ארכיון תג: שואה

יום השואה ה'תשע"ט Holocaust Remembrance Day 5779

הסטורי של אווה חלק ראשון

Eva Story part 1

האובך ששרר לאורך כל היום, הגביר את תחושת העצב בהתיחדות עם זכר הנספים. הדוק הצהוב שכיסה את השמש כאילו אמר לה: "את לא תזרחי היום, זה לא יום של אור".

The haze that reigned throughout the day, increased the sense of sadness in honouring the memory of the six million murdered. The yellow veil that covered the sun seemed to say to it: "You will not shine today, it is not a day of light".

איך מסבירין לילדים רכים של בית רבן את יום השואה? כיצד מכינין אותם לקראת היום הזה? איך מטמיעין בהם את זכר מה שקרה? לא קל לעשות זאת, אך צריך, כי אחרת איך נעביר את המורשת שלנו מדור לדור?

How do you explain the Holocaust Day to young children? How to prepare them for this day? How do you implemented in them the memory of what had happened? It is not easy to do this, but it is necessary, because otherwise how will we pass on our legacy from generation to generation?

עשר בבוקר. הצפירה נשמעת ברמה. החיים בישראל נעצרים והכל עומדים דום לכבד את הנספים. נכדַי, אסיף בן ה-5 וחצי ואחיו יוסי בן ה-4, עומדים בשקט על מקומם, ידיהם לצדי גופם, ראשם מורכן. הם תרגלו זאת בגן ויודעים שזה יום עצוב. הגננות סיפרו להם שבארץ רחוקה, גרמניה, היה איש רשע בשם היטלר שרצה להרוג את כל היהודים, כמו המן בפרס (מגילת אסתר, חג פורים), פרעה מלך מצריים (חג הפסח) ואנטיוכוס היווני (חג החנוכה). המלחמה נגמרה והיטלר מת, כמו שאר הצוררים אותנו.

Ten in the morning. The siren sounds aloud. Life in Israel stops and everyone stands at attention to honour the victims. My grandkids, Five-year-old Assif and his 4-year-old brother, Yossi, are standing still, hands at their sides, heads bent. They practiced it in their kindergarten and know it's a sad day. Their teachers told them that in a faraway country, Germany, there was a wicked man named Hitler who wanted to kill all the Jews, such as Haman in Persia (Book of Esther, the Feast of Purim), the Egyptian king Pharaoh (Passover) and Antiochus the Greek (Hanukkah). The war was over and Hitler died, like the rest of our enemies.

הילדים יודעים שאחרי המלחמה עלו היהודים לארץ ישראל והקימו פה מדינה לתפארת, המדינה שלנו, בה יש מי ששומר ומגן עלינו באויר, בים וביבשה – הלא הם חיילינו ושוטרינו האמיצים. כשאנחנו בבית, בגן, בים או כשאנו מטיילים – הם תמיד שומרים עלינו. למרות שהאויבים שלנו רצו להרוג אותנו – הצלחנו להתגבר עליהם ויש לנו ארץ נהדרת, יפה וחזקה. עם ישראל חי!

The children know that after the war the Jews immigrated to the Land of Israel and established a magnificent country here, our country, where there are those who guard and protect us in the air, sea and land – these are our brave soldiers and policemen. When we are at home, in the kindergarten, at the sea, or when we stroll, they always guard us. Even though our enemies wanted to kill us – we managed to overcome them and we have a great country, beautiful and strong. Long live Israel!

המלים: גטו, מחנה ריכוז, רצח, השמדה ודומיהן – אין מזכירים ואין מספרים עליהן! אלו מלים שקשה לילדים בגילים האלה לעכל. הם יספיקו ללמוד אותם בבית הספר בבוא הזמן. הוקמה פינת זכרון בגן: יש נר עצוב, דגל ישראל, פרחים והמלה "יזכור". המטרה: להנחיל לדורות הבאים את היום הזה – יום השואה או יום הזכרון, משום שזה יום שעלינו לזכור ולא לשכוח לעולם.

The words: ghetto, concentration camp, murder, extermination and the like – these are not mentioned or told about! These words are difficult for children of these ages to digest. They will learn them at school in due time. A memorial corner was established in the kindergarten: there is a sad candle, the Israeli flag, flowers and the word "Yizkor". The goal: to instil this day in the coming generations – Holocaust Day or Memorial Day – because it is a day we must remember and never forget.

הילדים לומדים להתגאות במדינה שלהם, לא לשנוא אף אחד, אלא פשוט לזכור את מה שהיה, משום שזה חלק מהמורשת של עמנו הנצחי. אף שאנחנו ממש מודאגות ממה שקורה בעולם בימינו, אין אנו חושפות אותם כרגע לאנטישמיות שמרימה ראש שוב; אם זה בארצות הברית (תומכי הגאוה הלבנה), בבריטניה (אם ג'רמי קורבין יהיה ראש ממשלה – היהודים שם אבודים) ובשאר אירופה. אנו מקוות מאוד שכאשר הם יגדלו – זו כבר תוכחד והם לא יצטרכו לשמוע יותר על שנאה כלפי היהודים. אני אופטימית.

The children learn to be proud of their country, not to hate anyone, but simply remember what happened, because it is part of the heritage of our eternal people. Although we are really concerned about what is happening in the world today, we are not exposing them to anti-Semitism, which raises its head again; if it is in the United States (supporters of White Pride), in Britain (if Jeremy Corbyn will be prime minister – the Jews are kaput there) and in the rest of Europe. We very much hope that when they grow up, anti-Semitism will be extinct and they will not have to hear any more about hatred towards Jews. I'm optimistic.

במשפט אחד:

ואחרי כל מה שעברנו, חוינו, עונינו, נרצחנו בכל מיני מיתות לאורך ההיסטוריה הקשה של עמנו ושרדנו – מעיזה בהמה ששימשה כשרת התרבות לכנות בני אדם אחרים "סרטן". ואידך זיל וגמור!

In one sentence:

And after all that we went through, experienced, tortured, been murdered in all sorts of deaths throughout the difficult history of our people, and survived – the beast who served as the culture minister dared to call other people "cancer." Go figure!

ערב יום השואה ה'תשע"ח The eve of Holocaust Remembrance Day 5778

סיילםהעיירה בוערת

Salem – Haayara Boeret (It is Burning)

בהגדה כתוב: בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

The Haggadah says: In every generation a person must see himself as if he had left Egypt, as it says: "You shall tell your son on that day, "It is because of what the Lord did for me when I came out of Egypt" (Exodus 13:8).

בחיים, צריך להמשיך לזכור ולעולם לא לשכוח את מה שהנאצים הארורים עשו לעמנו בשואה; זאת, גם אחרי שאחרון הניצולים ישמט מאיתנו לעד.

In life, one has to continue to remember and never forget what the damned Nazis did to our people during the Holocaust; that, even after the last survivor would forever omitted from us.

חפירות:

חייב אדם לראות עצמואוניברסיטת ת"א

עס ברענט (שריפה) – מיתרי הלב – מוזיקה מתקופת השואה – אתר יד ושם

לזכור? לשכוח? Remember? Forget?

The Brothers FourTry to Remember

הם הולכים ומתמעטים, נשמטים מאיתנו כמעט מדי יום. עוד מעט לא יהיה עם מי לתקשר כדי לחלץ עדות חשובה מיד ראשונה של מה היה שם, שלא לדבר על איך היו החיים שלהם בילדותם, בנערותם, בהתבגרותם. מה נעשה, אם בכלל, כדי לתעד את קיומם? עוד מעט ואף אחד שחוה את התופת על בשרו לא יהיה עוד עימנו.

They are decreasing, they are slipping away almost every day. Soon, there won't be anyone to interact with in order to rescue important first hand evidence about what happened there, not to mention evidence about how as their life in the childhood, adolescence, adulthood. What is being done, if at all, in order to document their existence? In a short while, nobody who experienced hell on their own flesh won't be with us anymore.

Eleni VitaliAsma Asmaton

המספרים הסטטיסטיים שיש למשרדי הממשלה מגוונים ומוזרים. באחת התוכניות שמעתי שמספר ניצולי השואה החיים בקרבנו הוא 256,000 ובאחרת – נקבו במספר המשוער של 180,000 נפש (הניסוח היה: "כ-180,000"). מה זה, איך יכול להיות שאף אחד אינו יודע במדויק?

The statistics the ministries of the government are diverse and weird. I heard on one of the programs that the number of holocaust survivors who are living among us is 256,000, and on another – they said it's approximately 180,000 (the phrase was: "about 180,000"). I wonder how come nobody knows the exact number, I really do!

Josh GrobanTry to Remember

בהתחלה, אחרי השחרור ובמשך שנים רבות אחרי כן, הם לא היו מסוגלים לדבר על מה שעברו. המוח אינו מסוגל לעכל מאורעות כאלו והיה גם הצורך הטבעי לבנות חיים חדשים. ילדיהם, הדור השני לשואה, חוו על בשרם את התוצאות, גם אם זה לא היה בצורה גלויה או מודעת. פשוט ינקת, יחד עם חלב אמך, את הנוראות שזו חוותה. זה נכנס לנו ל-DNA ונשאר טבוע עמוק בנו.

At the beginning, after they got released and for many years later, they couldn't speak about what they went through. The mind can't digest this kind of events, and they had the natural need to build a new life. Their children. The second generation of the holocaust, experienced the consequences first-hand, even if it wasn't visibly or consciously. With our mother's milk, while being breast fed, we just received the horrible experience she went through. It got into our DNA and stayed imprinted in us.

Maria Farantouri – Asma Asmaton


כעם, עלינו לשמר את זכרונותיהם, את מורשתם, את החוליות החסרות שהושמדו. אנחנו חייבים זאת לעצמנו ובעיקר להם.

As a nation, we must preserve their memories, their legacy, the missing links that were destroyed. We owe it to ourselves, and mainly to them.

היו אלה ימים אחרים Those Days were Different

דודו פישרהעיירה בוערת

Dudu FisherEs Brent

לאמי זצ"ל לא היה מספר על הזרוע. השואה לא הותירה בה צלקות חיצוניות, אך היא סבלה רבות מסיוטים שלא הרפו ממנה עד סוף ימיה.

My late mother of blessed memory didn't have a number on her arm. The holocaust didn't left external scars on her, but she suffered a lot from nightmares that didn't let go of her until the end of her days.

שואה, גבורה, השרדות Holocaust, heroism, survival

שמיים מעוננים מעל ערבו של יום קשה Cloudy sky over the evening of a hard day 23.4.2017

שמיים מעוננים מעל ערבו של יום קשה    Cloudy sky over the evening of a hard day 23.4.2017

השמיים בהחלט חשו את גודל היום הזה והתכסו בעננים. היה אפילו קריר. שנה אחרי שנה איננו שוכחים, אסור לנו, כי הרי בכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו ועלינו להיות מוכנים להגן על עצמנו.

The sky certainly sensed the importance of this day and covered themselves with clouds. It was even chilly. A year after year we do not forget, we are forbidden to do so, since each generation we have enemies who wish to destroy us, and we must be ready to defend ourselves.

שמיים מעוננים 23.4.17טe

הלקח של רצח העם שלי לא נלמד וישנם פושעים אשר מנסים להכחיש את אשר עשו לנו הנאצים הארורים, ימח שמם. איזה עולם!

The lesson of my people's genocide hasn't been learned, and there are criminals who are trying to deny what the cursed Nazis did to us, may they be damned forever. What a world!

שמיים מעוננים 23.4.17הe

אוי, פאריז ! Oy Paris

vive la france

שבת בבוקר, יום קשה: אבא מזיל דמעות הרבה, אמא בוכה המון דמעות, המון דמעות; ולי יאמרו המון שטויות.

Shabbat morning, a tough day: father sheds lots of tears, mum is crying tears a lot, a lot of tears; and I will be told plenty of nonsense.

סגרתי הכל אתמול אחרי היומן והלכתי לישון. התעוררתי למציאות הכמעט יומיומית של המדינה שלי, אך בבירה של ארץ אחרת. המחשבה הראשונה שלי היתה דאגה לפצועים ששרדו ולבני משפחות החללים. מפה, מהמקום המוכר לנו כל כך במשך דורות, לדאבוננו, אני מבקשת לשלוח להם את תנחומי.

I closed everything yesterday, after watching the weekend report, and went to sleep. I woke up to the almost daily reality of my country, but in a capital of another state. My first thought was about the injured who survived the attack and concern for the family members of the murdered. From here, the unfortunate so familiar place we are going through over generations, I would like to send them my condolences.

בשעת צער והזדהות זו, אולי לא תקין להשוות, אך אין מתבקש מזה. העולם סרב להתיחס לטרור אצלנו לפני שנים רבות וקיבל את פיגועי ה-11 בספטמבר בניו יורק. למרות אימת הטרור שם, למרות שנראה היה שמנהיגי העולם יתאחדו ויפעלו בנחישות נגד הטרור, המשיך העולם להתנהל כמקודם. אל קעידא לא הושמד, אלא להפך – ארגוני טרור נוספים קמו והם מאיימים על שלום העולם.

In this hour of grief and empathy, perhaps it's not politically correct to compare, but one can't escape of doing it. Many years ago, the world refused to take actions against terrorism aimed towards us, Israelis, and got September Eleven Attacks in New York. Despite of the terror and fear there, despite of it seemed that the leaders of the world to unite and take firm steps against terror, the world continued to behave as before. Al-Qaeda was not destroyed, on the contrary – more terror organizations were established, and they are threatened the world's peace.

Sapho – Avec le temps

השתלטות הבוקו חראם על שטחים נרחבים באפריקה, התקפת הטרור בצרפת בתחילת השנה על מערכת השבועון שרלי הבדו ועל ההיפר הכשר היהודי, השתלטות האיסלם על אירופה ועוד ועוד – תקצר היריעה מלפרט פה את הכל – לא שינתה דבר. העולם ממשיך בשלו, העולם שותק. העולם עדיין מסרב להבין שטרור במקום מסוים ונגד מישהו מסוים אינו מסתיים באותו מישהו, אלא מתרחב הלאה.

Boko Haram gaining control over wide lands in Africa, the terror attack in France at the beginning of the year at the satirical weekly magazine Charlie Hebdo and the Hypercacher kosher superette, Islam overtaking Europe and more (there is much more, but I can't mention everything) – didn't change a thing. The world continues as usual, the world is silent. The world still refuses to understand that terror in a certain place and against a certain someone doesn't end with that certain someone, but spreads further on.

רק אתמול חוינו התקפת טרור נוספת של מוסלמים ארורים על אזרחים יהודים תמימים שנסעו לעשות את השבת. אף אחד בעולם לא טרח לגנות את זה. נו, אלה רק יהודים. גל טרור שוטף את ישראל כבר למעלה מחודש והעולם שותק. אף אחד אינו מגנה את הטרור נגדנו, כי זה נגד יהודים. אבל מה שהיה חשוב עד מאוד לאיחוד האירופי וכל כך בער לו – זה לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. זה מתחיל עם סימון מוצרים ונגמר בעליהום עלינו כיהודים. אנחנו יודעים שמה שהתחיל בשריפת ספרים, הסתיים בשואה, ברצח העם היהודי. והעולם כמנהגו נוהג, העולם שותק.

אולי הפעם תהיה זו קריאת השכמה לעולם להבין שטרור הוא טרור הוא טרור ויש להכחידו בעודנו באיבו, כי זה אורב לפתחי הכל.

Only yesterday we experienced another terror attack in Israel by cursed Muslims against innocent Jewish citizens who drove to do the Shabbat. Nobody in the world bothered to condemn this. Nu, it's only Jews. A terror wave floods Israel for more than a month, and the world is silent. Nobody condemns the terror against us, because it's against Jews. But what was so much important to the European Union, and so urgent to deal with – is marking products made in the Israeli settlements beyond the Green Line. It starts with marking products and ends with attacking us as Jews. We all know that what started with burning books, ended with the Shoah (The Holocaust), the genocide against the Jewish people. And the world behaves as usual, the world is silent.

Perhaps this time will be a wakeup call for the world to understand that terror is terror is terror, and it must be destroyed when it's young, since it lies in waits on everybody's threshold and nobody can escape from its ambush.

Lara Fabian – Je suis Malade

מצעד החיים March of the Living

שואה1

היא תכננה וכמעט אפילו קנתה את כרטיסי הטיסה לשם, כולל סידורי שהיה. היא ידעה את דעתי הברורה והמוצקה על הנושא, אך חשבה שתוכל לשכנעני לחוות את העבר בצורה מציאותית. מבחינתי, המציאות היא הארץ שלי, הקיום שלי בה, ילדַי ונכדַי, שהם נצחונם של הורי ז"ל על החרפה הנאצית. איני שואפת כלל וכלל לפרנס את בני העם שעשו יד אחת עִם צורְרֵי עַמי להשמיד את אבותי. דמם עדיין טרי מדי, עדיין זועק ומהדהד מן האדמה הארורה ההיא.

She planned and almost even bought the plane tickets, including accommodation arrangement. She knew my clear and firm opinion about the issue, but thought that she could persuade me to experience the past in real time. As far as I'm concerned, reality is my country, my existence in it, my children and grandchildren, who are my parents' victory over the Nazi disgrace. I have no aspiration to support any members of the people who collaborated with my people's enemy in purpose of destroying my ancestors. Their blood is still too fresh, still cries out echoing from that bloody soil.   

תהיתי באוזניה הכיצד לא מצאה עצמה עושה זאת בכל השנים הרבות בהן חיתה בצרפת, בה נולדה וגדלה. לא היתה לה תשובה, אך היא הבטיחה לי להרהר בדבר ולחזור אלי. איני עוצרת את נשימתי. אני רואה עצמי כאלופת החפרניות, אך מבטיחה לכן שביאטריס עולה עלי בהרבה. הבה נעצור כאן ולא נתיחס לתרתי המשמע…

I expressed my wonder to her, how come she never found herself doing it all those many years living in France, where she was born and raised. She didn't have an answer at that moment, but promised to look into the matter and get back to me. I'm not holding my breath. I see myself as the diggers' champion, but I promise you that Béatrice does top me many times over. Let's stop right here and let's not relate to the double meaning…

הצפירות צופרות ברמה. אנו עומדות בחצר בית הספר המקומי, דומעות עם הרעש החודר ללב ההומה. דומיניק, אמהּ של ביאטריס, עומדת דומם, מורכנת ראש. אני יכולה לתאר לעצמי מה עובר לה בראש, איך זכרונות מרים מימי ילדותה בטריפולי של מלחמת העולם השניה, בוערים בלבה. השואה לא פסחה על החלק המזרחי של בני עמנו, למרבה הפליאה של יוצאי פולין היושבין לבד בחושך. ההסטוריה מצביאה על שהם אינם לבד בזה, על אף חתרנותו הבלתי נלאית והבזויה של האפסיהו להפריד בין חלקי העם.

The sirens are screaming out loud. We stand in the local schoolyard, tearing along with the noise penetrating into the flooded heart. Dominick, Béatrice's mother, is standing in silence, her head down. I can imagine what is going in her head, how these bitter memories of her childhood days in World War II Tripoli, burning in her heart. To the great surprise of the Polish Jews who sit alone in ze dark, the holocaust didn't skip the eastern part of our people. History shoes that they are not alone in this, despite the despicable indefatigable acts of the zeroyau Bibi to sabotage and depart our people.

את התקוה אני שרה בקול שבור. כרגיל, איני מסוגלת להוציא את המלים מפי ללא ליווי הדמעות הזולגות. ביאטריס ודומיניק שרות בעוז במבטא הצרפתי הרך, יחד עם שאר הנקהלים לכבד את זכר הנספים. תם הטקס, הקהל מתחיל להתפזר. לבנו כבד, ואנחנו צועדות לאט הביתה, נתונות אשה בתוך שרעפיה. אחר הצהריים יתחיל מצעד החיים על האדמה הארורה ההיא ואני שמחה על שעמדתי על שלי בסרובי לדרוך עליה.

I sing the Hatikvah in a broken voice. As usual, I am unable to utter the words without tears accompany them. Béatrice and Dominick sing with all their might in that soft French accent, along with the other gathered to honour the memory of the murdered. The ceremony is done. The crowd starts to scatter. Our heart is heavy, and we slowly march home, each in her own thoughts. The March of the Living will start this afternoon on that bloody soil, and I am happy I held my ground by refusing to lay my foot on it.

זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג – אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

פאַרטיזאַנער הימן – המנון הפרטיזנים

מלים: הירש גליק

מנגינה: דימיטרי פוקראס

תרגום לעברית: אברהם שלונסקי

Chava Alberstein – Zog nit kein mol

המתיקות שבשכחה The Sweetness of Forgetting

המתיקות שבשכחה כריכה קדמית

© הוצאת הכורסא

"הרחוב שקט ודומם, ובמחצית השעה שלפני זריחת השמש, כשאצבעות השחר הדקות רק מגיחות מעל האופק, אני כמעט מסוגלת להאמין שאני האדם היחיד עלי אדמות. חודש ספטמבר, שבוע וחצי אחרי שחגגנו את "יום העבודה", ופירוש הדבר שהתיירים בערים הקטנות שברחבי קייפ קוד כבר נסעו הביתה, שתושבי בוסטון כבר הגיפו היטב את בתי הקיץ שלהם עד העונה הבאה, ושברחובות עומדת אוירת נטישה של חלום לא רגוע.

העלים בחוץ כבר החלו להשתנות. אני יודעת שבתוך שבועות ספורים הם ישקפו את הגוונים העמומים של השקיעה, אף שמרבית האנשים אינם חושבים כלל לחפש כאן את צבעי השלכת. שוחרי העלים יעשו דרכם לוורמונט, לניו המפשיר, ולהרי בֶּרקשייר שבמערב המדינה שלנו, היכן שעצי האלון והאדר יצבעו את העולם באדום לוהט ובכתום שרוף. אך בדממת העונה המתה בקייפ, יתקצרו הימים ועשב החוף המתנועע ילך ויצהיב; ציפורים נודדות תגענה בלהקות ענק מדרום קנדה ותעצורנה כאן למנוחה; הביצות תדהינה ותראינה כמשיחות מכחול של צבעי מים. ואני אתבונן לי, כמו תמיד, מבעד לחלון קונדיטוריית כוכב הצפון."

המתיקות שבשכחה / קריסטין הרמל

מאנגלית: ניצה פלד; עורכת הלשון: רנה גרינוולד; עיצוב עטיפה: סטודיו מירב רוט; הפקה והבאה לדפוס: הילית חמו-מאיר; סדר (האם גם נקיון?): יהודית שטרנברג

הוצאת הכורסא

404 עמודים נפלאים שנקראים בנשימה עצורה אחת ונוסכים בך הרגשה של כיף (אמנם כתוב שזה 416 עמ', אבל זה מתחיל מעמ' 9 ו-2 העמודים האחרונים הם עמודי התודות של הסופרת לאלה שאפשרו לספר לצאת לאור). העמוד הראשון הזה משקף את רמתו המעולה של הספר, של הכתיבה הכשרונית של הסופרת המוכשרת. זוכרות את תאורי הנוף המשעממים שנפל בחלקנו להתענות איתם בילדותנו בקריאת הספרים ההם? כאן, בספר הנפלא הזה, בזכות כשרונה הגדול של הסופרת, התאורים פשוט נפלאים והקוראת הדומעת בנשימה עצורה יכולה לראות בעיני רוחה את המקומות כאילו נכחה שם בעצמה. כשרון גדול! ספר גדול!

404 wonderful pages that are read in one breath and make you feel joy (although it is written 416 pages, but it starts from page 9 and the last two pages are the author's acknowledgments to those who allowed the book to be released). The first page reflects the excellent level of the book, the talented writing of the gifted writer. Remember the boring landscape descriptions that we had to suffer from in our childhood reading those books? Here, in this wonderful book, thanks to the great talent of the author, the descriptions are simply wonderful and the Breathlessly tearful reader can see in her mind's eye the places as if she were there herself. Great talent! Great book!

עוגיות מרנג1

מזמן, אבל באמת מזמן, לא קראתי ספר מקסים כזה, שעשוי ואפוי היטב. במהלך קריאת הספר הייתי צריכה להרחיק אותו למרחק בטוח מעיני, כדי שדפיו לא יטבעו בנחלי הדמעות שאיימו להציפם.

For a long time, but really long ago, I have not read such a charming book, which is well done and baked. As I read the book, I had to keep it away from my eyes in a safe distance, so that its pages would not drown in the streams of tears that threatened to flood them.

כמו מאפה עשוי היטב, נלוש התוכן כראוי, הנושאים נאפו כיאות וכל העיסה הטעימה הזו עורבלה למוצר מרומם נפשות.

Like a well-made pastry, the content was properly kneaded, the subjects were fittingly baked, and all this delicious paste was impeded to a product that exalts souls.

עוגיות מרנג1

כנכדה לסבתא שנרצחה בשואה, שהיתה האופה הכשרה של העיירה בה חיתה בפולין, יצקתי מים על ידי אמי שהמשיכה את המסורת בצנעת ביתה. אני בטוחה שלוא היתה אמי פותחת מאפיה – היא היתה מצליחה בה מאוד. אני אוהבת לאפות (גם לבשל, אך זה סיפור אחר), כך שיכולתי להתחבר לספר בקלות. מנסיוני, קלים המתכונים ליישום והמאפים יוצאים טעימים להפליא.

As a granddaughter of a grandmother who was murdered in the Holocaust, who was the Kosher baker of the town where she lived in Poland, I poured water on my mother's hand (it means in Hebrew 'to be somebody's assistant'), who continued the tradition in the privacy of her home. I'm sure that if my mother had opened a bakery – she would have been very successful. I like to bake (also cook, but it's a different story), so I could easily relate to the book. From my experience, the recipes are easy to apply and the pastries come out wonderfully tasty.

מלבד התענוג שבאפיה, עוסק הספר במספר נושאים נוספים, משל לקחה הסופרת את הרכיבים הללו ובחשה וערבבה ושוב בחשה בכשרונה כי רב והוציאה תחת ידיה המקלידות יצירת מופת. כשסיימתי לקרוא, אמרתי לעצמי שאם זה לא ספר חשוב – אז מה כבר יכול להיות כזה? נדיר למצוא כמותו בימינו, ימי הספרות השטחית והשטותית, של תוכניות המציאות חסרות הטעם המיועדות לקהל מטומטם כדי שיבהה בהן ולא יטריח את מה שאין לו בחומר האפרפר בתוך הבועה המכונה אצלו מוח. זה ספר שישאר זמן רב אחרי שנסיים את קריאתו וילך איתנו הלאה. הרבה חומר למחשבה ולעיכול יש בו.

In addition to the pleasure of baking, the book deals with a number of other subjects, as if the writer took these components and stirred and mixed and again she stirred with her great talent as she brought out a masterpiece under her hands that typed this masterwork. When I finished reading, I told myself that if this was not an important book – then what such could be? It is rare to find such book today, the days of superficial and inept literature, of the senseless reality programs intended for an idiot audience in order to gawk at them and not bother what he does not have in the grey matter in the bubble they call brain. This is a book that will remain long after we finish reading it and will go with us further. There is a lot of food for thought and digestion in it.

הסופרת המוכשרת, קריסטין הרמל, בחרה להתמודד עם נושאים חשובים, שלא רבים מעוניינים לגעת בהם, במעטפת נפלאה של מאפים ערבים לחך: השואה ומוראותיה, השרדות, זקנה, שטיון, אלצהיימר, אמהוּת, יחסי אם ובתה המתבגרת, גירושין ומעל הכל – אהבה-אהבה-אהבה ונאמנות אין קץ.

The talented author Kristin Harmel chose to deal with important issues that many people don't want to touch, in a wonderful envelope of delicious pastries: the Holocaust and its horrors, survival, old age, tyranny, Alzheimer's, motherhood, mother and her adolescent daughter relations, divorce, and above all – love-love-love and infinite loyalty.

עוגיות מרנג1

נושא חשוב נוסף, עליו למדתי באמצעות הספר הזה, הוא קוד הכבוד בֶּסָה, מושג עלום שהוסתר מאיתנו ועדיין. קשה עד בלתי אפשרי למצוא מידע בנושא, גם אם את מתאמצת מאוד, כך שהבאתי כאן את הקישורים המעטים שמצאתי. אינני יכולה שלא לתהות מדוע אין לומדין אותו בבית הספר, יחד עם שואת עמנו. דיברו על חסידי אומות העולם, אך רובם היו האירופאים ה"רגילים", הנוצרים, ואילו את תרומתם וסיועם של המוסלמים הסתירו. מישהי יודעת מדוע? באתר יד ושם ישנם רק חמישה עמודים קצרים עם 8 שמות של מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים, אך נראה לי שישנם יותר. הרעיון השזור בספר, שכולנו בני אברהם, כדאי שיחדור ללבם של המופרעים העוסקים בטרור ויפה שעה אחת קודם כדי שנזכה לחיים ארוכים ושמחים בצותא.

Another important issue that I have learned through this book is the code of honour Besa, an obscure concept that was hidden from us and still is. It is difficult to impossible to find any information on the subject, even if you are trying very hard, so I brought here the few links I found. I can't help wondering why it's not being taught at school, along with the holocaust of our people. They talked about the Righteous Among the Nations, but most of them were the "normal" Europeans, the Christians, while the Muslims' contributions and assistance were hidden. Does anyone know why? Yad Vashem has only five short pages with eight names of Albanian Muslims who saved Jews, but it seems to me that there are more. The idea woven into the book, that we are all sons of Abraham, should penetrate the hearts of the disturbed who engage in terror, and the sooner the better for us to gain a long and happy life together.

מי שאחוות המין האנושי בלבהּ, שמאמינה באגדות ואוהבת סופים שמחים, תחוה בספר חויה נעימה ביותר. ממליצה בכל פה לקרוא ומובטחת לכן הנאה רבה.

Those who share the Fellowship of the Human Race in their hearts, who believe in fairy tales and love happy endings, will experience a very pleasant book. I highly recommend reading and is therefore guaranteed great pleasure.

חפירות:

  1. קריסטין הרמל ויקיפדיה
  2. ראיונות עם קריסטין הרמל באתר הסופרת
  3. Besa ויקיפדיה באנגלית (כי לנו הרי אסור לדעת על זה!)
  4. מאמר אודות סרט דוקומנטרי באנגלית על הבסה Laura Koran אתר CNN
  5. Besa The Promise האתר הרשמי של הסרט
  6. האימאם שהציל את הזמר היהודי מהנאצים אתר הארץ

Links:

1. Kristin Harmel Wikipedia

2. Documentary seeks to explain why Albanians saved Jews in Holocaust Laura Koran, CNN

2. Besa: the promise official movie site

 

המתיקות שבשכחה כריכה אחורית

© הוצאת הכורסא

הערה:

היה נחמד לוא היו שמים תוכן עניינים לעמודים של המתכונים. הנה, לנוחיותכן, טרחתי:

🙂   קפקייקס וניל – כוכב הצפון עמ' 38

🙂   זיגוג ורוד עמ' 39

🙂   השטרודל של רוז עמ' 78

🙂   קליפת תפוז מסוכרת עמ' 79

🙂   עוגיות קייפ קוד עמ' 131

🙂   עוגת גבינה בטעם לימון וענבים עמ' 175

🙂   עוגיות אניס ושומר עמ' 218

🙂   מאפינס אוכמניות – כוכב הצפון עמד 264

🙂   ציפוי פירורים שטרויזל עמ' 265

🙂   עוגיות קינמון ושקדים עמ' 311

🙂   עוגיות מרנג בן-לילה עמ' 346

🙂   פאי כוכבים עמ' 372

זה עתה שמענו צפירת דומיה We Just Heard a Remembrance Siren

מגן דוד 4

C80. אמנם שמש, אך קררררררר. אינני רגילה לעמוד דום בקור. בארץ שוררים תנאי חמימות (לא שזה מקל על קשיי היום הזה) וכרגיל אני שואלת את עצמי מה אני עושה פה, בתנאי אקלים שאינם מתאימים לי.

80c. Although sunny, but colddddd. I'm not used to standing still in the cold. In Israel, there are warm conditions (not that it relieves the difficulties of this day) and as usual I ask myself what am I doing here, in climatic conditions that don't suit me.

8 בבוקר. בארץ כבר 9. אני פותחת את הרשת ומנסה למצוא שידור חי מטקס קריאת שמות הנספים בכנסת האמור להתחיל וגם טקס הנחת הזרים ביד ושם. כרגיל, הערוץ הראשון שלנו מתמיד בטמטומו ואין שידור חי, כנראה גם לא ישדרו לתפוצות את מצעד החיים מפולין. אז לא. נמאס לי להתלונן.

8 in the morning. In Israel it's already 9. I turn on the net and try to find a live broadcast from the reading in the Knesset of the names of those who perished, that should begin and also the ceremony of placing the sprays at Yad Vashem. As usual, our first channel is ever-dumb and there is no live broadcast, probably will not broadcast the March of the Living from Poland to the Diaspora either. So no. I'm tired of complaining.

מעבירה לרדיו. זה, לפחות, עובד ברשת ואפשר להאזין לתכנים המשודרים. אני נתקלת בתוכנית המרתקת של קרן נויבך. בדרך כלל, לא יוצא לי להאזין לה בארץ, אבל בחו"ל לפעמים כן. תמיד תענוג לשמוע אותה, על התכנים הרלבנטיים שהיא מעלה והצורה המתורבתת שהיא מטפלת בהם. נעים להאזין לקולה השקט (אם כי התקיף), המנומס, התרבותי ובעיקר הסבלני לשמוע את התשובות בלי לקטוע את הדוברים ובלי להזהיר אותם ש"זמננו תם" או לבקש מהם בקוצר-רוח להשיב "תשובה קצרה ואם אפשר במשפט אחד" (מי אמר עודד שחר המקשקש במהירות הסילון גם ביום הזה ועומד להקיא, וכדי שזה לא יקרה פשוט אינו מקשיב לתוכניתו? לפחות האוזן שלי אינה מסוגלת להבין את דבריו הבהולים והצעקנים). מדהים איך שהיא נותנת מרחב דיבור לנשאליה ואינה מציקה להם. הלואי וקולגותיה תלמדנה ממנה.

I'm switching to the radio. It, at least, works online and you can listen to the broadcast content. I come across the fascinating program of your Keren Neubach. Usually, I don't listen to her in Israel, but I do sometimes when I'm abroad. It's always a pleasure to hear her, for the relevant content she brings up and the civilized form she handles them. It is nice to listen to her quiet (though firm), polite, cultural, and especially patient voice of hearing the answers without interrupting the speakers and without warning them that "our time is up" or asking them impatiently to answer "a short answer and if possible in one sentence" (who said Oded Shahar even on this day and about to throw up and so it won't happen, we don't listen to his programme?). It's amazing how she gives a space to her interviewers and doesn't harass them. I wish that her colleagues will learn from her.

הצפירה נשמעת ברמה מבעד לאלפי הקילומטרים ממנה היא באה. ביאטריס נצמדת אלי בדום שתיקה ושתינו מרכינות ראש בדממה דומעת. שתי דקות של סרטים העוברים מול העיניים, זכרונות מהורי שעברו את התופת ושרדו, מהשכנים ומהמכרים שגורלם היה דומה. כל מי שאני זוכרת מילדותי ונעורי, כבר נפטר. אף אחד אינו עימנו עוד. אני אומרת את שמותיהם בלבי, נוצרת את זכרם, יחד עם זה של אלה מבני משפחתי שמעולם לא זכיתי לקרוא בשמם, לא סבתא, לא סבא, לא דודה, לא דוד… בני משפחת רוקיטה וזיגפריד.

The siren sounds aloud through the thousands of miles it came from. Béatrice clings to me in stillness and we both bow our heads in tearful silence. Two minutes of movies going in front of the eyes, memories of my parents who went through the inferno and survived, from neighbours and acquaintances whose fate was similar. Everyone I remember from my childhood and youth had passed away already. No one is with us anymore. I say their names in my heart, saving their memory, along with those of my family members to whom I never got to say their names, not Grandma, Grandpa, Aunt, Uncle… The Rokita and Siegfried family.

ברגן בלזן

ביאטריס אמנם גדלה בתנאים אחרים והרקע שלה שונה, אך אמהּ עדיין זוכרת את האימים שחוותה בילדותה. רק לאחרונה היא התחילה להעלות את זכרונותיה בקול, בעיקר משום שאני נוהגת להציק לה בשאלותי ולחקור כדי ללמוד פן שונה ממה שחויתי דרך משפחתי.

Although Béatrice grew up under other conditions and her background is different, but her mother still remembers the horrors she experienced in her childhood. It was only recently that she began to voice her memories, mainly because I pester her with my questions and explore in order to learn a different aspect from what I experienced through my family.

אחד הסיפורים שצמררו אותי, עת סיפרה לי אותו, ילוה אותי כנראה עד עולם. יש דברים שאת יודעת שלא תשכחי. רובנו שמע על תינוקות שמצאו את מותם על ידי ניפוץ ראשיהם בקירות בידי הנאצים הארורים. לא שזה שונה בהרבה כשאת שומעת את הדברים ממקור ראשון – זוועה היא זוועה. דומיניק מספרת על הזוועה האישית שלה, על התינוקת ששמטה בבהלה מזרועותיה למשמע קולות נפץ הפצצות שנפלו לא רחוק מביתה.

One of the stories that chilled me, as she told me, would probably go with me forever. There are things you know you won't forget. Most of us have heard of babies who found their deaths by smashing their heads against the walls by the damned Nazis. Not that it's much different when you hear things firsthand – horror is horror. Dominique talks about her personal horror, about her baby girl she dropped in panic from her arms to the sounds of bomb blasts falling not far from her house. Béatrice could have another sister. How does Dominique live with this horrific memory?

אנחנו מסבות אצלה לארוחת צהרים. על שולחן צדדי מרצדים אורות נרות הנשמה שדומיניק הדליקה לזכר משפחתה שנספתה. האוכל הטעים שבישלה לנו, קצת נתקע בגרון עם הדמעות המלוחות. באיזשהו שלב אנחנו מפסיקות לבכות וחוזרות לאכול. צריך לקיים את הנפש, גם אם זו מתיסרת ביום הזה.

We are having lunch at her place. On the side table, the lights of the candles Dominique lit in memory of her family who perished are shimmering. The delicious food she cooked for us, a little stuck in the throat with the salty tears. At some point we stop crying and go back to eating. The soul must be maintained, even if it is aggrieved on this day.

מגן דוד 1

♀♀

חומר למחשבה ולהגות:

היה אפשר לצפות מעם, שחוה את הזוועות הנוראות, ינהג אחרת. מי, אם לא אנו, צריכים לשמש דוגמא ומופת?

Material for thought and cogitation:

One would expect of a nation who experienced the horrible atrocities to behave differently. Who, if not us, should set an example?

מוקדש לאמי Dedicated to my Mother

ולשאר ניצולי השואה, שחוו, שזכרו, שציוו עלינו לזכור ולא לשכוח לעולם

And to the rest holocaust survivors that experienced, remembered, and ordered us to remember and never forget

זה התחיל בקול דממה דקה. אחר-כך היה מין רחשוש עמום שהלך והתגבר, מעין זמזום של זבוב מתקרב. זה לא היה זבוב. גם לא יתוש.

It started with a tinny silence. Then, there was a kind of a dim rustle that grew stronger, a sort of a fly's buzz approaching. It wasn't a fly. Not even a mosquito.

קריאות העיטים הפרושים על הרגבים, תרים אחר מזון להרגיע את הבטן המקרקרת, מהדהדים בשמיים, מעל לראשי. הצפרדעים מקפצות סביב, מקרקרות בחדוה, מברכות זו את זו על הבוקר הנעים. מבעד לעננים האפורים, מבצבצות קרניים חלשות, נוגעות בהיסוס באדמה, מנסות להאיר. קר, אך לא ממש נורא. אני רגילה לִכפור קפוא, כשממש מקפיא והדרך היחידה להתחמם היא להשאר צמודה לאח הבוערת. כמאפיה היחידה בעיירה, דולקת האש אצלנו בבית תמיד, יומם וליל. יתרון. לא כמו בבתים אחרים, בהם ידם של דייריהם אינה משגת ועליהם לנהוג בחסכנות גם במחיר של מחלות.

The cries of the hawks that were spread out on the clods, looking for food to satisfy their grumbling bellies, are echoing in the sky, over my head. The frogs are jumping around, gaily croaking, blessing each other for the pleasant morning. Through the grey clouds, soft rays sprout, hesitantly touching the ground, trying to shine. It cold, but not too bad. I am used to the frozen frost, when it's really freezing and the only way to get warm is to stay close to the burning fireplace. As the solely bakery in the town, the fire is constantly burning at our home, day and night. It is an advantage. Unlike other homes, where their residents can't afford and they must make ends meet even with the price of diseases.

ידי סמוקות. אני משפשפת בחוזקה את הבד העיקש, הקשה. המים בנהר שוצפים, שוטפים את הסבון. הקצף מבעבע הלאה, אל מקום שמעולם לא הייתי בו וכפי שזה נראה – גם לא אהיה. כשנחה עליה הרוח, מספרת לי אמא סיפורים על מקומות מעניינים במעלה הנחל, מקומות אותם לא תשזופנה עיני לעולם. מקומות דמיוניים. לאמא יש דמיון פורה.

My hands are red. I rub the tough stubborn material firmly. The water in the river is streaming, washing away the soap. The foam bubbles on, to a place where I never visited, and as it seems – I'll never be there. When inspired, my mother tells me stories about interesting places upstream, places I will never lay my eyes on. Imaginary places. Mother has a fertile imagination.

עוד מעט ימלאו לי שמונה-עשרה. מעולם לא יצאתי את גבולות העיירה, מעבר לנהר הזה. מעולם לא נוצר אצלנו הצורך לחצות את המים או לשוט במורד. אין לי אפילו מושג לאן זה מוביל. פעם, בנו אחי סירה קטנה מהעצים שהצליחו לקושש, אלה שנותרו לפליטה מן המנסרה, אך לא הרחיקו שוט מעבר לכמה משטים במעגלים, קרוב לחוף. אותי לא לקחו איתם. מעניין איך זה לצוף על המים בתוך סירה…

I'll be eighteen shortly. I never got out of this town, pass this river. There wasn't ever a need to cross the water or to sail downstream. I have no clue where it leads. Once, my brothers built a little boat from wood they managed to gather, remains from the local sawmill, but they didn't manage to sail far, not more than a few meters in circles, near the riverbank. They didn't take me with them. I wander how it is to float on the water within a boat…

ה-זזזזזזז מתקרב… לאן נעלמו הצפרדעים? כאילו בלעה אותן האדמה. הציפורים, שקודם דאו בנחת והנעימו את אוזנַי בציוציהן הערבים, מתרוצצות עכשו כה וכה, מבקשות מנוח לכפות רגליהן ומסתור לעצמן. אני עוקבת אחריהן במבטי. באופק, מכיוון ההרים, עשן מסתלסל, מגיע עד העיירה שלנו. מוזר. זה לא בוקר של אח בוערת. הגברים יצאו לפרנס והנשים אף הן אינן רובצות על מרבצן, אלא נעות ברחבי ביתן וגינתן, פעילות כנמלים. האש תוצת רק בצהרים לטובת בישול ארוחת הערב לגברים השבים מעיסוקיהם.

The zzzzzzz is getting near… Where did the frog disappear? As if the earth swallowed them. The birds that previously glided leisurely and pleased my ears with their nice twitting, are running around now, seeking for a place to rest their feet and a refuge for themselves. I follow them with my eyes. In the horizon, from the mountains direction, a smoke curls up, reaches our town. Weird. It's not a morning for a burning fireplace. The men went out to make a living and the women also don't sit down wasting time, but move around their house and garden, busy like ants. The fire will only be set at noon, in favour of cooking dinner for the men that come home from their occupations.

עכשו זה הפך להיות טרררררר. הטרטור הולך וגובר. מעולם לא הגיע אל אוזני כקול הזה. סקרנית, אני עולה אל השביל. ענן אבק מקדם את פני, מכסה אותי כולי, נדבק אל בגדי ואל ידי הלחות. ואז, מבעד לאובך, נגלה לעיני מראה מוזר: גלגל מתקרב לעברי, לצדו מין עגלה מוזרה, שונה מאלה שיש אצלנו, אותן גורר הסוס. פה אין סוס, למרות שאדם נראה רכוב על הדבר הזה, שתי רגליו משתלשלות משני צדי אוכף. וזה זז, נוסע. ומרעיש. אני זזה הצדה, עיני דומעות מגרגרי החול החודרים, בקושי נושמת.

Now it became to be trrrrrrr. The rattle increases. I never heard such a sound before. Curious, I go up the path. A cloud of dust greets me, covers me entirely, stuck to my cloths and to my wet hands. An then, behind the haze, I saw a weird scene: a wheel approaches towards me, an odd cart at its side, different to what we have with a horse pulls. Here there isn't any horse, despite that a man seems to ride on this thing, his legs are hanging from both sides of a saddle. And it moves, rides. And makes a big noise. I move aside, my eyes filled with tears due to the penetrating grands of sand, hardly breathing.

מבעד לענן, אני סופרת עשר עגלות מוזרות כאלה. בכולן רוכב אדם ולצדו, ישוב בעגלה, אדם נוסף, שניהם בבגדים אחידים מבד אפור-שחור, חובשים מין כובע עגול שבחיים לא ראיתי. אחריהם, כמו אחרי ארון המת אצלנו, צועדות שורות ישרות של חיילים בהליכה מוזרה, צפרדעית, אך נמרצת, רגליהם מונפות בדיוק מופתי אל על ומורדות חזרה אל האדמה בכוח, רומסות כל שבדרכן.

Through the cloud, I count ten of these weird carts. In each of them a man rides and at his side, seated in the cart, another man, both wearing unified cloths made from a grey-black material, wearing a kind of a round hat which I never saw before in my life. After them, like we are going after a dead's coffin, straight lines of soldiers march in a strange way, like frogs, but energetic, lifting their legs up and lowering them back firmly to the ground in a perfect punctuality, crushing everything in their way.

עוד לא סיימתי לכבס, חולפת בראשי הדווי המחשבה. עוד לא…

I didn't finish washing my laundry yet, the thought crosses my painful mind. Not yet…

[מתוך "לפעמים צריך בכח", רומן שלי בכתובים]

[From "Sometimes You Need to use Force", my novel, a working progress]

הגרסא המשלימה:

לזכור ולעולם לא לשכוח את אשר עשה עמלק הארור לעמנו.

The completing version:

Remember and never forget what the cursed Amalek did to our people.

קישורים מומלצים:

  1. וישקוב, העיירה בה נולדה אמי וחייתה עד לפלישת הנאצים
  2. תמונות מוישקוב
  3. עוד על וישקוב

 

Recommended links:

1. Wyszków, the town where my mother was born and lived until the Nazis invasion.

2. Photos of Wyszków

3. More about Wyszków