ארכיון תג: שדה תעופה

בכל פעם שאנו נפרדות Each Time We Part

דיאנה קרול – בכל פעם שאנו נפרדות

Diana KrallEvery Time We Say Goodbye

בכל פעם שאנו נפגשות, אנחנו גם חוות את הפרידה הצפויה. בכל פעם שאנו נפרדות, לא ברור לנו אם נפגש שוב. חיים של אי ודאות.

Every time we meet, we also experience the expected parting. Every time we part, it's not clear to us if we meet again. A life of uncertainty.

אספתי אותה משדה התעופה, כרגיל. לקחתי את הרכבת מחדרה לשדה התעופה כדי לפגוש אותה ולבלות יחד שעה נוספת בדרכנו אלי. מחרתיים, אעשה את אותה הדרך בוריאציה קצת שונה: אסע איתה ברכבת לשדה התעופה ואילו בחזרה, זה כבר יהיה בגפי. זו השגרה שלנו.

I picked her up from the airport, as usual. I took the train from Hadera to the airport in order to meet her and spend another hour together on our way to my place. The day after tomorrow, I'll make the same way in a slightly different variation: I'll take her by train to the airport and then, on my way back, I'll be on my own. This is our routine.

שדה תעופה, מקום בו צפוי להתחבק, אפילו בחום, גם בקרבה יתרה. לא כל כך בטוח בענין הנשיקות הצרפתיות, אבל אנחנו ממש לא דופקות חשבון. בגילנו, כבר לא אכפת לנו ממה יגידו עלינו. האמת, לא חשבתי על השכנה הדתית שלי, זו שגרה בדירה מולי, איך תגיב זו אם היא תיקלע במקרה לקרבתנו ותחזה בשפתותינו הנצמדות זו לזו בשקיקה של געגועים.

An airport, a place where it's expected to see hugging, even in more than warmly, and also in close proximity. Not so sure about the French kisses, but we don't really give a damn. At our age, we no longer care what they say about us. The truth is, I didn't think of my religious neighbour, the one who lived in the apartment next to mine, how would she react if she happened to encounter near us and watch our lips clinging to each other with a craving of longing.

אנחנו לוקחות את הזמן שלנו. אין מה למהר. נעים לשבת בבית הקפה יחד ולהתרגל לאט זו לקרבתה הממשית של זו. אחרי המפגשים הוירטואליים שלנו בסקייפ, אנחנו מרגישות כאילו אנחנו מפשירות ומתחברות זו אל זו מחדש.

We take our time. No need to hurry. It is pleasant to sit in the café together and slowly get use to this closeness in real. After our virtual sessions on Skype, we feel as though we are defrosting and reconnecting to each other.

קיי די לאנג – קפה שחור

k.d. langBlack Coffee

ומצעדנו עוד ירעים Our Parade will be Thundering

כמה קל לקפוץ מפאריז לברלין. שתי דקות ואת שם. טוב, בפועל זה אורך כשעתיים טיסה ועוד שלוש שעות של הכנות לקראתה, אבל זה נחשב ממש צ'יק-צ'ק. אנחנו יוצאות מנמל התעופה אורלי ברבע לשבע בבוקר (שעה הזויה מבחינתי) ונוחתות בנמל התעופה שנפלד ב-8:30 ליום ששי הומה פעילות ושבת של מצעד.

How easy it is to jump from Paris to Berlin. Two minutes and there. Well, actually it takes about two hours to fly and another three hours of preparation for it, but it's really a check-in. We leave Orly Airport at a quarter to seven in the morning (a delusional hour for me) and land at Berlin Schönefeld Airport at 8:30 to a bustling Friday and a parade on Saturday.

הפעם האחרונה בה דרכו רגלי על האדמה הארורה ההיא היתה ב-29 בנובמבר 2006 למשך יום וקצת. ה-DNA שלנו, היהודיות והיהודים, זוכר היטב את שהנחילו לנו הורינו שהיו "שם" בתקופה הארורה ההיא. בפעם ההיא הגעתי מלונדון לאחר לילה מתוח ונטול שינה, אותו ביליתי בנסיעות משדה תעופה אחד למשנהו בתקוה למצוא טיסה כלשהי שתמלט אותי מאיזו אנגליה משוגעת. מזל שחברה בברלין הצילה אותי מציפורניים שלופות.

The last time I walked on that cursed soil was on November 29, 2006 for a day and a little. Our DNA, as Jews, remembers very well what our parents, who were "there" in that damned period, taught us. That time I came from London after a tense, sleepless night spent traveling from one airport to another hopping to find a flight that would take me out of some crazy Englishwoman I lived with. Luckily, a friend who lived in Berlin saved me from sharp fingernails.

בראש הומה משינה טרופה בטיסה הקצרה, אני מתיצבת מול ביקורת הגבולות הגרמנית, רגלי בקושי נושאות אותי. היא מביטה בדמותי, משפילה מבט כדי לעיין בקפידה בדרכוני הישראלי ואני רואה בעיניה את הששון להזדמנות שנקרתה בפניה להתעלל בחפה מפשע. כנראה שזה טבוע ב-DNA של עמה, ימח שמה ושמו.

With my head buzzing from a troubled sleep on the short flight, I stand in front of the German border control, my feet barely carrying me. She looks at me; then, lowers her gaze to carefully check my Israeli passport and I see in her eyes the malicious joy to the opportunity to abuse an innocent person. Probably, it is imprinted in the DNA of her people. Damn her! May her name and memory be blotted out, along with her people.

"?Where are you coming from" היא שואלת אותי.

'אינך רואה, יא עיוורת?' בא לי להשיב לה, אך אני תופסת בכח את קצה לשוני ומרסנת אותה לבל תקרא זו דרור למלים ותגביל את חרותי. החיים והמוות ביד הלשון, כידוע (משלי י"ח 21). "London", אני עונה בקצרה, משגיחה בקפידה על הברותי פן תתפרענה.

"Where are you coming from?" She asks me.

'Don't you see, you bloody blind?' I feel like responding to her, but I firmly grasp the tip of my tongue to restrain it from going wild. It could cause restriction of my freedom. As we know, Life and death are in the hands of the tongue (Proverbs 18:21). "London," I reply briefly, carefully watching my syllables lest they go mad.

"Where is your Visa? I don't see it", מקפידה הנאצית.

שו ויזה? אין לי כרטיס אשראי עלי, מה היא רוצה ממני? ההבעה על פני מדרבנת אותה להעמיק חקור כדי להגביר את הנאתה הסדיסטית מהמצב. "You need a visa to enter to Germany".

"Where is your Visa? I don't see it", the Nazi is strict

What Visa? I don't have any credit card on me, what does she want from me? The expression on my face stimulates her to explore further in order to increase her sadistic pleasure from the situation. "You need a visa to enter to Germany".

אני משתלטת על עצמי בכל כוחי לבל אכנס בה בנגיחה ואכסח את האימ-אימ-אימ-אמא הנאצית שלה. רק זה חסר לי עכשו, אחרי לילה מטורף, לבזבז זמן עד שהעניינים יובהרו. אין זו העת לשפוך את חמתי הבוערת על גוֹיָה אשר לא ידעתני, כך שאני שולפת חיוך מאי-שם ומגייסת את כל הרוך שאני יכולה. עדיפה אריכות אפיים בעת מצוקה. "I'm an Israeli, we don't need a visa to Germany". מספיק סבלנו מכם ולא ממש בא לנו לבקר אצלכם, חשבתם על זה? אני פה כי אין לי ברירה אחרת. האמיני לי, לוא היתה – לא הייתי מתיצבת לפנייך. העדפות התיור שלי אחרות לגמרי, נאצים מעולם לא היו בבחירת המסלול שלי.

היא קמה, מורה לי להמתין ויוצאת לכמה דקות מורטות עצבים. למה לא להאריך את העינוי אם אפשר? תמונות חיות של מרתפי עינויים חשוכים, חנה סנש, חביבה רייק ועוד אמיצות שמסרו נפשן על מזבח יהדותן, עולות לי. נובמבר 2009, לא היה איתי סלולרי כמו היום והקשר היחיד שלי עם העולם היה באמצעות הטלפון הציבורי. קיויתי שיש כזה בארץ הארורה, כדי שאוכל ליצור קשר במקרה שאזדקק לחילוץ מציפורני נָאצֶיהָ.

היא חוזרת ובשתיקה מחזירה לי את הדרכון החתום, מחוה לי בידה להסתלק במהירות מלפני עיניה בטרם תשנה את טעמה. אני אוספת את עצמי ויוצאת מעל פניה בהקלה. ברוך השם, לא צפויה לי חויה במרתפי השטאזי.

אנדרטת הזכרון בברלין

♀♀

יש יתרון בדרכון אירופאי. השהיה בדוכן הבדיקה קצרה, ענינית ובלי שטיקים. תוך דקה, ביאטריס ואני בדרכנו לעבר קרוסלת המזוודות. היא מביטה בי בחיוך שנועד לעודד את רוחי המרחפת בזכרונות העבר. "ça va?" היא שואלת, עיניה הכחולות מציפות אותי.

"Yes, I'm ok", אני עונה, מבליעה את המחשבה על עד כמה אפשר להיות OK על אדמת דמים. היא משלבת את זרועה בשלי ומוליכה אותנו אל היציאה. היום צפוי לנו מזג אויר סביר, אפילו קצת שמש עם 18-200. מחר תעלנה הטמפרטורות, אך אני כבר חוזה שארעד ולא רק מקור.

בתמצות: לא ממש רציתי, אך באתי כדי לצעוד ולהראות נוכחות. מאוד מוזר לחבר בין העבר וההוה, אבל אלה הם חיינו – קשר אל העבר וצעידה לעבר עתיד טוב יותר. בשאיפה, כמובן.

הרחבת הדעת:

  1. מצעד הגאוה בברלין אתר the gayway
  2. גאוה 2003 סיפור שלי על מצעד הגאוה בת"א. איך חלפו להן 10 שנים!
  3. Time to Rise up הרהורים על השואה
  4. להתראיין אצל כתב גרמני רשומה פה