתענגתי על השידורים. עכשו יש שם סמטוכה של כל מיני סגנונות שאינן לטעמי, שלא לדבר על ההגשה שהתדרדרה וכל הזכרים הללו שמשדרים כאילו אין בנמצא נשים היכולות לערוך ולשדר משדרים מהנים. תחנה המשמיעה מוזיקה טובה ומעניינת, אך בה בעת מוגשת בידי מי שאינך רוצה לשמוע – יצא שכרה בהפסדה. מה לעשות ולא כולנו נולדנו עם קולות ערֵבים ומתאימים? אפשר להשאר עורך, לא צריך להרוס לנו את האוזניים עם אנפופים שלא במקומם ושאר מרעין בישין. גם השירים של בוב דילן נשמעים הרבה יותר טוב כשהם מושרים בפי זמרים/ות מקצועיים, כמו זה:

Guns N' Roses – Knocking On Heaven's Door

הנה דוגמא נוספת:

Adele – Make You Feel My Love

לחילופין, אם הקרין/נית בעלות קול ערב והמוזיקה שהיא/הוא בוחר/ת להשמיע באוזנינו אינה ערבה לנו – גם פה לא עשינו שום דבר מועיל. גם הקרין/נית הכי מוכשר/ת אינה יכולה להפיח רוח חיים במוזיקה המשמימה והחוזרת על עצמה שוב ושוב. פעם, לפחות בשבת, היתה נחת להאזין למוזיקה של פעם; היום, גם את זה אין והכל לעוס וטחון עד זרא. ודאי יהיו כאלה שיעירו שמה כבר יש לחדש בהשמעת המוזיקה של פעם. תשובתי: ודאי שניתן לחדש, משום שיש מגוון כה גדול ואם יתחילו לשדר גם את המוזיקה הפחות מוכרת לנו ולהביא את זו שהיתה לוהטת בחו"ל ולא הגיעה אל הרדיו שלנו – היריעה לא תגמר, לפחות לא כל כך מהר.

ומה עם כל המוזיקה שאין משדרים כלל? האוונגרדית, המעניינת, העמוקה? למה נדבקו רק לפופ וממחזרים אותו במקום לתת מקום לשאר הסוגות? למה אי אפשר לשדר כל היום את המוזיקה הזו, הטובה יותר והקולעת לטעמם של רבות?

Jazmin+Sharon25

במקרה, יצא לי לראות את סרט החתונה בה נכחתי לפני מספר חודשים. בשעתי, רקדתי ופיזזתי לצלילים כדי לשמח את החתן (אני מהצד שלו) והכלה והשתלבתי עם אוירת השמחה הכללית. החִרקוּש המחורקש שדפק לנו באוזניים בבום-בום האחיד והמחליא, לא הורגש אצלי במהלך המסיבה, אך להתבונן במחוללות/ים בשידור חוזר – היה למעלה מכוחן של אוזני ושל אלה של אם החתן. ישבנו והבטנו בתמונות המפזזות לנגד עינינו בדממה שאיפשרה לנו להתמוגג מדמויותינו בכיף. מה שהכי הדהים אותנו, זה שהדור הצעיר, חברי החתן-כלה, היו בקיאים בכל הגיג מטומטם מן ההברות שהשמיעו הקולות (נו, הרי אי אפשר לקרוא לאלה זמרים) מתוך התקלוט של הדי-ג'י וצרחו במלוא גרונם את הצלילים. זאת אומרת, שהם שמעו את זה קודם לכן, שהם גם מאזינים לזה בזמנם החופשי ומן הסתם גם להנאתם… על זה אני נוהגת לומר שאני שמה דאודורנט ומרימה ידיים. לפעמים אני מלוה את זה בגלגול עיניים לשמיים בבקשת ישועה מא-לוקימתינו האדירות, שתעשה טובה לאנושות ותעצים אותנו. גם שתשמרנו מכלל התפלות הלזו.

ואחר כך מקוננים למה המוזיקה ה"ים-תיכונית" המחורבנת והמחרבת את המוח תפסה שליטה עלינו כאילו שאין אלטרנטיבה ראויה!

לא מתה על הסגנון הזה, אני מעדיפה מוזיקה, לא הטפות, אבל זה אלף מונים טוב יותר מאשר הים-תיכונית

גבריאל בלחסן – סליחה

להקשיב למלים!!!

במשפט אחד: איחס מה שקורה פה, הולך ופוחת הדור!

זמננו תם ! Our Time is Over

 על השיח הציבורי

About Public Discourse

 

שדרניות רדיו

פעם, לבני עדה מסוימת היה פיוז קצר מאוד והמרחק בין מלה/משפט שנאמרו להם ולא מצאו חן בעיניהם לבין שליפת סכין והעברת המשמיע למצב צבירה שונה – היה מהיר ביותר. בני העדה אמנם התבגרו והפכו לחלק אינטגרלי מכלל העם, אך הפיוז הלך והתרחב ודבק בשאר, משל היה וירוס אלים.

Once upon a time, some members of a certain ethnic group had a very short fuse, and the distance between a word/phrase they were told and disliked to pulling a knife and transferring the speaker (the person who said those things) to a different accumulation state – was extremely fast. The members of that ethnic group grew up and became an integral part of the entire populace, but the fuse expanded and stuck to the rest, as if it was a violent virus.

החברה שלנו הלכה מדחי אל דחי, במקום לצמוח ולגדול לטוב. נראה כי כולנו לקינו בקוצר רוח להאזין למה שיש לזולתנו לומר, אם כי אין לנו בעיה להשמיע ללא הרף גם כשאף אחד אינו מעונין להאזין לנו.

Our society deteriorate, instead of growing and developing for the better. We all seem to get deficiency with impatience of listening to what others have to say, though we have no problem voicing constantly even when no one wants to listen to us.

מלבד הדרת נשים מן השיח הציבורי ואי הבאתן להשמיע את דעותיהן למען נחכים ונלמד שיש זוית אחרת מלבד זו של המגדר השגוי, ישנה רעה חולה נוספת שלי אישית מביאה את הסעיף וגורמת לי לסגור את המדיה כשזו קורית. יש לזה מספר וריאציות:

Apart from excluding women from public discourse and failing to voice their opinions for the sake of us to become wise and learn that there is another angle besides that of wrong gender, there is another ill evil that personally causes me anger and causing me to shut down the media when it happens. It has several variations:

😦 "השאלה היא…" (וכאן מגילה שלמה של מלל, לא שאלה כלל ובסופה:) …"ונא בקצרה!"

לוא הייתי המרואיינת, אני מבטיחה שהייתי קמה והולכת בלי לטרוח לענות. מה זה ה"נא בקצרה!" הלזה? האם לא הוזמנתי להשמיע את דעתי המלאה? אלו מלים אפשר לבחור כדי להכניסן לסד הזה?

😦 "The question is…" (and here's a whole scroll of text, no question at all and at the end:) …"and please briefly!"

If I were the interviewee, I promise I would get up and leave without bothering to answer. What is this "please briefly!" Wasn't I invited to voice my full opinion? What words can you choose to put into this brace?

😦 "אם אפשר במשפט קצר".

או שהמרואיין (הרי זה בדרך כלל זכר, כי מדוע שיביאו אשה דעתנית חס ושלום?) מתעלם מהשטות הזו ועונה ככל העולה על רוחו ומביא את הסעיף למראיינת או שהוא מתחיל את דבריו בחזרה על דבריה והבטחת שוא כוזבת, אך במקום משפט קצר – הוא מפליג הלאה, אל מעבר להרי החושך. בשני המקרים התוצאה היא אחת – המשפט אף פעם אינו קצר.

😦 "If possible, in a short sentence".

Either the interviewee (is it usually male, because why would they bring an opinionated woman G-d forbid?) ignores this nonsense and answers as much as he likes and brings the fuse to the interviewer or he starts his words with repeating the interviewer's words and a false promise, but instead of a short sentence – he sails on, Beyond the mountains of darkness. In both cases the result is one – the sentence is never short.

😦 מאחר ואלה מלים נכתבות ולא מבוטאות, בלתי אפשרי להמחיש כדי לסבר את האוזן. אפשר רק לנסות לתאר: המראיינים מלעיטים עצמם בפלפלים חריפים לפני השידור וכנראה בוער להם מאוד, משום שהדבר מתבטא בדיבורם האוטוסטרדי והבלתי מובן לאוזן המנסה לבור את המוץ מהשטף. מישהו צריך להסב את תשומת לבם הבלתי ממוקדת שהקשקוש שהם מוציאים מקרבם במהירות האור גורם נזק כפול:

😦 Since these are written and unspoken words, it is impossible to illustrate to give a simple and clear explanation. I can but try to describe it: the interviewers stuff themselves with hot peppers before the broadcast, and are probably burning like hell, because this is reflected in their autostradic speaking which is incomprehensible to the listeners' ears that are trying to understand what is the flood about. Someone needs to focus their untargeted attention on the fact that the rattle they take out of themselves at the speed of light causes double damage:

א. סבלנותם של המאזינים/הצופים פוקעת כמעט מיד והם נוטשים. בכל זאת, הפתגם "דברי חכמים בנחת נשמעים", עדיין יש לו השפעה עלינו.

ב. הדיבור ההיסטרי מלחיץ את המרואיינים שבתורם מנסים להתחרות במלים הנמהרות ואף אחד אינו מבין את הבליל של הצדדים. שוב נטישה של הצופים/המאזינים ואחר כך מתפלאים למה אין טלויזיה ישראלית ראויה. באמת, למה?

A. Listeners/viewers' patience expires almost immediately and they leave. Still, the adage "words of the wise are said patiently," still has an effect on us.

B. The hysterical speech stresses the interviewees who in their turn try to compete with the rushing words and no one understands the parties' scribble. Again an abandonment of viewers/listeners and then there is a wonder why there is no proper Israeli television. Really, why?

😦   המרואיין עושה (טעות גדולה!) איזושהי אתנחתא כדי לנשום טיפת אויר לבל יכחיל חס ושלום או אולי (שומו שמיים!) כדי לשקול את דבריו בשביל להציגם בצורה נאותה, אך שבריר השניה הזה לא נותר יתום או ערירי, כי המראיין (זו עשויה גם להיות אשה, היות ויש לנו קצת ייצוג בצד הזה) מזדרז לעבור לנושא אחר או לסיים את הראיון. מה שנותר, זו תמיהה גדולה למה כל הסיפור הזה, אם אין נותנים פתחון-פה ראוי. לוא הייתי אני המרואיינת, הייתי שואלת את המראיין אם הבין את מה שרציתי להביע, משום שלא סיימתי להסביר את שהתכוונתי. זאת, בצרוף הסבר לִנְטוּל החינוך, שיש להתיחס לזולתך בנימוס ולא לקטוע את חוט מחשבתו. אינני מתימרת להבטיח שזה היה עוזר כהוא זה לשיח להשתפר או לשינוי בגישת המראיין. יש להם תוכנית להעביר ולא משנה מה יביאו בה. העיקר שהזמן יחלוף והמשכורת תכנס.

😦 The interviewee makes (a big mistake!) some sort of respite to breathe a drop of air so as not to turn blue G-d forbid or maybe (woe is me!) to consider his words in order to present them properly, but this split of a second is not left orphaned or solitary, because the interviewer (this may be also a woman, since we have some representation on this side) hurries to move on to another topic or finish the interview. What remains is a big wonder why this whole story was for, if not given a proper chance to speak. If I were the interviewee, I would ask the interviewer if he understood what I wanted to express, because I didn't finish explaining what I meant. This, joined with an explanation for this uneducated person, that he should treat other people politely and not cut off the anyone's train of thought. I don't pretend to guarantee that it would in any case help the discourse to improve or change the interviewer's approach. They have a programme to transmit no matter what they bring in it. The main thing is that time will pass and the salary will come in.

😦 "זמננו תם".

לפעמים מתלוה לצמד המלים הללו התנצלות כגון: "צר לי, אך…" "אני מתנצלת (לשון נקבה מכוונת, כי גברים לעולם לא יתנצלו חס וחלילה), אך…" או (הכי גרוע!) "אנחנו צריכים לסיים כי יש לנו פרסומות", מה שממחיש את סדר הדברים בחיינו ואלו נושאים באמת חשובים ומה צריך להשמיט בפני מה. נכון (וחבל עד מאוד) שאין לצפות מישראלי לנימוס, שבניגוד למספר ארצות תרבותיות, אין מלמדים אצלנו איך לשוחח ואין מנחילין את תרבות השיחה וכיבוד הזולת, אך בכל זאת אפשר לשנות את זה. פשוט, ענין של גישה, של יחס שוה לזולתך, שלא לדבר על "ואהבת את רעך כמוך". אפשר לסיים שיחה בצורה מתורבתת בלי להשמיע את הגרסאות הנלוזות הללו ובלי להעליב את בני שיחנו. מה לא בסדר בפשוט להודות למרואיין על זמנו ועל דבריו? למה צריך להוסיף את העלבון הזה שאין לנו זמן אליו? במה זה תורם לשיחה, לאינטראקציה, לראיון?

😦 "Our time is over".

Sometimes these couple of words are accompanied with an apologize, such as: "I'm sorry, but…" "I apologize (it's mostly women, because men will never apologize), but…" or (which is the worst!) "we have to wrap it up because we have advertisements", which demonstrates the order of things in our lives and which issues are really important issues and what should be left out to what. It is true (and very badly) that there is no expectation of politeness form Israelis, which, unlike a number of cultural countries, we are not taught how to converse, as well as implement the culture of conversation and respect for others, but it can still be changed. Simply, a matter of attitude, of an equal approach to others, not to mention "and love your neighbor as yourself". A conversation can be ended in a civilized way without voicing these derogatory versions and without insulting our interlocutors. What's wrong with simply thanking the interviewers for their time and words? Why add this insult to which we have no time for them? What does it contribute to the conversation, the interaction, the interview?

התוצאה מכל הנכתב לעיל היא, כפי שאנו נוכחות לדעת במציאות המרה של חיינו, שאין מתקיים דיון רציני ומעמיק בנושאים החשובים לנו ולצאצאינו וכל מה שהממשלה הזו רוצה – היא מעבירה. איפה העם, כמו במצרים, שיקום ויאמר את דברו במלואו ויכריז שנקעה נפשו מהשקרים שזו מאכילה אותו ויביא אנשים ראויים להיטיב עימנו ולא עם עצמם ובשרם? עוֹיְלֶעם גוֹיְלֶעם!

The result of all of the above is, as we leran in the bitter reality of our lives, that there is no serious and in-depth discussion of the issues that are important to us and our descendants, and all that this government wants – it passes. Where is the people, as in Egypt, who will rise and utterly speaking out loud and proclaim that they are sick of the lies that this nasty government is feeding them and will bring worthy people to benefit us and not themselves and their flesh? Oylem Goylem!

אפשר ורצוי לשאול שאלות נוקבות ולא לשטח את הדברים, אפשר ורצוי להעמיק ולא לרדד את השיח הציבורי, אפשר ורצוי להביא בעיקר נשים להשמיע את קולן ולהמנע לחלוטין מן המגדר האחר (לפחות עד שהנמנים עליו ישנו את התנהגותם ויחסם אלינו). אין שום דבר חכם או מחכים באשה המנחה דיון/תוכנית שכל מרואייניה על טהרת המגדר המיותר, להפך – זה ממש מביש! אולי זה תורם לאגו של הלזו (אין לי מושג כיצד זה), אך אין כאן שום תרומה חיובית לנו. נקעה נפשנו מזה.

It is allowed and required to ask rigorous questions and not to flatten things, it is possible and desirable to deepen and not to dampen public discourse, it is permitted and welcomed to bring mainly women to let their voices heard and avoid completely the other gender (at least until they will change their behaviour and attitude toward us). There is nothing smart or wize for a woman guiding a discussion/program that all her interviewees are all of the unnecessary gender, on the contrary – it's really shameful! Maybe this contributes to her ego (I have no idea how it is), but there is no positive contribution here. We are fed up with it.

במשפט אחד:

איך אומרת רבקה מיכאלי בפרומו לתוכנית צעקנית ירודת רמה: "שימו שקופית שאף אחד לא יצפה בכם". האמת? חבל שאין הם ושכמותם פועלים לפי ההמלצה הזו. התרבות היתה טובה יותר, השיח הציבורי היתה מתון ואולי היינו מנחילים גם דרך ארץ לדורות הבאים.

In one sentence:

How does Rivka Michaeli say in her promo to a low-pitched screaming program: "Put on a slide so no one will watch you." The truth? It's a shame they and the alike don't follow this recommendation. Culture would be better, the public discourse would be moderate, and perhaps we might also be teaching politeness for the generations to come.

הערה:

גם אם ישנן מספר צדיקות בסדום הזה, אלה מעט המעידות על הכלל והלך הרוחות. חבל.

Note:

Even if there are several righteous people in this Sodom, these are a few who Indicates the rule and the state of mind. Too bad.

ענן עשן

מבצע עמוד ענן, היום הרביעי, שבת בבוקר.

גולשת לאתר של הערוץ הראשון כדי להתעדכן, אך הטלויזיה שלנו דתית למהדרין ושומרת את השבת לקדשו. אין צורך כנראה לידע את הציבור במתרחש. הרי אין אנו משלמות את האגרה ולכן לא מגיע לנו להתעדכן בזמן אמת. באתר שלהם כתוב שהשידור החי הבא מי ישורנו. אני מניחה שהם עדיין לא קלטו שם, ברוממה, שמי שאינה מוצאת את המידע שהיא/הוא מחפשת וחוסמים מפניהן את הצפיה – תחפש הלה ערוצים אחרים ומשתמצא (וזה הרי זמין בעידן שלנו) – היא/הוא לא תחזור אליהם יותר.

בינתיים, אני עובדת בזעת אפי בחוה שלי בפייס ומחליפה מספר מלים עם הדמויות החמודות של שכנותי. חברה מבריטניה ואחרת מצרפת, מבקשות ממני מידע ומקורות לצפיה. אני מנסה להפנות אותם לשידורים בשפות שהן מבינות, אך למה שיהיה כדבר הזה ברשות השידור? הן מדווחות לי שהקישורים אינם עובדים. נו, זה מובן לגמרי – הרי הן לא שילמו האגרה, אז איך תוכלנה לצפות בשידורי הערוץ הישראלי באינטרנט? הגיוני, נכון? בערוץ 10 אין דורשים אגרה, אז אפשר לקלוט אותם באינטרנט בכל זמן. דא עקא, שכנותי בחוה בפייסבוק, אף שהן אוהדות אותנו, הישראלים, אינן מבינות עברית. במקום להפעיל מערך הסברה יעיל באמצעות הטלויזיה הישראלית – יש רק קדחת.

חברים אחדים בפייס מואילים להביע תמיכה בנו ומחזקים את ידי. אני מרגיעה אותם ומבהירה להם שאינני נמצאת בקו האש, ברוכה א-לוקימה, שלמזלי אני גרה במקום שהסיכוי לטילים שישלחו אליו הוא מאוד נדיר. פיגועים זה דבר אחר, כמובן. מאלה צריכה להזהר כל הזמן, למרות ש-טפו-טפו-טפו היה לנו שקט בזמן האחרון.

ניסיתי גם לחפש את הוידאו בו נראה מת'יו גולד, שגריר בריטניה בישראל כשהוא מבקר בקרית מלאכי ומבטא את הזדעזעותו לנוכח הזוועות בהן חזה – אבל למה שהממונה על ההסברה ינגיש את זה? הרי זה באנגלית ומרבית העולם מסוגלים להבין את השפה הזו וזו הסברה ממדרגה ראשונה. חלמאות, כבר הזכרתי?

אני עוברת להאזין ל-FM88. גדי ליבנה שר עם המוזיקה שהוא משדר ובעת הצורך מכריז על אזעקות "צבע אדום". תארנה לעצמכן את הקריין בביביסי או בקלאסיק FM עושה כך. הזוי לחלוטין. אין אצלם מצב כזה, הממשלות שלהן לא היו מסכימות להסכין עם מצב כזה של טילים על אזרחים, רק בישראל זה יכול לקרות. אני אוהבת את המוזיקה שגדי משדר כל כך במקצועיות ובחן. הוא אחד ויחיד מסוגו. הלואי והיו עוד רבים כמותו, הרדיו היה נשמע הרבה יותר טוב. אחריו, אין מה לשמוע, המוזיקה שמשמיעים קריינים אחרים אינה לטעמי, אז אני עוברת להתעדכן בחדשות ברשת ב', כי הרי הטלויזיה שומרת שבת, כזכור.

מדברים על החוסן הלאומי/האזרחי. ברור שהעם חזק ואיתן ונפשנו חסונה, הרי כבר בתנ"ך ציינו שעם קשה-עורף אנו, כך שיש לנו מוניטין לשמר, לא ככה? חבל שצוררינו הארורים לא השכילו להבין ששום דבר לא ישבור אותנו, כי אין לנו ברירה אחרת – זו המדינה שלנו עוד מקדמת דנא. שמנה לב שכתבתי המדינה, לא הארץ, כי הארץ אינה בלעדית שלנו וכדאי שמנהיגינו יפנימו את זה מה שיותר מהר ויפסיקו לברבר ולשפוך את דמנו בשם החזון המעוות שלהם. שישפכו הם את דמם קודם. איך התבטא השר הממונה על הנגב והגליל (שהביקורת שלי על אי עשייתו היא נפרדת) על השהידים המוסלמים: "האיש עם השמלה מתחבא בחורו כבר שש שנים, כי הוא מפחד מאיתנו ויחד עם חבר מרעיו הוא שולח אחרים להשתהד, לא את עצמו." אהבתי את הפועל "להשתהד". לפחות הוא דובר עברית רהוטה, ולא אמר "לבצע שיהוד", כמו העלגים המשתמשים בצורה מפגרת במלה "ביצוע" במקום להשתמש בפועל המתאים הקיים בעברית. לדוגמא: במקום לומר "לפגע", משתמשים בצרוף המלים המעוות "לבצע פיגוע" וכיוצ"ב. הלואי והיו מעבירים לדוברים קורסי רענון בשפתנו כדי לשמרה ולמנוע "ביצוע" עיוותה.

חומר למחשבה: כמה הזוי זה לצפות באיילה חסון המראיינת מהאולפן ברוממה את ריבחי רנטיסי בחַי כשהוא יושב באולפן בעזה? כמה מפליא לשמוע שהשר דיכטר מתראיין באלג'זירה? ואחר כך אומרים לנו שאין לנו עם מי לדבר!!! לא הזוי?

לילה בדרום / להקת פיקוד דרום

*

שבת, אין חפירות כרגע, אולי אוסיף מחר… בינתיים, כדאי לקרוא את הרשומה של איתמר: לא אסתפק ב"שקט"