ארכיון תג: רצח

ושנאת לרעך כמוך Hate Thy Neighbour as Thyself

לזכור ולהנציח את האהבה

לזכור ולהנציח את האהבה   Remember and Memorialize Love

בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה.

בַּיָּמִֵינוּ אָנוּ, אֵין מַלְכָּה בְּיִשְׂרָאֵל:  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה.

In those days Israel had no king; everyone did as they saw fit (Judges 21, 25 & more)

In our days, there's no queen in Israel; everyone does as they see fit.

ישנם רגעים מכוננים בחיי אומה, בהם אמורים בניה ובנותיה לעצור הכל וליחד זמן כדי לחשוב על עתידם, על איזו דמות מדינה שואפים הם לראות ולהנחיל לדורות הבאים. היו לנו כמה חלונות אימה כאלה, של הזדמנויות לחקור את עצמנו ואת העומדים בראשנו, כדי לצעוד לעבר עתיד נכון ומתאים יותר לנו, כעם השואף לחיות בשלום ובצדק – אם זה בקרבנו ואם עם שכנינו.

In a nation's life, there are founding moments, where the people are supposed to stop everything and dedicate the time to contemplate about their future, and what kind of a state they wish to see and endow to the nest generations. We had such few horrific windows, opportunities to investigate ourselves and our leaders, in purpose of marching to a right and suitable future for us, as a nation which aspire to live peacefully and justifiably – both within us and with our neighbours.

קורין אלאל – שיר לשירה  

Corinne Allal – A song for Shira

לדאבוני, פספסנו אותם. לא טיפלנו במה שהיה צריך לטפל ולא השגנו את מה שעם שפוי והגון אמור לחיות לפיו. חלק מהעם בחר בחירות שגויות והתוצאות העגומות נפלו על כולנו. המחיר שאנו משלמים על כך הוא נורא מכל. כשרצח פוליטי אינו נענה במענה הולם, כפי שקרה כשאמיל גרינצוייג נרצח ורוצחו לא הושמד, זורע הדבר את הזרעים לרצח ראש ממשלה, כפי שארע כשרבין נרצח וגם כאן רוצחו עדיין חי. מפוליטיקה זה עובר לחיי היום-יום ואת העתיד העגום מי ישור? כשמתיחסים בסלחנות לנסיונות לרצח – אם זה כנופיות תג מחיר או פושעים בודדים והעונש המושת עליהם מגוחך ולא מרתיע – רק טפשים (אין כאן תמימות, זו טפשות פשוטה) יכולים לחשוב שהישיבה בכלא תשנה את דעותיהם ו/או את דרכיהם לחיות בשלום עם עצמם ולאהוב את זולתם.

Regretfully, we missed these unique occasions. We didn't deal with what should be dealt; therefore, we haven't achieved what a sane decent nation was supposed to live by. A part of the people chose wrongly, and the sad results fell on the heads of us all. The price we pay is the most awful. When a political assassination is not being respond appropriately, as occurred when Emil Grunzweig and his murderer was not destroyed, it plants the seeds that allow murdering a prime minister, as happened when Rabin was murdered. His murderer is alive too. From politics it moves to everyday life, and who know what the sad future holds? When attempting to murder is treated with forgivingness, no matter what it is – Tag Price gangs or isolate criminals – when their punishment is ridiculous and doesn't deter, only fools (there isn't any innocence here, it's a simple stupidity) can think that serving time in prison would change minds and/or ways of these to live peacefully with themselves and love the other.

איך אפשר לעכל שנאה כזו? אי אפשר ואסור לתת לה מקום בחיינו. מה ניתן לעשות? קודם כל, לא לפחד כלל. אני יודעת שקל להגיד ולא כל כך קל לבצע, אך צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. אסור לעצור פה ולתת למישהו לשלול את מי שאנו. אני אומרת תמיד שחינוך מהיסוד זו השיטה הנכונה, אך מאחר וזה לוקח זמן – צריך לעשות מעשים כבר עכשו. בלי שום שהיות, עלינו לדרוש מהממשלה להקצות את המשאבים הנחוצים לטובת חינוך לסובלנות לכל, כולל השונה מאיתנו ולעודד את הנראות שלנו בכל התחומים, גם במערכת החינוך. לא היציאה מן הארון של אנשי ציבור חשובה כרגע (אם כי אינני ממעיטה בערכה), אלא הפעילות שלהם למען שוויון לכל. חבל שהדרך אינה קצרה והמשימות שלפנינו דורשות אורך רוח; אבל במקום לקונן על מה שאין, עדיף להתחיל לבנות את העתיד כבר מעכשו, ויפה שעה אחת קודם!

How can such a hatred been digested? It is not possible, and it shouldn't have a place in our life. What can be done? First, not to fear at all. I know it is easier said than done, but we must get over it and move on. We should not stop here and let somebody else deny what we are. I always say that education from the basis is the right method, but since it takes time – we need to start acting right now. Without wasting more time, we need to demand actions from the government to allocate the necessary resources in favour of educating for tolerance to all, including the other, while encouraging our visibility in all areas, the education system included. The coming out of public figures is not important at the moment (even if I don't belittle it), but their activities for equality for all. It is a shame that the way is not short and the tasks ahead of us demand patience; but instead of complaining about what is absent, it's better to start building the future right now. The sooner the better!

קורין אלאל – אין לי ארץ אחרת

Corinne Allal – I Have'nt Got Another Country

בפשטות:

לקרוא ולהחכים: אמנון שפירא / דמוקרטיה ראשונית במקרא יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים

אין לי ארץ אחרת ואני רוצה לחיות בה חופשיה I have not another country, and I want to live here freely

אין לי ארץ אחרת ואני רוצה לחיות בה חופשיה
I have not got another country, and I want to live here freely

על הסכין On The Knife

הכירי את שכנתך Know thy nieghbour

הכירי את שכנתך
Know thy nieghbour

"הם עובדים יפה והכל, אבל אין אמונה!"

"כל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, צריך להזהר מהם!"

"ערבי טוב, זה ערבי מת!"

"מ-וות ל-ע-ר-בים, מ-וות ל-ע-ר-בים!"

(תמצית הקריאות המתלהמות נגד בני דודנו)

מה אתן אומרות?

♀♀

"They work ok and everything, but you can't trust them!"

"Every Arab is a potential terrorist, one must beware!"

"A good Arab is a dead Arab!"

"Death to the Arabs, death to the Arabs!"

(A few of the harsh words against our cousins)

What say you?

♀♀

יש לי כמה חברות קרובות שדי משונה לנו שהתקבצנו יחד. לפעמים אנו תוהות הדדית איך זה שאנחנו כה אוהבות זו את זו וביחסים כה קרובים, למרות הדעות המנוגדות שיש לנו במספר נושאים מהותיים. מסתבר שאת יכולה לאהוב גם את זו ששונאת ערבים כי "הם נחשים, אלו, צריך מאוד לשים לב שלא יתקעו לך סכין", למרות שדעתך מנוגדת לחלוטין. כשהייתי צעירה יותר, אחת כזו לא היתה זוכה לנשום את האויר שאני נושמת והייתי פוסלת אותה מכל וכל בגלל דעותיה הנלוזות לדעתי. איך בכל זאת הגיעו כמה כאלה אל ד' אמותי? החיים, מסתבר, מקרבים לבבות למרות הניגודים.

I have some close friends who feel weird that we are together. Sometimes, we wonder how come we do love each other and we stay in such close relationship, despite our opposite views in some fundamental issues. It turns out that you can love also the person who hates Arabs because "they are snakes these, one must be very cautious not to be stubbed in the back", even is your opinion is totally the opposite. When I was younger, such a person wouldn't get to breath the same air I breathe and I would absolutely reject her due to her despicable opinions (as I see it). How did such come into my life? It seems that life brink hearts together despite contradictions.

כשאנו מביטות אחורה, אל תחילת יחסינו, אנחנו מוצאות שלא התחלנו עם החלפת דעות פוליטיות, אלא בנושאים הרבה יותר מהותיים וחשובים לנו, כגון ספרות, מוזיקה, תרבות וכיוצא באלה דברים הבריאים לנפש והמביאים מזור לכל. נכון שיש לנו טעמים שונים, כמו זו ש"חולה" על מחזות זמר ואחרת על אופרות (ומסתבר שביאטריס אינה היחידה החובבת ז'אנר מעצבן זה), יש האוהבת לקרוא רומנים עבי כרס (מי הזכירה את איין ראנד?) ויש שאינה מסוגלת להביא עצמה לסבלנות המתאימה ומסתפקת בסיפורים קצרים או בשירה. יש ויש ויש…

When we look back to the beginning of our relationship, we fine that we didn't start with exchanging political views, but with more significant and important subjects (to us, of course) like literature, music, culture etc. issues which are healthy to the soul and that bring cure to everybody. It is true that we have different tastes, like the one who is crazy about musicals, and another about the opera (it seems that Béatrice is not the only one who is fond of this annoying genre); some like heavy novels (who reminded Ayn Rand?); and there's the one that can't bring herself to be patient enough, so she is satisfied with short stories or poetry. There are different kinds of people…

חָלַקנו ביקורים בתאטרון, בקולנוע, מול המרקע בבית – בעיקר אצל אלה שרכשו את המפלצות הענקיות שמעניקות חויה נחמדה למדי. אני בטוחה שיבואו ימים ויהיו מסכים על קירות שלמים, כפי שחזינו בסרטי המדע הבדיוני. במהרה בימינו, אמן! היינו עסוקות בלהעשיר זו את זו בעולמנו הפנימי ולא ממש התפנינו לדבר על פוליטיקה. כך מצאנו את עצמנו יום אחד, אחרי שנים של חברות, בצדדים שונים של המתרס ועם מגוון דעות מנוגד.

We shared visiting the theatre, the movies, the television screen at home – especially at those who purchased the huge monsters which gives a nice experience. I'm sure that the day will come where whole walls will be covered with screens, as we saw on the science fiction movies. I wish they'd come soon, in our days, Amen! We were busy with enriching each other in our inner world and we didn't bother to talk about politics. This is how we found ourselves one day, after years of friendship, on the different sides of the barricade and with various opposite opinions.

זה התחיל באינתיפאדה השניה, בשנת 2000. חזרתי מפגישה עם כמה חברות במרכז ונקלעתי לפקק עצום בצומת משמר הגבול בכביש ואדי עארה. ביום רגיל, את עוברת את המרחק משם ועד לבית ברבע שעה. הפעם, זה ארך שלוש שעות. אינני רוצה לחשוב על מה היה קורה אילולא השתמשתי בשירותים בקניון בחדרה בטרם עלותי לאוטובוס. לפעמים ישנם נסים קטנים ומצאתי את עצמי מברכת על מזלי הטוב. טוב זה יחסי, כמובן… לא היה נעים כלל וכלל להתקע בתוך אוטובוס שלא זז מילימטר, שלא לדבר על לחזות בכל השמוקים מסביב שלא היססו לצאת מהרכבים כדי לשחרר את שלפוחיותיהם קבל עם ועדה.

It started on the Second Intifada, in the year 2000. I came back from a meeting with some friends in the centre of Israel and I found myself in a huge traffic jam at Mishmar Hagvul junction on Wadi Ara highway. In a normal day one passes the distance between there to my home in Kazir in 15 minutes. This time it took three hours later. I don't want to think what would have happen if I didn't use the W.C. at the shopping mall in Hadera before I went on the bus. Sometimes there are little miracles, and I found myself blessing my good fortune. Good is of course dependent, as it wasn't pleasant at all to be stuck inside the bus which didn't move an inch, not to mention watching all the schmucks around who didn't hesitate to go out of the cars in purpose of relieving their bladder in public.

סיפרתי את חוויותי לחברות ולראשונה במהלך חברותנו רבת השנים הגענו לדבר על פוליטיקה ונגזרותיה. היו שיחות לא קלות, וזאת בלשון המעטה. לתגרות ידיים לא הגענו, אך להתרגזות ולהרמת הקול בהחלט, מה שלא נעם לאף אחת מאיתנו. החלטנו, שלמען שלום יחסינו, איננו מדברות על פוליטיקה.

My friends and I had some disagreeable conversations, in understatement. We didn't come to scuffle, but we did get angry and to raising voices, which wasn't pleasant to any of us. We decided, for the sake of peaceful relationship, not to talk about politics. 

האמת, הדילמה מאוד לא פשוטה ואי אפשר לדעת מי כן בסדר ומי יתחנף אלייך וכשזהירותך תתרופף – ישלוף עלייך סכין לרוצחך. למרות זאת, אסור להכליל. מה שעשו לנו – אסור לנו לעשות לאחרים! אסור לחשוד בכשרים בגלל קומץ מתלהמים ורוצחים.

Indeed, this is not an easy dilemma and it's not possible to know who is OK, and who will flatter you and when your caution will loosen – he will pull a knife to murder you. Despite this, one must not generalize. What has been done to us – we shouldn't do to others! We shouldn't suspect the innocent because of a few harshly murderers.

כשבנינו את הבית בקציר ב-1990, העסקנו פועלים ערבים. חלק היה מהסביבה, קרי – ישראלים, וחלק בא מהשטחים. היה קטע מאלף, לפחות מבחינתי, כשהבאתי להם אבטיח. זה בהחלט היה פוקח עיניים.

In 1990, when we built our house in Kazir, we occupied Arabs workers. Some were from the villages nearby, meaning Israelis, and some came from the territories. It was an illustrative event, at least from my point of view, when I brought them a watermelon. It certainly opened my eyes.

יושבים 6 חבר'ה על הבלוקים וכל אחד לועס את הארוחה שהביא עימו מהבית בתוך פיתות. אני שמה את האבטיח הקר שהוצאתי מהמקרר על ערמת הבלוקים ששימשה להם כשולחן ומרגישה על הכיפק על הכיבוד שאני נותנת להם כקינוח. מוחמד מביט עלי ובחבר'ה חליפות ומחייך אלי בנימוס כשהוא מודה לי על טוב לבי. אני מחייכת חזרה, מאחלת להם תאבון וחוזרת לעיסוקי. שעה לאחר מכן, אני באה לבדוק איך התקדמו בעבודה ומוצאת את האבטיח מזיע בשמש, באותו מקום בו הנחתיו.

6 guys are sitting on building block and they chew the meal they brought from home within pittas. I put on the pile of blocks they used as a table the cold watermelon I took out from the fridge. I feel great for the dessert I gave the. Muhamad looks at me and then to the guys and smiles politely at me while thanking me for my kindness. I smile back, wishing them good appetite and go back to continue my tasks. An hour later I come back to check their advance with the building and find the watermelon sweating in the sun, at the same place where I put it.

"יאסר", אני פונה לפועל הכי קרוב אלי, "שו הדא?" ההוא מביט בי במבט מוזר ומשרטט סימן שאלה בעיניו. "לא נגעתם באבטיח. חבל שזה התחמם עכשו."

"גברת שרון…" פותח הלה.

אני קוטעת אותו בתקוה שיבין את הרמז: "מה, יא סידי?" לפני 25 שנים להקרא גברת היה לי די מוזר. היום כבר התרגלתי לזה, כמו גם להקרא 'סבתא' (איזו מלה מקסימה!). בני אדם הם יצורים סתגלנים…

"אין לנו איך לפתוח את האבטיח", הוא מסביר.

"Yasser", I turn to the closest worker, "shu Hada? ("What is this?" in Arabic) He gives me a weird gaze and draws a question mark with his eyes. "You didn't touch the watermelon". It's a shame it became hot now."

"Misses Sharon"… He starts.

I interrupt him with the hope he will understand the hint: "What, Ya Sidi?" (in Arabic; "Mister") 25 years ago to be called Misses was very weird to me. Today I'm already used to it, like also be called 'grandmother' (such a precious word!). Human beings are adaptive creatures.

"We can't manage to open the watermelon", he explains.

אני מרימה את גבותי (מעריצה מאוד את אלה המסוגלות להרים גבה בודדת) בתהייה. "איך? אין לכם סכין?" פתאום אני תופשת מה אני אומרת, איך אני מחברת סכין לערבים. צימוד קצת מסוכן בימים ההם, כשהסכינאות שלטה ברחובותינו ובני דודינו שחטו יהודים שניקרו בדרכם.

"אסור לנו", הוא אומר בקול שקט.

במין הבזק של הבנה (אני הרי מאותגרת לא מהיום) חודרות למוחי האיטי התמונות של הבידוק הבטחוני, של הוראות השעה ודומיהן. מה לעשות, הם עבדו אצלנו מספר חודשים, הכרנו אותם על בסיס אנושי ומעולם לא ראינו אותם כ"אחרים". ככה זה כשמתחככים עם הזולת, מתקרבים אליו, מתידדים איתו.

I lift my eyebrows in amazement (I admire greatly those who are able to lift each eyebrow separately). "How? Don't you have a knife?" Suddenly I comprehend what I am saying, how I'm connecting a knife to Arabs. It's a bit a dangerous juxtaposition those days, when knifing ruled in our streets and our cousins slaughtered Jews who happen to be near them.

"We are not allowed", he says in a quiet voice.

With a flash of understanding (well, I'm challenged since a long time ago, not just currently) my slow mind starts to remember the images of the security check everywhere, the temporary orders and alike. What should I do, they worked for us for a few months, we knew them on a humanly basis, and we never saw them as "others". This is what happens when people mingle, they get closer, they befriend.

לקחתי בחזרה את האבטיח והכנסתיו למקרר. כשזה היה מספיק קר, חתכתיו לחתיכות והבאתי להם בתוך קערה. הנחתי לידה מזלגות עבורם. לא הייתי בטוחה שמותר להם מזלגות, אבל לא התכוונתי לברר. שמחתי שהם התישבו וקינחו את היום במשהו מתוק.

Took the watermelon and put it back in the fridge. Then, when it was cool enough, I cut it to pieces, put into a bowl, and brought to the workers. I put some forks aside the bowl. I wasn't sure they are allowed to have forks, but I had no intention to investigate. I was happy to see them sitting down and deserting the day with something sweet.

 

Berkeley students' surprising reaction to ISIS and Israel flags on campus

♀♀

בתמצית:

למרות הכל, כולנו בני אדם.

♀♀

In summary:

Despite everything, we are all human beings.

 2007 סועאד מאסי הופעה אקוסטית חיה

Souad Massi Live Acoustic 2007

את רוצה מכות?

ליום האלימות נגד נשים שחל אתמול

מערוך1

מי באמת רוצה?

מי רוצה לחיות בפחד תמידי?

מי רוצה לשקשק מאימה?

רוצה לחוות את הטרור, שמא הגה שתוציא תגרור תגובה אלימה כלפיה?

מי רוצה להיות תחת לחץ מצמית?

מי?

לא, אני לא רוצה!

אתה רוצה?

בא לך לחוות איך זה?

♀♀

אני משתדלת לעזור, להעצים נשים, אבל לא אחת נתקלת בחומת הפחד הנוראה שגורמת למאן דהיא להשאר עם הנבל, להתחפר בחרא המוכר ולא לצאת ולהלחם על זכותה לחיות את חייה כראות עיניה. כל מה שאגיד, כל מה שאדגים, כל מה שתאמר לה הגורמת המקצועית – שום דבר מאלה לא יעזרו לאף אחת לצאת מן הכלא ללא תשתית כלכלית משל עצמה.

אני הרי אופטימית ובטוחה שלכל דבר יש פתרון אם ירצו הגורמים המתאימים לחתור אליו. מבחינתי, הפתרון בנושא הזה הוא אחד: חינוך. אם אגיד/אכתוב את זה מספיק פעמים, האם זה יחדור אי פעם לראשם וללִבם של העומדים בראשנו ולמקבלי ההחלטות באשר לאיכות חיינו?

כמו כל דבר בחיים, זה צריך להעשות בשלבים, משום שאין "זבנג וגמרנו". אנחנו לא שמוקים. אין אנו נוהגות לתקוף את הבעיה או להציף את הנושא (זה עוד עלול לטבוע לנו ולהשאר איתנו לנצח…), אלא אנחנו משתדלות לחשוב, לאמץ את התאים האפורים כדי למצוא פתרון. סוף מעשה, כדי שלא יהיה מר ונמהר, במחשבה תחילה.

♀♀

אז מה עושות כדי לשנות?

"כי מן הטף תבוא לנו החוכמה". דבר ראשון, ליצור תכנית לימודים שתדגיש את השוויון בין המינים (וגם המגדרים, כמובן, כי "הומו" לא יכולה להיות קללה יותר!). כשזה יוטמע בטף, החל מגיל אפס, הרי שזה יחלחל למעלה, גם להוריהם. יהיו הורים שאיתם תהיה זו בעיה, כי הם חולים ומתעללים, אך גם לזה יש פתרון בדמות הוצאת הילדים מרשותם; אבל זה כבר שייך לענייני אכיפה.

יהיו מגזרים שהדבר לא יהיה להם קל, אך מאחר וחינוך זה דבר שאפשר ללמד, הם יצטרכו להתישר עם לימודי הלִבּה וללמוד איך לכבד גם את אלה שאינם מאמינים ו/או הולכים בדרכם. אינני מסוגלת להבין איך, במדינה דמוקרטית, נותן משרד החינוך יד לחינוך מפלה. דת/מסורת וכו' זה ענין אישי, לא לאומי ולא חשוב במה מאמין מאן דהוא – עליו לפעול לפי הנורמות שתקבענה. לא די לומר ש"אלימות זה דבר נורא ויש להכחידה", אלא יש לפעול ממש כדי להגשים את זה, למגר את האלימות מן השורש. לא אכנס כאן לנושא של השחתת הנפש בשליטה על עם אחר ואיזו "גדלות רוח" זו גורמת לקלגס.

"ואהבת לרעך כמוך". רעך זה גם האשה, גם אם היא נדמית לך זרה ומפחידה אותך, השמוק. היא לא נולדה כדי לשרת אף אחד, היא לא נוצרה כדי שתהיה כלי משחק בידיך, היא לא נבראה כדי למלא את מאווייך, גם לא אם אתה דמות ציבורית מפורסמת. לא, שמוק!

"וביערת הרע מקרבך!" יש להפסיק את הסלחנות והיד הרכה בנוקטים באלימות ולהתחיל לתת עונשים משמעותיים לפושעים הללו. כשבעילת קטינות תפסיק להיות ענין "חברמני" של מפורסם זה או אחר, אלא פשע שיש לתת עליו את הדין בישיבה מאחורי סורג ובריח יחד עם שיקום שכלי משמעותי – תראה החברה אחרת.

מה זה חינוך?

איך מחנכין להבחין בין טוב לרע? מה זה טוב? מה זה רע? שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת ולהעלותן לדיון ציבורי כדי למצוע פתרון לחברה החולה שלנו.

♀♀

הדג נחש – אין לי אף אחד

♀♀

חומר לעשיה:

הבטנה סביבכן וראנה נכוחה את פני הדברים. הסברנה פנים לנשים שבחייכן, בין אם אלה נמצאות בסביבתכן הקרובה ובין אם אתן רק נתקלות בהן פה ושם. קבלנה אותן, הארנה להן פנים, העצמנה, עזורנה, תננה מעצמכן. כל המסייעת לנפש דוויה אחת – הצל תציל עולם ומלואו.

♀♀

בתמצית:

צריך לשים גבול להשתוללות ולהתחיל לפעול כדי למגר את הרעה החולה. מה שיש לנו כיום, אלה תחבושות שאין בהן כדי לרפא את הפצע. כל האגודות, העמותות ומרכזי הסיוע למיניהן (הן למען נשים והן לילדים) ודומיהן, כולל מקלטי הנשים – אינם פתרון, אלא ראי למצוקה הנוראה הקיימת בקרבנו. גם אם עושות הן עבודת קודש, אין זה מסייע למיגור הבעיה.

הלואי, אמן, יבוא היום במהרה בימינו ולא נצטרך ימי זכרון שכאלה.