ארכיון תג: רוע

לחיות בטוב To Live Well

Julia ShawTime to Rethink Evil

אנו חיים בשני קצוות מנוגדים מאוד וגם חלק בתווך: מצד אחד, זה עידן השפע וההזדמנויות הרבות ומצד שני, עידן הרוע, הדיכוי וההדרה.

We live on two very opposite ends and also a part in the middle: on the one hand, this is the age of abundance and many opportunities, and on the other, this is the era of evil, oppression and exclusion.

כל כך הרבה רוע. כל כך הרבה אנטי. מהיכן זה בא? איפה הטוב? למה לא הטוב שולט? למה, כשמאן דהוא אינו מסכים עם מישהו – הוא ישר מקלל, מחרף, מתייג, אינו מוכן לשמוע את שיש לצד השני לומר. הרי אין חובה להסכים זה עם זה. אם אתה מקשיב לזולתך, אולי תוכל ללמוד משהו חדש ממנו, כזה שלא חשבת עליו? אנשים מעדיפים לפלוט, לקשקש, במקום להאזין. נורא!

So much evil. So much anti. Where does it come from? Where is the good? Why does not the good rule? Why, when someone does not agree with someone – they curse, scold, label, not willing to hear what the other side has to say. After all, there is no obligation to agree with each other. If you listen to someone else, maybe you can learn something new from them, things that you did not think of? People prefer to utter, scribble, rather than listen. Awful!

במשפט אחד:

לא עושה טוב לחיות בעולם כזה, ממש לא.

In one sentence:

Not doing well living in a world like this, really not.

חיים קטנים Little Life

sharoncatsc

החתולים אינם אשמים Don't blame ze cats

לחושך כל הרע שקורה בעולם, מתחשק להתנתק מאמצעי התקשורת כדי לא לשמוע ולראות, ולהתרכז בלחיות את החיים הקטנים שלנו, בלי ידיעות רעות, בלי איסלם עורף ראשים, בלי כפיה דתית או אחרת לאורח חיים מסוים שמישהו חושב שהכל צריכים למות עליו – יהרג ואל יעבור; בלי, פשוט בלי! חבל שזה בלתי אפשרי…

In dark of all the bed that is happening in the world, we feel like disconnecting from the media in order not to hear or see, and concentrate in living our little life, without bed news, without beheading by Muslims, without religious or other coercion, forcing people to live a certain way of life that somebody thinks we all should die for – no matter what; without, just without! A shame it is impossible…

לתת בהם סימנים Indicating

תן בהם סימנים / יהודה עמיחי

תן בהם סימנים. זכור את הבגדים
שלבש מי שאתה אוהב
כדי שביום האובדן תוכל לומר: נראה לאחרונה
לבוש כך וכך, מעיל חום, כובע לבן.

תן בהם סימנים. כי אין להם פנים
ונפשם מוסתרת ובכים שווה לצחוקם
ושתיקתם וצעקתם עולות אל גובה אחד
וחום גופם בין 36 מעלות ובין 41 מעלות
ואין להם חיים מחוץ למרווח הצר הזה,

ואין להם פסל ולא תמונה ולא זיכרון
ויש להם כוסות נייר ביום שמחתם
וצלחות נייר לשימוש חד פעמי.
תן בהם סימנים. כי העולם
מלא אנשים שנקרעו משנתם
ואין מאחה את הקרע,

ושלא כחיות הבר הם חיים
כל אחד במחבואו הבודד והם מתים
יחדיו בשדות הקרב
ובבתי החולים,

ואת כולם תבלע האדמה
טובים ורעים יחדו, כמו עדת קורח,

כולם במרים נגד המוות
ופיותיהם פתוחים עד לרגע האחרון
והלל וקללה הם יללה
אחת. תן, תן בהם סימנים.

Marcel Tyberg – Symphony No. 3 in D minor (1943)

יש בנו צורך בלתי נשלט לתת סימנים בכל אשר אנו פוגשות, לתייג את כל החולף לנגד חושינו. למה? אולי כדי לבדוק אם לנו הם או לצרינו. אולי כדי להבין אם זולתנו טובים או רעים לנו. אולי. קשה לנו לדמיין חריגים בחיינו, לקבלם כפי שהם, להכיל גם את אלה שאינם תאומינו המדויקים.

We have an uncontrolled need to indicate everybody we meet, to tag everything that passes in front of our senses. Why? Perhaps in order to examine if they are pro or against us. Perhaps to understand better if the other person is good or bad for us. Perhaps. We find it hard to imagine different exceptional people in our lives, to accept them as they are, to include also those who are not our exact twins.

אם נטרח להביט סביבנו, נמצא, גם אם זה במבט שטחי בלבד, גוונים רבים של האנושות, חלק גדול מהם שונה כל כך זה מזה באופן טבעי וטוב שכך. אמנם, כולנו רקמה אנושית אחת, אך נבדלים זו מזו וזה בסדר גמור. במקום לצאת למלחמת חורמה נגד השונה מאיתנו (אם הלה אינו מזיק לנו, כמובן), מומלץ בחום לנסות ללמוד את האחר. מפליא עד כמה שהשונה מאיתנו יכול ללמד אותנו רבות על עצמנו.

If we'd bothered to look around us, we may find, even if it's just a shallow glance, many shades of humanity; naturally, most of them so different to each other, which is good. Indeed, we all are one humane tissue, but differ from each other, and this is fine. Instead of going on a total war against the other who is not the same as we are (if that person doesn't harm us, of course), it is strongly recommended to try and learn the other. Amazing how the other who is different to us can teach us a lot on ourselves.

מעולם לא הבנתי איך יש מקום לרשע בקרבנו, מדוע אין אנו ממגרים אותו ברגע שזה צץ. מדוע אין הטובים שולטים? עם הזמן והנסיון, הגיעה גם ההבנה שזה משרת את אלה בעלי הכוח והממון, החמדנים, שאין בלבם רגשות טובים כלפי אחיהם בני האדם, כמו גם לא אל שאר היצורים המאכלסים את כדור הארץ שלנו.

I have never understood hoe come evil has a place among us, why don't we destroy it as soon as it pops up. Why the good people are not in charge? With time and experience, came the comprehension that it serves those with the power and money, the greedy who don't have any good feelings towards their fellow-men, as well as being malicious to the other creatures inhabiting our globe.

במשפט אחד:

איך יכולים אנו לתת בהם סימנים ולהרחיקם מאיתנו לנצח כדי לקיים עולם טוב ומיטיב?

In one sentence:

How can we mark them and drive them away from us forever in order of maintaining a good improved world?

קישורים:

♀ יהודה עמיחי / תן בהם סימנים – טקסט

♀ לתת בהם סימנים – פירוש

♀ לתת בהם סימנים – תערוכה / רפי מימון

♀ מרסל טיברג – ויקיפדיה

♀ מקום משלהן – דוקומנטרי

 Black is black

Black

עשר שנים וכאב

חול1עקבות בחול

הזמן עף קדימה ואינו מתחשב בנו, אם אנו חשים בכך ואם לאו. ישנן תמונות הנצרבות בזכרון ובלתי אפשרי להזיזן משם. תמונות של כאב, של עצב עמוק, של אבדן. התחושות קשות. שריטה בלתי ניתנת לריפוי.

היה לנו שכן ברחוב. כילדה, לא ממש התעניינתי במבוגרים ורק חלק מהם נשמר לי בזכרון, כאלה שהותירו רישומם, כמו השכן השרוף. אני זוכרת אותו היטב ולמרבה הפלא – גם איך נראה לפני שעולמו השתנה. דיברו על תאונה, על שהוא נלכד במכונית הנשרפת ויצא מזה בעור שיניו. אכן.

הוא לא היה שכן של שלום-שלום, כי מי התיחסה אל אלה שלא גרו בבנין? הוא נכח ופתאום לא. במשך הרבה זמן (מה יכולה ילדה לאמוד?) הוא לא היה חלק מהנוף ופתאום חזר מעוות. אני זוכרת שנתקלתי בו יום אחד ודי נבהלתי. לא זיהיתי. חלפתי על פניו במהירות, נמלטת. אחר-כך, שמעתי את השכנות נדות לו.

חול2

זה דבר שאת נושאת איתך מאוד במעומעם ולא משהו שאת חושבת עליו כמעט. עד שאת נתקלת בטרגדיה דומה ואז זה חוזר. השכן הזה מרחף לי בזכרון בכל פעם שיש פיגוע, בכל פעם שאני שומעת על תאונת דרכים, בכל פעם שהחדשות רעות.

מי יכולה להבין רוע? איך היתה המחבלת מסוגלת לעשות את שעשתה? איך מסוגלים חבר מרעיה? להכנס למקום בו אינך מכירה אף אחד ולרצוח חפים מפשע. איך אפשר לשנוא את מי שאינך מכירה?

 חול

שבת אחת. לפני עשר שנים. אינני זוכרת ממנה הרבה. רק ים, חול, שמש נעימה ופיצוץ ששינה חיים.