ארכיון תג: שביעי של פסח

אַשְׁכְּפָרְדִים Ashkephardim

Thank you, Sara-Bella, for this brilliant expression!

מרק ירקות עשיר עם עדשים Rich vegetable soup with lentils

מרק ירקות עשיר עם עדשים   Rich vegetable soup with lentils

ערב שביעי של פסח. השולחן מקושט בחגיגיות. לפנינו עוד סעודה רבת משתתפים.

It's the night of the Seventh Day of Passover. The table is festively decorated. Here is another multi-participant meal.

אני מביטה סביב. הפעם, חלק גדול מן הפרצופים מוכר לי מליל הסדר. הם ואני מנידות זו לזו בראשנו לברכה, מחייכות. בְּלִיל של קולות, מִבְטָאִים, שפות. הדור המבוגר, זה של סבתהּ ואמהּ של ביאטריס, דובר ערבית, רק ערבית. אף אחד מהדור הזה אינו משתמש בשפה אחרת, גם אם חלק יודע צרפתית, בעיקר השכבה של אמהּ של ביאטריס. הדור של ביאטריס פונה זה לזה בצרפתית ואל המבוגרים בערבית. חלק מאוד קטן מן הדור השלישי דובר ערבית, החלק שהוריו לא התחתן עם אשכנזים ושמע את השפה בבית. בחלק הגדול יותר, הילדים הם בני זוגות מעורבים – ספרדים ואשכנזים, אשכנזים וספרדים, אַשְׁכְּפָרְדִים.

I'm taking a look around. This time, a lot of the faces are familiar to me from the Seder night. They and I shake our heads in greeting, smiling. A mixture of voices, accents, languages. The older generation, that of Béatrice's grandmother and mother, speaks Arabic, only Arabic. None of this generation uses any other language, even if some know French, especially Béatrice's mother's age group. Béatrice's generation refers to each other in French and to their elderly in Arabic. A very small part of the third generation speaks Arabic, the part whose parents did not marry Ashkenazim and heard the language at home. In the larger part, the children are the descendants of mixed couples – Sephardim and Ashkenazim, Ashkenazim and Sephardim, Ashkephardim.

הארוחה מתנהלת בכיף, בצחוקים, בכבוד הדדי בין כולם. אף אחד אינו לועג לאף אחד. הכל חשים כמקשה אחת, חיבור של משפחה גדולה ומאושרת. כיף לראות את זה. אני באה ממשפחה זעירה של אב, אם, בן ובת (אני), דודה אחת (אחות אמי), בן דודה אחד (בנה של אחות אמי), כשהמשפחה המורחבת כללה עוד שני בני דודים ושלוש בנות דודות של ההורים. המחזה הזה של משפחה המונה קרוב למאה אנשים – גברים, נשים וטף – פשוט מחמם את הלב.

The meal is going on with fun, laughter, mutual respect between all. Nobody mocks anyone. Everybody feels like of one piece, a connection of a big happy family. It's pleasing to see this. I come from a tiny family of father, mother, son and daughter (me), one aunt (my mother's sister), one cousin (the son of my mother's sister), and the extended family included my parents' two male cousins ​​and three female cousins. ​​This sight of close to a hundred people – men, women and children – simply warms the heart.

 

תרבחו ותסעדו Tirbachu ve tis'adu

מימונה מסורתית

מימונה מסורתית  Traditional Mimouna

בכל ששים שנות חיי לא יצא לי לטעום מופלטה כלשהי. שום ביס שהוא, על אחת כמה וכמה – מופלטה שלמה. גדלתי בגבעתים, שם לא שמענו על המימונה במהלך כל שנות ילדותנו והתבגרותנו. הפעם הראשונה בה התוודעתי שיש חגיגות כאלה, היתה לפני כעשרים שנים (אם זכרוני עדיין משרתני), כשהראו בטלויזיה איך מנהיגינו התחרו זה בזה לבקר כמה שיותר מגישֵי מופלטות. איך אמרה לי חברה: "היו לך חיים מוגנים".

שיהיה.

In all the sixty years of my life, I have not had the taste of any mufleta (Moroccan-Jewish pastry). Not a bite, let alone a complete mufleta. I grew up in Giv'atayim, where we never heard about the Mimouna during all our childhood and adolescence. The first time I got to know that there were such celebrations, was about twenty years ago (if my memory still serves me), when they showed on television how our leaders competed with each other to visit as many as possible mufletas feeders. How did a friend say to me: "You had a protected life."

Whatever.

 

נינה

בפסח, המפעל סגור מטעמי חשש לחמץ. נוח לי שיש להם חופשה מרוכזת. ככה הם חוזרים רגועים אחרי המימונה ובכוחות מחודשים. נכון שיש כאלה שמתלוננים, אך אין מה לעשות – הרי אי אפשר לרצות את הכל. תמיד יהיה כאלה שמשהו לא ימצא חן בעיניהם. לא ממש מזיז לי. המפעל הרי שלי, לא שלהם.

אני זוכרת את החגיגות בבית אמא, איך המונים היו באים אל הבית הפתוח כדי לטעום ממעשי ידיה הטעימים להתפאר. ההכנות החלו בערב החג השני. את הרוב ארגנה אמא באותו יום קצר, חוץ מאשר את החמץ, אותו היתה מכינה רק עם צאת החג. אף פעם לא אהבתי לבשל או לאפות וגם לא לטגן, המטבח לא היה מקום אליו נהגתי להכנס מרצוני, אך כשאמא הטילה עלי את מה שהטילה – לא היתה לי אפשרות לסרב. כשאמא מצוה – אין להמרות את פיה. ככה חונכנו – על מילוי עשרת הדברות בכלל ועל הדיבר החמישי בפרט. נראה שמה שעושים בחוסר חשק, נטבע בך ומותיר בך את חותמו. לי יש פיליפינית.

לאכול אני בהחלט אוהבת. רואים עלי היטב שאיני בוחלת להפגיש את ידי ואת סכו"מי עם רוב הצלחות הנקרות בפני 😉 בהחלט חגגתי בסעודות השבת והחג. כשטעים, אז טעים. כמה מלחמות היו לי עם אמא שניסתה למנוע ממני לבלוס. חברות אשכנזיות היו מספרות לי בחרדה טראומטית איך אמותיהן דולקות אחריהן עם הבננה. אצלנו זה לא היה. טוב, מעולם לא הייתי שדופה כמותן, כך שלא היתה הצדקה לרדיפה הזו.

המימונה היתה אחת ההזדמנויות בהן ניתן לי פה חופשי. אמא היתה טרודה במטבח ובארוח ולא היה לה פנאי להשגיח עלי. איך יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של השולחן הערוך לתפארת? כל השפע והטוב שהוצגו עליו, עם הצבעים והריחות והקישוטים לא השאירו לי שום ברירה, אלא לטרוף מכל הבא לפה. עד היום אני נושאת את הקלוריות ההם יחד עם חדשות שהתווספו עם השנים.

תרבחו ותסעדו, אמן!

שפתיים – חגיגה מרוקאית

Sfatayim – Moroccan Celebration

ג'ינה

אנחנו אמנם ממוצא אשכנזי, אך הרבא משתדלת לחגוג את החגים של כל העדות כדי לא להפלות בין קניידל למופלטה ובין מצה ללייקעכל, העיקר והחשוב הוא שלא ישכון חמץ בסביבתנו. אף שליל הסדר נחשב לחג משפחתי, מעדיפים רבים מחברות וחברי הקהילה לחגוג יחדו. חלק מהם בודדים או זוגות שצאצאיהם התפזרו בין המחותנים ובמקום להסב אל שולחנם של אחרים כגלגל מיותר, הרבה יותר נעים להם לקחת חלק בסדר שעורכת הרבא בבית הכנסת. גם בעלי משפחות נוהגין להגיע על טפם ושאר צאצאיהם כדי לחוש את רוח הקהילה ובעיקר לא לטרוח בביתם הפרטי.

בעוד ליל הסדר נחגג אצלנו ברוב עם, נחגגת המימונה ברוב מובהק של עדה מובחרת אחת, כשהשאר באים למלא את מצוַות בדיקת המופלטות. מקסים לראות איך השולחנות מקושטים ומעדנים נערמים עליהם. הרעיון של בית הכנסת שלנו הוא לקרב לבבות הכל ולשמש מרכז רוחני לכל מנהגי בני ישראל ללא העדפה לעדה מסוימת. זו המשמעות של ליברליות – רוחניות ללא כפיה ולכל מי שחפץ בה.

מינה

יש אנשים שיש להם חיים, אני תקועה איתה. אנחנו בקושי מכירות שבוע וכבר היא מנסה להשתלט על חיי. לא מתאים לי.

הכרנו למחרת הסדר באתר הכרויות. בגילנו, אין לנו זמן וסבלנות ליותר מדי גינונים ואחרי שיחה של שעה בטלפון, בה קוננו על בדידותנו, הבנו שעדיף להפגש מאשר לשזור מלים באמצעות חוטים. בדרך כלל אני מעדיפה קודם "להפגש" בסקייפ ולחזות בזיו פניה של המועמדת כדי לא להתאכזב בפגישה פנים אל פנים. היו דברים מעולם. כבר חויתי איך הן מספרות לי על עצמן נסים ונפלאות וכגודל הציפיה – כן גודל האכזבה. הפעם, לא הקפדתי לבדוק לעומק. כנראה שהבדידות קשה לי יותר ממה שאני מוכנה להודות ועושה בי שמות. רשמתי לפני להיות זהירה בפעם הבאה. זאת אומרת אחרי שאצליח לנער אותה ממני. זה לא יהיה קל. היא נאחזת בי בכל כוחה כאילו הייתי קרנות המזבח. מאז ילדותי, בה נרדפתי בידי אמי מחומשת הבננה, לא חשתי ככה.

גם אם אני לבד, אני משתדלת לצאת מדי פעם, בעיקר בחגים כשמתאפשר לי. בכל שנה יש לי מימונה להכין אצל חברת ילדות שממשיכה את מסורת בית אמהּ ומאירה את פניה לכל הבאים בשעריו. אני אוהבת לעזור לה עם המתכונים ששמרתי מבית אמי. גם השנה לא התכוונתי לשבור את המסורת. המכרה החדשה שלי לא אבתה להסכים עם העובדה שאני עסוקה ולא איתה. העמדת הפנים שהיא הצליחה לקיים במשך יומיים וחצי הסתלקה באחת וגילתה את אופיה האמיתי. אם יש משהו שאינני מסוגלת להכיל, זה הגבלת החופש שלי. זוגיות אין פירושה שליטה מלאה זו על זו, אלא חופש לבחור בכל פעם את דרכך.

היא איימה להפרד ממני. הצחיקה. עוד לא נדבקנו, ממה/ממי יש להפרד? שלחתי בה מבט תמה ושתקתי. שתסיק בעצמה את המסקנה המתבקשת. היא לא עשתה כן. לבוא איתי לא רצתה. לא טרחתי לבדוק למה. שלחתי אותה מעל פני לבלי שוב. כך חשבתי.

הבוקר, לפני שהספקתי לפקוח את עיני, צלצול בדלת באמצע חלום. השעה שעת אשמורת שאינה מקובלת עלי. לא זזתי. מי שמוצאת לנכון להטריד אותי בשעות כאלה, אינה ראויה לתגובה מצדי. שעתיים לאחר מכן, כשחיברתי את הטלפון, מצאתי מספר הודעות במשיבון. כולן ממנה. שעה לאחר מכן, היא מצלצלת שוב. אין לי כוח אליה. סיננתי. איך נפטרת מקרציה? צריכה הרבה מזל.

מופלטה כהלכה

מופלטה כהלכה   A properly mufleta

נאדיה

היה שקט אתמול. כל החג היה שקט. אנחנו מתהלכות בתוך בית האבות כמי שעוד מעט תהפוכנה לרוחות. זה בלתי נמנע. בערב החג ביקרו אצלנו מתנדבים מהשכונה. הם באים מדי פעם כדי לבדוק אם אנחנו חיים עדיין. בין ביקור לביקור, חלק מאיתנו נוטש, אך אחרים ממלאים עד מהרה את החדרים המתרוקנים. כמו גלגל שאינו פוסק מסיבובו.

ישבתי בגינה קוראת בספר. אני אוהבת לשקוע בספרים, זה משכיח ממני את כאבי הגיל והזכרונות. האותיות מרצדות לי לפני העיניים ומצטרפות לכדי תמונה מעניינת בדרך כלל, אם כי ישנם ספרים משעממים טיכו שגם הם נקלעים לידי. אינני מכריחה את עצמי להמשיך לקרוא בהם ולסיימם. אני מעדיפה למלא את שפע זמני בדברים מעניינים.

מישהי התישבה לידי ושאלה מה אני קוראת. היא מחייכת אלי בפנים מאירות ונראית לי בחורה נחמדה אם טרחה ובאה בחג כדי להפיג את בדידותם של אנשים ישישים בהרבה ממנה. אני מראה לה את הכריכה והיא מחייכת שוב, מנידה בראש ומאשרת שקראה. אנחנו מחליפות דעות והיא משתדלת, לבקשתי, לא לגלות לי את הסוף. הספר לא הכי מעניין, אבל בכל זאת אני מעדיפה לא לדעת את סופו בטרם עת. זה הרי יגיע בכל מקרה, לא ככה?

שירֵי מימונה (מחרוזת מרוקאית) – שרון לביא, מרקש, פנחס

Sharon Lavie – Mimouna Songs (A Moroccan string)

בתמצית:

החיים יפים, תרבחו ותסעדו!

קישורים:

♀    מימונה – תרבחו ותסעדו האתר של פסקל פרץ-רובין

♀    מתכונים למימונה אתר רוטב

♀    מימונה ויקיפדיה